חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות פילוסופיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פילוסופיה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 31 באוקטובר 2015

למידה מחברת

השבוע הבכור התחיל ללמוד סדרות במתמטיקה, העובדה שהוא ניגש ללימודים במצב רוח מלחמתי ותבוסתני היא סיפור אחר, שהצלחתי (למרבה הפלא) להתגבר עליו עם המון סבלנות ומתוך מודעת שזו לא תהיה הפעם האחרונה. כשהצלחתי להגיע לשיתוף פעולה התחלנו לדבר על נושא החוקיות. זה הביא אותנו לדיון לשוני ומשם לשיחה על חוקים, חברה, פילוסופיה, זכויות, הרשות המבצעת, תקדימים, פסיקה, הפרדת רשויות, חנינה, מוסד הנשיאות וחוקי יסוד. אחר כך חזרנו למתמטיקה. הוא פתר את שלוש השאלות בערך בשניה. למחרת הוא עבר לשאלות הבאות ואמר - "אה טוב זה קל, בעצם את כבר הסברת לי את זה". 

כל ההתנסות הזו היתה רגע בוננות אחד גדול. מעבר לבריקדות הראשוניות שהוצבו מולי והיו מלאות בכעס ורחמים עצמיים ועוד כל מיני דברים שנוער לפעמים מתכסה בהם ויש לנטרל אותם בעדינות ומתוך אופטימיות חיצונית מלווה בקול ציני פנימי שמאפשר פרספקטיבה. אבל תהליך הלמידה היה נהדר בעיני, כמו גם השיחה האסוציאטיבית שגרמה לנו לנוע מנושא לנושא ולקשר בין הכל וחוץ מללמוד מתמטיקה, ללמוד עוד המון על הדרך. גם היו הרבה תוצרי לוואי נוספים כמו לייצר תהליכי חשיבה, כיצד להגיע לפיתרון, כיצד לפעול כשנתקלים בקושי ואפילו איך נרגעים כשניצבים מול אתגר. כל זה בשעה של למידה. 

אלה הדברים שאני אוהבת במיוחד בחינוך ביתי, החיבור בין דברים ויצירת דיון מעמיק שמייצר חשיבה. אחד הדברים שהבנתי כסטודנטית היה שהדברים מתחברים יחד ונותנים תמונה הרבה יותר שלמה, פתאום אסכולה פילוסופית מצאה את ביטוי אפילו במדעים מדוייקים. הרצון ללמוד היה בין היתר איזשהו ניסיון לחבר בין המון תחומי ידע יחד ולא כדי ליצור בלאגן, אלא סדר. לאור העובדה שמערכת החינוך בנויה על דיסציפלינות ושהמורים עצמם לא תמיד רואים את ההקשרים העמוקים יותר בין הדברים, התלמידים לא מגלים איך ההיסטוריה מסבירה את הפילוסופיה ואת הספרות והשירה והאומנות הפלסטית ושינויים חברתיים ושינויים פוליטיים ואלה מסבירים שוב את ההיסטוריה. והכל מתחבר. מעולם לא היתה דמות חינוכית בחיי שיצרה חיבור בין הסינפסות האלה. אבל כשראיתי את זה פתאום היה לי קל יותר להבין את הכל.

אולי אני מקרה יחיד, אבל לתחושתי מרביתנו עברנו כך את בית הספר, כשכל נושא עומד בפני עצמו. מרביתנו גם אומרים ששווה לשלוח את הילדים לבית הספר רק בשביל החברים כי ממילא לא לומדים שם הרבה, אבל מבלים את מרבית שעותינו בבית בדאגה שהילדים יעשו את כל השיעורים. אלא שבזאת אנחנו תורמים בעיקר לשינון של חומר לימודי. אנחנו מוותרים על ההבנה שלהם כל עוד הם מצליחים לפתור את התרגיל או השאלה. אלא שמה שיעשה את הלמידה שלהם אפקטיבית זה לא עוד תרגילים במתמטיקה שצריך לעשות מעמוד 76 עד עמוד 79, התירגול שלהם הוא רק חלק ספציפי וקטן מאוד מהלמידה.

אני עוקבת אחר תהליך הלמידה של הילדים והוא אחר לגמרי משלי. הלמידה שזורה בכל דבר. היא בהתנהגות היומיומית, היא במציאת פתרונות, היא בבחינת דברים מכיוונים שונים תוך ניסיון להשתמש בדימיון מחד ומאידך לראות את אותו הדבר מכמה שיותר כיוונים מתוך ידע שנצבר או כתהליך לוגי של הסקת מסקנות. בשביל זה הם לא צריכים רק מחברות. יש להם גם אותן, בשביל זה הם צריכים בעיקר שילמדו אותם לפקפק, שידרשו מהם לחשוב, שיראו להם עוד דרכים לבחון נושאים. בשביל ללמוד איך לחשוב, הם לא צריכים לענות על שאלת מי אמר למי ומדוע, אבל אם הם ילמדו לחשוב הם ידעו גם את זה.

נושאים ספציפיים של תחומי ידע קל יחסית להקנות לילדים, את החומר הספציפי הנדרש מהילדים אפשר בתכל'ס ללמד הרבה פחות זמן ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות, אם מקדישים זמן לא למדדים אלא לערכים חשיבתיים. כל הצורה בה לומדים ילדינו במרבית מבתי הספר השייכים למערכת החינוך היא לא נכונה והיא לא מותאמת לא לילדים ולא לקדמה הטכנולוגית. אלא שהמערכת לא תשנה יותר מדי כי המערכת פועלת משיקולים אחרים. מה שאפשר לשנות זה את מה שאנחנו נותנים להם בבית. לשבת איתם מההתחלה עם החומר שהם מביאים הביתה וליצור מזה שיחה ומחשבה שבסיסה הוא הרצון לחבר בין נושאים, לטעת ספקנות, ביקורתיות לחדד את היצירתיות. זה מחבר את חומר הלימודים, זה מחבר בין הורים לילדים, זה יוצר משהו שלם יותר בתוך עולם של סדר עדיפויות קצת מעוות. קראו לזה למידה מחברת.




יום ראשון, 18 באוקטובר 2015

דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם


יום שישי, 8 במאי 2015

מדד האושר

טור זה נכתב עבור המקום הכי חם בגיהנום לטור השבועי המתחלף שלהם המדחום. אם אתם לא מכירים את המקום, כבר הרווחתם מקום חם להיות בו. בין מדד האושר לחיי מדף בגיהנום, אני בוחרת את האפשרות השניה, נראה לי שיותר מעניין שם.

_ _ _

זה אמנם קרה ממש היום לפני 12 ימים, אבל עדיין אני לא מצליחה להשתחרר מזה. כבר 12 ימים שבכל בוקר בקומי ממיטתי, בצחצחי שיניי, בהכיני קפה, אין יומי כתמול שלשום. חדווה מוזרה נכנסה אל ליבי, מתרוננת בבית החזה ועולה אל גרוני, מותחת את שרירי פני ויוצרת קמטוטי עונג סביב עיניי. אל תסתכלו עליי ככה, אני יודעת שכולכם איתי - הלא ישראל דורגה במקום ה- 11 במדד האושר העולמי! מקום  אחד עשרה! פותחת את העשירייה השנייה! אין מנוס מלהכיר בעובדה שאתם מאושרים. כן, גם את שמצקצקת שם עכשיו – את מאושרת.

שם קליט יש ל"מדד האושר", לא משאיר אותך אדיש. הרמה להנחתה למנסחי הכותרות. רק שזה נשאר שם. כותרת. אנחנו מקום 11? ארה"ב אחרינו? יוהו, תראו אותנו מחייכים והולכים. אבל חוץ מכותרת סקסית, כל מה שיש כאן זה מדד רווחה יחסי בפרמטרים מוטים תרבותית שתוצאותיו די צפויות. מה אומר הערך הנקוב מספרית: ישראל, מקום 11, 7.28 נקודות? זה משכלל את יונתן התל אביבי? את מחמוד מביתוניא? את זלמן שניאור מבני ברק? זה ממוצע? אושר בישראל בא ממקום פריבילגי יחסי של להיוולד במקום הנכון ולהורים הנכונים – יהודי, מעמד הביניים, בעל דירה והכנסה חודשית מעל הממוצע, בעל תואר ואם אפשר אשכנזי.

ניתן כמובן לדון פילוסופית במושג אושר, אבל זאת לא הנקודה. ביננו, הכל עניין של זוית ההתייחסות. עקרונית אם אבחן את מצבי מול אוכלוסיית העולם, ברור שאני נמצאת איפשהו ב-10% של האנשים המאושרים ואגב כל עוד אני בעולם המערבי, אין ממש חשיבות באיזו מדינה. זו דרך נהדרת לעודד מישהו – "תראה את כל המיליארדים הבאמת מדוכאים שמצבך טוב מהותית משלהם". נקודת התייחסות נכונה בהחלט, לגיטימית ואופטימית, תמיד טוב להיכנס לפרופורציה, ועם זאת לעיתים יש בזה מעט נחמה.
מהו "מדד האושר"? ובכן, זהו פרוייקט של אוניברסיטת קולומביה בארה"ב שסוקר 158 מדינות בעולם. מה המדד לוקח בחשבון? תל"ג לנפש, תוחלת חיים, רמת השחיתות במדינה, קשרים חברתיים ועד כמה נשמרות זכויות וחופש האזרח. ראוי שנשים לב שהבחירה במדדים הספציפיים האלה היא בחירה שבמידה רבה מייצרת את התוצאות. מדדים אלה יעדיפו מראש את המדינות המתועשות על פני מדינות נחשלות.

מאושר
הרשו לי לעצור ולהציע שנפנה את מבטנו לטיהי (דמות פיקטיבית), בת 19, נשואה באושר ואמא טרייה לתינוק אותו היא מניקה כרגע בעודה יושבת על מפתן בקתתה ורוח נעימה נושבת על פניה ומייבשת את שערה הרטוב לאחר מקלחת. טיהי מאושרת. אפילו הרבה יותר מאושרת מריקי כהן מחדרה שאולי שותה עכשיו קפה במטבח שלה ומכינה לעצמה סנדוויצ'ים לבית הספר, בעלה יצא עוד לפני שהיא התעוררה כדי להקדים את הפקקים וגם ככה כבר כמה ימים המצב ביניהם מתוח בשאלה איך לעזור לילדים שלא גומרים את החודש. רק שלטיהי בטנזניה, על פי המדדים, הרבה פחות טוב מלריקי "המאושרת".


ובכל זאת נתנתק מהאימאג' שאני תקווה שהדגים את הנקודה, מה באמת ההשפעה של המדיניות או התל"ג על מידת אושרינו כאזרחים? היא הרי יותר ממזערית, זאת אומרת המדדים האלה מעידים על רמת חיים ואם נשווה את התנאים הבסיסיים בישראל ברור שהם גבוהים יותר מאשר בטוגו (רק כי שם האנשים הכי אומללים ב"מדד האושר"). אבל מה אם היינו נשאלים על יוקר המחיה? יכולת הקנייה שלנו? בעיית הדיור? הרפואה הציבורית? הפרמטרים של מידת החירות האזרחית או השחיתות הציבורית הם לא ברמת האושר. אושר יהיה הגשמה עצמית אם נחשוב על פירמידת הצרכים של מאסלו, בעוד שחירות אזרחית היא ברמה בסיסית יותר של תחושת ביטחון.

מידת החירות האזרחית? לא שאלה טובה לשאול אותי בשבוע של ההפגנה שהסתיימה באלימות בתל אביב. לא שאלה טובה לשאול אותי כשאני מסבסדת כל יום מכספי את משחת השיניים הכשרה שהרבנות טרחה והכשירה בעבורי בלי שאבקש, או כשאני חושבת על החירות שלי לא להתחתן אזרחית בישראל (אגב המחיר כלל כרטיס טיסה למינכן, לא מסובסד), או על זכויות אדם שנרמסות בשטחים בשמי, או על "חוק הלאום", או על אפליה יומיומית של אזרחים ערבים – זו לא ממש שאלה לשאול אותי כל יום בעידן שבו השיח הדמוקרטי הולך ומצטמצם.

ממד השחיתות הציבורית? לענות על זה תוך כדי דיווחים ממשפט אולמרט? זה כמו לדבר על מוסר בשבוע בו התפרסמה ההטרדה המינית בכיכובו של לירן חג'בי. אז להזכיר את תיק ההתנהלות במעון ראש הממשלה שהפרקליטות משקשקת איתו? אז אולי נדבר על ראשי ערים מורשעים? כן.
אושר.

מבלי להיכנס לנושא התל"ג לדוגמא והאנטגוניזם שהוא מעורר כמדד שמשקף משהו לבד מהתפתחות כלכלית,הנה לכם 2 פרמטרים שנכנסים למדד האושר ואני בספק לגבי מידת השפעתם האישית, הם מדד טוב לרווחה אזרחית ברמת התשתיות וברמה המעורבות של המשטר והממשל בחיי האזרח. ברור שיש להן השפעה על תנאי החיים, קיים מתאם בין הדברים - יש קשר אך קשר מתווך, לא יותר. יתרה, מתוצאות המחקר עולות בעיות של תוקף, למשל העובדה שמרבית הנשאלים בישראל טענו כי הסיבות לאושר שלהם אינן קשורות לשאלות שנשאלו. שנאמר, הבו לי מדד טוב יותר – נקסט.


מיקומה של ישראל במקום ה-11 ב"מדד האושר" הוא מז'אנר הקלישאה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אנחנו תמיד יכולים לעשות Benchmarking גרוע, ולמצוא את הדרך להציג משהו בצורה טובה יותר זה רק עניין של שיווק. מרוב שישראל דמוקרטיה, בשעה שאני יושבת וכותבת את הדברים האלה יש אנשים בירושלים ששוקלים ברצינות לתת לאיילת שקד את משרד המשפטים. אם תהיה ממשלה היום, זו ממשלה שההסכמים הקואליציוניים שבה ישקפו שתי אג'נדות – עקיפת בג"צ וצמצום כוחו והמאבק בתקשורת. ספרו לי עוד על הדמוקרטיה המאושרת הזו שלכם. ובואו לא נגיד מילה על ח"כ אורי מקלב, יו"ר ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת. תעשו חיפוש. אתם יודעים מה? אל, כנראה עדיף לחיות באשליה. אנחנו מקום 11! בעולם! תתנו לאושר לשטוף אתכם. שכנוע עצמי זה לגמרי לא רע. smile

יום חמישי, 15 במאי 2014

הצד הסקסי של האזרחות - פוסט כפירה וקריאה להומאז' הורי של ליזיסטרטה

קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.

וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.
אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם
לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? 

במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם

אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).  

במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.

לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.