חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אסטרטגיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אסטרטגיה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 19 בינואר 2016

חדשנות משבשת וחתרנות נחושה

הנאום היום של השר בנט בכנס INSS הוא מעניין ברמת המתבונן מהצד ואפשר לדבר עליו רבות, במידה רבה, ממש כמו הולוגרמה, ניתן לפרש אותו במספר מימדים. במילים שאמר בנט לא היה כל חידוש, אם כי ייתכן שבציבור הרחב הדברים הללו לא נשמעו מספיק, אולם במקרה זה החידוש הוא בדובר - חבר בכיר בקואליציה שמעז להרים סדין אדום ודווקא בעיתוי ובמקום הנכון.  

הבחירה של בנט לדבר על תפיסת הביטחון הישראלית היא מצויינת, או לפחות אסטרטגית - מחד הוא לא הציע שום דבר מעשי, מאידך הוא העלה סוגיה חשובה שגם אם לא תקבל התייחסות אמיתית מנתניהו ותישאר תלויה באוויר, תוסיף להדהד באזני הציבור. השאלות שהעלה היום בנט מאתגרות לא רק את התפיסה הבטחונית של ישראל, הן גם רסיס לא מבוטל בישבנו של נתניהו משולב עם ירייה בין העיניים בתוך הנגמ"ש ובנוכחות עדים. נתניהו יכול להתייחס בביטול, אולם אז הוא מסתכן בהפיכתו לעוד דוגמא של ענק משולל "חדשנות משבשת", ולפחות אליבא ד'בנט, כולנו יודעים שזה נגמר לא טוב. ואם יש דבר מה שנתניהו רוצה זה להיזכר מעל דפי ההיסטוריה.  

הנאום של בנט אינו מחדש כלום, ההצעה לחשוב מחדש על ניסוח תפיסת הביטחון של ישראל נשמעה פעמים רבות ואחד מדובריה המובהקים הוא עופר שלח. מה שמרענן זה שתפיסה זו טרם הושמעה באופן פומבי על ידי איש ימין מובהק. מאז 77' לא נשמע איש ימין שאמר דברים כאלה מפורשות ושגם היה בעמדה להשפיע. שלח אמנם לאחרונה לא נשמע, אולם תמצית דבריו של בנט היא תמצית ספרו של שלח. שלח כבר אמר פעמים רבות שההשקעה התקציבית במערכת הביטחון מתקשה לספק הישג של ממש, הוא אף הזהיר, ממש כמו בנט היום כי מחדל צוק איתן לא נחקר ויש להניח שיתרחש שוב גם אם בקונסטלציה אחרת - נניח בלבנון. במידה רבה הידיעות שהגיעו רק השבוע על הצלחתו של שיקום פרוייקט המנהרות, לא יכלו להגיע בעיתוי טוב מזה. מילותיו של בנט הן הד למילותיו של שלח שלישראל אין אסטרטגיה צבאית ומדינית להתמודד עם אויביה מה שמצריך תורת לחימה חדשה שלוקחת בחשבון את השינויים.

בנט רק שיפץ את המטאפורות, הוא אוהב מטאפורות וכך הנגיש את עופר שלח בשפתו. הרעיון שהאיום המרכזי על ביטחונה של ישראל מגיע מהקיפאון המחשבתי של  ממשלת ישראל, או כפי שהוא מכנה את זה "בטונאדות תפיסתיות" בעברית ה"הו, כה ציורית שלו", הוא נכון. השורה התחתונה של בנט ידועה כבר שנים, ישראל נגררת ולא יוזמת - זה תופס במישור הבטחוני והמדיני והשניים מזינים זה את זה. בעוד האיומים השתנו, ה"מאובנות התפיסתית" שרדה, למרות שאיננה מוכיחה עצמה בשטח באף אחד מהתחומים.

רק כשזה מגיע מצדו של בנט יש כאן דברים שצריך לזכור - בנט נמצא בקואליציה כבר שלוש שנים ולא מצליח, ובספק אם ניסה עד כה, לשנות את הקונספט עליו הוא מדבר. הוא אכן השמיע קולות אופוזציוניים לניהול של נתניהו ויעלון את צוק איתן, אולם מאידך לא שמעתי אותו אח"כ דורש בקבינט הבטחוני לדון במסקנות צוק איתן על מנת להפיק לקחים או לייצר תפיסה בטחונית חדשה ומעודכנת. 

אבל מה שחשוב יותר הוא שבנט מצייר קבינט של חדלי אישים - יודעים על איום המנהרות אך לא פועלים מספיק כדי למגרו, וכמו שהוא תיאר את זה עושים שוב ושוב את אותן טעויות, בריפרור למשפטו הידוע של איינשטיין.  אלא שלבנט יש אחריות, אם זה באמת מה שהוא חושב אז נאומו הוא עדות מבפנים לממשלה לא מתפקדת שאין לה פתרון לא במישור המדיני ולא במישור הבטחוני. ואם זה מה שבנט חושב, הרי שעל בנט מוטלת האחריות הציבורית להתפטר ולא לתת יד לממשלה שאין לה את היכולת לייצר אסטרטגיה בטחונית שתגן על אזרחי ישראל.

מצדו של נתניהו התעלמות מדבריו של בנט או פיזור טענות עמומות של מקורבים שבנט חוזר על דברים שנשמעים בקרבת ראש הממשלה, לא יכולה להישאר התגובה, זו לא תשובה אמיתית וזה לא פותר את סימני השאלה שירה בנט מעל לראשו של נתניהו. לא ייתכן שראש ממשלה יתן לשר בכיר וחבר בקבינט המדיני-בטחוני להצביע על ממשלת מחדל משותקת ולהותיר את הנושא ללא מחיר, הוא גם יכול לעשות לבנט תרגיל הפוך ולהגיד שהוא כבר עושה בדיוק את זה, אלא שאז יצטרך להוכיח. בנט עשה כאן תרגיל מצוין, ואם הייתי בטוחה יותר בז'רגון הג'ודו, הייתי מהמרת שזה איפון מושלם. הוא מאשים, אבל הוא גם יכול להסתתר מאחורי הטענה כי הוא לא האשים אלא רק דיבר על כיוון שיש לנקוט בו. אלא שכולנו מבינים שלא בזה דברים אמורים. 

בנט יוסיף לנשוך את נתניהו בעכוזו בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה. נתניהו יכול ללכת לבחירות חדשות, אבל לא בטוח שזה הזמן הטוב ביותר עבורו. בעוד שלבנט אין מה להפסיד, לנתניהו יש ואני לא בטוחה שזה עיתוי טוב עבורו לטלטל את הסירה. אלא שלהשאיר את בנט בקואליציה אומר שבנט לא יפסיק ליצר ספק, האשמות וסימני שאלה בקשר למנהיגותו של נתניהו. בנט ממילא לא בנה על הבחירות הבאות כדי להגיע לראשות הממשלה, אבל נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להתערער. הוא אמנם הצליח לשריין במפלגתו את תפקידו כיו"ר, אך מערכת בחירות שלישית מאז כניסתו לקדנציה שניה כראש ממשלה ובפחות משמונה שנים זה לא לגמרי טוב לתדמית וזה בטח לא מרגיש כמו יציבות.

החדשנות המשבשת בה נקט בנט היום היא תרגיל טוב משולב עם אלמנט ההפתעה. אלא שבדיוק את זה היית מצפה לראות מגיע מאופוזיציה שמנסה לייצר חלופה ולא מתוך הקואליציה המהווה בעצם את החלופה. התגובה לנאומו של בנט צריכה להגיע ואם לא תגיע הרי שבנט טמן היום עוד קצת מזרעי הספק המערערים את מנהיגותו של נתניהו ונראה שביד הוא מחזיק שקיק שלם.

יום שבת, 2 בינואר 2016

לפתור את השבר בעזרת מכנה משותף?

מול הטענה כי כל דבר טוב יותר מנתניהו נמצאת הטענה שאין מי שיחליף אותו. נתחיל מהעובדה המצערת, אך האנושית למדי, שכל אדם הוא בר תחליף. אם נתניהו, מסיבה כלשהי לא יהיה ראש ממשלה, מדינת ישראל לא עתידה להתמוטט, להפך אני מהאסכולה שאם נתניהו ימשיך להנהיג אותנו מדינת ישראל זה יקרה. כך שמחליף לנתניהו סופו שיקום. 

הנטיה הטבעית היא לחפש מועמד קיים בעיקר משום שבורסת ההימורים על מועד הבחירות הבאות לא נפסקת. מימין, נתניהו עושה כל מה שביכולתו לחזק ולשריין את עצמו גם במקרה של התפוצצות חקירת הרעיה. מאידך גם הליכוד אינו אדיש לטעויות ראש הממשלה, יש ביקורת מבית על התנהלותו, וחזרתו של גדעון סער, בתנאים שלו, עוד צפויה כמו גם חתירתו של ברקת להסתמן כיורש עתידי. מצדו הימני של נתניהו יש כמובן את בנט שמנסה לייצר את דרכו להיות ראש הממשלה הראשון של הציונות הדתית אולם זה בוודאי אינו רלוונטי לבחירות הקרובות, יהא מועדן אשר יהא.

מה שקורה משמאל לראש הממשלה הוא מה שבאמת מעניין. המועמדים כרגע הם לפיד והרצוג - אני מנערת את חוצני, אתם בחרתם. הרצוג הוא שילוב טרגי של הרבה יכולות, דעות פחות או יותר במקום הנכון אבל ללא כריזמה וגרוע מכך - הוא ניחן בקצר ראיה פוליטי ואסטרטגי. הרצוג פועל תחת המטריה "איך אני יכול לסלול את דרכי לראשות הממשלה" במקום "איך יוצרים אלטרנטיבה שלטונית". הסיבה שהרצוג ככל הנראה לא יהיה ראש ממשלה נעוצה בפאסיביות שלו - הוא תמיד בתגובה לראש הממשלה או מדיניות הממשלה. 

לאחרונה אני שומעת מכל מקום שלפיד הוא התשובה. מבחינתי, אלא אם כן ההגדרה היא "מקל עץ משוח בחומר דליק המסייע להעברת אש ממקום למקום", לפיד אינו תשובה. שלא במפתיע, התמיכה בלפיד היא לא בשל יכולותיו או דעותיו, אלא משום שהוא נתפס כאדם שיכול לקחת את המרכז ואת השמאל ולנצח את נתניהו. אני מבינה את הראציונל העומד בפני הקריאה הזו וזו אופטימיות שהייתי שמחה לאמץ.

אני תוהה איך לתקוף את נושא יאיר לפיד? האם להזכיר שאחת הסיבות ללגיטימציה של ההתנהלות הבנטיסטית היום היא במידה רבה בשל הלגיטימציה שהעניק לאח בנט? האם להזכיר את התנהלותו כשר אוצר? האם לדקדק בהעדר האידיאולוגיה שמאפיין את הפוליטיקה שלו? אולי דווקא שלטון היחיד במפלגתו? אולי על העובדה שהוא ח"כ באופוזיציה ומעדיף לכהן כשר חוץ שלא מן המניין במקום להיות אמון על אופוזיתו. ובכלל - נניח שלפיד הוא התשובה לנתניהו, הרי לא יתכן לא לחשוב על היום שאחרי. תאמרו כל דבר טוב יותר מנתניהו? טוב, לזה אין לי אלא להסכים. 

בהסתכלות על המפה הפוליטית היום ומי עוד יכול להיות זה שיתמודד מול נתניהו משמאל עולים שמות גנרלים כאופציות אם זה גנץ ואם זה אשכנזי. הראשון אינו רוצה בקריירה פוליטית והשני עוד לא בטוח אם הוא יכול. כך או אחרת, אני לא רואה אותם מביאים בשורה אמיתית או ניצחון בבחירות. 

אך הדיון על מי יחליף את נתניהו הוא מיותר כי בינתיים, נתניהו מחליף את השיח. בעוד שהמדינה הולכת ימינה בנושא הסכסוך מול הפלסטינים, היא גם משלמת מחיר דמוקרטי. הדרך להתמודד עם נתניהו היא לא בלהציע מתווה מדיני או לומר אני אעשה את זה טוב יותר. מי שעושה את זה משתמש בעצמו בלקסיקון שטובע נתניהו. הדרך היחידה היא להחזיר לקסיקון אחר ולזה יש רוב. במדינת ישראל היום יש עדיין רוב מתון, חילוני ושעדיין מאמין בדמוקרטיה וזכויות אדם. לרוב הזה אין ממש ייצוג, הוא מתפלג, מכיון שהוא חלוק בנושאים רבים, אולם רב המכנה המשותף ובזמנים קריטיים ייתכן שלהיות טהרן לא יוביל למאום. 

האיום הגדול ביותר שעומד לפתח ישראל הוא האיום הלאומני, הצרת גבולות המחשבה והשיח הציבורי ועימם הגדרות מצמצמות יותר ויותר של הדמוקרטיה. זו סכנה מיידת ומוחשית כדי לפתור אותה יש צורך בפעולות שהן מחוץ לקופסא. 

האחת היא להמשיך עם שלטון נתניהו ובינתיים לנסות להצמיח את הקול של השמאל, אם על ידי צמיחת גופים חוץ פרלמנטריים חדשים שינסו להרחיב את השיח הדמוקרטי ולחדש ימי רצ כקדם ואם על ידי קמפיין שמאל של הגופים הקיימים היום, תוך ניסיון של הקמתה לתחיה של חברה אזרחית פעילה בישראל. זו פעולה שדורשת זמן ולמעשה יש ניסיון לעשות אותה כבר תקופה והיא אינה נושאת פרי. רבים, ממש כמוני, שואלים איך זה שאנחנו לא מתקוממים ובכל זאת, עיננו הרואות שאנחנו לא מתקוממים. אולי זה יקרה בנקודת שיברון בעתיד.

השניה היא באמת להשתמש במה שיש, שזה להתאגד תחת מטרית אד הוק רחבה אותה יחזיק יאיר לפיד ולידו הרצוג, לבני וכחלון ותחת סיסמא רחבה של רוב חילוני דמוקרטי לרוץ לבחירות הבאות. זאת מתוך הבנה שכרגע דחוף יותר לתקן את הדמוקרטיה הישראלית מבפנים. חבירה משולבת בהתפטרות של כולנו מהקואליציה, הקדמת הבחירות ואיחוד חילוני בתקופה של טרפת ימין קיצונית משיחית יכול להיות ערבוב מחדש של כל הקלפים וליצור שינוי מתבקש. 

האם הייתי רוצה לראות את לפיד כראש ממשלה? לא, אבל לפיד יכול להיות ראש ממשלה רק אם יחברו אליו אחרים שגם יאזנו אותו. האם לפיד/הרצוג/כחלון/לבני זה מה שהייתי מאחלת לעצמי לשנה החדשה? בוודאי שלא אבל זו קואליציה שהייתי יכולה לחיות איתה ולו כדי לעצור את הדרדור ההרסני במדרון בו אנו דוהרים ללא מעצור. זמנים קשים, דורשים מעשים נואשים ולמרות שהשילוב הזה בכל קונסטלציה אחרת היה נראה לי כמו משענת קנה רצוץ, זה בעיקר מה שיכול להחזיר את ישראל פחות או יותר לתלם. אלא שזה מצריך חניה ברוורס של הרבה מאוד אגו ומהי ישראל מול אגו של פוליטיקאים?

כשהתחלתי לכתוב את הדברים רציתי לצאת חוצץ נגד לפיד והרצוג, בסופו של דבר הדברים יצאו קצת אחרים. אולי גם אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת. עידן התבהלה של בנט ונתניהו לא יכול להימשך, אולי באמת התשובה יכולה לבוא רק ממרכז, שאולי הוא קצת מזגזג, אבל הוא לא לאומני וזה כבר יותר טוב. נתניהו מוביל אותנו אל שבר, את השבר הזה יפתור המכנה המשותף.




יום שני, 23 בנובמבר 2015

8 סוגי יינות בראי השואה

"הכלבו היה בבעלות יהודית לפני שהנאצים לקחו אותו" זעק ראש הממשלה ביאושו, "באופן אבסורדי הכל-בו הזה מסמן עכשיו מוצרים מישוביי יהודה ושומרון והגולן, ועכשיו אנחנו מתבשרים שהורידו אותם מהמדפים. חרם לכל דבר... אנחנו מוחים בתקיפות על הצעד הפסול הזה מבחינה מוסרית ועניינית והיסטורית".

ראש הממשלה אינו מדייק: סימון המוצרים אינו אבסורדי, זו תוצאה של החלטה של האיחוד האירופי. העובדה שהכל-בו היה בבעלות יהודית ונלקח ע"י הנאצים ועכשיו מסמנים שם מוצרים מישראל אינה אבסורדית. סליחה על הציניות, אם כבר יש כאן דווקא קו הגיוני, שזה הפוך מאבסורדי. אם הכוונה היא להתנכלות מכוונת ליהודים ודווקא בגרמניה, הרי שזה פשוט לא נכון ולכן הטיעון בעייתי אבל זה מה שקורה כשאצל ראש הממשלה יהודי וישראלי הן מילים נרדפות.

יש סימון של מוצרים מהתנחלויות ובעוד יש בישראל שיגידו שההתנחלויות הן ישראליות, הרי שלא מוכלת עליהן ריבונות ישראלית ולכן זה בהכרח לא נכון. מוצרים אלה אינם מישראל אלא מוצרים שייצרו ישראלים, ייתכן שאפילו על ידי פועלים פלסטינים היו מעורבים בתהליך הייצור, אבל הם לא ישראלים, הם מאיזור ללא ריבונות. עובדתית וחוקית ככה זה גם בישראל, גם אם בעיני רבים ההתנחלויות הם בשר מבשרה של ישראל.

אבסורד הוא כאשר דבר מה אינו מתיישב עם ההגיון הישר. יש הגיון בסימון המוצרים, גם אם אינו מקובל על ראש הממשלה, מה שאבסורדי כאן הוא ניסיון ראש הממשלה למצוץ את לשדו של זכרון השואה בציניות וללא בושה.

להילחם נגד סימון מוצרים? אני סבורה ששוב ראש הממשלה מטפל בתסמין ולא בבעיה עצמה. אבל מכיון שזו מדיניות הממשלה, ראוי היה שראש הממשלה הישראלי, שאמור לפעול בשיקול דעת גם בנושאים רגישים מאלה, יוכל לטפל בנושא בכלים ראויים ולא בהיסטריה המחברת שוב ושוב לשואה. אצלי זה מעלה את התהיה שאם לא היתה שואה, לראש הממשלה לא היה שום טיעון אחר. איראן? שואה! פלסטינים? שואה! סימון מוצרים? שואה! יש משהו שניתן להצדיק גם ללא השואה? אני שואלת כי ניצול השואה למטרות תעמולה עומד ביחס הפוך למשל ליחס לניצולי השואה בישראל, שלא ממש נמצאים בסדר יומו של ראש הממשלה.

בעיניי התנהגותו הבלתי מידתית של ראש הממשלה לאור הורדה מהמדף של שמונה סוגי יינות צורמת, אבל אל תבינו לא נכון זה היה צורם גם אם היו מורידים בכל אירופה מוצרי התנחלויות מהמדפים. זה לא בגלל שאני שמאלנית עוכרת, זה בגלל שהשואה לא צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל. ניצול השואה הוא איבוד פרופורציה, הייתי משתמשת במילה אבסורד, אך דומה שראש הממשלה אינו מבין הגדרה זו לאשורה.

בהנחה שראש הממשלה אינו רוצה ליצור תקדים ולכן השיב מלחמה שערה, הרי שראוי היה שראש הממשלה יפעל בכלים המתאימים. אם כי גם פה יש דואליות מוסרית - אינני זוכרת אותו אומר משהו כאשר ליברמן קרא לחרם מסחרי על ערביי ישראל, שבעיניי נראה הרבה יותר מסוכן למדינת ישראל מהורדת שמונה סוגי יינות מהמדף של כל-בו בגרמניה, גם לאחר סימונם וגם אם זו הרשת השניה בגודלה באירופה. 

חרם? הורדת 8 בקבוקי יין זה חרם? לא, אבל כנראה שזה נשמע טוב כשראש הממשלה מרים את דגל המאבק הציוני. אלא שחרם היא המנעות, במקרה הזה מסחרית, המכוונת נגד גורם מסויים. אין כאן חרם על ישראל, יש כאן ניצן של חרם על מספר מוצרים מצומצם ברשת מסויימת. איבוד העשתונות המילולי, שנתפס בציבור הישראלי כהגיוני, ציוני ומעורר השראה, נראה לי מפחיד כשהוא מגיע מהאיש שאמור להיות אחראי גם במקרים חמורים יותר המתרחשים בחייה של אומה. חוש המידה של נתניהו ידע ימים טובים מאלה. ניתן לטפל בנושא הזה אחרת, למעשה הנושא הזה מוטל כחרב על צווארה של המדינה כבר הרבה מאוד זמן, משל נוסף לאמרה הידועה על ההבדל בין חכם לפיקח. 

עיניינית? שום דבר בתגובתו של ראש הממשלה לא היה ענייני גם בהנחה שהמלחמה באיום החרם האירופי על מוצרים מהתנחלויות זה הנושא הראשון במעלה בסדר היום הציבורי. מוסרית? הניסיון לקשור לשואה הוא לא מוסרי, הוא ציני וסחיטת השואה של ראש הממשלה בעלת מימדים אינפלציוניים. היסטורית? אין קשר בין השואה לסימון המוצרים והורדתם מהמדפים. זה הצליח לראש הממשלה? כן, כי הוא הפך לאיש המטורף שמתפרץ לבמה כל הזמן ואיכשהו צריך לעצור אותו. 

כל המאבקים של נתניהו בשנים האחרונות הן תולדה של דחיית המשברים הנראים לעין ברגע האחרון. זה היה נכון לגבי המנהרות מעזה, ההסכם עם איראן, מתווה הגז, סימון מוצרים והסכסוך הישראלי-פלסטיני (רשימה חלקית). לו רק לכל ישורת אחרונה הוא היה מגיע עם אסטרטגיה, אלא ששואה אינה אסטרטגיה ובמאבקים החשובים באמת נתניהו מהמר על העתיד שלנו, ללא חזון וללא תוכנית. אבל יצא מלך נתניהו שהחזירו את המוצרים, נכון? איכשהו 22 נרצחים בחודשיים לא נשמע לי כמו סוג של הצלחה.


יום שני, 28 בספטמבר 2015

בואו נדבר על סדר יום ואסטרטגיה

לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.

האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.

את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.

ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.

אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה. 

וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.

בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.

נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.

חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.

לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה. 

יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

ריק מתוכן אבל מתמלא

אולי זה מתווה הגז שהייתי צריכה לדבר עליו, בעיקר לאור העובדה שכנראה בראשון כבר יובא "מתווה משופר" לאישור השרים שיתעלה אף על קודמו שהיה מתווה הגז הכי טוב ever, אבל יש שעושים את זה טוב ממני ולמרות שזה מרגיז אותי אין באמת ביכולתי לתרום לנושא. הודעתם המשותפת של נתניהו ושטייניץ היום היתה מלאה עוז ועיזוז אך העובדה שנתניהו הסתפק בהצהרה וסירב לענות על שאלות מעידה יותר מאשר הצהרתו בדבר עתיד ורוד יותר לכולנו עם ההסכמה של הממשלה על המתווה. כנראה גם הוא ידע את מה שיודע כל שחקן פוקר מתחיל, אם אתה חושב שלא תוכל לשמור על פני הפוקר שלך  - ותר על המשחק, אגב אם אין משפט כזה ראוי שיהיה.

גם מה שקורה בארה"ב לנושא ההסכם עם איראן מעניין בעיקר לנוכח העובדה שיותר ויותר מבינים שבמציאות הנוכחית ההסכם הזה הוא טוב. אבל אני רוצה לדבר על נקודה אחרת שיוצאת גם היא מתוך נושא ההסכם עם איראן, ברשותכם אקרא לו "השיח של האין". אני לא אחדש כלום אם אטען שנכון שנתניהו נלחם בכל כוחו בהסכם עם איראן, אך מעולם לא הציע חלופה אחרת, אני כתבתי את זה וטובים ממני גם. כבר שנים האיש מסתובב בעולם ומשווה את איראן של היום לגרמניה הנאצית של שנות ה- 30 אך אינו מציע שום מתווה אמיתי ובציע, רק מתלונן ובהרבה פאתוס. זה יוצר מצב בו נתניהו נמצא כל הזמן במצב הקורבן מרצון, הוא ממצב את ישראל כמתקרבנת ולבד מהעובדה שזה מעצבן ושחוק זה גם יוצר מצב בו כל פעם שהוא אומר דברים של טעם, וזה לא קורה הרבה, אף אחד לא ממש מקשיב לו. ממש כמו הילד שקרא "זאב, זאב", רק לא ילד אלא ראש ממשלה ולא זאב כי אם - שואה.

השיח הרדוד הזה שפונה אל הרגש יכול להיות אסטרטגיה נהדרת ובלבד שאיננו השטיק הקבוע. ברגע שזה הופך לנוהל זה מפסיק לעבוד על הקהל, למעט המקהלה, אך היא ממילא אינה זקוקה לשכנוע. כמה נתניהו כבר יכול לזעזע עם מוטיב השואה אם הוא כל הזמן שולף את הקלף הזה? אחרי שבשבוע שעבר נקבע שיא הזילות בשואה כאשר טען האקבי כי ההסכם מוביל את ישראל הלכה למעשה למשרפות, נראה לי שסומנה נקודת שפל. אגב, את נתניהו זה לא זיעזע, להפך - כך מתנהג אוהב ישראל בעיניו - משווה ומעלה, שנאמר חבל שהאקבי חשב על זה קודם, אם באמת חשב על זה בעצמו וזה לא בדף המסרים שמחלקת חבורת הפלאיירים של נתניהו על הגבעה.

אבל ההתבטאויות של נתניהו העמומות והפונות אל הרגש הן לא רק בנושא איראן, הן בכל דבר ולהן חלק נכבד בהשטחת השיח בישראל בכל עניין. ברור שצריך D9 לבית המשפט העליון - הוא היחיד שעוד איכשהו נותן קצת מהות אבל גם לא הרבה כי במידה רבה הופך בג"צ המסונדל שמנסה להוכיח את עצמו גם פרוצידוראלית ומשתדל שלא לגעת במהות. אקטיביזם שיפוטי? לאיזה אקטיביזם מכוונים רגב או בנט או שקד? הרי בג"צ המסתננים מוכיח גם את זה כאשר השאלה על הפרק, מבחינת בית המשפט, היא מידתיות שלילת החופש מאדם בעוד שהנושא האמיתי הוא שלילת החירות של אדם ללא עילה ומבלי שיובא למשפט. 

הכל מעוקר מתוך מהות מוסרית כי בישראל 2015 המהות היא שלהיות כאן מגיע לנו ואל תבלבלו אותנו עם מציאות. עם ישראל אין לו על מה להתנצל והוא לא מתנצל ותחי הזקיפות הלאומית. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שזה יתפוצץ לנו בפנים בקרוב ושזה לא על מנגנון השהייה כי ככל שפרק הזמן הדמגוגי הזה יאריך ימים, מצבנו לא ממש מזהיר והבעיות לא ממש קטנות. חוק הכלים השלובים לגמרי עובד כאן - רעיונות אוניברסלים של זכויות ומוסר out עליונות יהודית ישראלית in. 

המתקפה הבוטה, בחסות בנט, שקד ורגב ולכן בהכרח גם נתניהו ששותק כמו דג ובכך רק מעיד על תמיכתו, על בג"צ יוצרת דה לגיטימציה של בית המשפט העליון ומערערת את מידת האמון הציבורי בו, מלבד היותה לא עניינית גם אין בה שמץ של אמת. כל האמירות לגבי בית משפט שמאלני שממש בקרוב אנשי המועדון הלאומני יסדרו מחדש אמור לייצר בכולנו אי נוחות, ואין זה משנה אם אנו מאמינים בצורך בשינוי פרסונלי בבג"צ או לא. העובדה שהציבור בישראל מוכן להאמין שאין כיבוש ושבית המשפט העליון הוא אויב הציבור ולחזור על זה כמו על מנטרה וללא שום היסוס מעידה כנראה ששוב אנחנו בעידן של "נעשה ונשמע". אין לי אלא לשער שזה מעיד על ייאוש ציבורי והייאוש הזה מוביל לחיפוש אחר סולידריות וסולידריות לאומנית הוא מקור נחמה. אלא שסולידריות מגובשת זו סוגרת את הדלת בפני הספק ולרוב כשנאסרת על הספק הכניסה למרחב הציבורי, ההיסטוריה מוכיחה שטוב זה לא. .

בתוך ההלם הספק היפנוטי הזה השרוי על הציבור בישראל אין הרבה מקום לדריכה במקום, המונוטוניות הזו עשויה דווקא להעיר שאלות ממקום מרבצן ולכן הנה כבר מתחיל הסיבוב הנוסף של המחנה הלאומני על בג"צ. אחרי ששרת המשפטים איימה בצורה חסרת תקדים על בית המשפט העליון שעות לפני פסיקה, עכשיו יוצא בנט בפוסט נרגש ששרת המשפטים מאויימת, לא פחות ולא יותר ולו רק בגלל שמופנית נגדה ביקורת, אפרופו מידתיות ככל הנראה. והציבור מוכן לקנות גם את הספין הזה - קדימה  - גם שופטי בג"צ הם רק קומץ ועוד קומץ נושא דגל אקטיביזם שיפוטי, שאגב מרבית הציבור לא ממש יודע מה זה אבל ברור לו שזה ממש ממש רע, כמעט בסקאלה של ההסכם עם איראן. שנאמר איפה אלוהים היה כשנברא האקטיביזם השיפוטי הזה?

לאט לאט נסגרות כאן פינות עם מחיקת הסממנים לכיבוש המדינה על ידי השמאל שהיה כידוע נורא ואיום. זה בסדר שהשיח השורר בישראל כרגע מונע בעיקר מפאתוס וצדקנות ובעיקר המון נכונות של הציבור להאמין. חבל שלא נוצק לתוכו שום תוכן לבד מאנחנו צודקים וכמעט כולם אנטישמים. אבל השיח הוא כל כך שיח של כלום שיכול לבוא אחד כמו יאיר לפיד ולהגיד "אנחנו הולכים אחורה, תנו לי להוביל" כי יחד אנחנו יכולים לעשות המון דברים ולקבל אחד את השני ואני קצת משכתב עכשיו את לנון במילים שלי ומתבל בישראליות רעננה ואומר לכם שכלום, אבל שבאמת גם הכלום הזה יוכל להצמיח משהו אם רק נרצה.

שיח האין, שיח הכלום, שיח הגורנישט מיט-גורנישט, שיח היוק, שיח השום-כלום, שיח הריק, שיח מאיין, שיח מאפס, אני יכולה להמשיך לדבר על כלום, עושה רושם שאם מדי פעם אשחיל ביטויי מפתח, כמו שנאת חינם, ישראל נהדרת, סבלנו שואה וכדומה, גם אני אוכל להיות שלאגר. ברוכים הבאים למדינת הקשקשת, כאן זוכרים עבר קשה, חיים בהכחשה ומאמינים בעתיד טוב יותר למרות שהכל מתדרדר. ואל תשכחו בג"צ הוא קומץ וסופסוף למחנה הלאומי יש כוח כי בעשרים שנים האחרונות הוא רק היה בשלטון. כל ספק הילוד היאורה תשליכוהו והיתה ליהודים שמחה וצהלה. הסוף

יום חמישי, 16 ביולי 2015

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.


יום שישי, 5 ביוני 2015

פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.


למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים.