מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים. 

יום שמתחיל במוות ונגמר במוות - כרוניקה יומיומית של חיים

יום ארוך. קימה מוקדמת שנועדה כדי להתחיל את היום בכתיבה, שינתה ייעוד במהירות ללארגן את הבית לפני יום ארוך מחוץ לבית. ההולך על ארבע הקיא בלילה, שניה לפני השינה, וכמובן לא פסח על שום סוג של מצעים בדרך כי ההקאה הקבועה צריכה להגיע למיצוי היכולת, שנאמר אם כבר אז כבר. אז ברור שכבר בלילה מכונת כביסה אחת של שמיכת הפוך ומיד כשזו נכנסה למייבש כבר נכנסו המצעים האחרים לכביסה. אבל אז נרדמתי. לכן בבוקר היה צריך לייבש עוד קצת את הפוך ואז להעביר לייבוש את השאר ולהכניס עוד סבב כביסה. המטבח היה הפוך ואיך אפשר לשבת על כוס קפה ולכתוב עם הידיעה המנדנדת שתכף כבר יוצאים מהבית והכל כל כך מבולגן? לא יודעת איך אתם, אבל עם גנים גרמניים להפליא - זה פשוט לא עובד.

שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).

הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!

להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות. 

אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד. 

מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה. 

הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר. 

חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.

לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.

לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה