חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות דרך. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דרך. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 23 ביולי 2016

ה-wifi בשדה השיפון

הבכור חגג בר מצווה. זה לא בא בהפתעה, את השינויים אני רואה כל יום. אבל ברצף החיים המטורף, תובנות מגיעות בקרעי מחשבה ולעיתים נדרש לעצור רגע, לאסוף אותם יחד ולהתחיל להטליא למשהו קוהרנטי יותר, לתובנה או תובנות שיאפשרו עוד פרק זמן של קרעי תובנות שיזדקקו להטלאה.

תחילת גיל ההתבגרות כבר איתנו זה כמה זמן והיא מצאה אותי מוכנה יותר ממה שחשבתי ובעיקר מחוברת יותר לילד,כמו גם אל עצמי כאדם וכהורה. אנחנו חיים בעולם שהפך את גיל ההתבגרות למשהו מאוד מתוייג ובעיקר מקבע - דפוסים, מחשבות והתנהגויות ומותיר אותנו להתנהג לפי תפקידים תפורים מראש שלא בהכרח צריכים להיות כאלה. במקום להכיר בגיל הזה כמו בכל שלב הכרחי אחר של גדילה, הוא הפך לשם תואר למרד, אלא שמרד נובע כתוצאה מדיכוי, הוא לא מגיע כך סתם.

הנקודה שיצרה אצלי שלא במודע את המודעות היתה ברגע אחד של התפרצות מטופשת על שום דבר של הבכור, מתקפת זעם שלא ניזונה מכלום, היא פשוט היתה. זה היה רגע שיכול היה לפנות לכל הרבה כיוונים. בשם כל מה שספגתי לאורך השנים ניצבה הדמות הסמכותית שמייצרת לילד גבולות התנהגותיים, שלא מאפשרת את חוסר ההגיון, החוצפה והכעס וגודעת התנהגות לא רצויה. אגב, הייתם מסכימים שהיא דמות משכנעת, אם הייתם נפגשים איתה. מולה ניצבה הילדה שהייתי והאמא שהייתי רוצה להיות והיא לקחה פיקוד. 

כשנגמרו הצרחות ומקור הזעם טרק את דלת חדר השינה שלו מאחוריו, מי שרציתי להיות חיכתה 2 דקות ודפקה על הדלת. נכנסה, התיישבה על קצה המיטה ואמרה: "כשהייתי בגילך בערך, לפעמים כעסתי על כלום, והכי מעצבן זה שידעתי שאני כועסת על כלום וזה רק עצבן אותי יותר. וברגעים האלה אני זוכרת שבעיקר רציתי שמישהו יגיד לי שהכל בסדר, אז באתי לכאן להגיד לך שהכל בסדר. כי באמת הכל בסדר ואני אוהבת אותך הכי בעולם". וזהו. עמדתי לצאת אבל אז עצר אותי אחד החיבוקים הכי משמעותיים שקיבלתי מעולם. 

ההתבגרות של הבכור היא גם התבגרות שלי. אני יודעת היום דברים שלא ידעתי פעם, שלא חשבתי עליהם כשהיה צעיר יותר, שאולי אם הייתי חושבת עליהם לא הייתי צריכה לתקן ביותר מאמץ את מה שמראש היה נעשה נכון. אבל יש לי שלוש סיבות טובות להתגאות בהורות שלי והן גם מה שמניעות אותי להמשיך ולתקן תוך כדי תנועה. 

אני זוכרת את הרגע המופלא כשהבכור הבחין בפעם הראשונה ביופי תנועת הרוח בעלים ואיך ראיתי את הרגע הזה שוב בפעם הראשונה בזכותו. אין שום סיבה לוותר על זה כשהם גדלים, זה יפה לא פחות לראות את התובנות שלהם גם כנערים, אנחנו רק שוכחים לעשות את זה. אנחנו כל כך טרודים בכל המסביב שלהם ושלנו, שבאיזשהו מקום, ההתבגרות הפכה למשהו עוד יותר מנותק מאשר פעם. זו לא אשמת הטכנולוגיה, אם כי נוח להאשים אותה, זה מכלול של סיבות. בין היתר גם סדר העדיפויות שאנו מציבים להם, הדרך בה אנחנו רוצים שילכו. הדרך הזו לא בהכרח יוצרת סדר אצלם, לפעמים היא רק עוד אלמנט של לחץ, גם אם כולו כוונות טובות. 

העלייה לתורה של הבכור היתה בדיוק ביום בו מלאו 65 שנים לפרסומו של ספר ההתבגרות של המאה הקודמת "התפסן בשדה השיפון" של ס.ד.סלינג'ר שנגע עמוק כל כך בתחושת הניכור ואפילו לא בתקופת הסמארטפון. על נקודת השבר של כל ילד שמגלה שהוריו אינם כל יכולים, כשתפיסת המוות נעשית מוחשית, כשהבגרות היא בסוף שדה השיפון בקצה הצוק ממנו יפול לבגרות. כשהילד מבין עד כמה חד המעבר לעולם המבוגרים, את ההבדל בין הערכים עליהם חינכו אותו ובין הערכים של העולם האמיתי, שהצעד הזה הוא שלו בלבד. את תחושת הלבד כשכל מה שאתה רוצה זה לתקשר מבלי להשפט ומבלי להיות מתוייג, להישמע.

לפעמים אני חוששת שאת כל זה אנחנו מבינים כמבוגרים, אבל לא בהכרח כהורים. פער הדורות קיים תמיד, הצורך למרוד הפך לחלק חשוב בגיבוש הזהות העצמית ואנחנו שיודעים את כל אלה, צריכים למצוא לעצמנו את הדרך לתת להם את מה שם צריכים בדיוק בשביל זה ובלי לקצר להם תהליכים. לתת להם את הזמן ובעיקר פרקטיקות. מה שאנחנו קוראים לו כישורי חיים ומצפים שילמדו בבית הספר, את אלה אנחנו צריכים לתת.

הורות מרפדת היא לא בהכרח הורות נכונה, הורות היא לדעת להדריך וזה מתחיל בדברים הקטנים - לעודד אותם לעצמאות בקצב שלהם, תוך הנחיה, אבל לא ההנחיה של להכתיב להם דרך, אלא לתת להם את הכלים שיצרו את הדרך. קל בגיל הנעורים הזה לאבד את הקשר איתם, אבל הוא ממש לא מחוייב המציאות. אחת הדרכים בעיני היא להרחיב את המרחב המשותף, למשל לשלב אותם כל יום במטלה משותפת. יום אחד מנקים חדר ביחד, סותמים חור בקיר, יוצאים לקניות יחד או יושבים עם כוס קפה וקונים באתר, מבשלים יחד, שוטפים כלים. אם מעניקים להם אחריות בלי פיקוח במיקרו ומאצילים עליהם סמכויות, אם משתפים אותם קצת בעולם שלנו, אם מכבים את המסכים כשיושבים לאכול. אם עושים את הדברים שרצינו שיעשו איתנו ולא חוזרים באוטומט על שגיאות של אחרים. 

זה חלק מההבנה שהורות היא לא מה שהם עבורנו, היא מה שאנחנו עבורם. התקשורת שאנחנו מבססים איתם מהרגע הראשון היא חלק נכבד מהבסיס שלהם כבני אדם. הם לא באמת הכי מושלמים בעולם כי זה קריטריון מטופש, הם לא צריכים שנעשה הכל בשבילם כי אז הם יגדלו ללא הכלים לעשות את זה בעצמם, הם צריכים שנעביר להם את הידע והעברת הידע הזו מבססת תקשורת. הם צריכים לראות אותנו כמו שאנחנו לא פחות ממה שאנחנו צריכים לראות אותם כמו שהם. 

הם צריכים אותנו, כל פעם בצורה קצת שונה, זה משהו שגם אנחנו מכירים מקרוב. רק שלפעמים במקום להיות שם בשבילם עם מה שהם צריכים באמת, אנחנו מלמדים אותם בצורה הכי כואבת, עוד יותר מכל אדם בעולם, שכדאי שיסמכו קודם כל עצמם. אלא שאת זה ילד יכול ללמוד טוב לא פחות כשיש לו על מי לסמוך, כתינוק וגם כנער. מישהו שמאמין בו ונותן לו להתנסות, מי שמקשיב לו, מי שנותן לו דוגמא וכן, גם מי שיעצור לפעמים אבל במקומות שחשוב באמת.

גיל ההתבגרות הוא גיל מקסים, על כל הקושי שבו. וממש כמו בשנים הראשונות לרכישת שפה בהן צחקתם מהטעויות המתוקות שלהם, גם עכשיו הם רוכשים עוד שפה. כבר יש להם עוד מורים חוץ מאיתנו והטעויות שהם עושים לא תמיד מצחיקות ועדיין מה שהם הכי צריכים מאיתנו זו תקשורת, ולא ווטסאפ זה לא נחשב. 

יום שבת, 28 בפברואר 2015

לא טיפשעשרה ולא נעליים

שרשרת פוליאתילן להמחשה בלבד
יש המון דברים שחשוב שהורה יתן לילדיו, בני אדם איכשהו נוטים להגיד "הדבר הכי חשוב שהורה יכול לתת לילדיו הוא...", אבל תכל'ס זה מכלול שלם. זה היופי בחיים, וכמובן שזה הקושי. לרוב הדברים אין ביטוי אחד והם גם לא מגיעים באריזה בודדת, זה תמיד מכלול שלם של דברים בתוך פעולת שרשרת, שגם היא למעשה רק חלק ממכלול, כמו פרודה אחת בשרשרת פוליאתילן. 

כי חשוב לתת להם אהבה, וביטחון עצמי ולא לקצץ להם כנפיים וחשוב לתת להם דוגמא אישית, לטעת בהם חמלה וצדק, ללמד אותם לחשוב ולפקפק, להיות מנומסים, להעניק להם מכלול שיעזור להם לפתח את הבוגר שהם יכולים להיות. זה לא קל, זה תובעני וזה מציף. זה גם דורש מאיתנו להיות יותר טובים, אפשר לראוץ אץ זה חיובי - שאנחנו נשכרים לפחות פעמיים - גם השיפור העצמי וגם לראות בעצמנו את הנס הזה בו הילדים הקטנים שלנו הופכים לבוגרים, אם כי תוך כדי קשה להתבונן מהצד. כל המעשה הזה הוא חמקמק ולא פשוט ולעיתים אף מתסכל ויש רגעים שכל גמול עתידי נראה בטל בשישים מול העכשיו הבלתי אפשרי. ואז פתאום מגיעים רגעים נהדרים של סיפוק ואי אפשר להגיד שהם כמו קרן אור המפלחת לפתע שמיים אפורים (גם כי זה לגמרי פוליאנה סטייל), כי ההורות רחוקה מלהיות אפורה ובכל זאת זהו רגע התבהרות משמח שיש לנצור ולזכור, אם אפשר ברגעים הפחות בהירים של החיים.

Image result for road untaken
שמים בהירים, ראות נפלאה
ושביל מסומן (אז הפוך)
הבכור מתבגר, מרגישים זאת ביומיום, זאת אומרת רואים את זה על כל הילדים, אבל כל עוד הם בטווח הילדות יש בזה המשכיות, כשהם מתחילים את מסע ההתבגרות, זה כבר מסע קצת אחר. השינויים האלה שהופכים אותם לבוגרים הם אתגר להתמודדות הורית. אני לא יודעת איך זה ימשיך מפה, למרות שרבים עברו את המסע הזה לפני, אין שום שביל מסומן למסע הפרטי שלנו, זוהי טרה נולה וכל פסיעה שלנו יוצרת נתיב חדש. נתיב הזה בוודאי יעזור לנו עם הבאים, אך כמראה מקום  בלבד. אף אין אין דין ילד אחד כדין ילד שני, ושלישי וגו'.

הדרך שלנו לחנך אותם פתוחה ומשתפת, מאז ומעולם נתנו להם הסברים לא מתיילדים לנושאים שהם העלו. הבכור, שקריאה זו אהבת חייו, קורא ספרי נוער (ולא תמיד בהתאמה לגילו, אבל זה נושא לפוסט אחר), התחיל לשאול ולהתעניין בנושא ההתבגרות. השאלה שהכי הצחיקה אותי ותפסה אותי לא מוכנה היתה "אמא, למה קוראים לגיל הזה 'טיפשעשרה'?" התשובה המיידית היתה אני לא קוראת לזה ככה, אבל יש אנשים שכן. מכאן יצאנו להסבר על התבגרות, שינויים, הורמונים וכולי. אני לא מתכוונת לקרוא לזה 'טיפשעשרה', כי זה לא. לבד מהעובדה שזו מינימליזציה ותיוג שנראים לי די מיותרים, אני גם זוכרת מצוין כמה השם הכולל הזה היה נראה לי מתנשא ומעצבן. גם לא חליתי בטפשת היריון מעולם, בעיקר בגלל שאין ממש דבר כזה (בלי להכעיס את אחיותיי הנשים, למעט בעיות זיכרון שאכן מתרחשות). סליחה שאני אומרת אבל טיפשות היא לא משהו שטועים בו, טיפש הוא טיפש ולצערי זה לא עניין תקופתי זה מצב מתמשך וחשוך מרפא.

מה שיצא מכל הסיפור של ההסברים האלה זה שיש לנו בכור בבית שמסביר עכשיו דברים בשם "הורמונים" עלומים וזה מאוד משעשע והפך לבדיחת הבית החדשה. וזה מצחיק כי אני לא חושבת שהמילה הורמונים נאמרה בבית שלנו יותר מדי, אני לא זוכרת את עצמי מתרצת אי פעם ב"הורמונים". אז בבית המלא "הורמונים" שלנו, יש ילד מתבגר והדבר שאני מזכירה לעצמי יותר מכל הוא שתפקידי הוא לא רק להכיל, אני יכולה להדריך אותו בדרך הזאת שנקראת התבגרות, hell את זה דווקא עשיתי ולמרות שזה היה מזמן, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.

אני זוכרת את עצמי כאמא לתינוק מתפעלת מחדש מהעולם בניסיון לראות אותו בפעם הראשונה מעיני התינוק שלי. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלי אבל זה היה הכי קרוב. ולמה אני פתאום מכניסה משפט כזה ואיך הוא קשור? כי את מה שידענו ליישם עם תינוקות, אנחנו שוכחים לפעמים ליישם עם הילדים שלנו כשהם גדלים. אני לא אכנס עכשיו לשינויים שאנחנו עוברים כהורים עם ההתבגרות של הילדים, אך יש בי תחושה שהחמלה שהרעפנו עליהם כתינוקות מתחלפת באיזה היגיון כמעט ספרטני שדורש מהם אחריות, עצמאות והתנהלות עם כל שנה שחולפת. יש בזה הגיון אנו רוצים לחשל אותם, אנחנו רוצים לראות אותם מצליחים, אבל האם אי אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?

כמה מהר אנחנו שוכחים את הטינה והכעס שחשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בגיל ההתבגרות. רובנו משתדלים לעשות דברים מסוימים אחרת, אבל האם, ואני רק שואלת, זו לא אותה הגברת בשינוי אדרת? כלומר, המילים אולי אחרות, המקום שאנחנו נמצאים בו אחר, אבל העימות נשאר אותו עימות. אנחנו בסה"כ הכל משכתבים ומשנים קצת, אך הולכים כמו סוסים סכי עיניים באותו המסלול?

אני מנסה להתמודד עם ההורות שלי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לכן אני נוטה לפקפק ולחשוב פעמיים ביני לבין עצמי לפני שאני עוטה על פני את הבעת המפקדת הנחושה הצועקת "אחרי". גיל ההתבגרות הזה מהווה אתגר רציני עבורי, אני מאמינה בלהכיל את הילדים וכמו שאני מנסה להרחיב את גבולות ההכלה, כך אני גם מתחמת בצורה ברורה את גבולות ההתנהגות שאני דורשת (כן, כך במקור) מילדיי. זה יחס הפוך - אני מתווה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, מכילה את הכעסים שלה כמה שאני יכולה ומציירת את גבול ההתנהגות. הוא צרח? אני מחכה רגע ובמשפט אני מסבירה איך זה היה צריך להיות. אחר כך אני מנסה לתת זמן למחשבה לשקוע ולתת לילד לחזור אליי. זה עובד מצוין (לרוב). 

גם כשאני הכי כועסת, אני מזכירה (בקול) שלא משנה כמה אני כועסת אני תמיד אוהבת, אני חושבת שיש בזה איזה מסר מרגיע. הוא רוצה לבדוק את גבולות האהבה? הוא יגלה שאין גבולות אך כדי להנות מהאהבה חסרת הגבולות ולא ללכת לאיבוד, כדאי שילך בדרך נכונה. זה עובד לאט, זה מצריך סבלנות. כשהוא היה רק תינוק היתה לי את כל הסבלנות ללמד אותו על העולם שסביבו. גם היום כשהוא גדול כזה, הוא צריך אותי לא פחות ללמד אותו על העולם שסביבו, כי ממש כמו תינוק גם העולם הזה חדש לו לחלוטין.

הוא לא טיפשעשרה, הוא ילד מתבגר, זה לא רק הורמונים, זה, שוב כמו כל דבר בחיים, מסובך ומלא רבדים. אני לא אוהבת את כל ספרי ההדרכה של איך להתנהג, אני מאמינה במודעות ואינטואיציה. אני בנויה ביולוגית להיות הורה, יש לי את כל הכלים. הייתי הורה מצוין לתינוק בלי לזכור איך זה להיות תינוק, לשלב הזה בחיים אני נכנסת כשאני זוכרת מצוין איך הייתי בגילו, דווקא עכשיו ההורות שלי צריכה להיות הרבה פחות מסובכת, הייתי שם, אני יודעת. אני בדיוק המדריכה שהוא צריך כדי לזכור את הגיל הזה, על כל האינטנסיביות שלו, הטלטולים והמופרעות האינהרנטית, בחיוך. אבל לא בלי דרמה, אני מניחה. בכל מקרה כרגיל, אני אעדכן תוך כדי תנועה.

יום שבת, 10 בינואר 2015

הדרך היא כל כך ההבדל

השבוע היו לי כמה שיחות טלפון מפתיעות בנושא חינוך ביתי והורות שגרמו לי להתחיל כאן ועכשיו פוסט לגבי גבולות והכלה הורית שממשיך את שני הפוסטים האחרונים. יש מצב שלא הייתי ברורה אז בואו רגע ניצור לנו את נקודת התחלת הצירים המשותפת - גבולות זה מעולה. גבולות זה חשוב כמעט לכל מערכת באשר היא. רק שגבולות זה לא רק עשה ואל תעשה, זה גם כמה אני יכול או לא יכול. לשאוף להשתפר זה מובנה, אבל כדי להשתפר צריך לשים את הרף במקום הגיוני. כזה שאפשר לשאוף אליו, שיש בו פער מהמקום בו אני נמצאת, אבל פער שהוא בהישג ידי. רק כך אפשר להתקדם, כשמציבים יעד שהוא גדול מדי קשה מאוד להשיג אותו והתסכול נורא גדול. כשדיברתי על הילדים שלנו הוספתי עוד נדבך אחד - מגבלות התפיסה.  

פער - צריך לשים לב אליו
יש משהו מאוד מתעתע בילדים שהם עוד לא ממש גדולים אבל בהחלט לא קטנים, אנחנו נוטים לחשוב שהם תמיד מבינים אותנו, או לפחות מסוגלים לראות את נקודת ההשקפה שלנו, הבעיה היא שלרוב הם לא ממש מבינים אותה ואותנו זה עלול לתסכל. התסכול הזה הוא יצרן של המון עימותים, רובם מיותרים. אבל יותר מזה, האינטראקציה ביננו לילדים היא קריטית. כשאנחנו שולפים את הקלף "כי זה מה שאני אמרתי", שהוא לגמרי לגיטימי כל עוד אינו סובל מאינפלציה, אתם משנים את הקונסטרוקציה של היחסים וגם נותנים דוגמא פחות טובה וטבעית לשיתוף פעולה. כהורה אתה בעל המרות ובעל המרות צריך לדעת להשתמש בה לטובה. התרסת "אני אמרתי" תוביל בסופו של דבר להתרסה מהצד השני. אז אפשר לצעוק או לריב או לקבוע, אפשר גם להסביר ולנסות ליישב את הפערם אם ישנם וזה כולל להאזין לצד שכנגד. זה בדיוק הפער שאפשר וצריך לגשר עליו אם רוצים באמת להימנע מיחסי שררה בבית. 

כדי לדבר עם הילדים שהם יבינו צריך גם להבין מה נקודת המבט שלהם ולהסביר גם את נקודת המבט האלטרנטיבית שלכם, זה עוזר לילד לראות דברים אחרת. נקודת המבט שלהם או כמה הם מסוגלים לתפוס קשורה בהתפתחות הקוגניטיבי שלהם, שהיא תלויית גיל וכמובן אישית לחלוטין. בזמן שצאצאינו תינוקות, אנחנו מעודדים כל התפתחות ע"י גירוי, פעילות משותפת, התייחסות, מילות עידוד ואפילו פרסים, כשהם גדלים אנחנו נוטים לשכוח את חשיבות ההתנהגות החיובית שלנו. תחשבו על איך לימדתם את התינוק/ות שלכם לנופף לשלום, להחזיק, למחוא כפיים, לדבר, לעשות תנועת מלקחיים עם האצבעות - הרי לא ציפיתם שהם יקומו בבוקר ויתחילו לעשות, עודדתם כל התקרבות ליעד. אם היה כתוב בספר התפתחתחות ילדים ששיניים צומחות לרוב בגיל חצי שנה, זה לא שהם קמו ביום הזה ואם חלילה לא בצבצו שיניים הושבתם אותם לשיחת "יחסינו לאן". ואז הם קצת מתבגרים ופתאום אנחנו קובעים להם יעדים ולא ממש עוזרים להם להגיע.


לא תמיד הדרך מסומנת
כשאנחנו רוצים שילדינו הקצת יותר גדולים יעשו משהו, לא תמיד אנחנו בוחנים את הנושא אובייקטיבית. ניקח לדוגמא את הרצון של הורה שילד יישאר לבד בבית, יש אפשרות להכריז על זה בצורה חד צדדית ולהציב עובדה בשטח. זה עשוי לעבוד אם זה הגיע בזמן, זה עשוי ממש לא לעבוד אם זה לא הגיע בזמן הנכון. אז שוב, כמו שאמרתי בעבר, אפשר להחליט עם עצמנו שהילד מסוגל לאתגר ולא להיות מוכנים להתגמש בנושא, בסופו של דבר הילד באמת יעשה את זה, אבל השאלה היא שוב שאלת המחיר. אני בעד להציב לילדים אתגרים וגבולות, אבל כדי שהם יגיעו לשם, גם בגילאים מבוגרים יותר, אנחנו צריכים לתת להם לא רק את הגירויים הנכונים, אלא גם את העידוד ולפעמים אף ליצור בעצמנו את הדרך.

צעצועים מעודדי התפתחות
מדהים אותי ההבדל שעובר עלינו כהורים - כל עוד הם פעוטות אנחנו מגרים אותם להצליח וזה ממש עובד לנו. בלי לדבר איתם על זה, אנחנו מגרים את קצב ההתפתחות שלהם, שמים לב לכל צעד קל, מעודדים והם אכן מתפתחים בקצב, איכשהו לאט לאט מהרגע שהם רוכשים את היכולת לדבר ברור ולהבין יותר, אנחנו דורשים מהם המון ומצמצמים משמעותית את עזרתנו. אז נכון שהתהליך הוא לא בינארי, ונכון שזה תהליך מדורג ועדיין אני חושבת שאנחנו מאבדים המון מנתיב התקשורת שהיה לנו איתם והיה כל כך חיובי. כמו שלא שמתם צעצוע התפתחותי לילד שמתחיל לזחול בסוף החדר, גם כי הוא לא יבחין בו וגם כי זה ייאש אותו, הרי שאותו דבר צריך לעשות גם בגיל מבוגר יותר. 

התגמשות אינה ויתור, התגמשות היא הדרך לעבור את ההורות בחכמה. אתם רוצים שהילד יישאר לבד? הוא מסרב? דברו איתו ובנו תוכנית שתהיה מקובלת, פחות או יותר על שני הצדדים. תרחיבו כל פעם את האתגר, תעודדו ותנו מילה טובה, ככה הוא יגיע להישגים האלה הרבה יותר בקלות עם הרבה פחות חסכים. אנחנו לא צריכים לעשות לילדינו את הכל, ברור שהם צריכים לעבוד בעצמם, אבל הילדות משמעה תקופה שבה אנחנו מנחים אותם, לא יוצרים אצלם פחדים ובעיות ביטחון. מעבר לזה תחשבו כמה זמן תחסכו בריבים מיותרים ואיך בעצם מתוך מקום שהוא לעומתי ביסודו (מה שאתם רוצים מול מה שהם) הצלחתם ליצור קרבה במקום ריחוק. אני מוצאת את זה נכון יותר. אז זה אני בעד גבולות ואתגרים, אבל כמו שאנחנו מודעים למקום אליו הם צריכים להגיע, אנחנו צריכים להיות מודעים לאיך עושים את זה בעיקר נכון. 

יום שני, 5 בינואר 2015

קטליזטור זה לתגובות כימיות לא להתבגרות ילדים

בפוסט של אתמול דיברתי על האצת תהליכים, אבל לא הרחבתי למרות שבעיני זה חשוב. אם יש משהו שההורות לימדה אותי הוא שהורות מצריכה סבלנות. ממש כמו אותו חקלאי פיקח, שיודע את חשיבות התזמון וגם כמה דשן לתת, כמה להשקות, כמה לחשוף לשמש ואיך להימנע ממזיקים. יש דברים שקל יותר לשחק בהם, יש דברים שניתן לזרז ויש דברים שמצריכים את הקצב שלהם. כמו החקלאי שיודע מה עושים ובכל זאת מסייר ובודק וקשוב לכל שינוי, כך גם ההורות היא מלאכת מחשבת שכזו. החברה מסביב יוצרת סטנדרטים ומתוך רצון שהילדים יתאימו למציאות, אנחנו שוכחים לפעמים להקשיב לשעון שעובד קצת אחרת, שעון של ילדות. וזה דווקא שעון שאם נקשיב לו הוא יקל עלינו מאוד להיות הורים.

מאז שנולד הבכור (ויש כאן פז"מ של 11 שנים וחצי כמעט), במשך שנים נשאלתי כל מיני שאלות לא רלוונטיות כמו: "הוא כבר מוחא כפיים?" או "אם את איתו איך הוא יפתח עצמאות?" או "נו את כבר מלמדת אותו לגזור? הוא מוכרח לדעת לגזור", או "אל תרדימי אותו ככה הוא לא יירדם לבד אף פעם" ועוד ועוד. בהתחלה ייחסתי את זה לצורך של בני אדם לתת את שני הסנט שלהם, כמו שכולם (כמעט) מרגישים שזה תפקידם לגעת לך בבטן כשאת בהיריון. פטרתי את זה בידיעה שאני אף פעם לא אבין אנשים כאלה ולכן הפתרון הוא בלהיות מנומסת ולהמשיך הלאה, משל זה עוד גליצ' במטריקס. 


אחלה אימאג, גם אם פחות קשור'
הבעיה היא שזה לא רק שאנשים נורא רוצים לייעץ כל הזמן (מתבקש איזכור של כוונות טובות והדרך לגהינום, לא?), זה שיח שלם של לפתח, לקדם, להעצים את הילדים וכל הזמן לדאוג לרף מסויים שכולם צריכים להגיע אליו. זה מעבר להשוואה בסיסית, או ליצירת עקומת פעמון נורמלית, כי זה לחלוטין טבעי, וברור שזה חשוב שילד יתפתח באופן תקין וראוי לאבחן בעיות בגיל צעיר וכולי וכולי - אבל זה כבר מזמן לא זה (לא, טוטו, אנחנו כבר לא בקנזס). זו גם לא הישגיות הורית (שבמינון הנכון יכולה אפילו להיות משעשעת), זה כל הזמן לדרוש מהילד להתאים את עצמו למצב. אבל לפעמים אנחנו מוכרים לעצמנו בולשיט (כן, כך במקור). ניקח כמשל את האקסיומה הבלתי מוכחת בעליל שילדים צריכים להירדם לבד או שאם תהיו עם הילדים בזמן ההרדמה הם לא ילמדו להירדם לבד. זה פשוט  - הרבה יותר קל להורה לא להיות שם, גם ככה זה סוף היום והוא רוצה את הזמן שלו לעצמו. אין לי בעיה עם זה אגב, זה בסדר שהורה רוצה שילד יירדם לבד, אבל אל תסבירו את זה בכלים שצריך להקנות לילד. אני מאמינה שילד צריך להירדם ליד מישהו, זה הרבה יותר נעים והוא תמיד מגיע לגיל בו הוא מבקש להירדם לבד, ואם לא אז אפשר לדבר איתו על זה ולשנות את זה ביחד. אבל זו לא הנקודה, הנקודה היא שאנחנו מזרזים את הילדים שלנו להגיע ל"בגרות" עוד טרם הם בשלים לבגרות הזו. 


אין צורך להאיץ אצל ילדים תהליכים שממילא היו קורים להם בזמן ובמקום הנכונים, להפך האצת התהליך יכולה רק לפגוע כי סביר להניח שהיא תפסח על שלבים או לא תתאים לשלב ההתפתחות בו נמצא הילד. העובדה שילדים יכולים להתרגל, להסתגל או להישבר, רק אומר שאנחנו כמבוגרים אחראיים צריכים למנוע את המצב הזה ולאפשר להם להגיע לדברים בקצב שלהם. להגיע נכונים או מוכנים ולעבור את קפיצות ההתבגרות האלה בצורה מיטבית. זה לא אומר שלא צריך להעניק להם גירויים כדי לקדם אותם, אבל השאלה היא איך זה נעשה ומה המחיר. לקדם ילדים לכיוון הנכון זה קצת כמו דיאלקטיקה. אם לפשט - הקונפליקט הוא מה שההורה רוצה מול שלב ההתפתחות בו נמצא הילד, אם התהליך ייבנה נכון הרי שמהתזה, בה מחזיק ההורה, והאנטיתזה, בה מחזיק הילד, תבנה הסינתזה. אפשר להמשיל את זה למשהו יותר פרוזאי - אם יש לי סיר בעל תחתית שרופה במקצת, אני יכולה לבלות שעות בקירצופו ואני יכולה גם פשוט להשרות אותו במים רותחים (למען האמת קחו טיפ לא קשור - תרתיחו בתוכו מים עם אבקת/נוזל כביסה ותנו לזה להתבשל יחד, זה גם יעיל וגם עושה ריח ממש טוב). אחרי ההשרייה יהיה קל הרבה יותר לנקות. 


זה שבקושי רואים אותה,
לא אומר שהיא לא שם. צלקת
לא התכוונתי להמשיל ילדים לסירים שרופים, אבל אתם מבינים את האנלוגיה. גם ילדים צריכים את הזמן שלהם. בעיניי המחיר של "לחנך" אותם הוא מחיר כבד לא רק ברמה הנפשית של הילד אלא גם ההתפתחותית. אפשר לקרוא לזה חינוך אם החלטנו שהילד ילך לישון לבד ואחרי שבוע של בכיות זה "הצליח" אך האם הלקח הנכון נלמד? האם הילד הבין שהוא בעל הכוח להירדם או שהוא הבין שמהוריו לא תבוא הישועה? האם הילד מצא בתוכו כוחות להתמודד? או שמא הילד ביקש עזרה והבין לבסוף שהוא לא יקבל אותה? האם זה שווה את הסדק במערכת היחסים בין הורה לילד? האם זה שווה סדק, גם אם קל, בנפשו של הילד? לא, זו לא דרמטיזציה, תחשבו במושגים של מבוגר - כל אחד מאיתנו נושא בתוכו פרידה אחת לפחות שהיתה לא מובנת. שהשאירה אותנו כואבים וחסרי יכולת להבין למה, לרוב מתגברים על זה כי הצד השני החליט בשבילנו, אבל בדרך כלל זה ישאר קצת רגיש ורק במרחק של זמן הפצע יגליד, לעיתים תשאר צלקת מטאפורית לנצח. בנפשו של ילד, זה יכול להיות הרבה יותר כואב. בטח כזה בתוך מערכת יחסים עם האדם שהוא סומך עליו ביותר - ההורה שלו.

קביעת גבולות לא צריכה להיות במחיר של שבירה. אם החלטתם על גבול, אפשר לסייע לילד למצוא את הכוח להתמודד עם הגבול החדש. כמובן שגם אפשר ישר לזרוק אותו למים, אבל זה שמשהו אפשרי לא עושה אותו נכון. אם החלטתם נניח שילד צריך מעכשיו לישון לבד, דברו איתו על זה. אם התגובה שלו מקבלת הרי שכנראה זה בדיוק הזמן הנכון ואם לא, אז צריך למצוא את הדרך יחד להגיע לשם, להפוך את זה לאתגר משותף שהוא לגמרי ריאלי. להגיע לתוצאה הרצוייה, בעיקר בגדול ילדים, זה לרוב לא הקטע של השלמת המשימה, אלא דווקא הדרך. 


הפסקנו לרוק אותם
בלי ציוד למים
יש משהו נורא ספרטני ברעיון שילד צריך לדעת להתמודד, אני מבינה את הכוונה אך למעשה ילד זקוק לכלים להתמודד. מעטים האנשים שיזרקו את הילד שלהם למים ללא שיעורי שחיה ויצפו מהם לשחות ולא לטבוע, אותו דבר עם כל דבר אחר איתו הם צריכים להתמודד בחיים. אני לא מציעה לייצר להם כריות שירפדו את חייהם, אלא לתת להם מדרגות שבעזרתן הם יוכלו באמת להשתלט על המשימות שעומדות בפניהם. ילד שהגעתם למסקנה שכבר יכול להישאר לבד בבית בתקופה של חופשים, גם אם ברור לכם שיש לו אוכל, מטלות, ספרים, משחקים ואפילו חבר, עשוי בכל זאת להרגיש לא נוח או אפילו מפוחד, גם אם בעיניכם יש לו תנאים אופטימליים והוא מספיק גדול. אפשר בהתחלה לעשות זאת למספר שעות מאוד מצומצם, לארגן מישהו שיהיה "כונן" ויוכל לתת לו מענה מיידי, להיות זמינים אליו בטלפון ולא להתעצבן אם הוא אומר שקשה לו, יש המון דרכים. הילדים שלנו בסוף יעשו את הכל, לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. זה שכולם יגיעו לאותן נקודות זה ברור, השאלה היא איך הם יגלו את הכוחות שלהם, אישית אני נגד טיפול בשוק.


קטליזטור
אם יש גבול חדש שצריך ליצור, הרי שצריך לעשות אותו בקצב נכון ולייצר את המוכנות, זו גישה הרבה יותר בריאה. לקבוע עובדות חדשות בשטח, כמו למשל לישון לבד, ולעמוד בקשיחות על הגבולות האלה מבלי לחשוב על הצד השני זה לא באמת חינוך, בעיני זה פשוט ללמד אותם להשלים עם המצב. גם אם ההחלטה של ההורה היא נכונה להורה, וזה בעיניי גורם חשוב, אל תבינו לא נכון, אפשר ליצור עם הילד תהליך הכנה, לייצר את היכולת אצל הילד וגם אם זה לוקח זמן זה עדיף בעיניי. ילדים אינם תרכובת כימית שניתן לזרז באמצעות קטליזטור. אין צורך להאיץ בהם, ההאצה לרוב תיצור כאב או רגרסיה. ללמד אותם לגלות את הכוחות שלהם, לתת להם משוב, מילה טובה, יקדמו אותם הרבה יותר וילמדו אותם לא רק למצוא את הכוחות אצלם, אלא גם אינטראקציה נכונה עם בני אדם.

ילד אכן צריך גבולות, אבל השאלה היא מהם הגבולות - כשמדברים על שוקולד או זמן מסך או אייפון זה דבר אחד, אלה גבולות שהורה מציב לעצמו ואין בהם משום פגיעה בילד, כן, גם אם הוא נורא נעלב. כשמדברים על צורך שקשור לשלב ההתפתחותי-נפשי של הילד זה כבר דבר אחר. מה שיש שרואים בו התחסנות הוא בעינייי חסך, כזה שאם אינו בא לידי ביטוי במיידי, יבוא לידי ביטוי בעתיד. זה לא אומר שהורה צריך להסכים לכל גחמה של הילד, אבל כמו שהורה צריך לדעת את גבולותיו, הוא גם צריך להבין את גבולות היכולת של ילדיו ומגבלות התפיסה שלהם בהתאם לשלב בו הם נמצאים. ידיעת המגבלות של שני הצדדים היא עוד דרך לתיאום ציפיות, אבל יותר מזה היא הטריק של המבוגר בסיפור הזה לקבלת החלטות נכונה. ילד, כמו מבוגר, צריך להיות מוכן להכיל את התהליך כדי שהתהליך יעבור על הצד הטוב ביותר, ההורה הוא זה שצריך לראות אם אובייקטיבית הילד שלו מוכן או לא. הרגישות הזו וההבחנה, הם אלה שיסייעו לנו לארגן את התהליך הנכון עבור הילד ועבורנו כהורים.  

לדעת איפה אתה, לדעת שאתה יכול ומוכן, לדעת שאתה לא לבד, אלה הדברים שבונים לנו כמבוגרים, ועל אחת כמה וכמה לילדים, את הביטחון העצמי, אצל הילדים  זה מחזק את האמון שהם נותנים ללא תנאים להוריהם. אלה הם תנאים יסודיים חשובים למערכת יחסים בריאה בין בני אדם וברור שבין הורים וילדים. גם כשנראה לנו שאין שום סיבה שהילד לא יצליח משהו, לפעמים יש סיבה כלשהי. כשמשהו חורק לפעמים, אנחנו צריכים לדעת לעצור ולשמן את הצירים. הקשבה, הבנת המגבלות וידיעת הגבולות, הם משהו שכולנו צריכים כל החיים והם משהו שהילדים שלנו צריכים מאיתנו - ההורים. לפעמים החוכמה בלהיות בעל הכוח, ואין ספק שבשנים הראשונות ההורים הם בעלי הכוח, היא לדעת לא לנצל אותו. אבל אני לא כאן למשפטי זן שכאלה ואני לא חכם סיני. הורות היא משימה קשה, אני חוששת שהיא דורשת גם בעידן המלא רעש הזה, הרבה הקשבה לקולות שהם מתחת לפני השטח. עכשיו תדמיינו את יודה אומר את זה, ושהכוח יהיה איתכם

יום שישי, 18 ביולי 2014

זרקור גזענות

לקסיקון ישראל 2014, דוגמית:

בלתי מעורבים - אזרחים פלסטינים חפים מפשע
רצח עם עצמי - הפצצות ישראל על עזה 
סרטן, בוגד, דובר חמאס, חובב חמאס, גיס חמישי - שמאלני
אריה/צל - פשיסט בריון
ערכים - שנאת ערבים
אי שפיות זמנית - רצח נער ערבי על ידי יהודי
תג מחיר - מעשי ביריונות על רקע גזעני

נו, אז איך זה לחיות בתוך מכבסת מילים? נקי ורענן לכם? המצפון רגוע? הכל טוב?

אבל זה לא רק מה שקורה עכשיו בתוכנו עם המבצע בעזה, זה גם מה שקורה בתוכנו יום-יום וכל האירועים האחרונים רק מדגישים את אותו. אנחנו חברה חסרת סבלנות וגזענית. והגזענות הזו הורגת, הורגת את הסיכוי שלנו לחיות פה, להעניק לילדים שלנו עתיד נורמלי פה, היא חונקת את הדמוקרטיה. מרתין לות'ר קינג כתב לפני משפטו בברמינגהם על שתיקת המתונים. היא נדמית לנו בסדר, אך היא הרוח הגבית של הקיצוניים. זה היה נכון בארה"ב של שנות ה- 50 וה- 60 וזה נכון היום בישראל.

אתם יכולים לצקצק עד מחר, הגזענות היתה פה תמיד אבל היא הולכת ומרימה את ראשה המחוער. זה לא כל כך מפריע למי שנולד יהודי, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שהוא לא כזה ולכן לא חייבים להתערב, זה לא כל כך מפריע למי שבטוח שזה בשוליים, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שזה יעבור. רק שזה לא עובר, זה מחמיר וגובר. אבל מזל שנולדתם יהודים, כי אם חלילה הייתם נולדים ערבים יכול להיות שהיה לכם פחות טוב, יכול להיות שהייתם חושבים שצריך פה משהו להשתנות.

אם הייתם נולדים ערבים אז היו למשל עושים לכם בעיות בשכירת דירה אם בכלל היו משכירים לכם, או שאולי סתם הייתם מוצאים איום יום אחד כשאתם חוזרים הביתה, הייתם עוברים מסכת משפילה בכל נקודת ביטחון, בתוך הארץ או ביציאה מהארץ, אם הייתם עונים לטלפון בערבית הייתים עשויים לחטוף מכות, אם החנתם את האוטו שלכם אתם עשויים לקבל מכתב נאצה או שמשה שבורה, אם נכנסתם למים בחוף הים היו עשויים לקחת לכם את הבגדים, והיו מתלחשים לכיוונכם, זורקים מבטים לא נעימים, מקללים, לא מוכנים לשבת לידכם, לפעמים היו מרססים לכם את הבית בכתובות נאצה, לפעמים סתם שוברים שמשה, לפעמים הייתם הולכים למשחק כדורגל וסתם היו צורחים לידכם "מוות לערבים", לפעמים סתם יכולתם לחייך למישהו הוא היה מעווה פניו בגועל, לא מתעלם, פשוט נגעל. סתם אסופה מקרית. בלי לדבר על נניח אם הייתם נער שיצא לבד בבוקר 3 אנשים היו יכולים לחטוף אתכם, להרביץ לכם, לגרום לכם לשתות דלק ולשרוף אתכם חיים.

ועזבו את מה שבני האדם מסביבכם יכולים לעשות לכם, גם הממשלה של המדינה בה אתם אזרחים היתה הופכת אתכם הלכה למעשה לאזרחים לא שווי זכויות, פשוט כי לא נולדתם לדת הנכונה. משחירים ציבור שלם ומסתתרים תחת האדרת שיש לו תעודות זהות כחולות ומכאן שווה זכויות, yeah right. הם לא אזרחים שווים, הם מעולם לא היו והמצב הזה רק מחריף, אבל בואו נחיה עם זה ולא נתקומם ולא ניתן לו שם כי לקרוא לזה גזענות או אפרטהייד זה הרי טירוף. כל פעם כשיש התפרעויות בציבור הערבי יש דיכוי חריף מחד וגינוי פוליטי מאידך שמיד הופך את כל מי שמוצאו ערבי ואינו יהודי בישראל למוקצה מחמת מיאוס. על הציבור הערבי בישראל כל הזמן חלה חובת ההוכחה. דמוקרטית, דמוקרטית אבל קודם כל תוכיחו את עצמכם לפני שתקבלו זכויות. זה לא עובד ככה, זה לא יכול לעבוד. 

עוד דוגמא לנושא הגזענות הממוסדת - המממ, לאן נעלמה הערבית כשפה שניה? איש לא יודע, איש לא שמע - היא פשוט התפוגגה. כבר שנים יש "עשבים שוטים" שמרססים על שלטי רחוב בחלק הכתוב בערבית, את השפה עצמה לא מחייבים ללמוד עכשיו כבר בשום כיתה ושום מוסד רשמי לא ממש מקפיד על שתי השפות הרשמיות, שלא לדבר על לימוד התרבות, עזבו תרבות רק ספרות, ערבית. וזה עוד בלי לדבר על הקצאת משאבים שם סירחון העוולה עולה השמיימה. אבל ודאי תסבירו לי שהדוגמא הזו אינה מוכיחה דבר.

הגזענות הזו הפכה מקובלת. היא כל כך בסדר שהיה לנו שר לביטחון פנים, גדעון עזרא שמו, שיכול היה להריח ערבים בקלות, כי הלא ידוע שיש להם ריח אחר. מעולם הם לא היו חלק, דוד בן גוריון סירב שתעודת הזהות שהוא נושא תהיה גם בערבית. מעולם לא היו הערבים שחיים בישראל חלק אמיתי מהחברה הישראלית. תמיד הם היו נספח לא רצוי, גם בתקופות הטובות. כי זה מן הידועים שערבי טוב הוא ערבי מת. ואנחנו חיים עם הגזענות האינהרנטית הזו. רק כמו כל דבר היא עתידה להמשיך ולהתגבר.

זה לא יעזור שבזיכרון הקולקטיבי שלנו אמור להיות צרוב המשפט "יהודים החוצה", עובדתית אנחנו מבינים את הלקח הזה רק כשהוא מופנה כלפי יהודים, אנחנו טובים בדדוקציה, אינדוקציה זה עדיין גדול עלינו מסתבר. 

זה לא משנה שבישראל נכנסה לתוקפה האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית כבר ב- 1979.

זה לא משנה שבספרו של הרצל אלטנוילנד, הוא כותב על המדינה האוטופית שתקום לעם היהודי ואני מצטטת: "איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די."

זה לא משנה שבמגילת העצמאות נכתב "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."


זה לא משנה כי בישראל 2014 הגזענות זוקפת ראש והופכת לנורמה מקובלת שאנחנו מוכנים לחיות איתה.


אני יכולה להמשיך ולתת דוגמאות, לצטט פסקי דין וחוקים. העובדה היא שאנחנו חיים לצידה של הגזענות הזו ומעניקים לה תנאים טובים ורוח גבית. אבל העובדה המרירה היא שאין לנו עתיד במדינה הזו אם לא נדע להוקיע את שראוי שנוקיע ונלחם את מלמחת הצדק. אלא אם כן אתם בעד טיהור אתני, אתם וודאי יודעים שפה בשטח האדמה הקטן הזה, ישראל אמורה להיות בית לא רק ליהודים, אלא לכל אזרחיה ולכן אין הברירה היחידה שיש לנו כאן כדי להבטיח את חיינו כאן היא לסרב להיות אויבים. אין הבחנה בין דם לדם, בין רגש לרגש, בין אדם לאדם.


בדיוק ברגע החשוך הזה כל כך שנדמה שאין ממש תקווה, הדרך היחידה שלנו לשנות היא דרך הסירוב להיות אויבים, הסירוב לגזענות, הסירוב ללכת בדרך הפתלתלה והעצובה הזו שכבר נוסתה פעמים רבות כל כך בהיסטוריה ותמיד נגמרה רע. עזבו אתכם רגע ממה שקורה בחוץ, הסתכלו רגע פנימה ותסרבו לתת לגזענות הזו להרים ראש. העתיד שלנו כאן טמון אך ורק בסבלנות ובשוויון, שוויון אמיתי. 

יום ראשון, 13 באפריל 2014

פעם ראשונה בהפגנה

החיים מזמנים מצבים אירוניים - בעוד שבבוקר הצגתי את הבועה שלי לעיני כל, בערב יצאתי עם הבכור להפגנת השמאל בתל אביב. קצת אירוני, זה כמו להביא בועות סבון לשדה קוצים. מצויידת בבכור, שהיה נרגש לקראת הבאות, טקס המעבר שלו לאזרחות פעילה. זאת אומרת הצגת הדור החדש של שמאלנים צעירים מבית מדרשי לציבור הרחב (טוב - לא רחב, די עם הקטנוניות), יצאנו לדרך. ברור שזה ישמע מצחיק, לאור העובדה שכאם בחינוך ביתי אני נמצאת כל הזמן עם הילדים, אבל לא מזדמן לי יותר מדי זמן איכות ארוך של אחד על אחד עם ילד אחד, כך שבירכתי על ההזדמנות. היציאה להפגנה היתה בגדר עוד נקודת השקה פרטית של ילד ואמא שלו. רק על זה הייתי כורעת ברך ויוצאת בתפילת הודיה חרישית, אך כידוע כאתאיסטית אין לי למי להודות, אלא לעצמי ולהחלטתי האישית. 

הנסיעה זימנה שיחה ארוכה וכיפית, הנסיעה עברה חלק ואפילו חניה נמצאה ממש דקה הליכה מהבימה (מה שמוכיח שגם ללא מאמינים מזדמנים ניסים קטנים). סף ההתרגשות של הילד עלה. מגיעים. תפזורת של אנשים. רחבה ענקית, שתי קבוצות אנשים. מעגל מתופפים מחד ומאחוריו שיירת דגלים ובליל צעקות לא ברורות. הוא סוקר את הקורה בעיניים סקרניות שלא יודעות שובע, מנסה להסתיר את האכזבה. "זה כל השמאל אמא?" הוא שואל וברור שהאכזבה שזורה בשאלה עצמה. שאלה מצויינת - זה לא כל השמאל אבל זו בהחלט תמונת מצב מייצגת. שתי הפגנות במקום אחת גדולה, כל הזמן מפוצלים, ממשיכים לרוץ כמו תרנגולת ערופת ראש (סליחה מראש לצמחונים מבינכם).

לא מספיקה לענות והקטנוע שמאחורינו פורק טוקבקיסט בשר ודם שמקלל את המפגינים - אותו דווקא שומעים מצוין. הילד נותר מזועזע, מנסה להזיז אותו אבל הוא נטוע. בכוחות עליונים אני מסבירה שאין טעם להקשיב לאנשים אכולי שנאה. והילד ממלמל שזה בסדר "יש אנשים שלומדים מהם מה לא לעשות" מחפשת אנשים מוכרים ועושה לילד סיבוב היכרות, לא שזה מה שמעניין אותו.

הבכור מנסה להתנהג בסבלנות ובבגרות בזמן שאני מדברת עם אחרים, אבל רואים שהוא משועמם ובעיקר מאוכזב. "אתה יודע על מה אנחנו מפגינים?" שואלת אותו חברת כנסת "כן" הוא עונה בביטחון מבוייש "נגד הכיבוש ובעד השלום".

עולים על הגבעה הקטנה שברחבה להשקיף מלמעלה על ההמולה המפוזרת. מסביב המון רעש וביננו שקט. הוא צריך קצת זמן לעכל. גם אני צריכה. כבר שנים לא הגעתי לשום הפגנה. מודה. נוח לברוח לשקט היחסי שמעניק החינוך הביתי. "חשבתי שיהיו יותר אנשים", הוא אומר. שזה קצת כמו להגיד כנראה שלאנשים לא ממש אכפת. הוא צודק. לא אכפת. מנסה לראות את הדברים מנקודת המבט שלו. מה הוא לוקח מכל זה? מחליטה לא להאיץ. "תראי , אמא, יש שם הרבה אנשים" הוא אומר ומצביע לעבר המבלים בהבימה "לא מתוק, הם באו לראות הצגה, זו ההפגנה, רק כאן". המוח שלו רץ מהר, מנסה לעשות סדר. "אז נלך להפגנה השניה?" הוא שואל. "זהו זה," אני עונה, "אלה שתי ההפגנות ביחד". האכזבה שלו מתעצמת. רואה בעיניים שלו את התקווה שדועכת. ממשיכים לשוטט.

ההפגנה מצתה את עצמה מהר מהצפוי, רק בני נוער להוטים ממשיכים לקפץ ולצעוק בעוד השוטרים מסתכלים עליהם מסביב, תוהים בעצמם מה לעזאזל הם עושים פה. אנחנו מתרחקים מהקבוצה הסואנת, כף יד קטנה משתחלת לידי. "אין דבר, אמא, אני שמח שבאתי, נלך גם להפגנה הבאה." שותקת, מרגישה את עצמי נחנקת. "גם אני שמאלני, אמא" הוא אומר. "יש לך זמן להחליט", אני עונה. "לא, אמא, יש דברים שהם פשוט ככה, דברים נכונים". הדברים ששומעים מפי עוללים. ניצוצות של תקווה.

"פיצה?" אני שואלת. "פיצה" הוא אומר. קונים, חוזרים לאוטו. שומעים מוזיקה ביחד. הדרך הביתה עוברת מהר. הוא שר, אני שרה איתו. מחנים את האוטו ואז הוא אומר "את יודעת אמא, אולי זה יהיה קצת נחמד לגור בארץ אחרת..." אולי, מי יודע, כנראה שבאיזשהו מקום הוא צודק... 

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

לחבר בין הנקודות

כשהייתי צעירה יותר, אבל לא צעירה מדי, ומלאת ביטחון עצמי (הרבה יותר מדי וזה כנראה נשאר), כל צבר של נקודות היה לו קו ברור שהגדיר את הצורה שהתקבלה מחיבור הנקודות. הכל היה לי ברור, הדרך, האמונה. לא הייתה בעיני אפשרות שהקווים יתחברו אחרת ממה שחיברתי אותם ותמיד הלכתי עם זה עד הסוף. לא הבנתי למה אני מתוייגת כמרדנית, למה אני תמיד מושכת אש. האמונות הפוליטיות שלי היו ברורות לי, מערכות היחסים שלי היו ברורות לי ואף פעם לא חשבתי שבין הנקודות הללו אפשר להעביר קווים שונים שייצרו צורות אחרות ויאפשרו דרכים שונות. 

בגרתי ולמדתי את העניין, למדתי שלא תמיד צריך לראות את קווי המתאר של הצורה כי הם אכן בעלי אפשרויות חיבור שונות. זה לא ששיניתי את אמונותיי, להפך הן הלכו והעמיקו במקרים מסויימים, כשהבולט ביניהם הוא כמובן הפוליטי והדתי - הדעות השמאליות שלי לא השתנו הן קיבלו יותר עומק והחילוניות שלי הלכה והשתכללה ככל שבגרתי ומצאתי את דרכי העצמאית. אבל במערכות יחסים התחלתי להבין שאותן נקודות לאנשים שונים יוצרות צורות שונות, שלעיתים מתיישבות עם שלי ולעיתים לא.

אמא שלי אמרה לי כשהייתי צעירה לא לבחון אנשים לפי הסטנדרטים שלי אלא לתת לאנשים יותר מרחב, להבין שמה שלי נראה הכי הגיוני נתפס אחרת אצל אחרים. לקח לי המון זמן להפנים, אבל הבנתי. אחותי מגדירה אותי כטיפוס טוטאלי ואני מניחה שהיא גם צודקת, לכל דבר שאני נכנסת אליו אני עושה הכל כדי שהוא יהיה טוב, כדי להצליח. לוקחת על עצמי יותר ובלבד שזה יהיה כמו שצריך. גיליתי שאני לפעמים כל כך משתדלת לא לחבר בין הנקודות שגם כשהצורה שמתגבשת ביניהן מקבלת פינות ונדפקת לי בפרצוף, אני לפעמים עדיין מעדיפה שלא לחבר אותן.

לא, זה לא כי פיתחתי מנטליות של בת יענה, ממש לא זה כי מצאתי יותר מקום גם לצורות שונות של אנשים שונים ולפעמים הן קצת דוחפות ומכאיבות כי המרחב שמותיר להן מקום נשאר אותו מרחב. ככה זה עם נקודות עם ערך נומינאלי ולא ערך ריאלי. היה הרבה יותר קל לנסות ולהצמיד את התחושות למצב נתון, אבל לתחושות יש מיליון הגדרות ובתוך כל זה אתה מנסה להקשיב למוסיקה שלך, לדרך שלך ולפעמים אתה ממשיך הלאה בעוד צורות שונות מתפקעות כמו בועות סבון צבעוניות. השאלה היא אם אתה משפשף את העיניים ומטשטש את הראיה או פשוט שם משקפת וממשיך הלאה. זו כנראה שאלה טובה.