מתכון לעוגיות ג'ינג'ר - פוסט שלא מן המניין

אתמול בלילה, בזמן שהקראתי למרכזית את "מדיקן והספוגיות מיוניבקן" של אסטריד לינדגרן (ותהיתי ביני לבין עצמי אם לא הגיע הזמן לתרגום עדכני ואז החלטתי שהתרגום הארכאי יפהפה בעיני), הגיע קטינא לבקש שמחר בבוקר נאפה עוגיות ג'ינג'ר ומחרתיים עוגת ג'ינג'ר. אז אמנם חג המולד כבר היה, אבל מכיון שממילא איננו נוהגים כמנהג הנוצרים ולא צריך סיבה אמיתית לעוגיות ג'ינג'ר כמובן שהסכמתי. מיד אחרי שהילדים הלכו לישון (ובכן כמעט כולם כי הבכור שוב לא הצליח להירדם ובחצות הוא התיישב לכתוב סיפור קצר, ומצחיק ומקורי דרך אגב ולא, אני לא רוצה לדבר על זה) מיד הוצאתי 200 גרם חמאה כדי שתתרכך למחר. אמנם מימיי לא הכנתי עוגיות ג'ינג'ר אבל אני זוכרת מצוין את אלה שאפיתי עם סבתי האמריקאית פעם כשהייתי קטנה. וחוץ מזה כל עוגייה שמצדיקה את שמה צריכה חמאה (סליחה חבריי הטבעונים, אתם צועקים שמן קוקוס ואני לא שומעת אתכם).

אני חושבת שמעולם לא אפיתי עוגיות ג'ינג'ר כי לבנזוג יש איזה פטיש לעוגיות ג'ינג'ר קנויות שהוא קיבל פעם מאנגליה ומאז לא מצליח לשחזר את הטעם. לא משנה כמה עוגיות ג'ינג'ר קנינו במהלך חיינו המשותפים, מעולם לא הצלחנו למצוא אם אלה עם הטעם ההוא. אף פעם למעשה לא ניסיתי לאפות עוגיות ג'ינג'ר כי תמיד היתה לי תחושה שלא משנה כמה הן יהיו מוצלחות יהיה להן תמיד את טעם הלוואי המכונה "לא העוגיות ההן". וסתם ככה לדחוף עוד איזה סיפור ג'ינג'ר, היתה לי פעם חברה טובה, ואגב מאוד נבונה שהיתה בטוחה שג'ינג'ר וזנגוויל הם שני דברים שונים ואף תמיד תיבלה בשניהם ולכל אחד היה צנצנת משל עצמו על מדף התבלינים. 

לעניינו, אחרי התאוששות הבוקר (זמן הלימבו שבין להתעורר לבין להתחיל להזיז את עצמך), הגדולים התארגנו לחוג מבוכים ודרקונים וקטינא הואיל בטובו לעזור לשפוך את החומרים (אבל לא יותר מזה ורק אם יש סוכר) לפי מתכון שמצאתי באינטרנט של רותי קינן שלא ידעתי את טיבו אבל נשמע טוב. 

אז הנה המתכון, עם קצת, ממש טיפונת, שינויים שלי:

המרכיבים:

2.5 כוסות קמח (אני השתמשתי בקמח כוסמין)

1/2 כפית סודה לשתייה

1 כפית ג'ינג'ר טחון

1/2 כפית קינמון

100 גרם חמאה

1/2 כוס סוכר חום

4 כפות דבש (במרקם נוזלי)

4 כפות מים

אופן ההכנה:

1. מנפים (לא חובה) את הקמח לקערה. מוסיפים את אבקת הסודה, הג'ינג'ר הקינמון והסוכר ומערבבים. ממיסים את החמאה בסיר קטן ומוסיפים לה את הדבש. מצננים מעט ומוסיפים לתערובת היבשה יחד עם המים ומתחילים ללוש. לשים רק עד שנוצר כדור בצק אחיד. אם הבצק דביק מדי תוסיפו מעט קמח. 
2. מחלקים את הבצק ל-2 חלקים ומרדדים כל חלק על משטח מקומח קלות לעלה בעובי של 3 מ"מ. קורצים עוגיות לפי דוגמה מנייר או בחותכני עוגיות בצורות שונות. מניחים על התבנית. את שאריות הבצק 
3. בשלב זה, אפשר לקשט את העוגיות בקישוטים עמידים לחום כמו אגוזים או פירות מסוכרים.
4. אופים כ-10 דקות, בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות. מצננים על רשת. כשהעוגיות קרות אפשר לקשט בבצק סוכר, בזיגוגים, בסוכריות או בפתיתי שוקולד. 

מהר מאוד התמלא הבית ניחוח ג'ינג'ר משכר, קטינא כמובן לא עמד בפיתוי ונשנש מהבצק של הנגלה השנייה עוד לפני האפייה (ממש לא רציני כשאין ביצים חיות במתכון) ונהנה כמובן לקרוץ עוגיות, למרות שאין לנו בבית קורצן של ילד ג'ינג'ר וזה חבל מאוד, אבל לא פוגם בהנאה.

אחרי שהעוגיות הצטננו מעט, צלחת מלאה עוגיות מצאה חבורת לוחמי מבוכים ודרקונים שקיבלו את העוגיות בתשואות. הן כנראה היו מאוד מוצלחות כי אפילו פירורים לא השאירו אחריהם הבנדיטים הקטנים אבל היה להם הרבה כוח לצאת לשחק בגינה. ולמען הסר כל ספק, גם צלחת הפירות הטריים התחסלה במהירות. שלא יצא שתגידו שאני לא מאזנת.

ומחר, או אולי ביום אחר נעשה גם עוגת ג'ינג'ר ואם יהיה על מה לדווח - אדווח.

עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי - חלק ב' בסדרה

הבוקר אכן התחיל ביקיצה טבעית, אחר כך הוא המשיך בשלב הקריטי שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו עד שהבכור דייק בהגדרתו כבר לפני שנים ואנחנו אימצנו את הרעיון - "זמן התאוששות". אכן שלב קריטי בתחילתו של כל יום, בטח לאדם כמוני שאמנם פועל מיידית עם פקיחת העיניים, אבל לא מעדיף שלא לדבר הרבה. לכן לרוב אני משתדלת לקום לפני הילדים כדי שתקבל אותם אמא מסבירת פנים ואחרי כוס קפה. הבכור לרוב מתעורר מוקדם, אך עוד בטרם הוא לגמרי פוקח את העיניים הוא כבר בסלון עם ספר. כך או אחרת, כל דרי הבית התעוררו בקצב שלהם, התאוששו ואז ורק אז פנינו לעמל יומנו - היציאה לים, לא כולל המפרנס כמובן, אשר דיווש במרץ לתחנת הרכבת. כאמור איש איש ובקריו שלו. ולמה אני מפרטת? ובכן זה די פשוט זה כדי להדגים רעיון מסוים על למידה שממשיך את הפוסט של אתמול. להזכירכם הפסקתי אותו בנושא למידה והשארתי אתכם במתח על הקו שבין homeschooling  ן- unschooling. 

את השיעור הראשון של הבוקר התחלנו בנסיעה - שיחה משותפת על האחד במאי, הפגנות, תנאי עבודה, תנאים סוציאליים, פנאי, חלוקת משאבים צודקת, הטיות מגדריות, התאגדות עובדים, משמעות הצבע האדום, מרקס ואנגלס. דווקא הלך טוב יותר ממה שחשבתי: אפילו קטינא הביע התעניינות והבכור נזכר ב- sweatshops עליהן דיברנו בתחילת השבוע (שיעור במודעות חברתית, כלכלה והיסטוריה במכה אחת). עברנו לשיעור בפיזיקה כאשר קיבל אותנו ים יפהפה וכל גווני הכחול עד ירוק שצבעו את השמיים והים מה שהוביל לשיחה על חלקיקי האור, גלי אור, צבע השמיים והשתקפות צבעם בים. ההתפרקות מהאוטו היתה בגדר צלצול ההפסקה, הילדים השתוללו ונהנו כמו שילדים יודעים, תוך כדי גם מלאנו את שקית הניילון בזבל שהשאירו אחרים (שיעור באחריות חברתית, אקולוגיה והטמעת ערכים). לאורך כל השהיה בים גם דיברנו בעברית ובאנגלית (שיעור בשפה זרה) הדרך להוציא אותם מהים היתה לדבר על הסכנות שבחשיפה מוגזמת לשמש... (דרך אגב, זה לא עזר כי נשרפנו - מה שלימד אותם הרבה על ניסוי וטעיה, כמו גם על קרינה) אחר כך נסענו הביתה וכל הדרך שרנו באנגלית (חינוך למוסיקה ושיעור אנגלית במכה). כבר היתה שעת צהריים אז בית הספר שלנו יצא להפסקה. אבל לא ממש.

בית - מקלחות, כביסות ואז חוגי אחה"צ - טרומבון, כינור, בלט ותזמורת. תוך כדי שיחקנו, קראנו וכמובן גם הילדים ראו קצת טלוויזיה. בין לבין קטינא שהוא רק בן 4 וחצי ניהל שיחה עם מנהלת הקונסרבטוריון וויתר בינתיים על חלומו ללמוד לנגן על נבל, אבל החליט שבשנה הבאה הוא מתחיל לנגן בכינור. אחר כך הוא הוכיח פתאום שהוא יודע לקרוא בשעון מחוגים. המרכזית גילתה את כוחה בחישובים בתחום המאות, והצליחה לחרדתי להבין את כל מה שאמרתי באנגלית כי חשבתי שהמילים שבחרתי מסובכות. חוץ מזה היא ניצלה את היום להרחיב את ידיעותיה באורניתולוגיה כי ציפורים הן החיות האהובות עליה ובילתה עם המגדיר כמעט כל רגע פנוי. הבכור גילה שדווקא ממש הולך לו בתזמורת (למרות שהתחיל לנגן לפני 4 חודשים) וגם ישב לשכתב את המיתולוגיה החדשה שהוא כותב ואז שוחח איתי על זכויות אדם ועל הדימיון בין תולדות חייהם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לאורך היום הם עזרו בלסדר את הבית, לעשות כביסות ולקפל בגדים. אחר כך היום כבר כמעט נגמר אז הכנו יחד ארוחת ערב ועל הדרך כמובן היה שיעור בתזונה נכונה (אל תסחפו, רק דיברנו, זה לא אומר שהם באמת מפנימים), מקלחות וספרים. זה היה היום שלנו. יום שהיה לכאורה נטול לימודים בהגדרה ה"נורמטיבית" שלהם, אבל אני בטוחה שאתם מסכמים איתי שהוא היה רצוף בלימודים מבוקר ועד ערב. 

אז איפה אני על הסקאלה שהצבתי אתמול של חינוך ביתי? כרגיל במקום הלא מוגדר שלי, אבל הלמידה היא מתמדת (זה הזמן להמליץ על הספר מאיר העיניים בלמידה מתמדת של ג'ון הולט). התחלתי את דרכי בחינוך ביתי בללמד את בכורי בלמידה יחידנית דומה מאוד לבית הספר, זה היה קלי קלות כי ב"כאילו כיתה א' שלו" הוא כבר קרא לבד את הארי פוטר, ידע לקרוא מילים ומשפטים לא מסובכים באנגלית וידע חשבון ברמה של כיתה ג' רק כי הוא כל כך אהב מספרים, ואת כל זה הוא עשה בלי שאלמד אותו (אני חיכיתי לכיתה א') אלא רק מלשאול שאלות. במקום לזרום איתו כי זה עבד (הל, ההוכחה היתה לנגד עיניי), אני התחלתי ללמד. הוא סבל אותי בנועם עד כיתה ג' ואז הוא תפס אותי לשיחה והבהיר בשיא של רצינות שאין לו שום כוח לחוברות. אכן, החוברות, למרות שבחרתי אותן בקפידה ודילגתי על חלקים משעממים, גדעו לו את כל חדוות הלמידה ולא משנה עד כמה ניסיתי לחבב אותן עליו הן היו מקור של חיכוכים ואי הסכמה. לקחתי זמן לחשוב, בכל זאת חינוך ביתי הוא גם של ההורים (אם לא בעיקר) ואז הבנתי (לאט אמנם, אבל הבנתי) שהוא צודק. בהתחלה עוד התעקשתי על אנגלית וחשבון, אבל עם הזמן גם זמני הלימודים האלה הלכו לאיבוד. 

היום אני כבר יודעת אחרת. הלמידה מתרחשת כל הזמן, אני פותחת להם דלתות של ידע ככל שאני יכולה ומעניקה להם מרחב, מרחב שמגיע מהמקום שבו הבנתי שאפשר וצריך לסמוך על הילדים. אם לא מדכאים להם את הסקרנות וכל הזמן פותחים אותם לגירויים הם לומדים. לא הם לא לומדים כמו בבית הספר, לא זה לא ממש ניתן למדידה במבחנים וזה לא ממש נכנס לקריטריונים המדידים של הערכה, וזה בעיקר בגלל שהידע שלהם הוא כל כך נרחב וכל כך הרבה יותר גדול משל ילדים אחרים בגילם. אופקי הידע שלהם נרחבים ואינם מוגבלים לתחומים מסויימים. הם לומדים בחוג השחמט שלהם חשיבה מתמטית, בחוגי המדע הם מרחיבים ידיעות על העולם, והם לומדים בחוג "שומרי בגן" שלהם על הטבע ועל צמחים ועל תרבויות אחרות, מלימודי המוסיקה הם לומדים מקצבים ושפה חדשה ומשכללים כשרונות ומיומנויות, את הספורט שלהם הם עושים בבלט ובחוגי קפואירהובפעילות איתי. הם יוצאים למוזאונים ולסדנאות והעולם כולו פרוש לרגליהם, גם במרחב המציאותי וגם במרחב הוירטואלי (ותודה גם לגוגל maps). כל דבר הוא סיבה ללמידה והם לגמרי ספוגיים ומוכנים ללמוד. הם אוהבים לקרוא והשפה שלהם עשירה יותר משל מרבית המבוגרים שאני מכירה. והם יודעים לקבל כל אחד בלי לשפוט על סמך מראית עין, ויש בהם ערכים ונתינה. הם חווים את העולם האמיתי על כל הבטיו, למרות שלאחרים נראה שהם חיים בבועה. ובעיקר הם נהנים מהילדות שלהם עד תומה ואני נהנית מהעובדה שיש לי שלושה ילדים ואני לא מפספסת אף לא אחד פשוט כי אני לא נמצאת איתם מספיק זמן, אני תמיד שם.

הם עושים איתי קניות ולומדים על צרכנות נבונה, הם משתתפים בבחירות המשפחתיות שלנו. אם יש נושא שהם "מפספסים" ולא נראה לי שיש, אני מזכירה לעצמי כמה קל ללמוד לבחינות בגרות ושניתן במספר חודשים מצומצם להשלים בגרויות בקלות. אני לא מיישמת unschooling זה כבר קצת גדול עלי, אבל אני לא כופה עליהם ללמוד, שיחררתי ומה שזה יצר אצלם זה סקרנות אין קץ ללמוד עוד. אף אחד לא מדכא אותם או קוצץ את כנפיהם. תחומי הידע שלהם נרחבים ולא מצמצמים אותם משיקולים מיותרים כי נניח אומנות זה פחות חשוב מחשבון או כי יש עוד 40 ילדים בכיתה שצריכים תשומת לב. השבוע בסדנת תיכנות, בא אלי המדריך ושאל אותי אם אני אומנית, כי שני הילדים שלי הם הילדים היחידים שלא לוקחים דמויות או רקעים מוכנים, אלא מציירים על המחשב את כל מה שנכנס לתוכנות שלהם. ופתאום חשבתי על זה במובן העמוק של העניין והבנתי עד כמה הצעד הזה של חינוך ביתי הוא נכון לפחות למשפחה שלי. אף אחד לא מקצץ את כנפיהם ומכניס אותם לתוך משבצות. בעולם בו אנחנו כל הזמן רוצים את הטוב ביותר לילדינו ומספרים להם שכל מה שאנחנו מאחלים להם זה שיגדלו ויעשו את מה שטוב בשבילם, אין להם באמת מקום לעשות את זה כי אין להם מספיק גירויים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, הם צריכים להיכנס לתבניות ותבניות לא באמת מייצרות אנשים. 

סיכומון

חזרנו בשתיים לפנות בוקר, חמי באקט הירואי בא לאסוף אותנו ולאסוף את חמותי לביתם. להגיע הביתה אצלנו זה קודם כל להכין קפה. כשהקפה נגמר, טפיפות רגליים זעירות נשמעו וכושל ורדום הגיע הקטן. חיבוק ענק, מחשבות על מתנה ולפתע רבע שעה של בכי עד שהוא נרדם עלי במיטה. הפרידה הזו כנראה קצת נתפסה אצלו כבגידה. דמעות יודעות לשטוף הכל. הגדול התעורר, גם המרכזית, חיוכים ושמחה וחזרה לישון. ואמא אחת שפשוט התמוטטה ולא יכלה אפילו לקום. זה עבר, עשינו את זה, כולנו. עברנו את טבילת הגעגוע הגדולה ושרדנו. בשמונה בכור ומרכזית כבר ניסו להעיר אותי בעדינות. מזל שבלילה אבא שלהם ארגן הכל - בסלון חיכו להם מתנות מגניבות, אבל הם לא פתחו אותן - חיכו לי. לא יכלו לתת לי להרגיש יותר אהובה מזה. מתאוששת לאט, מחוייכת. עשר שנים חיכינו, היה לנו חופש זוגי מרומם, הילדים למדו משהו על עצמם וכוחם הפנימי. הכל טוב. אני צריכה לבנות בלגו אבל הייתי צריכה סיכום קצר. פוסט נוסף עוד יגיע היום.