שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.

הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

מפסיקים להתנצל? בואו נתחיל במפסיקים לשתוק

הקמפיין של הבית היהודי "מפסיקים להתנצל", לא היה מהמוצלחים שלה, מעבר לעובדה שהוא נישא על גלים אנטי דמוקרטיים שנועדו להשחיר ציבור שלם, הוא גם התברר כבעייתי כיון שמאז הבחירות בנט מוצא את עצמו מתנצל/מצטער/מבהיר לא פעם. מעבר לאירוניה שאינה זקוקה לעידוד, בנט צריך להצטער על הקמפיין שלו בעיקר משום שהוא עודד אלמנטים קיצוניים במחנה שלו והעיר שדים שלא בטוח שיוכל להחזיר חזרה לתוך המנורה (7 קנים, כן?) ממנה הם יצאו.

תגיד שאלה שוליים אבל הם מקצינים את השיח הציבורי ומשתלטים עליו. ניתן להתייחס לסמוטריץ'/מוטי יוגב/נוער הגבעות/רב כלשהו, שרואים בבית המשפט מטרד/בהתנחלויות סלע קיומנו/בלגיטימיות של מעשי תועבה בשם הארץ המובטחת/בפלסטינים גליץ' קטן במטריקס שעוד יבוא על תיקונו, עשבים שוטים. זו דרך נהדרת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. אלא שדעות כאלה נשמעות כי יש להן לגיטימציה מגבוה. הן מקבלות את הגושפנקא הרשמית שלהן כאשר ראש הממשלה רואה בשמאל מחנה שיש להביס ובערבים בעיה דמוגרפית, כאשר בנט טוען שעם הנצח לא מפחד והוא אינו כובש בארצו, כאשר איילת שקד מאיימת על בג"צ, כאשר יעלון מתרץ את העיכוב בפענוח הרצח בדומא בסוגיית חשיפת מקורות, כאשר חוטובלי טוענת להסתה במערכת החינוך הפלסטינית בשל בובות שאהידים שהוחרמו שאין בינן ובין מערכת החינוך הפלסטיני מאום. אני יכולה להמשיך.

כל פרשה שממנה המדיפה ריח רע, מתקבלת בצקצוק וחולפת מתוך שכנוע עצמי שזה נקודתי. הכי קל כשניתן להצדיק את זה "בטחונית". אותי לימדו שהרבה "משהואים" קטנים יוצרים משהו גדול אחד וזה אפילו ממש מתאים לחנוכה - כל חושך קטן כזה הוא "חושך מצרים" בסוף. ישראל עומדת בפני בעיה והיא גדולה הרבה יותר מאיראן או הפלסטינים או דאעש וכמובן שהיא מתחת לאף אך זוכה להתעלמות. הידרדרות הדמוקרטיה והפגיעה בזכויות האדם הן הבעיה, והיא שניה רק לאי ההתייחסות, המסייעת להדרדרות המתמשכת.

במידה רבה מה שהמתנחלים נדהמים לגלות היום זה מה שהשמאל אומר מזמן - מעצר מנהלי הוא לא חוקי, מניעת עורך דין היא לא חוקית, שיטות החקירה הן לא חוקיות. כן, יש בעיה רצינית בעניין זכויות האדם בישראל וזה לגמרי לא חדש. הדרך של סמוטריץ' להתמודד עם זה היא להגיד זה לא טרור ולכן השיטות מוגזמות. זוההדרך שלו להגיד "מה יש לכם עם חקירות שב"כ? מה הם פלסטינים?" אלא שזו הנקודה המידתיות הישראלית שמראש מפלה בין יהודים ללא יהודים מביאה אותו לומר את זה, זה לא מוסר. מחשכי חדרי החקירות הם אפלים בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בפלסטינים. האמצעים הננקטים שם פסולים ולא ראויים במדינה ואם זה נעשה בשל סוגיות ביטחון הרי שיש לפתור את הגורמים לבעיית הביטחון הזו.  

השארת המצב ללא פתרון מאפשרת אוירה ציבורית בה שנאת ערבים היא ערכים, קריאת "בוגד" לשמאלני היא אבחנה פוליטית בת תוקף, וטרור יהודי הוא לא טרור. זה לא סמוטריץ' שעבר את הגבול, אלה נתניהו ובנט, עם כל ה"יהודי זה הכי, אחי". אלא שזה לא עובד ככה, מוסריות ישראל אינה נובעת מהיות היהודים "עם נבחר" או כי היא מדינה יהודית סמי-דמוקרטית בתוך מזרח תיכון כאוטי ומוסלמי, צה"ל אינו הצבא הכי מוסרי כי באופן יחסי יש ניסיון לא לפגוע באוכלוסיה, האוכלוסיה הפלסטינית משוללת זכויות כבר כמעט 50 שנה. מוסריות אינה נמדדת כך ואבוי לנו שהטענה "זה מאלוהים" מספקת כדי להסביר את העיוורון בראיית העוולות שאנו עושים לאחרים וההנחות שאנו עושים לעצמנו.

הפגיעה בדמוקרטיה ניכרת בפרשות רבות, מדיניות/כלכליות/משפטיות/בטחוניות. ניתן לראות את הבעיה גם כאשר מסתכלים במיקרו על פרשות ובטח כאשר מסתכלים במקרו, אלא שאת הפאזל הזה אף אחד לא רוצה לצרף לתמונה כוללת זה מפחיד מדי. הסטת המבט לא תעלים את המצב, היא פועלת לרעתו. התשובה לא יכולה להיות בהתייחסות שונה ל"אלימות" יהודית וטרור פלסטיני כמו שבעצם מציע סמוטריץ', הבחנה שכזו רק תוכיח שוב את גמישות ההגדרה הישראלית לדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה איננה נערת גומי בקרקס.

בעידן בו ראש ממשלה מצפה מהתקשורת לא לשאול שאלות, אתם יכולים להבין מה רמת הציפיות שלו מהציבור. בינתיים הציבור עונה על כל הציפיות ומעבר. אומרים שאבדן חוש אחד יוצר פיצוי של חושים אחרים, אבל כנראה שזה לא עובד כשהקריסה מערכתית. לא רואים, לא אומרים, לא שומעים. לא מתפקדים.

מה שבאמת חסר כאן זה ציבור שידרוש דמוקרטיה, מימין, ממרכז ומשמאל. אני בטוחה שעוד יש רוב בישראל להכרה הזו, אבל כרגיל הבעיה היא בדממה שהרוב הזה מייצר. שתיקה ועוד שתיקה. אדמונד בורק כתב: "כל מה שעריצות זקוקה לו כדי לעגן את אחיזתה היא שאנשים בעלי מצפון ישמרו על שתיקה". 

שתיקה. שתיקה היא גם הסכמה לקיומו של הרוע

הפיגוע המחריד בחמישי בערב בו נרצחו נעמה ואיתם הנקין היה התשובה בשטח לשתיקה של נתניהו בנאום באו"ם. בניגוד לשיתוק המתמשך שהוא מנת חלקנו, ותומצת כהלכה אם מסתכלים על המבט הנודד וחסר השקט של נתניהו במהלך שתיקת התוכחה, התסיסה בגדה ובעזה אינה שותקת. מעשי הרצח הברוטליים של מפגעים משני הצדדים יהפכו להיות הצעדים על לוח השחמט ששחקניו אינם עושים דבר. הרצח בדומא יענה ברצח ליד איתמר, זה לא ייגמר. הורים לארבעה. תינוק ושני הוריו. מוות ושכול. זה מה שזה.

היום היתה לי שיחה בנוגע למותה/הירצחה של הדיל השלמון. הדיל בת 18 וחצי הגיעה למחסום. נניח שהיה לה סכין (אין עדות כזו), נניח שהיא ניסתה לתקוף (אין עדות כזו), נניח שהיו לחייל את כל הסיבות לירות בה ברגל ולנטרל אותה. איך אפשר להסביר עוד 9 כדורים כש- 7 מהם בפלג גופה העליון? כשרובם מעידים שהיא שכבה על הקרקע כשפגעו בה. איך אפשר להסביר שלא הזמינו אמבולנס? איך אפשר להסביר את החיוכים הנרגשים של החיילים? איך אפשר להסביר את גרירתה על העפר שותתת דם? זהו, שיש גבול לכוח ההסברי במקרה הזה. העובדה שיש אנשים היום שמוכנים להסביר ולהצדיק כל מה שקרה מהרגע שנוטרלה ונפגעה ברגלה, הם אנשים מבחינתי הלכה למעשה מכנים לוותר על כל יתרון מוסרי שעוד איכשהו יש לנו, אם יש לנו. אני לא מחפשת צידוקים או הסבר, אני מחפשת הוקעה. איך זה קרה אני יכולה להסביר מצוין, לשאלה איך אנחנו דואגים שזה לא יקרה שוב אין לי תשובות, לבד מהידיעה המצערת שזה יקרה שוב. 

עזבו את זה שהכל מצולם וזה נראה רע מאוד גם בעיניים הכי אובייקטיביות, זו לא טעות, זה קורה יותר מדי פעמים וזה כל הזמן זז הצידה, זה לרגע לא ממש עולה לסדר היום הציבורי. אסור לומר מילה רעה על צה"ל. אפשר לטאטא את זה, אבל לא עד אינסוף, סופו של טאטוא הוא בערמה גדולה שתטיל עלינו צל ענק. חושך. על פני תהום. המקרה הזה לא קורא להכחשה וצידוקים אלא לבושה ובדק בית חד משמעית. הפתרון, אינו בקביעת קוד מוסרי כזה או אחר לחיילי צה"ל, הוא בקביעת קוד מוסרי במדיניות של ישראל. הדשדוש במקום הוא התבוססות במוות של תמימים. אם הימין נחוש בדעתו שאין למסור אף שעל ושעם אינו כובש בארצו, הרי שעל הימין מוטל למצוא את הפיתרון. זו החלטה נועזת כי משמעותה לקחת אחריות מהותית על מה שקורה בשטחים, כמו גם על בני האדם שחיים שם. 

זה לא בגלל שאני שמאלנית אוהבת ערבים, אל תבטלו אותי בדמגוגיה פטרונית ועיוורת כזאת. הביקורת שלי על ישראל באה ממקום של אהבה ותקווה אמיתית שלילדים שלי יש וצריך להיות מקום כאן. הביקורת שלי באה מהמקום שבו אני מניחה שעוד אפשר וראוי לדבר על מוסר אבסלוטי בלי שזה יהיה ראוי לגינוי. זה לא עניין של ימין ושמאל, אל תחזירו את השטחים, אבל גם אל תטאטאו את שראוי שנתייחס אליו.

אנחנו טובים בלהציג את הצד השני כמסית. את ההסתה שנעשית פה יום וליל אנחנו מגדירים כאמת אבסולטית. אנחנו מסבירים נהדר שכשסגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, אומרת ש"ילד יהודי לומד הנדסה כדי להיות חלק מאומת הסטארט-אפ ואילו ילד פלסטיני לומד הנדסה כדי לבנות מטעני חבלה" שזו פשוט אמת. כן, אין ספק, אבו מאזן מוכרח לסיים את ההסתה הפלסטינית. אנחנו טובים בלהסביר שרוצחי משפחת דוובשה הם קיצון הזוי בחברה הישראלית. אולי, אבל הקיצון ההזוי הזה מקבל לגיטימציה בכל יום. וזרועות הביטחון החסונות שלנו נרעדות למחשבה שהם יחשפו מקורות, זה בסדר לזרועות החסונות האלה יהיו הרבה הסברים אחרי שזה יתפוצץ. זה כל כך 1995 ובסרט הזה כבר היינו.

אנחנו יכולים להמשיך להאביס את עצמנו במילים גבוהות כמו מוסר, נוהל פתיחה באש, עם נבחר, הבטחה אלוהית, קוד אתי, בית לאומי ולחלל אותן, מלשון חלול, מיום ליום. אבל רק אומה המושתת על עקרונות ברורים של מוסר יש לה יסודות אמיתיים לקיום. לאהוב את ישראל בעיניי משמעו לבחון את הפעולה שלנו בביקורתיות מתוך רצון כן שלא לחזור על טעויות שעולות בחיי אדם. העניין הוא לא יכולות ההצדקה, יכולת ההצדקה מכילה בתוכה הכחשה. כמו בכל מערכת יחסים, להכחשה תמיד יש מחיר. 

אם לראות את כל זה ועדיין לאהוב את המקום הזה ולרצות לגדל פה את ילדיי הופך אותי בעיני מישהו לעוכרת ישראל, אין לי אלא לצטט את מרתין לות'ר קינג: "הטרגדיה האולטימטיבית איננה הדיכוי והאכזריות של העושים רע, אלא שתיקתם של בני האדם הטובים". נאום נתניהו, אם הוא מסמל משהו, מסמל את השתיקה. זה ששותק עכשיו למעשיו הוא, הוא זה שהטיח באומות העולם שהן שתקו בעבר. 

לפרק את הכעס

אילוסטרציה. מספיק טוב

יש רגעים בהורות שהם רגעים מכוננים, כאילו בדיוק נשלחה איזו קרן אור מתוך ענן ובזווית העין את ממש יכולה לראות את הלפריקונים בקצה הקשת מרימים אגודל לציון שהכל סבבה, זה קורה לרוב שנייה לפני שהם מעיפים עליך קונפטי ואז, לפחות מטאפורית, את כבר מוצאת את עצמך עם מטאטא ויעה. הרגעים האלה עשויים להיות בכלל לא משמעותיים לילדים, אם כי הם כן בטטוח הארוך כי הם מציבים דוגמת התנהגות, אבל את כהורה יודעת שאם היתה משאית מדליות - זה בדיוק הרגע שהיא היתה עוצרת - כאן ועכשיו.

זה קרה לי היום כשלפתע מהסלון נשמע רעש של המון כדורי מתכת מתגלגלים על הרצפה (קטינא חקר מגנטים), זה לא שהייתי צריכה שניה כדי להבין מה קרה, אבל מיד שמתי לב שזה ממש אבל ממש לא מפריע לי. כשהגעתי אליו, אחרי שהוא כבר אסף די הרבה, הוא אמר שהוא פשוט רצה לדעת כמה גדול האשכול שהוא יכול ליצור עם מגנט אחד, זה היה הרגע שהייתי מוכנה לקנות עוד ערכה גם אם סופה להתגלגל על הרצפה. התגובה המעודדת שלי היא זו שגרמה לו לחזור לשולחן הניסויים ולבדוק אם הוא יכול ייצר צורה יציבה יותר. הוא אולי כרגע חוקר מגנטים, אבל התגובה הזאת עשויה להיות זאת שתדרבן אותו להתנהג כך במצבים אחרים - בלי להתרגש או להתעצבן.

כשהבכור היה קטן, התגובה הנונשאלנטית לדברים שהוא עשה, והוא באמת לא היה שובב גדול במיוחד, היתה יחסית מלאכותית ולרוב היה הבדל די גדול ממה שהראיתי כלפי חוץ ומה שהרגשתי בפנים. אני די בטוחה שלמרות שחשבתי שהצלחתי להסתיר - המאמץ, בין אם רציתי או לא, ניכר. גם היו פעמים שלא הצלחתי וכעסתי במקומות שלא הייתי צריכה לכעוס, אל הרגעים הייתי רוצה לחזור אליהם ולשנות. עם זאת אלה הרגעים שגרמו לי לשנות, אבל לא אהפוך את זה לתהיה פילוסופית, במקרה שדאגתם.

אולי זה השילוב של כל השינויים שילד ראשון מביא איתו, אולי זה כל התקוות שבלי משים אני לפחות עמסתי עליו, עד שהבנתי שהתקוות האלה הן לא שלו, הן שלי וכדאי שאתמודד איתן. לקח לי זמן להפנים סיסמאות כמו שהוא צריך את הסבלנות שלי ובעיקר את המקום לגלות את עצמו. את כל אלה כבר הבאתי להורות שלי כשנולדה המרכזית ובכל זאת עוד הייתי צריכה לתרגל. עם קטינא זה כבר הגיע די בקלות ועדיין זה כל הזמן שם ואני בטח עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אם יש לה סוף בכלל.

הרגעים שאני מצטערת עליהם כהורה הם רגעי הכעס, שאמנם לרוב הגיעו אחרי הפגנת סבלנות ארוכת טווח ועמוקת גזרה ועדיין הגיעו. ולא משנה מה היה לפני כן, אלה רגעי הכעס שנשארים. כעס הוא לגמרי לגיטימי, ילדים צריכים להכיר אותו כמו עוד סוגים של התנהגות אנושית. ילד לא יכול ללמוד לשלוט בעצבים שלו, אם ההורה שלו לא עושה זאת בכל פעם שהוא מתעצבן. כל מה שילד לוקח מזה אולי זה פחד, אבל בעיקר דוגמא. התפקיד שלנו כהורה, לפחות בעיני, הוא לא עריכת ההיכרות עם הכעס, זה בא באופן טבעי לכל אחד, אלא מה אנחנו עושים איתו.

כהורים, כשאנחנו כועסים בין אם התגובה שלנו היא צעקות, שתיקה רועמת, עלבונות או רקיעה ברגליים, זו גם הדוגמא שהילדים רואים להתמודדות. אי אפשר לכעוס עליהם באמת אם כאשר אחיהם הקטן יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם יצעקו/יעליבו/ירקעו ברגליים. בהערת אגב, יללות זה לא קטע של חיקוי הורי, זה רק אמצעי להגברת העצבים שכדאי לנטרל במהירות. ההתנהגות שלנו היא מקור לחיקוי והיא נותנת לגיטימציה לתגובה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. יותר מדי פעמים נתתי דוגמא לא טובה, כל פעם כזו שלחה אותי לחפש דרכים חדשות. הרבה פעמים חשבתי שמצאתי, לרוב גיליתי שלא, אבל כל ניסוי כזה נתן לי עוד כלי להבין מה אני יכולה לעשות ומה אני לא. 

לכעוס זה בלתי נמנע, השאלה היא מה עושים עם זה וזו שאלה חשובה. כי בעוד שליד אנשים זרים אנחנו לרוב משתדלים יותר, לא תמיד אנחנו משתדלים מספיק ליד הילדים שלנו, או שאולי אני החוטאת היחידה. מההתבוננות שלי על עצמי למדתי כמה דברים, בעיקר הבנתי מה אני לא רוצה, לא לעצמי ולא לילדיי. באופן עקרוני אני לא בנאדם כועס במיוחד וההורות הפכה אותי סבלנית למדי, אבל אין הורות נטולת כעסים. במצבים כאלה היום, אני עוצרת לרגע, אבל לא כדי לנשום או לספור או מעין אלה, אלא כדי רגע לחשוב ולשאול את עצמי מה הבעיה הכי גדולה פה. את השאלה הזו אני גם אפנה אל הילד ומפה אפשר לרוב ליצור דיאלוג, לפעמים צריך רק שקט. 

כן, כעס הוא בהחלט משהו נורמלי, אלא שהוא יכול להיות הרסני וגם יכול להיות קונסטרוקטיבי אם יודעים לפרק אותו נכון. זה לגמרי לא פשוט, אבל תגובה בריאה לכעס היא משהו שצריך ללמוד באופן עקרוני והיא בהחלט מכישורי החיים שכדאי שילדינו ירכשו. אלא שאני לא רואה איך ניתן לרכוש אותם בלי לקבל את הדוגמא הנכונה. הנה עוד אחד מהדברים שמוטלים מבחינתי עלינו ההורים. את המאבק הזה להשתפר אני חולקת עם הילדים, הם שותפים לניסיון הזה שלי לללמד את עצמי שימוש נכון בכלים להתמודדות בריאה. הם לא תמיד מצליחים ליישם את זה בעצמם, אבל הם מודעים והם משנים ואני מוצאת את זה נהדר.

אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שזה מגיע כשהבכור נכנס לגיל העשרה ואני רואה איך הוא לומד לאט לתעל את הכעס לאפיקים נכונים יותר. אני רואה שבמקום הסתגרות וכעסים באות מילים ואחריהם גם מעשים. לא, זה לא תמיד עובד, החיים מלמדים אותנו שהשינוי הוא כל הזמן הכרחי ושבתוך ההתקדמות גם יש צעדים אחורה. אבל הידיעה שלתהליך הזה יש ממשות מובילה אותי להתקדם והניסיון ההורי הזה עושה אותי בנאדם טוב יותר, לא אבסולוטית - אל דאגה, רק בהתחשב בנתונים הקיימים. אז גם הארכתי וגם יש כאן ילדים רעבים - אם כי זה יכול להיות מבחן לא רע להתמודדות שלהם עם כעס. סתם. צחקתי. עכשיו - מטבח.

אין קשר בין הכושר הגופני שלי לחוסן הלאומי (טוב לבד מהפוסט הזה)

אל תשפטו,
זה כנראה משהו שהולך איתי המילדות

בקיץ הזה היתה מלחמה שהבהירה לי המון דברים ועשתה לי בעיקר רע ואני מרשה לעצמי לפסוח על סיכום העניינים כי לכתוב עכשיו יהיה כמו לקלף פצע מגליד או לגרד עקיצה ואין באמת טעם לעורר מחדש את מה שלאט אני מצליחה להשקיט. בטח במקרה כזה שלעורר את זה שוב זה לעורר הרבה מאוד מתים. סליחה. 

לא להשקיט כי זה לא אקטואלי, אלא להשקיט כי זה משתלט לי על החיים הפרטיים וזה הדבר הכי הטוב שיש לי. וברור שדווקא בגלל זה אני צריכה להמשיך, כי זה שלא מדברים על גזענות לא אומר שהיא לא מפעפעת מתחת לפני השטח וקונה עוד אחיזה, וזה שמדברים על כירסום יסודות הדמוקרטיה לא אומר שתוך כדי אנחנו לא ממשיכים לעודד את הכירסום.

וברור שאסור לשתוק עכשיו, אחרי 67 חללי צה"ל, ילד קטן ו-4 אזרחים הרוגים, או אחרי כ- 1500 הרוגים פלסטיניים ומעל עשרת אלפים פצועים שלא סללו עתיד חדש במותם אלא היו קורבן מיותר במסע שהחזיר אותנו למקום בו היינו באפריל רק בנקודת פתיחה פחות טובה. 90 משפחות נמחקו ממרשם האוכלוסין של עזה זה אמור לזעזע אבל זה כל כך הקיץ שעבר ופה כבר היו גשמים. וזה שיש מעצרים וירי חי בגדה זה כל כך כיבוש, אבל אין כיבוש אז אפשר להעלים עין. הרי, עם לא יכול להיות כובש בארצו, לא? כה אמר בנט ונתניהו החרה החזיק אחריו ופרופ' הילל וייס רק מחזק מאחור, תמיד צריך רוח גבית.

רחצה בנהר
זה לא עושה לי את זה

זהו, שאת זה לא מתחשק לי לפתוח כרגע, בעיקר כי אני אכעס על עצמי על השתיקה והלקאה עצמית אני יכולה לעשות גם בלי קהל. אגב קהל, מזכיר לי המון, ולא שאני חושבת שיגיע המון, אבל הערב יש עצרת לזכר יצחק רבין. מבחינתי ללכת היום לכיכר רבין זה לרחוץ במי הקתרזיס ואני כבר מזמן לא רוחצת בנהרות. תכל'ס זה לא יעשה כלום, אז תסלחו לי אם אעדר מהעצרת, לא שזה צריך להפריע למישהו. אין לי אשליות בקשר לרבין, אני זוכרת לו גם את רגעיו הפחות יפים ואני לא טובה בלהעריץ, ובכל זאת אני מתגעגעת אליו והרצח שלו לעולם יהווה עבורי רגע של משבר. אבל ללכת לכיכר הערב כדי לבכות ביחד, זה לא ממש מה שיעשה לי טוב כרגע. ללכת לשם רק יזכיר לי מה היינו צריכים לעשות, מה אני הייתי צריכה לעשות ואני לא. וכן, זה אולי לא שמאלני מספיק, אבל ברגעים אלה הייתי מוכרת כליה כדי שיהיה לנו מנהיג כמו רבין, אבל הכליה שלי לא ממש תועיל. 

מסתכלת לסכנה בעיניים ויוצאת לריצה
זה יוכיח את עצמו כשנצטרך לברוח

בכל מקרה לא לשם כך נתכנסנו ואני רואה שכרגיל הארכתי בדברים אחרים. לא ברור לי איך הגעתי למצב המדינה אם כל מה שרציתי לעשות זה בכלל להתלונן שהמלחמה הזו פגעה פגיעה אנושה בכושר שלי ובלוח הזמנים של האימונים. וכך מצאתי את עצמי אחרי החגים וכושרי אינו כשהיה. והנה לכם דוגמא מצויינת בהתמקדות בעיקר - כי הרי תכל'ס במישור הארצי אני לא באמת יכולה לשנות, אבל לחזור לכושר אני כן. בדרך זו, גבירותיי ורבותיי, אני מדגימה באופן אישי וחינני כיצד אנשים בוחרים להתעלם מהסכנה הקיומית שאופפת אותם ובמקום לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, הם שוקעים בעצמם ובכך מעצימים את תהליך ההידרדרות. ועכשיו כשסיכמנו שאני עוד חוליה חלשה בשרשרת האזרחים שרק מדברים ולא עושים כלום, אפשר לחזור אלי ואל הכושר הגופני שלי. 

אז העניין הוא שמשלושה-ארבעה אימונים בשבוע עברתי לאחד, בממוצע כי היו שבועות בלי והיו שבועות עם שניים, ופתאום אימוני מדרגות החליפו את הריצה כי אם יש אזעקה אני אספיק לחזור וככה יצא שאני כבר לא רצה 10 ק"מ ב- 60 דקות וזה די חבל כי כבר נשאתי עיני לשלב הבא של האימונים. 

לא פשוט לחזור למשטר אימונים, אבל עוד הרבה יותר כואב להבין כמה הרבה הידרדרת. אבל אני לא ממש מסוג האנשים שיתנו לאכזבה לייאש אותם. לקחתי את עצמי בידיים בשבועיים האחרונים וחזרתי להתאמן. מכיון שלאימונים שלי יש בכל זאת אלמנט של זמן מוגבל אני פועלת עכשיו בשני מישורים - ריצות של 6-7 ק"מ של ניסיון להגביר את הקצב וריצות של מינימום 10 ק"מ שבהן כל מה שחשוב לי זה פשוט לרוץ עד הסוף בלי לשים לב לזמן הארוך מהרגיל שזה לוקח. לוקחת את זה לאט ובאיזי, קשובה לגוף ושמחה ועולצת על כל שניה שיורדת מהקצב. החזרה הזו לאימונים היא נדבך חשוב לחזרה לעצמי. לזמן של שקט שאין בו מחשבות גורליות וסבוכות, יש בו ריכוז אינסופי במאמץ הנפשי והפיזי וביופי של הדרך הפנימית הזו, אבל זה בעיקר כי הנוף במסלול שלי הוא לא משהו. במידה מסויימת, זה קצת כמו תהליך החשיבה והעיבוד בזמנן שינה, כי אני לא באמת חושבת על משהו מלבד המאמץ והעידוד האישי ועם זאת יש תחושה כאילו כל שאר הדברים הסתדרו קצת בראש תוך כדי האימון. 

אז אולי במישור הלאומי אני שותקת, אבל אני לא חושבת שהחוסן הלאומי שלנו תלוי בכושר האישי שלי וטוב שכך. בכל מקרה, אם באמת נמצא את עצמנו במגמת בריחה, אי אפשר יהיה להגיד שלא התאמנתי, גם בזה יש סוג של התחברות עם המצב. המצב הזה של להיות כל כך מנותק, רק כדי לשרוד בתוך המציאות הכאוטית הזו שלא נראה שתצא מהפלונטר. ולשתוק. טוב בז'רגון הריצה יש את הפתגם הזה שאם אתה יכול לדבר כנראה שאתה לא מתאמץ מספיק...  

שוברת שתיקה ושומרת על תקווה

אתמול, יום שישי 6.6.2014, הלכתי אחר הצהריים לאירוע של "שוברים שתיקה" לציון 47 שנות כיבוש, בצד הפלסטיני היום הזה נקרא "יום הנכסה". גם בשטחים ציינו את היום הזה ולא זה לא חדש, למרבית האוכלוסיה הישראלית זה פשוט לא חשוב כי בששת הימים כוננו את המיתוס הישראלי שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב, בלי לשים לב שהוא מכלה אותנו כבר 47 שנים.

בעוד שאני יכולתי לסיים את כל סידורי, לנסוע ברכב עם ילדיי למרכז תל אביב, לשמוע מוזיקה, להוריד אותם בפיצריה האהובה עליהם ולהיפרד מעליהם לרגע, במרחק של 35 קילומטרים ממני בבילעין ציינו גם 47 שנות כיבוש ומה רב ההבדל בין הכינוס בכיכר הבימה להפגנה בבילעין. כוחות צה"ל שמתורגלים בהפגנה בבילעין ולרוב רק מתלבטים בין סוג הירי גז/גומי/חי על המפגינים, הגדילו לעשות הפעם והסתתרו בצד הפלסטיני, הם התגלו מהר מאוד ולכן, כנראה מתוך לחץ כי ההסוואה שלהם (שהיתה גרועה למדי) הם מיהרו להפעיל אלימות מיותרת. כרגיל חלק מהאלימות הופנתה דווקא אל מצלמים כי טיפול טוב בהפגנה כנראה משמעו כמה שפחות עדויות מצולמות. מילים אפשר להשתיק, תמונות מדברות בעד עצמן.

תמונות מבילעין אתמול של הצלם רני עבדל-פתח

בניגוד לבילעין, שם התמונות לא זקוקות להסבר, אבל המילים לא נשמעות, את האירוע בכיכר הבימה, לא הייתי צריכה לצלם. אירוע סטירילי שקט של מילים מהדהדות. קורעות את הנשמה כמו שכדור גומי קורע רקמות. מנטרלות. סודקות אט-אט את פסאד המוסריות שדובר צה"ל כל כך מנסה לקדם. הן נפלו אתמול על אוזניים של מי שיודע כבר מזמן מה מדיניות ישראל בשטחים, שום אוזניים ערלות לא היו שם, כי ממילא הן לא רוצות לשמוע. כך זרמו להן עדויות נוראיות באוויר הפתוח, מילים שסיפרו על גודל הזוועה, על אי הצדק, על ילדים שלובשים מדים, משתכרים מהכוח ומאבדים צלם אנוש. כמה בנאלית אהיה אם אכתוב על בנאליות היומיום בשטחים הכבושים. כשאפשר סתם להרביץ לערבים ושלאף אחד לא יהיה אכפת, שאפשר להרוג ולשקר בדיווח. ואם אני אגיד שהיעדר המוסר כבר נמצא גם בתוך הקו הירוק יגידו לי שאני סתם יפת נפש ושזה לגמרי לא נכון. אז יגידו, אז מה? אני החלטתי שאני לא שותקת. קו השתיקה הוא דקיק אך הוא חומה בצורה, כי רק לערבים פותחים פה את העיניים, פשוט כי לפעמים אי אפשר לסגור אותן כשהעפעף כל כך נפוח, אם אתה חי בישראל אתה יכול עצום אותן חופשי ולהרגיש מנצח. 

אני בת 40, גדלתי לתוך הכיבוש, הבכור שלי בן 11 גם הוא גדל לתוך הכיבוש, גם אחותו וגם אחיו ואני לא רואה את שרשרת העוול הזו נשברת. גם אותי גידלו נגד הכיבוש, אבל התקופה הייתה קצת אחרת ואני לא ההורים שלי ועוד לא היתה אינתיפאדה. 10 שנים לא ממש דיברתי, זאת אומרת הסברתי למה לא נוסעים לבקר את אחותי המתנחלת שאני כל כך אוהבת, דיברנו על צדק ושוויון, אבל בעיקר נזהרתי בילדות שלהם וניסיתי להבין איך עובדים בתוך החינוך הביתי. כבר שנה שאני לא ממש שותקת. את הילדים שלי אין לי אלא לגדל מתוך הבנה שהחיים אינם נמדדים בעובדה שכל עוד אתה לא סובל הלכה למעשה מעוול אתה יכול להמשיך לשתוק, את הילדים שלי אני מגדלת מתוך ידיעה שהדבר היחיד שאסור זה לשתוק. לפעמים השתיקה משמעה מוות, חידלון, לפעמים משמעה הסכמה. אני לא יכולה להמשיך ולשתוק ולהסכים לפשעי מלחמה.

הילד שלי ילך איתי הערב להפגנה נגד הכיבוש, הוא יצעד לצידי ואני אדע שאת שלי אני עושה, גם אם בקטנה. הילד שלי, שלפני שנה בכה כי הוא לא רצה לשרת בצבא ואני מיד אמרתי שהוא לא באמת חייב אבל שיש לו עוד זמן להחליט, אמר לי לפני כמה ימים שאולי הוא כן ישרת בצבא כי צריך שאנשים כמוהו ישמרו על פלסטינים ויתנו דוגמא אחרת. אני לא רוצה שהוא ישרת בצבא של כיבוש, אני לא רוצה שהוא יצטרך להיות מצפן ומוסר, אני לא רוצה שהוא יפגע - לא פיזית ולא נפשית, אבל אני כל כך גאה בו כי אנשים כמוהו אולי מתישהו יכולו לנתץ את השרשרת. 47 שנים הן 17,155 ימים. היום 17,156 ימים לכיבוש ואני אסתכל על הבן שלי ואנסה להאמין בכל מאודי שאפשר גם אחרת. פשוט כי ילדים זה תקווה ואפילו מתוך תיבת פנדורה השתחררה התקווה.

שיח ישראלי חדש וראש ממשלה שהוא בעצם דג (שותק ושוחה עם הזרם)

ישנם כל מיני דברים שאני לא אוהבת בעולם, ולא אל תקפצו ותגידו בנט (זה נכון, אבל לא לזה כיוונתי), אני למשל שונאת להיות חייבת (אל דאגה, אין בכוונתי להמשיך את הרשימה היום. לנשום) וזה גורם לי גם ברגעים לחוצים בזמן להתעכב רק כדי להחזיר, גם אם זה 10 אגורות במכולת. וכל זה כי אני חייבת לכם מאתמול כמה דברים וכל היום הזה היה כל כך מלא וגדוש ובקושי הספקתי.

1. חבר פייסבוק פירסם אתמול הודעה בנוסח "ברכות לסגן ראש השב"כ בדימוס ע. על מינויו למפמ"ר אזרחות", לפני שאתם רצים, כמו שאני עשיתי אמש, לחפש את מי באמת מינו למפמ"ר אזרחות (משרה שכבר שנה וחצי לא מאויישת) דעו לכם שהמשרה אוישה היום והמינוי אפילו נראה מקצועי ונכון. אבל נכון שהפוסט הזה נשמע לכם לגמרי הגיוני? לי לפחות ברגעים הראשונים לא היה ספק שזה יכול להיות. דרך אגב כמוני היו עוד. ואם רגע פותחים את הנושא, זה די מפחיד שזה נשמע הגיוני, וזה רק אומר שכנראה כבר שום דבר לא יפתיע אותנו חוץ מאשר מינוי מקצועי - לפעמים הנמכת ציפיות עושה רק טוב. השאלה היא איך תתמודד עם התפקיד כאשר קודמהּ בתפקיד פוטר בשל לחצים פוליטיים, ספר האזרחות המשוכתב מעורר אנטגוניזם וסיומו כבר מתעכב הרבה מעבר לכל היגיון, וכמובן המערכת נראית אחרת לגמרי אחרי התפוצצותה של פרשת אדם ורטה. המערכת משוועת למפמ"רית שלא תהלך על ביצים אלא תדע להשמיע את הקול הנדרש שיחזיר למורים לאזרחות את האמונה בשליחות שלהם לגדל דור של בוגרים בעלי תודעה דמוקרטית ולא חיילים מתוכנתים. קשיים רבים צופן לה המחר ואני מניחה שצריך אומץ רב ועמידות גבוהה בלחצים כדי לקחת את התפקיד מבלי לרוקן אותו מתוכן.

2. היועץ המשפטי ויינשטיין, לעומת זאת, התיר לממשלה לא להתייחס לפורעי "תג מחיר" כטרוריסטים והממשלה מצידה פדתה את השובר המוצע ומעתה אמור התאחדות בלתי מותרת, משל היו שחקני כדורגל עם תודעה פוליטית-אירגונית. מעניין אם עכשיו יהיו גם טורנירים בליגת ההתאחדות הבלתי מותרת לפגיעה גזענית בפלסטינים. אני גם מציעה שאולי שווה לבחון תלבושת אחידה, אני מדמיינת צבע חום אבל אולי אני טועה. הרי על ארגון טרור הענישה ברורה, אך כמה יפה הוא העולם האמורפי של ההתאחדות שבמקסימום מאפשרת עיקול של רכוש. אבל מעבר לזה שזה מקל על האכיפה והענישה (פשוט כי אין, בעיקר בגלל שאין צורך, הרי זה לא טרור זה בילוי שעות פנאי) ומעקר של סוג של הרתעה, המסר שהחלטת הממשלה מעבירה הוא פשוט - אפשר להמשיך עם תג המחיר והמדינה תעשה ככל שניתן כדי לצמצם את הנזק לפורעים. הו, כמה נפלא הוא תהליך הלגיטימציה. 

3. חזרה למשרד החינוך - אז כנראה שכבר הסכנו עם העובדה שמורים ערביים מופלים לרעה, אבל עדיין יש את נושא השפה הערבית, שהיא עדיין רשמית השפה הרשמית השנייה של מדינת ישראל. בא שר החינוך ומודיע שמתוך כבוד למקצוע הערבית ורצון לרומם את מעמדו, תבוטל החובה ללמד ערבית בכיתה י'. טוב, בגלל שהילדים שלנו לומדים ערבית בכל תשע השנים שקדמו לכיתה י' וכולם דוברים ערבית ברמה סבירה המאפשרת שימוש בשפה, באמת שאין שום צורך להשאיר את הערבית במערך לימודי החובה בתיכונים. ההחלטה של פירון נדמית שקולה כאשר היא נאמרת במנותק מהמצב בשטח, אך האם היא שקולה כאשר אנו מסתכלים על המערכת כולה או שמא היא יוצרת הדרה ברורה של מערכת החינוך מהמחוייבות שיש לשפה הרשמית השניה של ישראל? לאור הידע המביך ביותר של רוב התלמידים היהודיים בשפה הערבית הייתי רוצה להאמין שהויתור על הערבית בכיתות התיכון והפיכתו למקצוע בחירה יבוא בד בבד עם העמקת לימודי הערבית בכיתות הנמוכות יותר, אך מכיון שזה איננו חלק מהרפורמה הרי שבעיני אין אלא להסיק שמשרד החינוך לא רואה בשפה הערבית שפה חשובה כלל ועיקר לעתיד החיים בישראל והוא פועל לייתר אותה. ועוד לא דיברנו בכלל הועדה לבחינת גבולות השיח אשר תפקידה לייצר נהלים ברורים למסגרת עבודתם של המורים בעיקר במקצועות האזרחות וההיסטוריה. אני חושבת שיש לייחד לנושא הזה פוסט שיוקדש כל כולו לחינוך, אבל אין לי ספק שהמורים לא צריכים נהלים ואם הם צריכים הרי שכנראה יש בעיה בתהליך ההכשרה שלהם. מה שהמורים צריכים זה גיבוי של המערכת נוסח קארד בלאנש ולא מילה רפה בדיעבד, אפרופו לקחים פרשת אדם ורטה. כל האמור מצטמצם לכדי תמונה מאוד עצובה של משרד החינוך ועתיד החינוך בישראל מעולם לא נראה אומלל יותר.

אז מה אני מנסה להגיד בתוך כל זה? אני עדיין מנסה לעשות לעצמי סדר. אבל מה שברור הוא שנתניהו אולי אינו נשמע בתקופה האחרונה אך פעולותיו נשמעות מעל המילים - נתניהו בשתיקתו למעשה מעורר שיח ישראלי חדש  - בו היהודית גוברת על הדמוקרטית וההתקרבנות מול הפלסטינים גוברת על הצורך בהתנהלות אחראית החותרת לשלום. אלא אם כן הוא איבד את זה לגמרי, נראה שכל מה שהוא מכוון אליו הוא שהתהליך כולו יקרוס. הוא בועט באמריקאים ובועט באירופאים, מוותר לבנט, מדיר את הפלסטינים, מממן ביתר שאת התנחלויות, מוותר לפורעים מימין, מאפשר דה-לגיטימציה של השמאל, מייצר שיח מרכז-ימין ויוצר אוירה ציבורית שמכרסמת בנכונות לויתורים תמורת שלום. ייתכן שהשתיקה של נתניהו היא מכוונת, הוא מנצח על השיח ולא אומר כלום כדי שלא ידבק אליו שום רבב, אבל נתניהו שוכח להביא בחשבון את האחריות הציבורית שיש לו מתוקף תפקידו, ולכן הכל נקשר לשמו. גם ראש ממשלה נרפה ושותק הוא עדיין ראש הממשלה.  

אבל העיקר שנעביר עוד מימון מיוחד ל- 35 התנחלויות מבודדות - ראש ממשלה מנותק. ממשלה מנותקת. אזרחים עשוקים.

אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.

זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 

אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל. 

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

יש טווס שלא מדבר על נאצים בדיר - תעביר

טוב, לא יכול להיות שכבר למעלה משלושה ימים עברו מאז שאושרה הצעת החוק של ח"כ שמעון אוחיון בועדת השרים לענייני חקיקה לאיסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים ואני שותקת. לא שותקת, שותקת, רק יחסית לעצמי. כי לציניקנים שביננו זו הרי הרמה להנחתה ואנחנו יכולים לצחוק על זה רבות, לראיה הרשת החברתית לא מפסיקה לגעוש לפחות בחלקיה האקטיביסטים יותר, וגם אני תרמתי את חלקי הצנוע, אבל זה לגמרי לא מצחיק. אם עד היום אמרנו שזה לא יעבור, בטח אחרי שויינשטיין היה נחרץ כל כך, אז היום זה עבר בקריאה טרומית, כן, למרות התנגדותו של ויינשטיין. כאשר מתחילים להוציא ביטויים מחוץ לחוק, זה מוכיח רק דבר אחד שהמדינה איבדה את עשתונותיה ואוזלת ידה ניכרת. בתחילה זה הזכיר לי את "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה, משם כבר הלכתי רחוק יותר למשטרת המחשבות, שנועדה בספר 1984 למנוע מהאזרחים לחשוב על כל דבר שעלול לסתור בצורה מסויימת את המשטר. אין ספק שהגבלה שכזו על חופש הביטוי היא הכי קיצונית שיש, אך על הסקאלה הזו, של שרירות המשטר ניתן למצוא עוד הרבה קלאסיקות ספרותיות ולצערי גם את מדינת ישראל.

כהורה אני יודעת, שכאשר אנחנו יוצרים גבול (ניתן לקרוא לזה חוק) זה מתוך ידיעה שאם לא נגביל, יהיה מי שיחצה את הרוביקון. עם זאת, אני כהורה משתדלת שיהיו כמה שפחות חוקים וכמה שיותר הנחיה ודוגמא אישית. מרבית החוקים הם למצבים מסכני חיים, לגבי כל מה שאיננו חוק או גבול, אני יכולה לקוות שהילדים יפנימו אותם אבל אם לא הרי שזו זכותם וזה לא מערער את מעמדי כהורה, אני צריכה להכיל את זה כי כל ילד הוא אדם בפני עצמו. רמת ההכלה הזו מקורה בביטחון שלי בהורות שלי, אני לא צריכה חוקים, אני צריכה להיות הורה טוב. זאת אומרת שמרבית "החוקים" נוגעים להתנהגות, אך אין למעשה "חוקים" הקשורים למוסר, ערכים של מוסר אני רוצה להעניק להם בדרך אחרת  - לא בגלל שכך צריך אלא כי כך נכון. וכדי להיות ברורה, אם אני רוצה שהילד שלי לא יזרוק לכלוך על הרצפה, אני יכולה להגדיר לו את זה כחוק, השאלה היא אם אז יבין באמת למה אסור לזרוק לכלוך על הרצפה? האם אני אוכל לסמוך עליו שכשאף אחד לא מסתכל, הוא עדיין ישמור על החוק הזה אם הוא לא יבין מה המשמעות שלו אלא רק ידע שזה אסור? במקום "לחוקק", אני גם יכולה לסמוך עליו שהפנים את הדוגמא האישית שלי ואת ההכוונה שלי כהורה ולכן הוא יודע שללכלך פוגע בכולם ושעליו מוטלת אחריות, לא חובה, אחריות. כאשר, כהורים, אנחנו מתחילים להמציא חוקים בנקודות שבהם ה"חינוך" שלנו לא עובד, אין לנו אלא להסיק שהשימוש בכוח החוק הוא כתוצאה מאוזלת יד. כך בדיוק גם עם המדינה, הוצאת ה"שיח הנאצי" מהספירה הציבורית על פי חוק, מעידה על חוסר היכולת של הממשל הנוכחי להכיל את מגוון הדעות. מבחינתה, הגבלת חופש הביטוי (הגבלת זכות אדם בסיסית) היא הדרך היחידה למנוע את מה שלא נוח לה לשמוע. ביננו אני לא יודעת איך נתניהו יוכל לשמור על ניקיון נאומיו מאיזכורי עוולות הנאצים, אך נתניהו אינו מטריד אותי. מטריד הרבה יותר זה הצורך בטיפול סימפטומטי כשברור שהבעיה היא לא כניסת הנאציזם לשיח הציבורי, אלא שלממשל הנוכחי לא נוח עם כל הלכי הציבור. המדינה נמצאת בכזה דיסוננס, שבמקום לבחון מחדש מדיניות, היא שולחת את אזרחיה לניקוי ראש ושטיפת פה. ניקיון מוחם של האזרחים הוא בעדיפות ראשונה ואם אי אפשר לעצור את כולם מינהלית, בואו נחוקק חוקים מגבילים. הרי מהי דמוקרטיה אם לא תמימות דעים ותמיכה בלתי מעורערת בממשל? וכל מי שהדמוקרטיה הזו לא מוצאת חן בעיניו - שמענו שאפשר לארגן משהו בשבדיה. 

הרעיון בחברה דמוקרטית אוטופית שהחוק בא כדי ליצור שוויון מקסימלי של כולם מחד וליצור הגנה במקומות שיש להגן מאידך. כאשר החוקים מתחילים לאסור על קווי מחשבה זה מעיד על התערערות האמון שיש לציבור בממשל ובאמון הממשל בעצמו. במקום שבו חוקים מחליפים את אמות המוסר, מפסיקה הדמוקרטיה להתקיים הלכה למעשה. זה נשמע לכם מופרך? לא לי, מבחינתי זוהי עוד הוכחה שהשיח הדמוקרטי נידחק לפינה. יש קו ישר בין הצעת החוק הטיפשית הזו ובין הצו של אלוף פיקוד מרכז שאוסר על פלסטינים לערער על החלטותיו בנושא החרמת רכוש, ומשאיר בידם רק את בג"ץ כאפשרות ערעור וכולנו יודעים עד כמה זה קל ונגיש בעיקר כשאתה פלסטיני. אין, דמוקרטיה - ברור דמוקרטיה. 

יש זילות בהתייחסות לשואה? בעיני החוק הזה יותר מכל מוזיל פה את הדמוקרטיה. "בשביל זה עברנו את השואה"? כדי שאסור יהיה לדבר על זה אך 69 שנה אחרי על השואה? בשביל שבמקום דמוקרטיה נקבל מדינה יהודית בלבד? שאסור יהיה להשוות לזה שום דבר? זה אפילו חוטא לניסיון להזכיר ולא לשכוח כי ברגע שאסור לדבר על נאציזם אלא אם כן זה במסגרת לימודים, אנחנו תורמים בהשכחתה ובהשכחת לקחיה. ואז כמה קל יהיה ליפול לפחיה הקטנים והסרקסטיים של ההיסטוריה. מרוב שאנחנו לא מרגישים נוח עם השימוש במילה נאצי, אנחנו מעדיפים למחוק אותו. ככה הרבה יותר טוב. השפה האנושית היא הזיכרון הטוב ביותר, השימוש בכלים דמוקרטיים בתוך דמוקרטיה הוא אחד הלקחים שצריך ללמוד מהתקופה הנאצית (זה היה למטרות לימוד, לראייה שורש ל.מ.ד. במשפט) אז בעצם שימוש בחוק שאושר ברוב דמוקרטי אך מנוגד לרעיון החוקתי הוא הנצחה של התנהלות מאוד לא ראויה ושנוצלה ככלי גם על ידי המפלגה שעוד מעט כבר לא נוכל לומר את שמה. ומתי זה עלה? על רקע ההתנהלות שלנו מול הפליטים. כן, אכן אין ציני מזה.

אני מודה שבשנים האחרונות ישנה עליה בהשוואות שנעשות עם תקופת השואה, אני מניחה שהדחיפה רצינית לשימוש התדיר בשואה היא נחלת עידן הטוקבקיסטים. אין ספק שיש תחושה מסויימת של זילות השואה ושהאצבע קלה על הדק ההשוואה. אבל זה חלק מהתפתחות אנושית והמהפכה התקשורתית של עידן האינטרנט יצרה מצב בו תהליכים במידה רבה מואצים. אבל גם לפעמים יש לקבל את דין הרחוב, מותר להשוות, אין מה לעשות לפעמים להביט במראה אומר להיות קצת דרמטיים. יש המון דברים שהשתרשו בשפה, להבדיל אלף (אלפי הבדלות),כשמישהו אומר איינשטיין הוא לא בהכרח מתכוון שהעומד מולו הוא ממש אלברט איינשטיין, לפעמים הוא פשוט מתכוון לגאון (לפעמים גם הפוך, נו שוין). היום כשאומרים נאצי, אין בהכרח הכוונה להיטלר או לאייכמן או לכאלה ספסימנים, אלא דווקא לכל אלה שהלכו על אוטומט ויישרו קו עם ממשל שגם רצה להגדיר את קו המחשבה לכל אזרחיו. הייתי משווה עכשיו, אבל אולי עד שאגמור כבר יעבור החוק, אז אני משאירה לכם את ההשוואה המתבקשת.

אנחנו אוהבים להתהדר ב"כמו דמוקרטיה" שלנו כטווס צעיר אך למעשה אנחנו טווס פיסח ומרוט שלא מוצא את מקומו בין טווסים אחרים, בעיקר בגלל שזה טווס גזעני ששום טווס אחר לא נראה לו, ולכן הוא מעדיף לעמוד על גדרות דיר החזירים ולהפליג בשבחיו, העניין הוא שרק הטוס לוקח את עצמו ברצינות, אפילו החזירים מעדיפים לטמון את ראשם בבוץ רק כדי לא לשמוע ולא לראות. באילו נוצות מתהדר הטווס הספציפי הזה, שאינו מוצא את מקומו באומת הטווסים? ובכן, עד עתה רק שמעתי אותו צועק "מגיע לי", וגם "זוכרים את הנאצים?" אבל עכשיו אסור לו להגיד נאצים (ככל הנראה), בסוף הוא יסתפק בתשובה הכי בנאלית "ככה" אבל לא ישמעו אותו כי הבולדוזורים יתקדמו כדי לפנות את דיר החזירים...