חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חזון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חזון. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 1 בדצמבר 2015

הסיפור הוא לא תוכנית מדינית, לידיעת סיעת העבודה

היום תדון סיעת העבודה בשלוש הצעות מדיניות: של חיליק בר, שהיו"ר הרצוג הביע בה תמיכה, של עמיר פרץ ושל עומר בר לב. מול ה"אין תוכנית אבל נעביר את הזמן" של נתניהו, יש מחד חשיבות לתוכנית מדינית שמציעה חלופה על ידי מפלגת המרכז(ונניח שגם)שמאל הגדולה. מאידך, לאור ההתנהלות של מפלגת העבודה, בעצם גם אין בכלל חשיבות. השאלה היא אם למרות היותה באופוזיציה, תחתור המפלגה לקדם את היוזמה שלה כדי להוכיח שיש אפשרות נוספת לבד מאשר "לנצח נאכל חרב". וזו שאלה חשובה. ובעצם גם לא.

לא, בעיקר מכיון שהציבור בישראל מוכיח שאינו נזקק להוכחות כדי להאמין. לו היה כזה מזמן היה נתניהו נחשף במערומיו (הסכם איראן הוא דוגמא מצויינת, בה נתניהו נחשף במערומיו, אך מעולם לא נתבע לשלם מחיר על זה), אבל הציבור בישראל הוא בעיקר ציבור מאמין, גם כאשר הדובר אינו ידוע באמירות אמת. השאלה היא האם הציבור הישראלי מוכן להאמין ש:
א. נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית וזה בהחלט לא אינטרס ישראלי (בטח שלא לאומי, סליחה הייתי חייבת) ובטח שלא ציוני
ב. הסכסוך הוא טריטוריאלי ולאומי ואינו עניין של טרור איסלמי רדיקלי כפי שרוצים נתניהו ובנט למצב אותו
ג. יש חלופה מדינית המאפשרת הסכם של שתי מדינות לשני עמים

זהו קרב על התודעה הישראלית והיא עדיין לא קטטונית באופן מוחלט. יש אפשרות לעשות את זה, רק שצריך לשם כך מפלגה אקטיבית בעלת קול ברור שמהווה אופוזיציה לוחמת אמיתית ויש לה חזון ברור. את כל אלה לא יצליחו להשיג היום בישיבת הסיעה. ועוד לא התחלנו לדבר על הנהגה, לא מנהיג, אלא הנהגה כזו שיחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיה. אבל אני נגררת למחוזות הפנטזיה. מה שמחזיר אותי לשלוש ההצעות שעומדות על הפרק.

נתחיל מזה ששלוש התוכניות מאופיינות בעיקר ברצון להיפרד מהפלסטינים זו הסיבה וזה המסובב, ההצעות של בר ובר-לב גם מרמזות, לפחות בעיני, על חוסר אמון בפלסטינים וראייה חד-צדדית בעיקרה. הרעיון הוא היפרדות וסליחה שאני אומרת את זה, שתיהן מרגישות יותר כמו התנערות מאשר היפרדות מושכלת הרואה לא רק את האינטרס הישראלי הצר, אלא גם את האינטרס האזורי.

התוכנית של חיליק בר, והיא בטח לא קשורה לעובדה שבר מתעתד לקחת את, כלומר להיבחר ל, תפקיד יו"ר הועדה המדינית של המפלגת העבודה, היא תוכנית בעייתית. היו אחרים שכתבו על התוכנית טוב ממני, אבל היא בטח לא קול שמאל מובהק, היא מנסה לייצר פיתרון שיקרוץ לאנשי מרכז ימין מאשר למחזיקי דעה אחרת. 

התוכנית של עמיר פרץ הכי מתקרבת לקול בעל חזון ותוכנית המגיע ממפלגת שמאל-מרכז, ואפילו כוללת לוח זמנים ישים, אולם המתווה המוצע נוגע באותן נקודות המייצרות את הכשלים בכל משא ומתן ואינו מציע פתרון קונקרטי. למשל, נושא קביעת קווי הגבול, ברור שזה חלק ממשא ומתן אך למעשה זו אחת מנקודות המחלוקת הקבועות, זאת אומרת בתקופה בה התנהל משא ומתן. 

כאשר הימין מחוסר תוכניות וזו מדיניותה של ישראל, והבציעות של תוכנית מדינית של המחנ"צ היא בעיקר השתעשעות פילוסופית, השאלה האמיתית היא מה בעצם צריך לעשות עכשיו? הנכונות של הציבור הישראלי לעלות על מדים היא גבוהה הרבה יותר מהנכונות שלו להיאבק למען עתידינו ועתיד ילדינו, לכן ממנו ככל הנראה לא תבוא הקריאה לשינוי. הקרב למעשה הוא קרב על התודעה. תוכנית מדינית היא כלי עזר חשוב אך לא יהיה בה ממש אם היא לא תגובה בפעילות בעיקר הסברתית ויצירת גוף הנהגה דינמי. יוזם ומגיב.

הקרב הוא קרב על התודעה ודווקא למפלגת העבודה יש קלף מנצח - בעוד נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית בה פלסטינים יהיו חלק ממדינת ישראל, מרבית הישראלים כל כך שונאים את הפלסטינים שזו סיבה מספיקה מבחינתם להיפרד מהשטחים. לא צריך לשם כך טקטיקת הפחדה גזענית, מספיק לדבר במספרים. למפלגת העבודה יש כלים, אין להם חשיבות כשאין מי שיפעיל אותם. אבל עזבו שטויות, למה לדבר על הבחירות הבאות? עדיף לדון בתוכניות מדיניות ואחר כך להיות אופוזיציה "ממלכתית" לנוחות "האין תוכנית" של נתניהו. מנהיגות היא אחריות. אין ממש כאלה בנוף הציבורי הישראלי. 

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

החיים זה מה שקורה בזמן שאתה נואם באו"ם, נניח על איראן

אז היום צפוי לנו נאום באו"ם, נתניהו הכריז שצפוי נאום שיעביר את רחשי הציבור בישראל. אם אני מנחשת נכון, ואני בהחלט לא היחידה, נתניהו ידבר על איראן. אין מנוס מלומר שכלל הנראה הרחשים שלו הם לא הרחשים שלי, או של מישהו בסביבתי הקרובה, או של מישהו בסביבתי הרחוקה. מעטים מאוד האנשים בישראל שמדברים היום על ההסכם עם איראן. גם אם נניח שמה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם איראן הוא נכון, הוא בטח כבר לא רלוונטי, הציבור בישראל המשיך הלאה, אבל נתניהו חי על אדי הבהלה שהוא אוהב לייצר. 

ברור שאפשר לדבר על איראן, אפשר לקשור את זה לעם ישראל היושב כרגע בסוכות, זכר למסע לארץ המובטחת, סימבולי לארעיות שישראל לא תסכים לה יותר, מכניס מיד לאסוציאציה שישראל היא הבית היהודי ולא חלילה הסוכה שלו, לא שאני טוענת שיש מי שחושב כך. יותר מזה, היום מציינים 77 שנים להסכם מינכן, שאין לו ממש קשר עם ההסכם עם איראן לבד מההתאמה להגדרה למושג הגנרי "הסכם". אולי אפילו במקום לצטט את צ'רצ'יל, יוכל נתניהו לצטט את יאן מסריק שאמר בעקבות ההסכם: "אם הקרבתם את מדינתי על מזבח השלום העולמי, אריע לכם. אך אם לא, רבותיי, שאלהים ירחם על נשמותיכם". ממש סגירת מעגל. 

אני לא יודעת מה יבחר נתניהו להגיד, כך או אחר זה לא רלוונטי. לנאום היום על איראן יהיה אך עוד הוכחה לחוסר הרלוונטיות של נתניהו כמנהיג בקנה מידה בינלאומי, לאומי או בכלל. מה שהביא אותי למסקנה העצובה שהחיים ככל הנראה אינם הוגנים. לו היו הוגנים, הדבר היחיד שהיה נתניהו אומר היום באו"ם הוא: "האם תרצה מאפה לצד הקפה שלך?"

כיום בפני ישראל ניצבים אתגרים אחרים לגמרי, ראש ממשלה שדבק בנושא איראן משל היה קרנות המזבח הוא ראש ממשלה ללא חזון, המשותק מפני עשייה אמיתית ומעוניין להדביק ציבור שלם בחרדות שהוא נושא עימו ומביא לשיתוק כולל. הניסיון לייצר מסע הפחדה ישראלי ועולמי הוא לא משהו שישאיר את חותמו של נתניהו לארך זמן, הוא רק מגדיל את רשימת הנזקים ההולכת ומתארכת. 

בימת האו"ם יכלה לספק לנתניהו את ההזדמנות לייצר משהו חדש, את ההזדמנות לדבר על חזון אמיתי ולהכיר בעבודה שלשמה הוא נבחר. אך נתניהו לא איש מעשה, הוא לא מפשיל שרוולים, בגדי עבודה אצלו זה שכפ"צ ביטחון ברקע גזרה כלשהיא כי זה טוב לתדמית וכאילו מחדד את נושא הביטחון. ביטחון ישראל הוא לא ביד ההסכם עם איראן, הוא ביד העומד בראשה שלא עושה דבר. 

כשנתניהו עמד בפתח הכניסה למטוס ואמר שהוא רוצה שלום, לא יכולתי שלא לשאת תפילה חרישית שביציאותו מהמטוס לא יחשוב כי שלב בגדי הים החל. נתניהו זורק סיסמאות כמו מועמדת לתחרות מיס עולם, עוד דינוזאור לא רלוונטי שפס לאיטו מהעולם.

הנאום הצפוי של נתניהו היום הוא נאום של ראש ממשלה מרוקן מתוכן, הוא לא יוכיח דבר מלבד מה שישראל עדיין מכחישה - נתניהו לא מספק את הסחורה. במדינת ישראל היום שולט אסקפיזם לא מוגדר. אין דרך להסביר איך בתוך קושי כלכלי וחברתי, של מערכות חיוניות שמתפוררות, כאשר במרחק לא קצר נאנקת אוכלוסיה תחת כיבוש ישראלי שאין לו ולמוסר ולו דבר, עדיין אפשר לחיות פה חיים טובים. מסתבר שכל עוד לא נותנים לשום דבר לעבור את הממברנות העדינות שעוטפות אותנו, אפשר הכל. מדינת הדיסוננס, תקשיב היום לדברי ההמנהיג, תהנהן, תאנח ולא תעשה דבר. אבל אולי שווה להזכיר לנתניהו שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות, נניח לדבר באו"ם על איראן.

יום שני, 24 בנובמבר 2014

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)