הוא צעק והשתולל ויכולתי לראות שהוא מסתבך עם עצמו, לא משנה מה הצעתי, זה היה לא טוב. הוא החליט ללכת לחדר והדלת נטרקה. הסתכלתי על עצמי. יושבת במסדרון הכניסה לבית וגיליתי להפתעתי שאני לגמרי רגועה, כל המאמץ שהשקעתי בלהישאר רגועה ולא להיגרר לסערת הרוחות שלו, הביא עימו שלווה אמיתית. אבל את הסערה שמאחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון השני יכולתי להרגיש. דפקתי בדלת ונכנסתי. התיישבתי על קצה המיטה ואמרתי: לא באתי לדבר. משפט אחד ודי - כשהייתי בגיל שלך בערך, היו רגעים שנורא כעסתי אפילו בלי לדעת למה וכל מה שרציתי זה שיגידו לי שהכל בסדר ושאוהבים אותי. זה מה שבאתי לומר - הכל בסדר ואני אוהבת אותך". התכוונתי לצאת, אבל כבר תפסו אותי בחיבוק.
זה לא תמיד עובד. קל נורא להתעצבן על בני נוער שמתעצבנים כמעט מכל דבר, צועקים, מחמיצים פנים וממלמלים מיני מילמולים מתחת לפלומת השפם, או סתם מתחת לאף, ובכלל רק רוצים להימלט לסמארטפון שלהם בשקט. למעשה זה הכי קל, כי לרוב הם סתם מעוצבנים ואין קשר בין העצבים שלהם למשהו ספציפי שקרה או שיש לך עליו איזושהי אחריות, לבד מסיבה נסיבתית התלויה בעובדה שאתה ההורה שלו/ה. זה מתסכל, אבל אנחנו לא נוטים ממש לראות את זה. בעיני זה בגלל שאי שם בתוכנו, אנחנו מתייחסים להבדל בין ההתנהגות שלנו כהורים להתנהגות של ההורים שלנו כשאנחנו היינו בני נוער. מבחינים בין החוויה שלהם והחוויה שלה. מכיון שלרוב ההשוואה הלא אובייקטיבית הזו מסתיימת בזה שאנחנו, לפחות לדעתנו, הורים טובים יותר משהיו הורינו, הרי שהנה לנו ההוכחה הניצחת, שהילד שלנו באמת לא מבין עד כמה טוב לו.
עם הגישה הזו יש די הרבה בעיות, הבעיה העיקרית היא שזה עובד רק עלינו ואנחנו שוכחים שהילד שלנו בכלל לא מודע להשוואה. זה די טבעי שילד שלא מכיר דרך אחרת לא יהיה אסיר תודה שהוא מקבל יחס שהוא לא חווה בעצמו. כל נקודת הייחוס שלו היא אחרת משלנו, כי נקודת הייחוס שלנו נעוצה בדור אחד אחורה והילד הספיציפי הזה אין לו חלק בה. כל דור נוטה לייחס לילדים שלו פריבילגיות שלא היו קיימות כשהוא היה צעיר ובאיזושהי צורה לא מודעת אנחנו רוצים שהילד שלנו יכיר לנו על זה טובה. זה לא עובד ככה, זה רק מתסכל, כי זה לא שאנחנו לא צודקים, במידה רבה אנחנו כנראה כן, זה רק לא רלוונטי.
הבעיה עם זה שזה יוצר תחושה מעט צדקנית "של אני עשיתי כזה שינוי, למה זה מגיע לי", אולי זה נכון, אולי זה בעצם גם מה שההורים שלנו חשבו. אלא שההתנהלות ההורית השונה ותלויית הדור אינה חלק מהתפיסה של הילדים שלנו ולא צריכה להיות, בטח לא בגיל צעיר בו הם רואים את הכאן והעכשיו והוא לא עניין של השוואה. הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה, היא לא לבחון איפה אנחנו צודקים, אלא איזה דפוסים צריך לתקן, אילו כלים אנחנו צריכים כדי לעזור להם לצלוח את גיל ההתבגרות בכמה שפחות חיכוכים ומתוך רצון להפוך את זה לחוויה מעצימה. בסך הכל לא ניתן לעצור את הפיכתם לאדם בוגר, צריך לזכור שהתפקיד שלנו הוא חינוכי ונועד לתמוך, להכווין ולייצר שינוי לא דרך עימותים וקריאה לצדק ולהוקרה אלא דרך הקשבה ועבודה הדדית. שיתוף פעולה מצידם לא יגיע כי אנחנו צודקים, אלא כי אנחנו מושיטים להם יד.
אחד הדברים שהשפיעו עליי בנושא הזה הוא ההבנה די מהר לתוך ההורות שבחוץ הצאצאים נתפסים כ"ילדים שלי", אך למעשה מושא השייכות הפוך - זו אני אמא שלהם. קל, טבעי ונעים לאמץ אותם אלינו למלמל "את/ה שלי", אך למעשה בכך אנחנו מסרסים במקצת את העצמאות שלהם. להביא לילדים לעולם זו החלטה שלנו והיא כידוע החלק הקל, סוג ההורים שאנחנו רוצים להיות היא החלטה שבצידה עבודה קשה. אם נתייחס לתקופת הילדות וההתבגרות של הילדים שלנו כתקופה של פיקדון, ולא מתוך אדנות של שיוך, יהיה לנו קל יותר להתייחס אליהם. כאשר אנחנו רואים בהם המשך של עצמנו, אנחנו גם לא חוסכים מהם חלק מהביקורת העצמית שמופנית אליהם במקום לאחראים האמיתיים. אנחנו.
השינוי הזה הוא מעבר לשינוי מילולי, הוא תודעתי ולכן בכוחו ליצר פרקטיקה חיובית יותר בהורות היומיומית. הורות היא הרבה מעבר לתנאים שאנחנו מעניקים לילדינו, היא גם נמדדת במוכנות שלנו לשבור דפוסים על מנת לייצר משהו טוב יותר. אין כאן מתכון, יש כאן יחסי אנוש פשוטים, אין סיבה לסבך את זה ובניגוד למערכות יחסים אחרות המפתחות בידיים שלנו, ההורים. זה מתחיל במשפט פשוט וטבעי: אני ההורה שלך, ואני כאן עבורך. אולי אנחנו נותנים יותר מהורינו, אבל גם כל המציאות שמסביב השתנתה ואין מקום להשוואה. מה שיכול להיות זה שהילדים שלנו, כמו כל ילד בכל שלב בהיסטוריה, רק רוצים שניקח את הזמן להכיר אותם, להבין אותם ולהיות איתם. זה משהו שכל מבוגר זוכר שהוא רצה כילד ולא תמיד זוכר לתת כמבוגר. כשאתה מגדיר את עצמך קודם כל כהורה שלו, אתה זוכר שכל האחריות מוטלת עליך וזה משהו שחיוני לזכור.
עם הגישה הזו יש די הרבה בעיות, הבעיה העיקרית היא שזה עובד רק עלינו ואנחנו שוכחים שהילד שלנו בכלל לא מודע להשוואה. זה די טבעי שילד שלא מכיר דרך אחרת לא יהיה אסיר תודה שהוא מקבל יחס שהוא לא חווה בעצמו. כל נקודת הייחוס שלו היא אחרת משלנו, כי נקודת הייחוס שלנו נעוצה בדור אחד אחורה והילד הספיציפי הזה אין לו חלק בה. כל דור נוטה לייחס לילדים שלו פריבילגיות שלא היו קיימות כשהוא היה צעיר ובאיזושהי צורה לא מודעת אנחנו רוצים שהילד שלנו יכיר לנו על זה טובה. זה לא עובד ככה, זה רק מתסכל, כי זה לא שאנחנו לא צודקים, במידה רבה אנחנו כנראה כן, זה רק לא רלוונטי.
הבעיה עם זה שזה יוצר תחושה מעט צדקנית "של אני עשיתי כזה שינוי, למה זה מגיע לי", אולי זה נכון, אולי זה בעצם גם מה שההורים שלנו חשבו. אלא שההתנהלות ההורית השונה ותלויית הדור אינה חלק מהתפיסה של הילדים שלנו ולא צריכה להיות, בטח לא בגיל צעיר בו הם רואים את הכאן והעכשיו והוא לא עניין של השוואה. הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה, היא לא לבחון איפה אנחנו צודקים, אלא איזה דפוסים צריך לתקן, אילו כלים אנחנו צריכים כדי לעזור להם לצלוח את גיל ההתבגרות בכמה שפחות חיכוכים ומתוך רצון להפוך את זה לחוויה מעצימה. בסך הכל לא ניתן לעצור את הפיכתם לאדם בוגר, צריך לזכור שהתפקיד שלנו הוא חינוכי ונועד לתמוך, להכווין ולייצר שינוי לא דרך עימותים וקריאה לצדק ולהוקרה אלא דרך הקשבה ועבודה הדדית. שיתוף פעולה מצידם לא יגיע כי אנחנו צודקים, אלא כי אנחנו מושיטים להם יד.
אחד הדברים שהשפיעו עליי בנושא הזה הוא ההבנה די מהר לתוך ההורות שבחוץ הצאצאים נתפסים כ"ילדים שלי", אך למעשה מושא השייכות הפוך - זו אני אמא שלהם. קל, טבעי ונעים לאמץ אותם אלינו למלמל "את/ה שלי", אך למעשה בכך אנחנו מסרסים במקצת את העצמאות שלהם. להביא לילדים לעולם זו החלטה שלנו והיא כידוע החלק הקל, סוג ההורים שאנחנו רוצים להיות היא החלטה שבצידה עבודה קשה. אם נתייחס לתקופת הילדות וההתבגרות של הילדים שלנו כתקופה של פיקדון, ולא מתוך אדנות של שיוך, יהיה לנו קל יותר להתייחס אליהם. כאשר אנחנו רואים בהם המשך של עצמנו, אנחנו גם לא חוסכים מהם חלק מהביקורת העצמית שמופנית אליהם במקום לאחראים האמיתיים. אנחנו.
השינוי הזה הוא מעבר לשינוי מילולי, הוא תודעתי ולכן בכוחו ליצר פרקטיקה חיובית יותר בהורות היומיומית. הורות היא הרבה מעבר לתנאים שאנחנו מעניקים לילדינו, היא גם נמדדת במוכנות שלנו לשבור דפוסים על מנת לייצר משהו טוב יותר. אין כאן מתכון, יש כאן יחסי אנוש פשוטים, אין סיבה לסבך את זה ובניגוד למערכות יחסים אחרות המפתחות בידיים שלנו, ההורים. זה מתחיל במשפט פשוט וטבעי: אני ההורה שלך, ואני כאן עבורך. אולי אנחנו נותנים יותר מהורינו, אבל גם כל המציאות שמסביב השתנתה ואין מקום להשוואה. מה שיכול להיות זה שהילדים שלנו, כמו כל ילד בכל שלב בהיסטוריה, רק רוצים שניקח את הזמן להכיר אותם, להבין אותם ולהיות איתם. זה משהו שכל מבוגר זוכר שהוא רצה כילד ולא תמיד זוכר לתת כמבוגר. כשאתה מגדיר את עצמך קודם כל כהורה שלו, אתה זוכר שכל האחריות מוטלת עליך וזה משהו שחיוני לזכור.
