זה לא הבנגביריזם, זה הבנטיזם

מי שחושב שסיפור העינויים של חשודי הרצח בדומא או ריקוד בקבוקי התבערה ונעיצות הסכין בתמונתו של עלי דוואבשה הפעוט יוביל להתעוררות בפוליטיקה הישראלית טועה. זה אולי יביא לקרע בתוך הציונות הדתית, זה אולי יהיה מכה קלה בכנף בשיח הישראלי אבל זה לא באמת ישנה משהו. הזעזוע שזה יצר ידעך תוך פרק זמן קצר ויטמע באירועים. יש להניח שאפילו קרע של תקומה מהבית היהודי לא יהיה בין התוצאות, לא כל עוד הקואליציה הנוכחית קיימת.

הסרטון הציג צד בישראל שרובו המכריע של הציבור לא רוצה לראות מטעמים שונים. אבל את הדברים העמוקים שהסרטון הזה מייצג אף אחד לא ישנה, להפך היסודות הרעים שיצרו את הפרשנות הקיצונית שמתבטאת ברצח משפחת דוואבשה ובריקודי הסכינים ובקבוקי התבערה למינהם כאן להישאר ואנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם.

האם מה שמקעקע את הדמוקרטיה בישראל, לדברי פוליטיקאים, היא קבוצת פורעים יהודים שבחרה בטרור? לתחושתי קל להפוך אותם לשעיר לעזאזל, אפילו מתבקש. לטענתי גם אם תחוסל תשתיתם וימוצה עמם הדין (ולא לכאורה, אלא בפועל בניגוד לאנשי המחתרת היהודית), הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מקורה בקיצון הזה, אלא דווקא בפוליטיקה הישראלית. מטרתם המוצהרת של ה"גבעונים" היא להפיל את המשטר, הם מסוכנים - זה נכון, הם מאסו בכללי המשחק הדמוקרטיים, אך הם אינם הבעיה ב-ה' הידוע. 

הבעיה האמיתית היא שהציבור בישראל מוכן לתהליך איטי השומט את הדמוקרטיה מתחת לרגליו, בכל פעם קצת. ההגדרה דמוקרטית עוברת תהליך של הדחקה כי "קודם כל ישראלי!" הוא למעשה קודם כל יהודי לאומי וכללי המשחק הדמוקרטי כבר מזמן באזור דמדומים מסוכן.

הציבור הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כשונה בנוף המזרח התיכון, אולם הפער שהיה בין ישראל בשנותיה הראשונות מול מדינות האזור והפער היום בין ישראל למדינות השכנות לא נשמר, הוא דינאמי ממש כמו המציאות האזורית. בוודאי שישראל היתה, עודנה ותהיה שונה, אך האם ישראל רוצה להשוות עצמה למדינות האזור או שמא למדינות המערב? אחד הסודות הידועים בניהול הוא שהשוואה צריך לעשות מול מתחרה חזק ולא מול מתחרים קטנים ממך. היום, ברמת המשטר והפוליטיקה ישראל מעדיפה להשוות עצמה למדינות האזור - אלא שההשוואה הזו בוודאי אינה מיטיבה איתה, אין בה משום אפשרות לייצר מנועי שיפור.

ישראל בתחילת דרכה שאפה להיות חלק ממשפחת העמים, מדינת ישראל היא תוצאה של פעילות ציונית חילונית שמטרתה היתה להקים מדינה דמוקרטית שתהווה בית לאומי ליהודי העולם. בית לאומי שמכיל את כל זרמי היהדות ומאפשר פולחן דתי כמו גם חופש מדת. נכון שזה מעולם לא התממש במלואו, אולם השנים האחרונות הן שנים בהן הפוליטיקה יוצרת פגיעה דה-פקטו בחזון הזה.

הפוליטיקאים של היום מחזירים ביטויים כמו א"י משל לא חל שום שינוי מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י השבטים. זה לא נועד לחזק את מדינת ישראל, זה נועד לייצר לגיטימציה למחשבה שכל הארץ היא שלנו עוד מימי התנ"ך. הצידוקים אינם מעצם היותנו דמוקרטיה, אלא מקורם בצידוקים דתיים. הצלחתה של ישראל לכונן מהפכה בזכויות האדם בישראל מתעמעמת נוכח חוקים כמו חוק הלאום שמטרתו לקבע את יהדות המדינה משל היא אינה נטועה עמוק בתוך יסודותיה של ישראל המודרנית, או חוק העמותות שכל מטרתו היא להעמיק את הדה-לגיטימציה של מחנה שיש לו ביקורת.

אחד הדברים המפחידים שקורים בישראל מתחת לרדאר הציבורי או שמא בהסכמתו, הוא לא רק צימצום הפלורליזם וחוסר סבלנות, אלא הבניה לאומנית שהופכת לחזות הכל ומצמצמת את מקומם של החושבים אחרת, את הפלורליזם, את הדמוקרטיה. תקשיבו לטרמינולוגיה שהאוזן הישראלית הסכינה לשמוע עם הזמן - חזרנו לביטויים שכל מהותם הוא הבניה לאומנית משותפת. המדינה ועם הנצח חד הם והאומה הפכה להיות איזשהו גוף אורגני שכדי להביא לשגשוגו כולנו צריכים להית נאמנים אליו באותה צורה וכל צורת מחשבה אחר נתפסית כלא לגיטימית ופוגעת ב"חוסן" הלאומי, משל היתה שפעת חזירים.

בלי שנשים לב הטרמינולוגיה המקובלת הופכת לנורמה, היא עברה את השלב המילולי ויש לה ביטוי בפועל. השינויים הם רבים מספור והם קטנים בפני עצמם אך בכוחם לקבוע שיח פוליטי ונורמות. ההצדקות לפעולות נובעות ממקום לאומני או יהודי ואינן שאובות מיסודות דמוקרטיים. הדמוקרטיה היתה למשנית. זה "עם הנצח" מול כל העולם והעולם נחלק בצורה דיכוטומית ונוחה בין "שונאינו" ו"אויבינו" ובין "ידידינו". הכל ברבים - כולנו רקמה יהודית אחת חיה. 

אם נבחן את חוק העמותות שאושר אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, הרי שמעבר לעובדה שהוא חוק מסוכן ומטופש. הוא לא באמת בוחן מימון זר, לטעון שמימון של ממשלות זרות יוצר בעיה וש"לא ניתן לממשלות זרות להשפיע על מדיניות ישראל", גם אומר בהקצנה שצוללות מגרמניה הן משהו שאל לה לישראל לקבל. מצחיק שבשם השקיפות דווקא עמותות במימון ממשלתי מסומנות, הרי זה מימון מפוקח, שקוף והרבה יותר אובייקטיבי ממימון פרטי (נניח כמו זה של שלדון אדלסון), אז נשאלת השאלה מדוע יש בחוק הזה צורך? יש בו צורך כדי לסמן את ה"אויב" וכדי למנוע מצב כמו זה שהיתה נתונה בו שקד כאשר הכניסה ללשכתה נציג של הקרן החדשה וגילתה את זה רק אחרי שהישיבה התחילה. 

ישראל של היום אכן מסמנת, היא מסמנת את השמאל כבלתי לגיטימי ומציירת מטרות ברורות לפגוע בארגוני זכויות האדם ולצמצם את פעילותם, אלא שבדמוקרטיה אמיתית ארגוני זכויות אדם חשובים כמו ריאות ירוקות לריכוזי אוכלוסין. אפשר לא להסכים איתם, אבל חשיבותם היא בעצם קיומם. קיומם הוא תעודת הביטוח של ביקורת דמוקרטית ויציבות. העובדה שישראל היום אינה מסוגלת להתעמת עם הביקורת ולכן מצרה את צעדי המבקרים היא סיבה מצויינת להפסיק ולשתוק. 

ישראל עוברת מהפכה שקטה שהיתה צריכה להתקבל באקטיביות של חברה אזרחית שנלחמת על דמותה. מסתבר שלהחזיק בשטחים ולשלוח את בנינו אלי קרב נוח יותר מאשר לצאת לקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. עתיד מדינת ישראל טמון אך ורק ביסודות הדמוקרטיים שלה, ברצונה לפתור משברים ולייצר עתיד לתושביה. דווקא מול הפונדמנטליזם שמסביב צריכה לצאת מישראל תשובה דמוקרטית וליברלית. השתקת הביקורת וצמצום הדמוקרטיה אין מקורם בגבעונים, מקורם בממשלה ובבית הנבחרים היושבים בירושלים.

שתול זה הבוגד החדש

מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.

"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים. אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.

בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו' בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.

הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת, השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.

אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.

'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי שמשהו יידבק". וזה נדבק.

העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית והיא לא כוללת שמאל.

ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים. מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי, הגבלת השלטון.

הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח לאומני מרענן.

המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל, ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש", מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם לאורה, זו אש לחישול חרבות.

פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

מתחיל בד' נגמר ב-ה' ולפעמים מתדרדר לפאשיזם

סורי, זה שוב פוסט פוליטי, באפשרותכם לקרוא או לא, תכל'ס אתם גם יכולים לרפרף, אבל כבר כמה ימים שהפוסט הזה יושב לי בלב ומאלפי סיבות (בעיקר 3 שנמצאות פה בחינוך ביתי) אני לא מספיקה. אולי זה גם התחושה המנדנדת שכבר כתבתי על זה תכל'ס, אבל מתי הפריע לי לחזור על עצמי? משווה תכל'ס ומעלה תכל'ס (לא כולל ליברמן ובלי להיכנס לנושא החלפת אוכלוסיה). אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו השיח הציבורי מצוי במאבק ועובר שינוי, יש כאן ניסיון ליצור תודעה לאומנית מקיפה תוך תהליך דה-לגיטימציה למושגים אשר העדרם יצמצם עוד יותר את השיח הפלורליסטי. אם זה תלוי באלה שנחשבים מנהיגים כאן נעבור את השינוי הזה בלי לשים לב, משל רק עברנו בתוך ארון בגדים ומצאנו עצמנו במציאות אחרת, השאלה האמיתית היא האם הציבור מטומטם או שעדיין ההכרה מנצנצת אי שם ואת הספין הזה היא כבר תקיא מתוכה.

אז מה אתה יותר ארנב או ברווז?
יהודי או ישראלי?

השיח הציבורי הוא מעט כמו אשליה אופטית, אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות כי זה נוח לנו. יותר מזה, אנחנו מסננים. המוח שלנו קולט כמויות של אינפורמציה, הוא מעבד אותם לא לפני שהוא מסנן את מה שלא רלוונטי. זה פועל גם במישור הציבורי, אבל שם זה מחריף כי אנחנו נתונים תחת השפעתן של תעמולה ורטוריקה. ככל שיגידו לנו משהו יותר פעמים, כך בין אם נרצה ובין אם לאו משהו מזה ישקע לנו בתודעה. כרגיל, הכל שאלה של פילטרים. מאז שחזרתי לכתוב אני כותבת, ודי בחשש, על תהליך שממש כבר אפשר לחוש אותו של צימוד נוראי יהודי-ישראלי-ציוני. למה נוראי? כי יש רק השקה בין המושגים האלה ואילו אצלנו בשיח הם מתחילים להיות חופפים. בעיני זה תהליך מאוד לא בריא.

בכלל כל שרבוב הנושא היהודי לאחרונה לסדר היום הציבור הוא לחלוטין לא נכון, ז"א האיזון בין יהודית לדמוקרטית תמיד ידע עליות מורדות וכיוונונים. אך כבר כמה שנים ניטע במוחנו הפן היהודי ביתר שאת, רק תספרו את כל שעות המורשת שנוספו לילדי בתי הספר (מילה מכובסת ליהדות - שיהיה ברור). רק תבחנו את התקשורת ותשימו לב איך השיח היהודי הולך ותופס תאוצה. אולי אני טועה, אך הבוסט הגדול לנושא, זה שמאיים ליצור מהפך ב"פחות-או-יותר-סטטוס-קוו-שעוד-איכשהו-היה-כאן" התחיל באפריל, עת ראש הממשלה החליט שלא די בהכרה במדינת ישראל, אלא יש צורך בהכרה במדינה יהודית.

הדרישה הזו התקבלה בישראל כמעט כמובנת מאליה. מבחינתי זה היה רגע מכונן, רגע ההוכחה שההתמרה הושלמה. ספין אדיר של נתניהו ששם את התווית על הנקודה. לא ברור לי איך זה התקבל בטבעיות, כלומר ברור לי התהליך, אך הוא מעיד על העדר שיפוטיות וביקורת עצמית ובשבילי הוא מעיד על אובדן הדרך. רק דמיינו לכם שעכשיו ארה"ב תבקש הכרה כארצם של בני החורין במקום ארה"ב, הרי זה מגוחך. במדינת ישראל קיימות הרבה יותר הגדרות, לא רק - מדינת היהודים, תחת השם "מדינת ישראל" מצטופפות להן בפינה (זה המקסימום מקום שהיהדות מאפשרת) גם "מדינת כל תושביה", וגם "מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום", וגם "על חזון נביאיה", וגם "תקיים שוויון זכויות", וגם "נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אני לא רוצה הכרה בישראל כמדינת היהודים, אני גאה במדינת ישראל ורוצה הכרה בישראל כמדינת ישראל, פשוט כי זה הרבה יותר מ"רק" מדינה של יהודים.

"מדינת היהודים" מצמצמת את מה שישראל, במקום שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו, השלם הופך קטן מחלקו. זה לא טוב לאף אחד, גם לא בתוך הציבור היהודי בלבד. ישראל דמוקרטית ונאורה לא צריכה להיות משאת נפשם של חילונים בלבד, אדרבא, יש פה אינטרס של כלל הציבור, אבל מה אין פה? אין פה אינטרס של מערכת מסואבת, שלטונית ופוליטית, שמצאה דרך להיאחז בציבור ולעשות על זה כסף והון פוליטי (שמביא כמובן לכסף וכוח). מדינת ישראל מושתת ממילא על היותה בית לאומי לעם היהודי - לכך יש שתי ערובות עיקריות - מגילת העצמאות (שמגדירה את המדינה כבית לאומי ליהודים) וחוק השבות (שמתעדף יהודים כאזרחים). תכל'ס לא צריך יותר מזה, הניסיון לחזק את הפן היהודי ולהפוך אותו לשם נרדף לישראלי פוגע בכולנו. היות מדינת ישראל יהודית זאת עובדה בלתי מעורערת, אבל היותה דמוקרטית מתחיל להיות מוטל בספק. העוד קצת יהודית הזו בכל פעם זה בערך כמו ליישר את העוגה ולבסוף לגלות שמרוב ש"יישרנו", כבר לא נשאר כלום.

הוצא מהקשרו, אך משרת את אדונו

אין כמו מערכת בחירות כדי לחשוף תהליכים שאחרת היו נשארים סמויים מהעין, או בלתי מורגשים. הרטוריקה והתעמולה חוגגות בתקופות האלה, הבחירות מעניקות לגיטימציה לחדד עוד יותר מסרים, כמו גם להפוך אותם לקליטים יותר ונוחים יותר להשפיע. לכן, בחינה של התעמולה יכולה להעיד המון על הלוך הרוחות בשיח הציבורי. מערכת הבחירות מגיעה אחרי מלחמה בקיץ שעשתה המון בהקבלה התודעתית בציבור בישראל בין יהודי-ישראלי-ציוני ויצרה דה-לגיטימציה של השמאל. בעיני זו הסיבה העיקרית לבחירת השם "המחנה הציוני" של מפלגת העבודה והתנועה, כיוון שמי שהוא שמאל מתון יצביע לה בכל מקרה ומי שהוא מרכז צריך את הוולידציה (אישור רשמי) שמפלגת העבודה היא עדיין ציונות. הפיכת השמאל ללא לגיטימי זה הקו המנחה את נתניהו, ליברמן והבית היהודי. הקמפיין של הבית היהודי מצייר קו ברור של בוגדים מהמחנה הציוני והלאה, הוא קמפיין מלא שנאה המצייר היטב את הקו בין "אנחנו" ו"הם". המחנה הציוני הוא לא ציוני, הוא כמו חד"ש ולכן שימו לב - הוא מסוכן. הדברים מוצאים מהקשרם, צבעי הקמפיין הם צבעי אזהרה והשנאה בולטת וזה נראה בסדר לרבים מדי.

הבעיה היא שהעולם לא צבוע בצבעי אדום-שחור או אדום-לבן או כחול-לבן, ספקטרום הצבעים הוא רחב הרבה יותר. העולם הוא אינסוף של גוונים וכמוהו גם מושגים כמו - יהדות וישראליות. ישראלי יכול להחזיק בדעה של ארץ ישראל השלמה או גבולות 67', או כל דבר אחר. ישראלי יכול להיות יהודי, מוסלמי, נוצרי,בדואי, דרוזי, צ'רקסי, שומרוני וסליחה אם פיספסתי משהו. יהודי יכול להיות חילוני, דתי-לייט, דתי רפורמי, דתי קונסרבטיבי, חסיד ואפילו אתאיסט שמתייחס ליהדותו כשיוך אתני. הדמוקרטיה היא הרבה יותר ברורה וכוללת פרוצדורה ומהות, ועיקרה זכויות הפרט, כמו גם זכויות המיעוט. אך גם היא מגוונת ויכולה להכיל את כל סוגי היהדות, כמו גם את כל סוגי הישראליות, לצערי היא גם יכולה להכיל את אלה שבהתנהגותם חוטאים לה, בדיוק כמו הקמפיין של הבית היהודי. הבעיה היא שברגע שיש רק סוג ציוני או יהודי רצוי, הדמוקרטיה מצטמצמת. משתמשים בכלים שלה, אך מפרים את המהות שלה.

בעיני שלילת הלגיטימיות של אידיאולוגיה מסויימת היא טעות עקרונית, דמוקרטיה נסמכת על  "דעתך אינה מקובלת עליי, אבל אאבק על זכותך להשמיע אותה", ברגע שקובעים את מגבלות השיח (למעט מצבים של פגיעה בזכויות האחר), אנחנו בבעיה. הקמפיין של הבית היהודי מנסה להכתיב שיח כזה - אין מקום לעמדות שמאל, אין כיבוש, אין צורך במשא ומתן ותכל'ס בתוך ה"אנחנו" הישראלי אין מקום לשמאלנים. כולנו אחים כל עוד כולנו מכבדים את היהדות ומאמינים שאין פלסטינים. מי שלא כזה, נתייג אותו כאנטי-ציוני ואם הוא עדיין לא מבין נעזור לו לקום וללכת. בנט מצייר את האויב והאויב שהוא מצייר הוא אויב מבית, זה כלי די פשיסטי ביננו. אפשר רק לקוות שהציבור בישראל עוד יודע להבחין בין אמת לתעמולה. 

כל עוד זה רק תעמולה ואין בתעמולה הזו עבירה על החוק הרי שהיא מותרת, אולם הטענה שלי היא לא שהתעמולה הזו אסורה, אלא שהיא מעידה על בעיה. יש ניסיון לערער על מידת הלגיטימיות של דעות שאינן מתחברות לנרטיב הישראלי-יהודי-ציוני המתהוווה. יש אחים ויש לא אחים, יש ציוני ואנטי-ציוני ואלה דוחקים את הדמוקרטיה. צמצום הדמוקרטיה מתוכן ושמירת תהליכים דמוקרטיים הוא מדאיג, הוא גם סממן לא רע לפאשיזם. הלאומנות של בנט נסמכת על עליונות היהדות והפוליטיקה שלו נסמכת על מה שהוא היה רוצה לראות ולא מה שיש בפועל, כי יש כיבוש ויש פלסטינים וכל טענה אחרת היא התכחשות לעובדות בשטח, אגב גם זה עוד סממן פאשיסטי.

אני לא טוענת שישראל פשיסטית, אני כן אומרת שיש סימנים מדאיגים והבחירות האלה מעוררות את השדים האלה מרבצם. בעיניי הבחירות הקרובות הן בחירות על עצם הדמוקרטיה של ישראל, רוצה לומר, אם שוב נתניהו מנצח ושוב יש ממשלה המבוססת ליכוד-הבית היהודי, הרי שהתהליך הזה יתגבר ושום דבר טוב לא יצא מזה. פלורליזם של דעות הוא חיוני, רק כך ניתן לממש חופש דת ולהבטיח זכויות בסיסיות לתושבים ואזרחים. כדי שאפשר יהיה לקיים פה את החזון הציוני, מה שצריך זו לא תעמולה לאומנית, זה לא שלילת האחר, זה לא העצמת הזהות היהודית, זו רק ההעצמה של הדמוקרטיה. רק דמוקרטיה תאפשר גם חופש דתי וגם עיגון היות מדינת ישראל בית לאומי. רק דמוקרטיה, הפיכת מדינת ישראל למדינה דתית-לאומנית תקשה מאוד על ישראל.

בעוד אני כותבת, צה"ל תוקף בסוריה, כנראה שהקמפיין של הבית היהודי עובד כי נתניהו משתמש בכל הכוחות שהדמוקרטיה עדיין מאפשרת לו. בדם ואש כנראה נגאל את ישראל, אחרת אנשים לא מפחדים פה. הארכתי מאוד. אני אסיים כאן.

איל גולן בפסטיבל נשי ובנט בפסטיבל משיחי - היום שעכשיו

פעמים רבות לאורך חיי עניתי תשובות ששיעשעו אותי אך יצרו מבוכה קשה בקרב השואל כך שלאורך השנים פיתחתי עמידות לעובדה שההומור שלי לא ממש מתקבל טוב בכל מקום, ברור שזה לא מנע ממני מעולם להפסיק, מה גם שזה כלי מצוין לסינון אנשים. רוצים הוכחה? הנה סיפור - כשנזם הבריאה, היינו בכורי, היה קטן בילינו פעמיים בשבוע בחוג התפתחות לפיצפונים, נו אתם יודעים כזה שמצליחים למכור לכם כשאתם הורים בפעם הראשונה ואתם עוד חורקים שיניים ונרשמים בשביל הילד השני אבל רק לשנה אחת ואילו כשהשלישי מגיע, נו טוב אתם יודעים... על פניו היתה לנו קבוצה די הומוגנית של אימהות וילדים ורובנו גם היינו נפגשות בגינה בבקרים. יום אחד אחת האימהות סיפרה בשמחה שהיא בהיריון והוסיפה שזו עוד בת וכמה זה נפלא. אני כמובן חושבת שכל ילד זה נפלא ולא נותנת טיפת חשיבות למגדר, לכן לא התייחסתי אבל האמא הזו לא הפסיקה לדבר על זה. שוב ושוב מילמלה עד כמה היא מאושרת שזו שוב בת עד שנדמה היה שהיא נכנסה למעין טראנס שכנוע עצמי שהביא אותי לחשוב שכנראה היא בעצם רצתה בן, אז לא התערבתי. באיזשהו שלב היא התחילה למנות נימוקים דביליים, באמת ששתקתי עד שהיא אמרה שבעצם הדבר הכי נפלא בבנות הוא החתן הנפלא שהן תכנסנה הביתה (עזבו שזו מחשבה די דפוקה כי אין מצב שהדבר הכי טוב בילד שלך הוא מישהו אחר, אבל מדובר בילדה בת 18 חודשים ו עוברית - כן?) ו"חתן זה הבן שהכי כיפי" (נו, בטח, לא נראה לי שצריך סקר כדי להוכיח את הטעות הזו) - אז עזבו את זה שמסתבר שהיא כן רוצה בן, אני כמובן לא יכולתי לשתוק יותר ואמרתי: "חתן? גם הבן שלי עשוי להביא חתן...." לו רק היו בידי מילים מדויקות כדי לתאר את הזעזוע שחל בנפשה ושפניה לא יכלו להסתיר. שוב קיבלתי הוכחה שמה שמצחיק אותי הוא גם כלי נפלא לסינון והרי לכם שתי ציפורים במכה אחת, אפילו שלוש אם מביאים בחשבון שאולי הסיפור הזה הצחיק גם אתכם. 

אז גיליתי שאפשר לסנן ואז באה הרשת החברתית והפכה את מאמצי לנואלים, לא משנה כמה אני מנסה לסנן זה מגיע מכל מקום. אז באופן עקרוני בחיי אני מסננת, אבל מסתבר שמסביבי הכל חורים ברשת. כן, אני חיה בבועה, לא רק בגלל הבחירה שלי בחינוך ביתי, אלא בעיקר בגלל האנשים שסביבי (הזדמנות לומר תודה ושלוח ד"שים מהבית?). מרבית האנשים סביבי הם אנשים נאורים שניתן לדון עימם על כל דבר מבלי צורך כזה או אחר להגביל את השיח ביננו, גם אם אין ביננו הסכמה על נושאים ואין זה משנה אם זה בנושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים, הוריים או כל נושא אחר שבעולם. כי אני יכולה להיות צינית כאוות נפשי וזה יתקבל מצוין ואני יכולה באין מפרע לטעון את טעוני מחד ולהקשיב לצד השני מאידך.

אבל זה ממש לא כך בחוץ, ובעידן הרשת החברתית הבחוץ הוא בבית, צורת הדיבור הפכה גסה ומתבהמת ועימה צורת החשיבה. דיונים מהותיים לנושא מדיני מתחלפים חיש קל לסדרת קללות ונאצות שגורמות לך לתהות איך מלדבר על התנחלויות מצאת את עצמך פתאום מגורש לסוריה כדי למצוא את מותך כקורבן מעשה סדום שמסתיים בקרשנדו של הפצצה כימית, אפרופו בוגד שמדבר סרה על התנחלויות מבודדות שמשום מה נמצא להן תקציב בזמן שאת חינוך ילדיך מפקירים באין תקציב. וזה עובר גם הלאה לחיים שבחוץ ולחוסר הסבלנות שאנו שרויים בו. אבל יותר מזה, שניה אחרי זה כבר אפשר להסתחבק כי איזה שחיין ישראלי זכה במדלית ארד באיזה טורניר בינלאומי שאפילו לא ידעת על קיומו עד לפני דקה. הכל חולף כל כך מהר, רוצים דוגמא? בפסטיבל הנשים באילת לשנת 2014 (מסתבר שזו השנה ה- 11 דרך אגב) יככב אייל גולן. אני מניחה שהוא העדיף את פסטיבל הפרגיות, אבל הסתפק במה שיש. כן, כן, אני לא צוחקת - איל גולן הוא המופע המרכזי של פסטיבל נשים באילת, מעניין אם הוא יבוא עם אבא שלו? אולי כדאי יהיה לחדש באותה הזדמנות רק לשבוע הפסטיבל לחדש את הקמפיין "שמרי על הכוס שלך"? או אולי אפשר לעשות פסטיבל העצמה למסתננים ולהציע למירי רגב להיות המופע המרכזי במתקן חולות?

כן, אני יודעת שאני עוד חייבת בנושא בנט-נתניהו. ובכן, אין לי הרבה מה לחדש. נתניהו היה צריך להראות כבר מזמן את הדרך החוצה לבנט וכבר כתבתי על זה רבות (למשל בפוסט מאוקטובר 2013) כל דקה שבנט נשאר בממשלה היא עוד נקודות זכות לבנט ועוד נעיצת פגיון קטלנית בעקבו של נתניהו ולא ברור לי איך הוא ויועציו עוד לא עלו על זה, אבל אולי זה בגלל שהם בעיקר עולים על מטוסים. אבל עכשיו בנט עושה הכל כדי שנתניהו יעיף אותו ודווקא עכשיו צריך נתניהו לתת לבנט למצוא את הדרך בעצמו, אלא אם כן לא מעניין את נתניהו איזו ירושה הוא משאיר לליכוד ביום שאחרי נתניהו. בנט יעשה כל דבר עכשיו כדי להוכיח שכל הסכם שלום יהיה בגדר בגידה ברעיון הלאומי הזה שהוא נושא, אם נתניהו יפטר אותו עכשיו בנט שוב יצא נשכר. לכן, על נתניהו להבליג ולתת לבנט להיכנס עצמאית לדרך ללא מוצא הזו, שיסלול לעצמו את הדרך החוצה וללא עזרה, בינתיים נתניהו יכול ללחוץ על הברזים, אתם יודעים איפה שלבנט כואב באמת (למרות שהדברים נראים אחרת אחרי אושוויץ, הם כנראה לא ממש). ובעודי כותבת שורות אלה, אני מגלה (כן, מתבשרת זה יותר דרמטי אבל לא ממש נכון) שבנט נואם ברגעים אלה והפלא ופלא שוב עולים מדבריו ניחוחות של בגידה, כי מי שבעד הסכם שלום שכולל מסירת שטחים הוא בוגד. טוב, לפני רגע בנושא איל גולן אמרתי שהזיכרון הציבורי שלנו קצר, זה ברמה של שבועות, מי זוכר מה היה פה ב- 1995, דחילק 18 שנים?

ושוב בנט אומר שמה שאנו צריכים זה אמונה וצבא חזק, לא לפני שרגעים לפני הנאום העלה תמונות מהלינץ' ברמאללה ב- 2000 עם הכיתוב "למה לא צריך לתת לפלסטינים לשלוט על ישראלים? כי הם יהרגו אותם". גם אני מפחדת, אבל אני בעיקר מפחדת מהאקלים הזה שהוא מנסה לייצר, של דה-לגיטימציה של כל מה שדמוקרטי והעלאת האפשרות של מדינה יהודית-משיחית בה לקול השפוי הישראלי כבר לא יהיה מקום, אפילו לא כקוריוז ולא, אני לא מדברת על דעות של שמאל, אני מדברת בדיוק על המרכז, השמאל הוא כבר מזמן בוגד, אוטואנטישמי שמחבק ערבים, כבר עדיף בן שיביא חתן הביתה...

מתחשבנת עם עצמי וגם עם ראש הממשלה

השבוע הזה השאיר אותי מרוקנת. חסרות לי מילים וחסרה לי אנרגיה ודי ריק לי, ככה שתדעו. פרשת אדם ורטה הוציאה אותי מכליי, הפרשנות המצמצמת ממילא לרעיון הדמוקרטי הקיימת בישראל מעולם לא הרגישה לי כל כך סוגרת וחסרת הבטחה לעתיד כמו השבוע. מותה של שולה אלוני בוודאי לא סייע, אדרבא הוא רק הוכיח את העדרו של שיח הזכויות מהשיח הציבורי ואת שוליותם החברתית של אלה הנאבקים על קיומן של זכויות האדם, במובנן הרחב, בישראל. מותה של המנהיגה ששמה את האדם במרכז ולא חשבה שזו פריווילגיה של בורגנים בשבוע של רדיפה פוליטית חסרת שחר בעידן של דה לגיטימציה של שיח זכויות ושל השמאל הפוליטי בישראל, העמיק את תחושת הריקנות האישית שלי. 


ויש את ההפגנה בטבעון ולא יצאתי אליה, היו לי סיבות טובות לאי הגעתי אבל כולן נראות כל כך ריקות, כי בתכל'ס הייתי צריכה להיות שם. כל המדינה היתה עקרונית צריכה להיות שם ולכן בכלל זה לא היה צריך להיות בטבעון, כי זה של כולנו זה לא רק של טבעון וזה כולנו ולא רק אדם ורטה. וזה בכלל לא צריך להיות מיוחס לשמאל זה חופש הביטוי של כולנו. והשורה התחתונה היא שנשארתי בבית וזה עושה אותי לא ממש טובה כמו שהייתי רוצה. אז יצאתי לרוץ. מוכרחה להגיד שלהיות בלי שום אדם סביבי עשה לי רק טוב, אפרופו זכויות אדם. 

וזה לא שאין על מה לכתוב. יש את החשבון של נתניהו בג'רזי שמסתבר שהוסתר בעיקר מפני אשתו שמחזיקה בדיעה שהאחריות של איש ציבור מתמצית בזה שחשבון ההוצאות שלו משולם במלואו כי הרי מן הידועים שאיש ציבור עושה למעננו וזה המינימום שנוכל לעשות כדי לגמול לו. ולא שאין דוגמאות לזה, ולא תמיד צריך להשוות למנהיגים כמו אובמה, טוני אבוט, דיויד קמרון, אפשר גם לקחת דוגמא ממנהיגים אחרים, גם מהעבר - כמו פרדיננד מרכוס מהפיליפינים, פינושה מצ'ילה שהיו מצליחים לא פחות, או שלא. מה שמפחיד הוא שאם זה נכון, ונתניהו אכן החזיק חשבון מוסתר משרה בעיקר כדי לשלם ליועצים שהיא לא הרשתה לו לשלם מכספם (אבל למרבה הפלא החוק מחייב אותו שכן - לכו תבינו) או כדי להחזיר כספים למפלגה על חשבון ההוצאות ששרה ביקשה, אז הדינמיקה הזוגית וההשלכות ההרסניות שלה על ראש הממשלה, שממילא התדמית שלו אצלי לא משהו, היא איך לומר - מעט חולה. 

אבל מה שרציתי אולי להגיד שיום אחרי מותה של שולה אלוני, לא ללכת להפגנה למען חופש הביטוי ולתמיכה באדם ורטה נראה לי קצת כמו להפקיר את הדרך ששולה התוותה בצורה כל כך ברורה. mea culpa. צריכה לאגור קצת כוחות.  ההפגנה היום היא לא האחרונה, למי שמאמין בצדקת המאבק לזכויות אדם במדינה הזו מחכה עוד דרך ארוכה. טוב לפחות יצאתי לריצה, אומרים שזה טוב לסיבולת לב-ריאה...