חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות שריטות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שריטות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 20 בדצמבר 2014

מניקיון לחנוכה, ממחלה לאירוח - פוסט מעט אסוציאטיבי

תניחי את הסמרטוט והשפריצר
ובואי נדבר על זה
היו המון דברים שרציתי לכתוב היום, אבל זה לא חדש לכם, תמיד יש המון נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וכל כך מעט זמן. חוץ מזה מתארח אצלי כרגע צינון שמאיים להיות סינוזיטיס ואני מצטמצמת לאיטי לפעולות חיוניות בלבד. פעולות חיוניות, כשמן כן הן, נתונות לפרשנות אינדיבידואלית ולכן אל לכם לתמוה אם תראו אותי מחזיקה תכשיר ניקוי (אקולוגי, אקולוגי) וסמרטוט, בעודי משתעלת את ראותיי, לפעמים צריך לנקות משהו כדי להרגיש יותר טוב. לפעמים גם לא, אבל חשוב לא לשפוט. חוצמזה חומץ הדרים כרגע פותח לי את האף ולרגע אני יכולה להריח משהו. יתרה, מחר נארח את המשפחה שלי ומכיון שמצאתי את הדרך בה אני יכולה לבשל לאחותי הדתיה (פירוט בהמשך), אוכל לבשל רק מחר, אך הגיוני לנקות עכשיו. תוסיפו לזה שמפחידה אותי המחשבה שאמא תהיה פה והבית לא יהיה נקי לפחות בסטנדרטים מינימליים של בני תמותה מן המניין (סליחה, אמא, את לא צריכה להגיד כלום כדי שירוצו לי בראש תרחישים אפשריים, זו לא את זו אני).



נקי ומנצנץ
אני רגע סוטה מהנושא, כי לא התכוונתי לדבר על ניקיונות בכלל, אבל הנושא הזה יותר מדי טוב כדי שאפספס אותו. כידוע אני גדלתי בבית יקה, בניגוד לבתים גרמניים רבים בהם ביקרתי שהם לא היו מודל ניקיון, בית יקה הוא בית  בו "נקי" זה אנדרסטייטמנט מטורף. תכל'ס כשאני חושבת על רמות הקרצוף בבית של אמא שלי, זה אפילו פורט על געגוע משועשע, אבל זה בעיקר חומר טוב לצחוק משוחרר.  עזבו לנגב אבק בכל יום, להציע את המיטות, לטאטא, עזבו את זה שאין כלים בכיור והשיש נוצץ. כל עבודת בית אפשרית אני יכולה להעלות ולהשוות בזיכרונות ילדותי - אבק? אפילו על העלים בעציצים לא היה אבק, כי בכל יום שישי מנקים את העלים. נשבעת. מנורות? פעם בחודש מינימום, ואם יש לך זמן פנוי אז למה לא יותר בעצם, כל המנורות בבית היו עוברות צחצוח שנוסף על התרגולת הקבועה של איבוקן (כזה פועל מצחיק לאבק, כזה שעושה לך דחף לתי נשלט להתעטש) במטלית אבק אחת ליום. ואי אפשר היה לעשות חצי עבודה, כי אין דבר כזה. 

מכירים את הבדיחה הזו שמספרים בכל קורס לשיטות ניהול? על ההזמנה אמריקאית ממפעל יפני, בה צוין שביקורת האיכות צריכה לעמוד על סף מינימלי של 80%. בארגז שנשלח מיפן, היו מוצרים תקינים ו- 20% מפורקים בצרוף המשפט: " איננו יודעים מדוע הזמנתם 20% מוצרים פגומים, אך מצ"ב ההזמנה פלוס 20% פגומים." בקיצור, כנראה שכמו היפנים וביעילות גרמנית, גם אצלנו בבית שגדלתי בו, זו היתה רמה. כשהייתי בבית, עמדתי ביעדים ומשום מה אפילו הגדלתי ראש. יש מצב שפשוט נהניתי מהמבט מדושן העונג של אמא, או שניסיתי לחפות על האחות השלישית שהיתה נוער ברדקיסטי בעוד אני הייתי טף ממושמע. כך או אחרת, ככה זה היה ותכל'ס לא רק שהיה לי בסדר עם זה אז, זה מקור לסיפורים לא רעים עכשיו, בעלי אפקט מעגל עיניים כשאני מספרת את זה לילדים.

כשיצאתי לחיים עצמאיים, באופן אוטומטי חל שינוי - היו חוקים שנעלמו והיו שהתעגלו. שעת האיבוק היומי, גיהוץ מגבות מטבח, ניקוי עלי העציצים וכן הלאה היו מנהגים שלא הייתה לי כל כוונה לקיים. עדיין, הדירה שלי עמדה בכבוד בכל סטנדרד ניקיון, מלבד זה של אמא שלי, אבל לזכותה יאמר שהיא לא מאלה שיגידו מילה. העניין הוא שאני כבר היכרתי כל כך טוב שאפילו דברים שהיא לא הסתכלה עליהם, מבחינתי היא פשוט ידעה שאני לא עושה. לא יפתיע אף אחד שמרבית החוקים כבר מזמן ירדו לטימיון, בטח עם כל ילד שנוסף ואם אני מספיקה לנקות את דלתות הארונות פעם בחצי שנה מבחינתי את שלי עשיתי. 


הסדר, ובכן, הוא הכרחי
ברור שאני שומרת על בית נקי ומסודר, פשוט יצרתי סטנדרד משלי. גם ככה כל יום צריך לטאטא את הבית, לשטוף כלים, לכבס ולנקות את השירותים (בכל זאת בית עם רוב גברי - אני לא באמת צריכה להמשיך, נכון?), אז הוספתי לכל יום משימה מיוחדת, שלרוב נעשית עם הילדים. ככה הבית נקי ומסודר אבל בלי סופרלטיבים ובלי להפוך סדרי עולם, בכל זאת ordnung muss sein (כן, זה מצחיק אותי). אני חושבת שחשיבות הניקיון, ואין ספק שהייתה לו חשיבות מהמעלה הראשונה בבית אימי, הוא דווקא מסוג הדברים שלא רע לרכוש בחיים. בפרץ יעילות גרמני הצלחתי פשוט להפוך את כל שריטות הניקיון למוטו אחד שהוא בריא לי - שיהיה בית נקי ונעים לעין. השאלה הנשאלת היא האם זה יוטמע אצל ילדיי או שהם יצליחו ליעל את הסגנון שלי למשהו פשוט עוד יותר, יום יבוא ונדע.

כך או אחרת בכלל לא רציתי לדבר על ניקיון וכבר כתבתי כל כך הרבה. אז אדווח בקצרה שבכל זאת המחלה הכריעה אותי ובמקום לנקות בשבת, ניקיתי רק קצת ובעיקר נחתי. מחר אני מארחת את כל המשפחה אז כנראה שיהיה רק נקי בקטנה, אבל כנראה שהתבגרתי אם אני לא נלחצת מזה. והכי נחמד שמחר, אחרי שאגעיל כלים ותנור ואעמוד בכללים הלא כל כך מסובכים שניתנו לי, אני גם אוכל סופסוף לבשל לאחותי הדתיה ושהיא תאכל את זה ואם יש משהו שמשמח אותי בסופשבוע הזה זו הידיעה הזו. 

לא פשוט לעמוד בשני קטבים כל כך שונים כמו אלה שאני ואחותי הדתייה עומדות בהם ובכל זאת הכבוד והחברות לא נגמרו אף פעם. המעט שאעשה מחר כדי שהיא תוכל לאכול אצלי משמח אותי ובמידה מסויימת הוא גם עונה להגדרה שלי של חג האורים, לא כזה אני נדרשת אליו לפי המסורת, אלא בפרשנות שלי. שכל אחד צריך לנהוג לפי אמונתו, לכבד את האחר ולנסות תמיד לשמור את הלב פתוח. יש מצב שזה גם חשוב יותר מניקיון. 



יום שלישי, 22 באפריל 2014

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.


יום שישי, 3 בינואר 2014

טיבט. זהו, מצאתי את התשובה לשינוי הרגלי התזונה המשפחתיים

באמא שלי שלא ידעתי על מה לכתוב היום, היו לי כל מיני רעיונות. קרי ונתניהו בהופעת אורח רפאים בדמות שרון (זה פופולארי), המשחק של מכבי אתמול (בכל זאת פעם הייתי אוהדת), על התחממות הסרק בין ישראל לעזה (שכרגיל נראית מתוזמנת), על זה שאתמול הטלפון שלי החליט למות ואני צריכה כבר לצאת כדי לתקן אותו (יום שישי - יום קצר), על תחרות השחמט למשפחות שמחכה לנו היום (אני כבר רואה את הכותרת של מחר - "אמא עושה בושות") - רשימה חלקית כמובן. אז מכיון שלא הייתי סגורה על עצמי, המשכתי לשוטט לי ברחבי האינטרנט. על הקיר שלי ב- facebook היתה פירסומת "הילד שלך אומר איכס על אוכל? תני לו שוקו של &^%$ שמכיל את כל רכיבי התזונה". זה שבר אותי, סופית. התיישבתי לכתוב. כי, ותסלחו לי מראש על הבוטות, מה זה החארטה הזה? די לדחוף לילדים שלנו את כל השטויות מהצד - שוקו עם כל מרכיבי התזונה הוא לא תזונה בריאה, דובוני גומי עם ויטמינים הם לא בריאים. זה שזה משקיט את דעתנו ואנו פותרים את הסוגיה ב"לפחות הם קיבלו ויטמינים" זה בולשיט. יש כאן בעיה אמיתית, ילדים רבים לא אוכלים כמו שצריך ובמקום שנחשוב מחדש על הרגלי התזונה שלנו, אנו בוחנים ערכים תזונתיים באוכל מעובד שהשפעתו על הגוף שלנו היא מזיקה בקנה מידה שעוד לא השכלנו להבין.

הלוואי שיכולתי להיכנס לנושא הזה ממרום האולימפוס התזונתי, אבל גם אני מתחבטת בנושא הזה של תזונה וילדים מדי יום וידי כרגע אינה על העליונה - מודה. אמנם השנים של שניצל וצ'יפס (ביתי כמובן) כל יום בערך מאחורינו ואכן נרשמת התקדמות אך אנחנו רחוקים עוד מרחק שנות אור מהרגלים נכונים. ולא, לא ממש אכפת לי איך אני ביחס לאנשים אחרים שאוכלים עוד פחות טוב. אני אוהבת לבשל ומבשלת המון אך לילדי הצלחתי משום מה להעביר בעיקר הסתייגויות לנושא האוכל. ממרום שנותיי אני אומרת, אל תעשו ילדים לפני שסיגלתם לכם הרגלי תזונה טובים ואל תעשו אף פעם אוכל ילדים, שתמיד יאכלו איתכם את מה שאתם אוכלים. אבל את זה השכלתי להבין רק אחרי שהייתי הורה כפול 3 וזה אמנם לא מאוחר אבל הרבה יותר קשה.

אני לא מסוג האנשים שמאמינים בכוח עליון כלשהו, אבל בנושא התזונה אני כמהה לאיזו פית תזונה שתושיט את שרביט הקסמים שלה או תפזר את אבקת הקסמים שלה או תעשה את תנועת הקסמים שלה, משהו נו, לא חשוב מה, ותהפוך את היוצרות לתמיד. בצר לי אין לי אלא להודות שזו כנראה לא אגדה מהסוג הזה אלא סוג של משל על שינוס מותניים וצעידת עקב בצד אגודל אינסופית לעבר המטרה הנכספת של ילדים טורפי שומר ודורשי אצות נורי לנשנוש. בינתיים אין לי אלא להודות שבבעלותי שלושה ילדים עם הרגלי תזונה די מחפירים, אם כי אפשר למצוא נקודות אור בכל אחד מהסיפורים האישיים סוחטי הדמעות. יש לי בכור מקסים ומודע אבל חובב פחמימות ובעל אופקי אכילה צרים למדי למרות שבשר אצלו מנצח, האמצעית דווקא חובבת פירות וירקות מושבעת,  אך בעלת חולשה אדירה לפחמימות ובעיקר תפוחי אדמה וגם חובבת דברי מתיקה, קטינא לעומת זאת חובב בשר, חמאה, עדשים, אורז, תירס, חביתות, קינואה וגזר של מרק עוף - נשמע עוד יחסית טוב, נכון? הוא אבל אוכל ממש מעט מכל דבר אם בכלל ולרוב בדיוק היום "לא בא לו" לעומת זאת הוא מלך דברי המתיקה (בהינתן האפשרות והוא לא נואש מלחפש). אני באמת עושה כמיטב יכולתי. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת להיות במטבח, גם הילדים שלי מעריכים את האוכל שלי, אבל יש בהם סגירות שקשה מאוד לפתוח.

נושא התזונה הוא נושא מטריד, לפחות אותי באופן אישי. כל הקטע המודרני הזה של הכנסת "ויטמינים" למוצרים וכל האוכל המהיר, האוכל המעובד וההטיות החברתיות שלנו בנושא אוכל הם בהחלט לא טובים, תוסיפו לזה את המחסור התמידי בזמן והפעילות הגופנית המוגבלת אם בכלל ותקבלו ערבוב לא טוב של אכילה לא נכונה, הידרדרות רפואית, בעיות השמנה, חשיפה מוגברת למחלות ופגיעה במערכת החיסונית. כשאנחנו הורים האחריות הזו כבר לא מוגבלת רק לגוף הפרטי שלנו, היא עוברת הלאה לילדים שלנו. כובד האחריות כאן קצת מלחיץ אותי, למרות שבכל הקשור להורות כובד האחריות הוא עצום עקרונית, זה פשוט עוד נושא בדרך שלנו להפוך את החיים שלהם לשלמים יותר. 

הדרך להרגלי חיים בריאים עוברת בהרבה תחנות, בתחילה העניין הוא מודעות ואז מתקדמים לעבר החלת השינוי. עברתי את שלב המודעות, אנחנו צריכים שינוי, הבעיה היא שאני מתחבטת בין שינוי דרמטי ומיידי לבין שינוי מדורג. ברור שהשינוי הדרמטי הוא הנכון ביותר באופן עקרוני וברור שזה עניין של החלטה, אבל אני מטבעי מעדיפה לעשות דברים בצורה מדורגת, אני גם אוהבת לשלב ולא לותר על תענוגות. הויתור עליהם מותיר ערגה שלא נפתרת לעולם ותחושות כאלה אני לגמרי לא מסמפטת. הבעיה בשילוב היא שאתה כל הזמן מודע לפחים שאתה נופל בהם, זה הרבה יותר קל כשהחלטת מראש שאין. אבל אני מטיבעי חובבת אתגרים. יש להניח שעוד אחזור לנושא הזה בעתיד, בטח בכל פעם שיתחשק לי לדפוק את הראש בקיר.

היו לי כל מיני רעיונות בהשראת הצלחות של אחרים, כמו ניסוי ה- 30 יום שבו הילדים לוקחים על עצמם לטעום באובייקטיביות דברים חדשים כל יום ולהחליט מה מאמצים ומה לא, הסברים תזונתיים נבחרים, ללכת ראש בראש, לעשות אוכל דקורטיבי - מה לא?! בכולם נחלתי כישלון חרוץ, כנראה שבחזית הזו אין לי אלה לותר על זקנם של אחרים ולפלס את דרכי בכוחות עצמי, בתושיה ובסבלנות ברזל. בכל מקרה, מכיון שהחלטתי על שינוי שמתאים למשפחה שלנו, כי אין מה לעשות צריך להיות ריאליים ולעבוד עם מה שיש (אתם יכולים לקרוא לזה חוסר נחרצות, אני קוראת לזה הכרה בגבולות היכולת). אני מנסה להוסיף בכל ארוחה כמה שיותר ירקות בכל הצורות, אני מנסה לצמצם פחמימות, אני באמת משתדלת. אולי פשוט צריך לפעמים עוד קצת יותר סבלנות. אולי הפתרון הוא פשוט נסיעה לטיבט, לחסות לאורו של נזיר זן ולקבל את מהות הסבלנות. יש מצב שבחזית הסבלנות זה לא יועיל אבל רק תחשבו על כל האפשרויות הגלומות בתחום התזונתי. בעצם העדר האפשרויות התזונתיות בטיבט יכול להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים. טוב, הולכת לברר על כרטיסים לטיבט ולשגות באשליות על גרגרי אורז (מלא כמובן) וילדים מנשנשים אצות ואגוזים. אבל לפני כן נלך להשרות שעועית, מותר להיות אופטימיים גם בישראל...