חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות זכרונות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זכרונות. הצג את כל הרשומות

יום שני, 15 בדצמבר 2014

הבנזוג

אולי זה בגלל שאוטוטו אנחנו חוגגים 14 שנות נישואים וכמעט 17 שנה ביחד, אולי זה בגלל שהוא לרוב לא ממש מקבל פינה בבלוג הזה ואולי זה בכלל משהו אחר. אני לא יודעת, אבל היום אני כותבת על הבנזוג. זה היה או לכתוב עליו, או לכתוב על זה שבכל מערכות החדשות בארץ מחפשים את הפינה הישראלית למצב בני הערובה בבית הקפה בסידני (יש לי לינדט במגירה), או לכתוב על החלטתה של עדינה בר שלום לשבת מבחוץ ולא לתפוס את אור הזרקורים (אבל זו לא הזווית שלי), או לכתוב על היועצים של הרצוג (שאין לי אלא להסיק שהם קוראים את הפוסטים שלי ולכן משווקים אותו כהרצוג, עכשיו אני מחכה לשיעורי פיתוח קול), או על נתניהו בדרך לרומא (אבו-מאזן אשם ויש לי בחירות על הראש). אם כן, זוגיות, אהבה ובנזוג איט איז.

בכלל הכרנו בצבא, כמו כל סיפור טוב זה מתחיל שהוא ראה אותי ואמר לחבר שאיתי הוא יתחתן, ניסיתי לברר אם הוא שפשוט אמר את זה על כל אחת ובסוף זה הצליח (כי סטטיסטית זה עובד) אבל נעניתי במבט של בוז. בהתחלה לא יצאה מזה זוגיות, כאן הסיפור כבר קצת שונה ותלוי בזוית של המספר/ת - אני טוענת שהתחלתי איתו, הוא טוען שהוא התחיל איתי, כך או אחרת זוגיות לא יצאה מזה אבל יצאה מזה ידידות ממש טובה. כל כך טובה שהוא נשמע אומר שלעולם לא אהיה אם ילדיו - הא, הא - קח שלושה כולל חינוך ביתי כעונש על פליטות פה מיותרות - שנאמר - שמעתי, ביטלתי, השוויתי והעליתי. 

אני יודעת, אבל לא אספר לכם, איך בסופו של דבר יצאה מזה זוגיות. אבל מהרגע שהיא פרצה לה, שוב לא ביליתי לילה אחד לבד (למעט נסיעות לחו"ל מטעם העבודה). 17 שנים עברו מאז וזה כבר די היסטוריה, שהולכת ונכתבת בכל יום. אם לסכם במשפט אחד, מתקתק להחריד, לא עשיתי צעד טוב מזה בחיים (כן, חמותי היקרה, צדקת - עשיתי עסקה מצויינת). אולי כי מהרגע הראשון הכל היה פתוח וגלוי לעין, אולי כי היכרנו כל כך טוב, אולי כי הוא אהב אותי כמו שאני - בלי איפור, בלי הצגות, הכל כולל הכל. אולי בעיקר כי הוא מעולם לא ניסה לשנות, או להפוך אותי לחצי. אולי בגלל שאנחנו משתלבים כל כך טוב, דומים ושונים. ובתוך כל זה, מאז שהוא איתי, אני אדם הרבה יותר טוב. גם עם הרבה פחות עכבות - רק שזה על זה גם לא אספר לכם, זה שהוא מקבל את זה לא אומר שגם אתם צריכים.

מצחיק אבל דווקא בתוך הזוגיות, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ולעבוד על עצמי בכל יום מחדש. אולי זה איזושהי עבודת בתת מודע, לנסות ולהיות ראויה באמת לסיבה שבגללה אני קמה כל יום בחיוך. זוגיות זה לא דבר קל, צריך לעבוד על זה כל הזמן. אני חושבת, אם הבנתי נכון, שזוגיות זה לא לנסות לשנות את האדם שאיתך ולעצב אותו לצרכיך. זוגיות זה לקבל את האדם שמולך ולאהוב אותו עוד קצת בזכות הפגמים הקטנים שיכולים לעלות על העצבים ולדגדג איפה שמעצבן. דברים שהיקשו על הקשר מבחינתי לפני 17 שנה, הם דברים שהיום במידה רבה אני שמחה עליהם ואוהבת אותם. אם הוא לא היה חרד לפרטיות שלנו, סביר להניח שהייתי כותבת יותר, אבל לזרוק 17 שנים על פיטפוט יתר יהיה ממש חבל. נכון, הוא רגיל, אבל למה למתוח את החבל?

מדהים שהוא בכל זאת רצה להתחתן, אחרי שאפילו את הצעת הנישואים שלו הצלחתי לקלקל ובלי הרבה סטייל. כשאני חושבת על זה, בכל מערכת זוגית שהיתה לי תמיד הייתי עסוקה בלשמור זכרונות, מלקטת עוד ועוד דברים ושומרת בקופסאות. דווקא מהקשר הזה שברור שהוא המשמעותי ביותר בחיי, אני לא אוספת מזכרות, את רוב הדברים אני מנפה, אולי זה כדי לתת עוד מקום לכל מה שיבוא ואולי אני עסוקה בלארוג את פיסות החיים המשותפות שבונות מדי יום את הזוגיות, האהבה, המשפחתיות, את מה שאנחנו. ביחד. 

לפני 14 שנים, התעוררנו בבוקר הזה בבית מלון חביב במינכן, התארגנו, התיישבנו לארוחת בוקר אפופת ריחות של נקניקים. אני שונאת ארוחות בוקר, לא אכפת לי לי שיגידו שזו הארוחה החשובה ביותר ביום. לרוב כל מה שאני צריכה זה קפה ועוד אחד ועוד אחד, אבל ארוחות הבוקר בגרמניה מאז ומתמיד עשו לי את זה. התיישבתי מול הבנזוג ולפניי צלחת אדירת מימדים מלאה בנקניקים, נקניקיות וביצים וחיסלתי את כולה. אחד הדברים שאהבתי מהרגע הראשון זה המבט השמח שלו כשאני יושבת מולו ואוכלת כאילו אין מחר. אף פעם לא הייתי מהנשים שיקחו סלט. אדרבא, שיכללתי את השנאה לסלט ודיאט קולה לכלל שלמות כאשר פיתחתי בגיל צעיר מאוד אלרגיה לעלים ירוקים ומצאתי את הפרצוף המושלם של אני נהנית מהחיים כי חסה זה לא זה. יש מצב שהאלרגיה לחסה היתה קלף מנצח - איפה עוד הוא היה מוצא אישה שפיתחה את השנאה לחסה לאידיאולוגיה?

אחר כך יצאנו יחד, אני והבנזוג לעיריה. שנינו לבד, להירשם לנישואים. ירד שלג, אני התרוצצתי בצעדי ריקוד מאושרים, הוא הלך בחיוך ומבט מודאג, כי בטח הניח שעוד רגע אני אחליק בחינניות על הארץ, בכל זאת יודע צדיק. אחר כך הגיעו 3 ימים רווי אלכוהול ואוכל וכל שאר הדברים שבונים זכרונות מאושרים. השאר זה כבר היסטוריה, כן, כן, כבר אמרתי - ביחד. כלומר אני כותבת, והוא עושה הכל כדי לתת לי גם את זה. זוגיות - הוא בשלו, אני בשלי וביחד כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר. כן זה נשמע קצת קוצי פוצי, לא אכפת לי. תכל'ס. 

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

יום הולדת 5, או איך מכינים יומולדת פוקימון

זה כבר הפך לנוהל - פוסט יומולדת ואין לי שום תירוץ לא לכתוב אותו, אתמול עוד היה לי כי אחרי המסיבה, והנקיונות וכל שאר העניינים, מצאתי את עצמי כותבת את ברכת היומולדת (שחל היום) שעוד לא כתבתי. אבל היום, אחרי חגיגות הבוקר, טקס פתיחת המתנות, המשחקים וארוחת הצהריים, כנראה שהגיע הזמן.

זה לא סוד שאני אוהבת ימי הולדת, הם משמחים אותי במידה שלא תתואר. זה גם לא סוד שיש לנו כבר מסורת רצינית של ימי הולדת מאחורינו. הפעם באמת בהצלחתי להתעלות על עצמי - גם הכנתי את יום ההולדת במהירות יחסית וגם לא היה שום רגע של לחץ או לא להספיק, להפך - אפילו מקלחת טובה הספקתי לפני שהכל התחיל, מה שאומר שכנראה כבר הצלחנו לייצר מקצוענות בנושא.

את יום ההולדת עצמו (אלא אם כן הוא נופל בשבת), אנחנו מקדישים לחגיגות קטנות של המשפחה הגרעינית. אני בכלל מאוד אוהבת את הקשר המשפחתי ההדוק הזה, בעיניי הוא יותר חשוב מהכל. אבל ימי הולדת הם מהשופרא ד'שופרא של הזכרונות - כל היום הוא בסימן פינוקים קטנים בהתאם לילד החוגג. אני מניחה שאלה החומרים שמבנים לנו את הזכרונות המחוייכים שנשארים לכל החיים.

הידיעה שקטינא כבר בן חמש משמחת ומרגשת כמובן, אבל גם קצת מעציבה - העובדה שהקטנצ'יק הזה הולך וגדל ואין אחריו אחרים וגם לא יהיו, צובטת קצת בלב. מכיון שאין מה לעשות עם זה, כלומר יש רק שהחלטנו שלא, אני מתנחמת בעובדה שאני נמצאת שם כל הזמן, לראות את הפלא הזה שבגידול הילדים ושאני לא באמת מפספסת את השנים האלה שלא יחזרו. אבל אני נסחפת כאן והבטחתי פוסט על מסיבת פוקימונים. כן, זה הנושא שקטינא בחר. 
התוצאה הסופית

אני אוהבת את העובדה שאנחנו מכינים את המסיבות בעצמנו. מפעילי יומולדת יש רבים ורק מעטים מהם שווים משהו. הם אכן מאפשרים ראש שקט ומונעים את הטרדה שההכנות למסיבה נושאות עימן, אך מי שאוהב את המלאכה לא נרתע מהן. אני מוצאת את ההכנות למסיבה כיפיות לא פחות מהמסיבה עצמה - לשיקולכם, לא שופטת. כהרגלי בקודש כל הכנה למסיבת יומולדת מתחילה ביצירת הפינאיטה. הפיניאטה היציבה ביותר תמיד תהיה בצורה של כדור או אליפסה ולכן משהוחלט שהפיניאטה תהיה בצורת כדור פורח כל מה שנשאר היה לנפח בלון, לגזור רצועות מעיתון, להכין בלילה של קמח, מים ומעט מלח ולהתחיל לעבוד. כל יום הוספתי שכבה אחת בבוקר ושכבה אחת בערב עד שאחרי 5 ימים כבר היתה פיניטאה די יציבה. אחר כך מפוצצים את הבלון, שמים את הממתקים, סוגרים ומקשטים.


היום אני כבר יודעת שכדאי שכל ההכנות למסיבה ראוי שיתחילו 6 שבועות לפני בכניסה לאתר הסיני עליאקספרס בחיפוש אחרי פרסים שווים למסיבה. אם הייתי חושבת על זה לפני, הרי שהיו לנו פוקימונים אמיתיים (144 במספר שהיינו קונים ב- $12) לחלק במסיבה, אבל לא ידעתי לכן מבחינתי הרי לכם טיפ ראשון: החליטו על נושא המסיבה והזמינו את הפרסים לפחות 6 שבועות מראש, גם תצאו בזול וגם תוכלו למצוא דברים ממש שווים. אל תודו לי עכשיו. אין לי ספק שתודו לי אחר כך.

חוץ מזה יש את עניין המשחקים - אצלנו תמיד יש בינגו, שזה משחק נחמד שגם מכניס לאווירה. את הבינגו אנחנו לרוב מציירים בעצמנו, אלא אם כן הילדים בוחרים נושאים כמו ספרים/סרטים/משחקי wii- או אז אנחנו מוצאים תמונות באינטרנט ומעלים לתוכנת בינגו את התמונות הנבחרות. אז כל מה שנשאר הוא לגזור דפי מדבקות עגולות וקטנות כדי שהילדים יוכלו לסמן את הלוחות שלהם. אצלנו הבינגו לא נגמר עד שכל הילדים מסיימים את כל הלוח. כך שאין מנצחים, יש רק כיף. עם כל קלף שנשלף אנחנו מספרים קצת עובדות וכך כולם נכנסים לאווירה. מה שנחמד הוא שהילדים כבר די גדולים אז הם ממש מעבירים את הבינגו לבד וביננו זה הרבה יותר מחביב.

עוד משחק חובה אצלנו הוא חבילה עוברת שלרוב הוא בנושא של מסיבת יום ההולדת ומכיל ערבוב נכון של שאלות ידע ומשימות משותפות שלרוב נגמרות בצחוק גדול של כל המשתתפים ובחבילה תמיד יהיה פרס שכל ילד יקבל.

אישי ונעים
והולך ומתמלא ככל שהמסיבה מתקדמת
לאחרונה אנחנו לא מחלקים שקיות יומולדת בסוף המסיבה אלא נותנים לכל ילד שקית שהולכת ומתמלאת בדברים לאורך המסיבה, מה שעושה את כל הסיפור לכיפי במיוחד. אחד הדברים שאני מקפידה לגביו זה שעל כל שקית יהיה שם הילד וגם תודה על עצם ההגעה, אני חושבת שלא רק שזה נחמד ואישי, יש משהו חשוב באמירת התודה הזו. 



השלט - בתמונה על הרצפה
אבל היו בטוחים שהוא נתלה
חוץ מזה לרוב ננסה לקשט את הבית בהתאם למסיבה, זה כולל שלט של יומולדת שמח שאנחנו עשינו וקשור למסיבה, בלונים ומכיון שלרוב אנחנו משחקים משחק בסגנון "הדבק את הזנב" אז גם מעטרים את הבית בריסטולים גדולים שאנחנו מציירים שגם מקשטים וגם במהלך המסיבה ישמשו למשחק. יש אנשים שמקיעים יותר ומכינים תפריטים או שלטים, אבל אני לרוב לא עושה את זה, אם כי דגלונים קטנים בסגנון המסיבה על קאפקייקס וכאלה זה תמיד יפה לעין.



לא תמיד צריך גם להסביר
לעניין הכיבוד, היום אני הרבה יותר מגובשת על עצמי - כל מסיבה מתחילה עם אוכל אמיתי, תוצרת בית. אחרי האוכל ובזמן המשחקים גם יהיו חטיפים (רק צ'יפס ובייגלה ואולי גם פופקורן תוצרת בית, אם יש זמן). ממתקים יהיו קצת במשחקים וגם בפיניטאה ובכלל אני משתדלת לא לעודד צריכה של מאכלים מעובדים אז זה מסתדר יופי. זה אולי מעמיס על מארגני המסיבה אבל זה עושה את כל ההבדל. למסיבה הפעם הגיעו בעיקר צמחונים, התפריט כלל: 2 סוגי מרקים, קיש, פשטידה, לחמים, פיתות, גבינות, סלט חצילים, סלט טחינה, סלט פלפלים קלויים, מלפפונים חמוצים וחמוצים יפניים (הכל תוצרת בית), סלט ירקות, סלט מוצרלה ועגבניות וסלט גזר. בשלב העוגות היתה עוגת שוקולד עם ציפוי בצק סוכר (הפעם בצורת כובע של מאמני פוקימון), טארט תותים ועוגת גבינה. 

עד כאן לעניין מסיבות יומולדת בכלל, איך עשינו מסיבת פוקימונים?

מכיון שמאמני פוקימון צריכים להיות בני 10, המצאנו מבחן מיומנות שאחרי שכולם עברו אותו הם קיבלו הזמנה להגיע למעבדה כדי לקבל פוקימון. הילדים התחלקו לזוגות והיו צריכים להפגין מיומנות בנשיפה על כדור צמר גפן עד לקו הסיום. כל מי שסיים (וגם מי שלא השתתף) קיבלו הזמנה ל"מעבדה".

זה פיקאצ'ו
זה איווי
ב"מעבדה" הילדים שיחקו בבינגו ובסיומו של ילד קיבל כדור דמוי פוקדור ובתוכו פוקימון התחלתי. כדי לדעת יותר על כל פוקימון ולקבל את הפוקדע (דף מידע פוקימון), שיחקנו את משחק הדבק את חלקי הפוקימון (חלקי הפוקימון נגזרו מסול והודבקו עם דבק דו"צ), לשם כך נבחרו שני פוקימונים ואחרי שכל ילד ניסה להדביק את החלק שלו כל ילד קיבל את דף הפוקדע עם הפרטים של הפוקימון שלו.



מכיון שבמהפך למאמן פוקימון דרושים כל מיני דברים שיחקנו משחקים שנועדו ל"צייד" את המאמנים שבדרך:

לחפש מטבעות (שוקולד) בתוך קערה עם קטניות יבשות (אפשר כמובן קמח, אם אתם בנויים לכל הלכלוך - אני לא). התכוונו גם ללכת לחפש סוכריות (מזון פוקימונים) אבל מזג האויר וגם אילוצי זמן שיכנעו אותנו שלא.

אחר כך עברנו לחבילה עוברת שבסופה כל ילד קיבל תג פוקימון ראשון (נורא קל להכין: גוזרים גליונות סול בהתאם לצורה שרוצים, כותבים את שם הילד ומדביקים סיכה בדבק חם). אחר כך היינו אמורים להמשיך באימונים, אבל כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרנו על משחק לימודי בעיטות/הגנה/קפיצות (כל מה שמוציא להם אנרגיה, ביננו), לימודי קריאת הוצאת הפוקימון. זה קל עם פוקימונים כי כל דבר יכול ליפול בקטגוריה של אימון - לפוצץ בלונים, להתחלק לזוגות ולרוץ עם כדור/בלון בין כל זוג מקו ההתחלה ועד קו הסיום בלי שהבלון יפול, קפיצות בשק, כדרור - כל מה שנפשכם חפצה בקיצור.

אחר כך שיחקנו שצוות רוקט מנסים לתפוס את הפוקימונים ולכן כל ילד היה צריך לנסות להוציא פרס דביקי מתוך קופסא בעוד הקופסא זזה. כבר לא היה ממש זמן אז שיחקנו עוד משחק אחרון ודי של לנסות להשחיל נר לבקבוק זכוכית בשעה שהנר קשור לחוט המלופף על מותני הילד, ללא מגע יד. אני אוהבת את משחקי הילדות שלנו ומסתבר שלא נס ליחם. מכיון שנרות מדליקים עם אש כל ילד קיבל את תג האש אחרי המשחק. זה הוביל אותנו לפינאלה - הפיניאטה שהיתה מעוצבת כמו הכדור הפורח של צוות רוקט.

 אחרי זה הגיע תור העוגות ואז כמובן שנגמרה המסיבה וכל מה שנשאר היה לנקות... כמובן שגם את זה עשינו בעצמנו. היה מגניב . תכל'ס


יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

יחסיות - פוסט תזכורת אישי

אם יש משהו שתמיד נראה לי מוזר בחינוך ביתי אלה התלונות של הילדים מדי פעם בבוקר לפני שיוצאים לפעילות. ברור שזה מצחיק/מתמיה/מפתיע אותי כי לי יש נקודת התייחסות - אני יודעת איך זה להיות בבית הספר, הם לא. כשצריך לצאת בתשע וחצי מהבית והם בטוחים שזה מוקדם נורא, כשנראה להם שהפעילות תהיה פחות מעניינת מבדרך כלל, כשהם מסבירים שהם צריכים עוד קצת להיות בבית - כל אלה בתוך עולם המושגים שלי נשמעים כל כך מפונקים ומנותקים ותמיד אני צריכה להזכיר לעצמי שבעצם הם לא מכירים משהו אחר. הם לא באמת מבינים מה זה לקום כל בוקר עד מקסימום שבע, להתארגן, לשים על הגב (היום זה כבר על עגלונת) תיק כבד וללכת ברגל (כן, בלי שההורים יקחו) לבית הספר כדי לבלות שם מינימום 5 שעות, ברובן די משמימות. אני מניחה שזו עוד הוכחה לכמה שהכל יחסי בחיים.

וזה מצחיק שאין להם לפעמים חשק לפעילויות הבוקר שלנו כי תכל'ס אם היו מציעים לי חצי ממה שהם עושים בתקופה שהייתי תלמידת בית ספר, הייתי קופצת על המציאה. פרספקטיבה. כנראה זה העניין. הבעיה שלרוב בחיים כשאנחנו לא מכירים משהו אחר, אנחנו יכולים להרגיש את הקושי, פשוט כי אנחנו לא יודעים שיכול להיות הרבה יותר גרוע. וזה לא באמת משנה אם אגיד להם שעד שנצא הם כבר היו מסיימים שני שיעורים בבית הספר, זה לא נתפס. כנראה שזה לגמרי אנושי וזה בסדר. רק שעולם המושגים שלהם שונה משלי ולכן זה תמיד נורא משעשע אותי, הפער זה בין איך שהם תופסים את זה ואיך שאני.

יש המון מאפיינים באופי האנושי שאני תוהה לגביהם, אבל היחסיות הזו בתפיסה שלנו את העולם היא משהו שבעיני כבר היינו צריכים ללמוד לעקוף, אבל כנראה שלעולם לא באמת נצליח לעשות את זה. אני מוצאת את עצמי המון פעמים, בעיקר כשאני כואבת או כועסת, מנסה להזכיר לעצמי מה באמת חשוב ולהתקדם הלאה. זו לא באמת התנהגות טבעית, זה רק משהו שאני מנסה לסגל.

אני זוכרת תקופה של קושי עם הבכור, בה במקרה קראתי בלוג של אישה אמיצה שנאבקה במחלת הסרטן. אמא לשני ילדים שהסבירה שהסרטן עשה לה משהו טוב במערכת היחסים עם הילדים. זה הדהים אותי שבתוך החולה הרעה הזו, בתוך מאבק שדורש את כל תעצומות הנפש, היא מצאה מקום לסבלנות ואהבה אין קץ. פתאום כל הדברים שבגינם היא כעסה עליהם לפני המחלה, נראו לה כל כך אפסיים. מרגע שנודע לה שהיא חולה, כל רגע הפך להזדמנות נוספת להיות איתם, להרגיש אותם, להרעיף עליהם אהבה, להוסיף להם זכרונות טובים. החשש שהיא לא תהיה איתם, הפך אותה לאמא אחרת. אני זוכרת שחשבתי שאם יש לקח שצריך לקחת מכל זה זה שאנחנו צריכים לזכור כל הזמן מה באמת חשוב בחיים. עוד לא היכרתי את האדם שבאמת חי את חייו כך אם הוא לא נמצא תחת איזושהי סכנה קיומית.

זה תכל'ס די עצוב שאנחנו לא זוכרים שכולנו בני מוות, זה יכול להיות סרטן או תאונה או דום לב, זה יכול לבוא לאט או מהר ובהפתעה ובכל זאת אף אחד מאיתנו כמעט לא חי את החיים כאילו עוד מעט הוא ימות. אנחנו מדחיקים. זה מה שאנחנו עושים, זו כנראה נטייה אנושית שמוגדרת לנו עמוק ב DNA. אולי זה בגלל שאין לנו באמת את היכולת להבין כל הזמן עד כמה אנחנו זמניים וטוב שכך זו מחשבה מורבידית מאין כמוה שלא ממש מסתדרת לנו. 

ייתכן שגם האופטימיים שביננו לא באמת יכולים בכל פעם להזכיר לעצמם שיכול היה להיות יותר גרוע. אבל אם יש משהו שאני מנסה לקחת זה להסתכל על הדברים בפרופורציות ולזכור את מה שחשוב באמת. בכל מקרה כנראה הכל עניין של פרופורציות וזה בטח לא ייפתר עם הפוסט הזה, אבל זה כנראה משהו שהייתי צריכה להוציא. להזכיר לעצמי את היחסיות בחיים האלה, להזכיר לעצמי את מה שחשוב ובעיקר לזכור שכולנו בסך הכל בני אדם.

יום רביעי, 28 במאי 2014

ירושלים המחולקת יחדיו

היום הוא יום ירושלים הראשון בחיי שאני יותר זמן לא ירושלמית מאשר ירושלמית. זהו אמרתי את זה. ובכל זאת אני יותר ירושלמית מכל דבר אחר שאני גיאוגרפית בארץ הזו.  כמה קל יהיה לפתור את זה בפסיכולוגיה בגרוש של "השנים הפורמטיביות", אכן אלה היו השנים הפורמטיביות שלי, אך כמו שכבר אתם יודעים אני אדם של שינויים ודווקא את השינויים הגדולים בחיי לא עשיתי בירושלים.

נולדתי בירושלים, לא למשפחה ירושלמית ותיקה, משפחתי עברה לירושלים לא הרבה שנים לפני שנולדתי. כיאה וכיאות למשפחה של שוער כדורגל, כל אחת מאחיותיי נולדה בעיר אחרת בהתאם לקבוצת הכדורגל בה אבא שלנו שיחק. אני נולדתי בשנה האחרונה שבה שיחק בהפועל ירושלים. לא גדלתי על מ-א-תיים, רק הירקן שלנו בעמק רפאים שהיה נצר למשפחת בנאי הענפה אמר מ-א-תיים, זה שיש אנשים שמבטאים בכלל מ-א-תיים למדתי כקוריוז בבית הספר כי בסביבה שלי אף אחד לא דיבר ככה. ברור שאמרתי אג'ואים (ולא גוגואים) וצ'אף (בניגוד ל"כִּיף") ולמיתרי גלגלי האופניים קראנו סילקים, ושק קמח כמובן היה אבו יויו - אבל את זה כולם אמרו. וכן, גם אני אמרתי מציצה במקום סוכריה על מקל ולא היה בזה שום דבר גס. אבל איזה סיפור מצוין זה היה בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סיפרתי שנכנסתי לקיוסק (סליחה - פיצוציה) וביקשתי מציצה במקום סוכריה על מקל, כולם צחקו. 

אני לא מתכוונת להלאות אתכם בסיפורי ירושלים, אבל אין ספק שהמרקם הראשוני שלי כולו ירושלים. לא פוסט שהוא כולו הומאז'ים ל"ירושלים שלי", אבל אני תמיד אהיה ירושלמית באיזשהו מקום. נדבכים ירושלמים מרכיבים אותי, את אלה שהתחילו להרקיב סיננתי מזמן. רבקה הגננת שלי היתה בין פורצי הדרך לירושלים ואין פעם שאעבור ליד שער הגיא בלי שרבקה תתנגן בי. כל יום הייתי מבקשת ממנה שתספר לי עוד קצת מסיפורי השיירות שלה לירושלים, מסיפורי המצור. סיפוריה שנדמו לי תמיד כמו גבורה עילאית מחוסרת פחד ורק כשגדלתי השכלתי להבין מה רב היה הפחד וכמה הפחד מלמד על אומץ. רבקה היא במידה ירושלים הפורמטיבית שלי. אבל גם הביקורים התכופים בבית לחם, המכרים בעיר העתיקה ובבית צפאפה, ההפגנות לפתיחת מקומות בילוי בשבת, ארנן יקותיאלי, המקומות שבהם שתיתי בלי סוף, המקומות בהן פיזזתי או בירמנתי או מילצרתי. ירושלים כזו שהיתה כמו קיבוץ גדול שאהבתי ומאז שונתה צורתה ואני בגרתי. וזו הירושלים שאני בוחרת לזכור ולאהוב, כי במידה רבה הזכרונות שלנו הם בחירה וכמה נפלא המוח האנושי משטה בנו. 

ברור שכמעט כל החברים שלי, לא אלה שסתם היכרתי - החברים האמיתיים, עזבו את העיר. ואין ירושלמי שעזב את העיר שלא מספר בשבחי ירושלים בזמנו. גם אני בזמני אהבתי את העיר והיום היא מעבירה בי צמרמורת. כן האויר, כן הבניה הישנה, כן הנוף ההררי אבל זהו, כל השאר יוק. אני יודעת שאת מה שאני לא רוצה לזכור שמתי בצד במודע, בחרתי לאהוב את הצד הירושלמי שלי ולהאמין לסיפור שלי, כמו שסיפרתי אותו לעצמי. והוא כולל ילדות והתאהבות ראשונה ושיעורי בלט עם מורה שהיה לאגדה וסיפורי משפחה וזכרונות אהובים. ואחרי שכבר חזרתי המון פעמים, אני מעדיפה את ירושלים שחיה לי בראש ולא את ירושלים שנמצאת 50 ק"מ ממני (אלא אם כן זה לנסוע לספּר שלי כי זה הדבר היחיד שלא אחליף בירושלים, אבל זה כבר לפוסט אחר או לחלופין לביקור אצל פסיכולוג).

את יום ירושלים אני לא אוהבת, לא אהבתי אותו גם כשהייתי ילדה. היציאה מבית הספר עם כובע ומים, ההליכה האיטית ומרובת העצירות, הצעקות, ההמולה ותמיד היה חם ומעצבן ומיותר. היום אני עוד יותר לא אוהבת את יום ירושלים, שבמידה מסויימת הפך למהות כל הדברים שאני לא אוהבת בעיר. בואו ניקח את ריקוד הדגלים כמשל - שהיה אמור לסמל את ההתרגשות של כיבוש ירושלים (בניגוד לבנט, לי זה לא נפלט) - מה שהתחיל כהתלהבות ספונטנית, המשיך בהדרת נשים (סליחה, הייתי צריכה לומר הפרדה, נכון?) הוא היום התנהלות כמעט משיחית ומכוערת של רמיסת האחר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היום הוא שחבל שהם לא סובבים את ירושלים 7 פעמים כי הייתי שמחה לראות את חומות ירושלים נופלות.

אני לא יכולה להעלות את ירושלים על ראש שמחתי, כי ירושלים היא בדיוק הסמל שאני לא אוהבת, סמל של דתיות פנאטית שלא יודעת גבולות ולא מכבדת את האחר, סמל של אזרחים סוג א' וכאלה שלא ניתן להם להיות אזרחים של שום מדינה. בירושלים יושבת ממשלה שאחראית לכל הרוע שעוטף אותנו, בירושלים מסתובב הבנט עם האחים והאחיות שלו וזורעים שנאה כחלק מתרבות הביחד. ירושלים "המאוחדת" היא בלוף, ירושלים מחולקת כבר מזמן ואנחנו מחלקים ומשסעים אותה בכל יום יותר. ירושלים ה"מאוחדת" היא ירושלים שאני לא רוצה, כי כדי להרגיש נוח עם ירושלים, צריך לדעת לחלוק בה. אבל, הי אפילו בעץ דובדבנים אנחנו לא יכולים לחלוק עם ילדים, אז ירושלים? חבל שאת יום ירושלים לא מציינים בצום, לפחות אז היה כאן קצת יותר שקט כי למי יש כוח למלחמות בחום הזה ועוד על בטן ריקה.

ירושלים של זהב היא כזו בתמונות, ירושלים של סמל היא כזו של פוליטיקה, ירושלים ביומיום זו עיר עניה ועצובה שחיה על היסטוריה ומקלקלת במו ידיה את עתידה.