באמא שלי שלא ידעתי על מה לכתוב היום, היו לי כל מיני רעיונות. קרי ונתניהו בהופעת אורח רפאים בדמות שרון (זה פופולארי), המשחק של מכבי אתמול (בכל זאת פעם הייתי אוהדת), על התחממות הסרק בין ישראל לעזה (שכרגיל נראית מתוזמנת), על זה שאתמול הטלפון שלי החליט למות ואני צריכה כבר לצאת כדי לתקן אותו (יום שישי - יום קצר), על תחרות השחמט למשפחות שמחכה לנו היום (אני כבר רואה את הכותרת של מחר - "אמא עושה בושות") - רשימה חלקית כמובן. אז מכיון שלא הייתי סגורה על עצמי, המשכתי לשוטט לי ברחבי האינטרנט. על הקיר שלי ב- facebook היתה פירסומת "הילד שלך אומר איכס על אוכל? תני לו שוקו של &^%$ שמכיל את כל רכיבי התזונה". זה שבר אותי, סופית. התיישבתי לכתוב. כי, ותסלחו לי מראש על הבוטות, מה זה החארטה הזה? די לדחוף לילדים שלנו את כל השטויות מהצד - שוקו עם כל מרכיבי התזונה הוא לא תזונה בריאה, דובוני גומי עם ויטמינים הם לא בריאים. זה שזה משקיט את דעתנו ואנו פותרים את הסוגיה ב"לפחות הם קיבלו ויטמינים" זה בולשיט. יש כאן בעיה אמיתית, ילדים רבים לא אוכלים כמו שצריך ובמקום שנחשוב מחדש על הרגלי התזונה שלנו, אנו בוחנים ערכים תזונתיים באוכל מעובד שהשפעתו על הגוף שלנו היא מזיקה בקנה מידה שעוד לא השכלנו להבין.
הלוואי שיכולתי להיכנס לנושא הזה ממרום האולימפוס התזונתי, אבל גם אני מתחבטת בנושא הזה של תזונה וילדים מדי יום וידי כרגע אינה על העליונה - מודה. אמנם השנים של שניצל וצ'יפס (ביתי כמובן) כל יום בערך מאחורינו ואכן נרשמת התקדמות אך אנחנו רחוקים עוד מרחק שנות אור מהרגלים נכונים. ולא, לא ממש אכפת לי איך אני ביחס לאנשים אחרים שאוכלים עוד פחות טוב. אני אוהבת לבשל ומבשלת המון אך לילדי הצלחתי משום מה להעביר בעיקר הסתייגויות לנושא האוכל. ממרום שנותיי אני אומרת, אל תעשו ילדים לפני שסיגלתם לכם הרגלי תזונה טובים ואל תעשו אף פעם אוכל ילדים, שתמיד יאכלו איתכם את מה שאתם אוכלים. אבל את זה השכלתי להבין רק אחרי שהייתי הורה כפול 3 וזה אמנם לא מאוחר אבל הרבה יותר קשה.
אני לא מסוג האנשים שמאמינים בכוח עליון כלשהו, אבל בנושא התזונה אני כמהה לאיזו פית תזונה שתושיט את שרביט הקסמים שלה או תפזר את אבקת הקסמים שלה או תעשה את תנועת הקסמים שלה, משהו נו, לא חשוב מה, ותהפוך את היוצרות לתמיד. בצר לי אין לי אלא להודות שזו כנראה לא אגדה מהסוג הזה אלא סוג של משל על שינוס מותניים וצעידת עקב בצד אגודל אינסופית לעבר המטרה הנכספת של ילדים טורפי שומר ודורשי אצות נורי לנשנוש. בינתיים אין לי אלא להודות שבבעלותי שלושה ילדים עם הרגלי תזונה די מחפירים, אם כי אפשר למצוא נקודות אור בכל אחד מהסיפורים האישיים סוחטי הדמעות. יש לי בכור מקסים ומודע אבל חובב פחמימות ובעל אופקי אכילה צרים למדי למרות שבשר אצלו מנצח, האמצעית דווקא חובבת פירות וירקות מושבעת, אך בעלת חולשה אדירה לפחמימות ובעיקר תפוחי אדמה וגם חובבת דברי מתיקה, קטינא לעומת זאת חובב בשר, חמאה, עדשים, אורז, תירס, חביתות, קינואה וגזר של מרק עוף - נשמע עוד יחסית טוב, נכון? הוא אבל אוכל ממש מעט מכל דבר אם בכלל ולרוב בדיוק היום "לא בא לו" לעומת זאת הוא מלך דברי המתיקה (בהינתן האפשרות והוא לא נואש מלחפש). אני באמת עושה כמיטב יכולתי. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת להיות במטבח, גם הילדים שלי מעריכים את האוכל שלי, אבל יש בהם סגירות שקשה מאוד לפתוח.
נושא התזונה הוא נושא מטריד, לפחות אותי באופן אישי. כל הקטע המודרני הזה של הכנסת "ויטמינים" למוצרים וכל האוכל המהיר, האוכל המעובד וההטיות החברתיות שלנו בנושא אוכל הם בהחלט לא טובים, תוסיפו לזה את המחסור התמידי בזמן והפעילות הגופנית המוגבלת אם בכלל ותקבלו ערבוב לא טוב של אכילה לא נכונה, הידרדרות רפואית, בעיות השמנה, חשיפה מוגברת למחלות ופגיעה במערכת החיסונית. כשאנחנו הורים האחריות הזו כבר לא מוגבלת רק לגוף הפרטי שלנו, היא עוברת הלאה לילדים שלנו. כובד האחריות כאן קצת מלחיץ אותי, למרות שבכל הקשור להורות כובד האחריות הוא עצום עקרונית, זה פשוט עוד נושא בדרך שלנו להפוך את החיים שלהם לשלמים יותר.
הדרך להרגלי חיים בריאים עוברת בהרבה תחנות, בתחילה העניין הוא מודעות ואז מתקדמים לעבר החלת השינוי. עברתי את שלב המודעות, אנחנו צריכים שינוי, הבעיה היא שאני מתחבטת בין שינוי דרמטי ומיידי לבין שינוי מדורג. ברור שהשינוי הדרמטי הוא הנכון ביותר באופן עקרוני וברור שזה עניין של החלטה, אבל אני מטבעי מעדיפה לעשות דברים בצורה מדורגת, אני גם אוהבת לשלב ולא לותר על תענוגות. הויתור עליהם מותיר ערגה שלא נפתרת לעולם ותחושות כאלה אני לגמרי לא מסמפטת. הבעיה בשילוב היא שאתה כל הזמן מודע לפחים שאתה נופל בהם, זה הרבה יותר קל כשהחלטת מראש שאין. אבל אני מטיבעי חובבת אתגרים. יש להניח שעוד אחזור לנושא הזה בעתיד, בטח בכל פעם שיתחשק לי לדפוק את הראש בקיר.
היו לי כל מיני רעיונות בהשראת הצלחות של אחרים, כמו ניסוי ה- 30 יום שבו הילדים לוקחים על עצמם לטעום באובייקטיביות דברים חדשים כל יום ולהחליט מה מאמצים ומה לא, הסברים תזונתיים נבחרים, ללכת ראש בראש, לעשות אוכל דקורטיבי - מה לא?! בכולם נחלתי כישלון חרוץ, כנראה שבחזית הזו אין לי אלה לותר על זקנם של אחרים ולפלס את דרכי בכוחות עצמי, בתושיה ובסבלנות ברזל. בכל מקרה, מכיון שהחלטתי על שינוי שמתאים למשפחה שלנו, כי אין מה לעשות צריך להיות ריאליים ולעבוד עם מה שיש (אתם יכולים לקרוא לזה חוסר נחרצות, אני קוראת לזה הכרה בגבולות היכולת). אני מנסה להוסיף בכל ארוחה כמה שיותר ירקות בכל הצורות, אני מנסה לצמצם פחמימות, אני באמת משתדלת. אולי פשוט צריך לפעמים עוד קצת יותר סבלנות. אולי הפתרון הוא פשוט נסיעה לטיבט, לחסות לאורו של נזיר זן ולקבל את מהות הסבלנות. יש מצב שבחזית הסבלנות זה לא יועיל אבל רק תחשבו על כל האפשרויות הגלומות בתחום התזונתי. בעצם העדר האפשרויות התזונתיות בטיבט יכול להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים. טוב, הולכת לברר על כרטיסים לטיבט ולשגות באשליות על גרגרי אורז (מלא כמובן) וילדים מנשנשים אצות ואגוזים. אבל לפני כן נלך להשרות שעועית, מותר להיות אופטימיים גם בישראל...
