הסיפור הנשכח של ד"ר גיזלה ינושבסקה

אחד הדברים שאני אוהבת בסיפורי ההיסטוריה (וסליחה ומחילה מהבכור שלא כתבתי היום על מי מחבורת המילטון, אבל סוף השבוע עוד ארוך, מי יודע?) הוא לא רק האפשרות לספר סיפורי היסטוריה אהובים, אלא גם הפעמים בהם אני מוצאת סיפורים שלא הכרתי. היום נתקלתי בסיפור על אישה כזו ולצערי הנבירה השטחית בארכיונים לא הניבה פרי, אבל כך או אחרת זה סיפור שצריך לספר.

מעולם לא שמעתי עליה קודם והיא עלתה היום לגמרי במקרה בחיפוש אחר משהו אחר - תכירו גיזלה ינושבסקה (נולדה רוזנפלד, בין לבין היתה גם קוהן) - רופאה, פורצת דרך, אחת מ-79 היהודים שקיבלו את אות הגבורה הגבוה ביותר באוסטריה על פעולתם במלחמת העולם ה-1 שמתה בגיל 76, היום לפני 75 שנים בטרזיינשטט.

לצערי לא מצאתי הרבה חומר בכלל. אחיה הצעיר היה אלכסנדר רודה רודה, סאטיריקן שאולי יצא לכם לשמוע עליו, הוא היה מגויס לתעמולה האוסטרית במלחמת העולם ה-1. כך או אחרת, היא נולדה בכפר מוראבי באימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1867, בת אחת מחמישה, למשפחה יהודית. הם עברו לסלובניה במסגרת עבודתו של האב, שם החליפו את שם משפחתם לרודה (חסידה בקרואטית - לזכר החסידות שהיו מקננות על ארובות בתי כפר מולדתם). את לימודיה סיימה בעיר ברנו הצ'כית. לא ברור מה הביא אותה להתחתן מיד אחרי סיום הלימודים עם יואכים קוהן, שהיה מבוגר ממנה בהרבה שנים, אבל כך או אחרת נישואיה הראשונים לא החזיקו מעמד.

אחרי גירושיה היא עוברת לשוויץ, שם עוברת את בחינות לאוניברסיטה ונרשמת ללימודי רפואה באוניברסיטת ציריך, בשנה שבה מארי היים-פוגטלין, האישה הראשונה שקיבלה תואר ברפואה בשוויץ, קיבלה את תעודתה וזה היה כזכור, או שלא, סקנדל חברתי לא קטן בשוויץ. מיותר לציין שלא הרבה נשים עשו את זה. בזמן לימודיה היא מתנדבת בבית החולים בציריך ורוכשת ניסיון כמיילדת.

ביוני 1898, בגיל 21, גרושה ורופאה, היא עוברת לגרמניה, כחצי שנה אחר כך היא ממונה לשירות הרפואי הציבורי ומקבלת לידיה את המינוי הראשון של אישה כרופאה ממונה ציבורית, בעיר בניה לוקה (בוסניה-הרצגובינה). אגב הקהילה היהודית שם מנתה כ-336 בני אדם בתחילת המאה, 70 נותרו אחרי מלחמת העולם השניה. היא חוללה מהפכה בריאותית בעיר ובעיקר דאגה לטיפול רפואי נאות בנשים שסבלו מהזנחה פושעת. לא לוקח לה הרבה זמן להתאהב במפקח שלה, לדיסלב ינושבסקי, שגם הוא היה מבוגר ממנה ב-20 שנים.

האהבה אילצה אחד מהם להתפטר מתפקידו וגיזלה היתה זו שהתפטרה. היא מתחילה לעבוד כרופאה במרפאת חוץ לנשים מוסלמיות. היא עובדת שם מעל עשור וכשבעלה פורש לגימלאות, הם מחליטים לעבור לגרץ והיא נרשמת לאוניברסיטה להמשך לימודי רפואה מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

כשהיא מתאלמנת ב-1916, היא מחליטה להתנדב לחיל הרפואה. עקרונית הייתי אמורה למצוא יותר תיעוד על מי שקיבלה את עיטור הגבורה של הצלב האדום הגרמני ועיטור הגבורה האזרחי האוסטרי, אבל לא מצאתי, זה דורש נבירה עיקשת יותר ככל הנראה. אחרי המלחמה היא פותחת מרפאה פרטית בגרץ ופורשת לגימלאות ב-1935. בכל אותה תקופה היא פועלת לטובת שכבות מצוקה והיא מאוד מעורבת חברתית, גם במסגרת עבודתה כרופאה וגם כפילנטרופית ואף זוכה בפרסים על פעילותה.

גם אחרי פרישתה היא ממשיכה לפעול בתחום ואף זוכה במדליית כבוד של המועצה הרפואית הגרמנית. ב-1937 היא מקבלת את צלב האבירות האוסטרית, אבל ב-1938 יש אנשלוס כזכור וכל אלה כבר לא יעמדו לזכותה. כיהודיה היא אינה מורשית יותר לפעול במרחב הציבורי ולא מצאתי שום תיעוד מלבד העובדה שב-1940 הוחרמה דירתה והיא נשלחה לוינה ומשם לטרזיינשטט, שם מצאה את מותה בגיל 76, ממש היום לפני 75 שנים ב- 3.2.1943. סיפורה היא אחד מיני מיליוני סיפורים שמעולם לא שמענו עליהם והם נבלעים במחשכי הזמן. מקווה שגם אתם מתרגשים כמוני מעצם ההכרה בסיפורה. יהי זכרה ברוך.

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם...