לפעמים יש בי כל כך הרבה מילים שרק לשבת ולנסות לעשות בהן סדר נראה כמעט בלתי אפשרי וחסר תוחלת. בעוד שבחיים אני מסודרת, פועלת בהיגיון ויעילות, במילים אני בזבזנית. ואני לא מתכוונת לזה שאני מדברת או כותבת המון, אלא דווקא למילים שלא נשמעות (למרבה הפלא יש כאלה - דמיינו). אלה שהן רק שלי. נותנת להן להסתובב בכל הגוף, להסתלסל, להתערבב, להבליח ולגוז, להתארגן ולהתבלגן. אי הסדר של המילים הוא אי שפיות קטן, בו אין מקום לסדר, לשכלתנות יתרה, לניתוח רציונאלי, גם אין בו צורך להיות חזקה. להפך, באי המילים הזה שלי, אני יכולה להיות הכי ספוגית ורכה. זה לא אי בודד, זה אי של מילים, בו אני הזרה אך המוכרת, הצופה המעורבת. אך המילים שם מסתובבות חופשי כי רק אני יוצקת בהן משמעות.
אין אף אחד שנמצא איתי באי המילים, אדם אחר שיביא עימו הרגלים אחרים, מסנני רגש לא מוכרים, עוד משהו שיש להתחשב בו או להתכייל אליו. האי הזה הוא בדיוק המקום בשבילי למדוד את כל המילים, אלה שיצאו ממני בכתיבה ואלה שיצאו בקול ואלה שישארו הפעם רק שלי. הן מציעות את עצמן, יכולות לקוות שאוציא אותן נכון, אני לא בטוחה שזה כך כל הזמן.
אי מילים. אי יכול ללמד על העדר, אין. אבל האי הזה מלא וגדוש במילים, אוספות אותי אליהן כמו קליפסו, שובות אותי באי שלהן ולא נותנות לי ללכת עד שכל המילים מיצו את עצמן ויצרו את מה שנועדו ליצר, איזו הבנה, או פיתרון.
הן סלחניות המילים שלי, גם אלה העוקצניות, בשלב הגולמי שם באי הן מכילות אותי, מתאימות את עצמן למצבי. כשאני עייפה הן עוטפות אותי כמו שמיכת פוך וכרית, הן המקלחת כשאני צריכה להישטף, או בריזה של ים באחר הצהריים של מחשבות לקראת שקיעה. הן הכל והן כלום, הן סערה ורוגע. מכילות את מי שאני כשאני נכנסת וסוחטות החוצה את מי שאני צריכה להיות כשאני יוצאת.
ורק ממש לפעמים, אולי ברגע הזה של לפני השינה, בהיסח הדעת, או כשאתה מפשיט ממני מגננות, או מערסל אותי, מילה מכל המילים האלה נאמרת פתאום בקול. בטח לא תבחין בה, היא נדמית כמו כל האחרות, היא רק לגמרי לא כזו. מילים מהאוסף הפרטי שלי, לכל אחד יש כאלה. מילים אינטימיות, שלפעמים בתוך המשולש שלנו, רק אני והמילים יודעות שזה מה שזה.
אין אף אחד שנמצא איתי באי המילים, אדם אחר שיביא עימו הרגלים אחרים, מסנני רגש לא מוכרים, עוד משהו שיש להתחשב בו או להתכייל אליו. האי הזה הוא בדיוק המקום בשבילי למדוד את כל המילים, אלה שיצאו ממני בכתיבה ואלה שיצאו בקול ואלה שישארו הפעם רק שלי. הן מציעות את עצמן, יכולות לקוות שאוציא אותן נכון, אני לא בטוחה שזה כך כל הזמן.
אי מילים. אי יכול ללמד על העדר, אין. אבל האי הזה מלא וגדוש במילים, אוספות אותי אליהן כמו קליפסו, שובות אותי באי שלהן ולא נותנות לי ללכת עד שכל המילים מיצו את עצמן ויצרו את מה שנועדו ליצר, איזו הבנה, או פיתרון.
הן סלחניות המילים שלי, גם אלה העוקצניות, בשלב הגולמי שם באי הן מכילות אותי, מתאימות את עצמן למצבי. כשאני עייפה הן עוטפות אותי כמו שמיכת פוך וכרית, הן המקלחת כשאני צריכה להישטף, או בריזה של ים באחר הצהריים של מחשבות לקראת שקיעה. הן הכל והן כלום, הן סערה ורוגע. מכילות את מי שאני כשאני נכנסת וסוחטות החוצה את מי שאני צריכה להיות כשאני יוצאת.
ורק ממש לפעמים, אולי ברגע הזה של לפני השינה, בהיסח הדעת, או כשאתה מפשיט ממני מגננות, או מערסל אותי, מילה מכל המילים האלה נאמרת פתאום בקול. בטח לא תבחין בה, היא נדמית כמו כל האחרות, היא רק לגמרי לא כזו. מילים מהאוסף הפרטי שלי, לכל אחד יש כאלה. מילים אינטימיות, שלפעמים בתוך המשולש שלנו, רק אני והמילים יודעות שזה מה שזה.
