אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה

אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.

      

העצרת - באנו להזדכך ויצאנו זחוחים

פנדורה משחררת את
התקווה מהתיבה

אתמול התקיימה עצרת בכיכר רבין, 19 שנים. לא הייתי בעצרת, גם לא התכוונתי להגיע. באקט פולני משהו אישרתי את ההגעה שלי בעמוד האירוע בפייסבוק כי בכל זאת המחנאים שמים אותי במחנה הזה. מה יצא לי מזה? כמה שבועות טובים של הצפת התראות יומיומית. מבחינתי השיא היה אתמול כשאחרי העצרת העלו מנהלי הדף פוסט ובו הסיכום "החזרנו את התקווה". נו באמת, את התקווה שיחררה פנדורה כבר לפני שנים. העצרת הזו לא החזירה שום תקווה, היא הוציאה לרחוב את החשודים המידיים, מה שכל כך אוהבים לקרוא לו השמאל הציוני. 

אני את שלי חתכתי

יש לי המון סיבות בגללן לא הגעתי אתמול לעצרת, כמו העצרת שאחרי המלחמה היא נראתה לי מיותרת והשתתפותי לא נתפסה כחשובה. לא נראה לי נכון לצאת לרחובות אני זוכרת את רבין, מעולם לא שכחתי אותו. זוכרת את רגעיו הפחות טובים, כמו גם את רגעיו הטובים. שנים כסטודנטית עיטר את חדר השינה שלי חצי פוסטר טרטקובר (את החלק האדום עם הפרצוף של נתניהו הורדתי, לראות אותו מול הפרצוף כל יום נראה לי כמו התענות מיותרת של הנפש). זה לא רק ההיכרות האישית והעבודה המשותפת, רצח רבין לעולם יהווה רגע של משבר בחיי האישיים, אני לא מתכוונת להתנצל על זה רק בגלל שזה אותו איש שקרא לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים או קרא ליורדים נפולת של נמושות. רבין היה איש גדול וכמו כולנו הוא עשה טעויות. רק כשמנהיג עושה טעויות הן הרבה יותר גדולות.

רבין האדם היה איש יוצא דופן, רבין המנהיג חסר כבר שנים (במאמר מוסגר כתבתי עליו הרבה פעמים, לדוגמא כאן). נוכחותו חסרה אתמול הרבה יותר כשעלו נואמים אחד אחרי השני והתחננו בפני נתניהו שיביא שלום. כמה חוסר תועלת. אם העצרת לזכר רבין היא עצרת לזכרו זה דבר אחד, אם היא עצרת לשינוי פוליטי אז תכנסו באמאמא של המדיניות הזו שאנו עדים לה היום והיא נקראת מדיניות בהיעדר מילה אחרת להנהגת אוזלת היד הנוכחית ותקראו לאנשים לצאת לרחובות ולשנות. סתם להתפלש בדמעות שנתיות ולהתרפס בפני נתניהו, בשביל זה אין שום צורך לצאת מהבית. 

העצרת אתמול לא הביאה שום בשורה, האנשים שארגנו אותה לא מביאים שום בשורה ויתרה הם מנכסים לעצמם את מורשת רבין ומדירים מהקהל אחרים שגם להם נרצח ראש ממשלה. אם העניין הוא זיכרון, אז בואו נדבר זכרונות, אם העניין הוא לשנות משהו בהווי הפוליטי העכשווי אז עצרת פעם בשנה זה סתם רחצה בנהר הקתרזיס כדי להבטיח לנתניהו עוד שנה של שקט.זה כמו אדם שמשתתף בסדנת ניקוי רעלים פעם בשנה ובדרך הביתה כבר קופץ למקדונלדס. מרבית האנשים שבאו אתמול לעצרת באו להזדכך ויצאו זחוחים, הם את שלהם עשו עד לשנה הבאה.

לא הייתי בעצרת אתמול, לא אהיה גם בעצרת בשנה הבאה, את רבין אני זוכרת כל יום, את המדינה אני מבכה כל השנה. זה לא עוזר לשבת מאחורי מקלדת ולכתוב את זה, אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולא בתאריך מסויים. לצאת לרחובות עד שמשהו פה ישתנה. ואם לא יוצאים, אז בבית נוח יותר לבכות ואפשר להוציא גלידה מהפריזר, אבל תעשו לי טובה ב- 4 בנובמבר לפחות בלי גלידת פיסטוק. 

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

אמא עיזה פזיזה והאזעקה

מעט לפני שבנהזוג יצא לשדה התעופה היתה הפעם הראשונה שנכנסנו לממ"ד, ברגוע, בחיוך ובלי להילחץ. זו היתה הפעם הראשונה שהילדים שמעו אזעקה אמיתית. הדבר היחיד שהיה מפחיד בסיטואציה מבחינתם היו טריקות חלונות הברזל של הממ"ד מהדירה שמעל והם כמובן נרגעו ברגע שהסברנו. לא הרבה אחרי שיצאנו מהממ"ד, הגיעה העת לשלח את האדמירל, הוא בנהזוג - נוהל שפיתחנו בימים נסע תכופות והשאיר את הספינה האם בידי הקפטן, הלא היא אני. כנצר למורשת יקים מפוארת, אני לא מהטיפוסים החוששים וגם לא ממש מאלה שיראו סדקים של קושי, בכלל את הסיסמא bring it on גנבה nike מאיתנו. לילה ראשון בלי האדמירל, עבר בשקט ובנחת. למחרת קמנו לבוקר של חופש, בלי שום מחוייבויות לבד מההכנות ליום ההולדת של הבכור (אה, הא, חשבתם שאומר הקצין הראשון) ונכון שהן רבות אך אלה הכנות מענגות שדורשות פוסט משל עצמן. 

היום עבר בעצלתיים וללא שום אזעקות מיותרות, מדי פעם הדים של התפוצצויות רחוקות, כאלה שהילדים לא שועים אליהם ואילו את לומדת להעלים עין ולא לחשוב. מדי פעם הבכור בעיקר שואל איזו שאלה, מוטרד קצת מחוויית האזעקה ומעובדת המבצע הצבאי ובעיקר מהאלימות של שני הצדדים, לא מצליח להבין איך יורים טילים על אזרחים. מנסה להסביר אבל זה לא פשוט והילד לא מבין איך מבוגרים לא רואים כמה קל לחיות בשלום. לו רק יכולתי לראות הדברים כמוהו - כמה יופי ותמימות שזורים בו. כך או אחרת, היום עבר רגוע וזה מעניק איזו שלווה שמנותקת מעט מהמציאות. לא לראות חדשות, לא לקרוא באתרים או בעיתונים, לא לשמוע רדיו וכשהמזגן דולק והכל סגור גם כמעט לא להבחין בהדי ההדים שמדי פעם עולים וביננו נעים יותר להתמכר לקולם של הילדים. קל יותר להתעסק בבינגו, בחוזקה של הפיניאטה מאשר במלחמה.

אחר הצהריים בא המשבר, לא, לא מה שאתם חושבים לא ממ"ד ופרבולה של טילים - גילינו ששכחנו בחנות את כל הבריסטולים. לא היתה ברירה אלא לשנס את מותנינו ולצאת, אך אויה - נרשמה התקוממות לא צפויה - הילדים לא רוצים לצאת. זה סיבוב של רבע שעה ומי בכלל חושב על מלחמה? הבכור בדיוק שם פעמיו לחבר והמרכזית הציעה להישאר עם קטינא. לפני שיצאתי עוד הבהבה במוחי המחשבה והזכרתי שעלולה להיות אזעקה. "אין דבר, נלך לממ"ד הכל בסדר ותכף תחזרי". חישוב מהיר של סיכונים הביא אותי למחשבה המוטעית שאני יכולה, אבל על פזיזות משלמים ואני לא מדברת רק על עלות של צבע לשיער כי נוספו לי שערות לבנות, לא שיש להן עוד חלקות רבות להתרבות בהן. 

יצאתי לדרכי, די נטולת חשש. בדרך התקשרה אמא שלי ולמען האמת סף החרדה שלי עלה והתחלתי להלקות את עצמי קלות על הטימטום בלהשאיר את הילדים בבית. סיימתי את עניין הבריסטולים די מהר. אבל בדרך התחילה האזעקה. בעוד אני נוהגת על אוטומט, הידיים הרועדות מחייגות הביתה, והלב מנסה להשקיט את פעימותיו והגרון מנסה ליצב את מיתרי הקול ובתוך כל זה המצפון מייסר אותי על טמטומי ופזיזותי ותודו שזה אחושילינג מולטיטסקינג, גם כשמדובר בנשים. המחשבות שעברו לי בראש היו מספקות חומר טוב לאולימפיאדת האמהות הפולניות ושום ארבעה קירות וחושך לא היו יכולים להן. מה חשבתי לעצמי? הרי תמיד שהאמא יוצאת מהבית משהו קורה, לא? הרי אפילו האחים גרים כתבו על זה את האגדה על הגדיים והזאב, אז לכאן הדרדרתי להיות אמא עיזה פזיזה. המרכזית עונה תוך שניה, אבל זה מרגיש כמו נצח. קולה קול פעמונים, מחוייך ובטוח: "הכל בסדר אמא, אנחנו כבר בממ"ד, כמו שאמרת לי בכלל אין בעיה". באופן עקרוני הייתי אמורה לחוש הקלה כולל דמעות שנושרות ומקלות על הגוש בגרון, אולי גם גאווה על הילדה העצמאית והמופלאה הזו, אבל מה שהרגשתי בעיקר היה יסוריי מצפון על הטמטום, על מעידתי חסרת התקנה לתחושת ה"יהיה בסדר" ועל העובדה שבעצם אנחנו במלחמה והגיע הזמן לזכור את זה.

המרכזית כדרכה סיימה את השיחה במהירות, אמרתי שאני כבר עוד שתי דקות בבית ויאללה בי. ואז הבכור צלצל. "כן, הוא בסדר, הוא אצל החבר, הוא רק רצה לבדוק שכולנו בסדר, היה קצת מודאג ויחזור אחר כך. בי". וולאק, ילד בן 11 יותר אחראי ממני. 2:0 לילדים במארס תורכי לאמא, פריוויו למשחק של גרמניה נגד ברזיל (גרמניה, ברור שגרמניה, כבר סיכמנו).

החנתי את האוטו ואספתי את עצמי, נשימות עמוקות וחיוך. אלה מדי ההסוואה שלי. מדי ההסוואה של אמא שסופסוף הבינה שהיא מגדלת את ילדיה בכל זאת בתוך מלחמה. אז לא אני לא מתכננת גיחות לבד, גם לא לרבע שעה בלי הילדים. לא באים, לא יוצאים. סוף פסוק. האזעקה הבאה הגיעה אחרי שסיימנו לצחצח שיניים. הילדים כבר קצת יותר מפוחדים, קצת פחות בטוחים עם מה שקורה ואין לי דרך להבטיח להם שהכל יהיה בסדר, רק להבטיח להם שאני שומרת. שכל עוד אנחנו יחד ויש לנו ממ"ד הכל בעצם בסדר. אבל שום דבר לא בסדר. לא מגדלים ילדים ממבצע למבצע, לא מגדלים ילדים על סוללות טילים. מגדלים ילדים מתוך רצון שיהיה להם טוב יותר ולא במדינה שעוברת ממבצע לכוננות למבצע. אני לא רוצה לשתוק ולא יכולה לשתוק. כבר הבנתי בעיני רבים אני בוגדת. אבל את הילדים שלי, תנו לגדל בשקט. 

הלילה עבר בשקט. בבוקר עוד לפני שקטינא הקיץ כבר היתה עוד אזעקה. אבל האזעקה האמיתית היא לכולנו ולא מחולקת לאיזורים. עכשיו נכנסים לממ"ד אבל צריך לעשות הכל כדי שיהיה פה אחרת. ויתרנו על קיצבאות ילדים, ויתרנו על ביטחון כלכלי, על השאיפה לשלום אני כאמא לא מרשה לעצמי לוותר. לא נאיבית, לא מגינה על מחבלים, לא חושבת שהכל בסדר, רק יודעת שכהורה אני אומרת לילדים שלי לדעת לוותר דווקא מעמדה של כוח - מה שאני מצפה מילד בן 11, ילדה בת 8 וילד בן 4.5 אני יכולה לצפות גם מראש ממשלה. לא?

נמושה? מואה? לא נראה לי. אז למרות המלצות הירידה של הפשיסט אני נשארת כאן, קצת כמו רסיס בתחת...

זה התחיל כבר מזמן, אני לא אחדש לכם וכמעט בכל פרשה עם ניחוח פוליטי היא עורבבה, גם בעבר, בטח בהווה. אבל מה שהרגיש כמו זירזופון הופך אט אט לגשם "כלבים וחתולים" כמאמר הביטוי האנגלי, בעצם למה להעליב את החיות שלא עשו דבר? אל תרימו גבה - הנה אני מסבירה. הגדרתה הבלתי אפשרית של ישראל כמדינה דמוקרטית ויהודית היתה תמיד חלק מהשיח הציבורי. העדר חוקה, אי הפרדת דת ומדינה, הגדרת הלאום כיהודי והיות מגילת העצמאות המסמך המכונן העיקרי השאירו את ישראל בלימבו - לא כאן וגם לא שם. מה שמכונה "המהפכה החוקתית של ברק" לא היה הפיכה, אלא הרחבת היריעה של ביקורת שיפוטית שבינתיים פיתחה פרקטיקת חקיקה עלובה ביותר. אבל מעבר לזה התגלגלנו, שלא לטובתינו, לשיח שמבחין בצורה ברורה בין ישראלי ויהודי (שלא לדבר על ערבי ואל תתנו להתחיל לדבר על החוק ההזוי שעבר היום במסגרת בית המחוקקים ה"נאור" שלנו - מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?), בין דמוקרטי ללאומי. זה לא חדש, אני יודעת, אבל המאמר הנרחב של רונן שובל (וסליחה שאני שולחת ללינק הזה, אבל זה הנוסח המלא הכי טוב שמצאתי לבד מהעמוד שלו בפייסבוק) "נמושות רדו מהארץ", ודברי בנט על ייהוד הארץ כיעד חוקתי (לא פחות ואל תעצבנו אותו, כבר מלאי המטבעות בני ה- 2000 שנה הולך ומתדלדל ורשות העתיקות עשויה לפרסם הערת אזהרה), גרמו לי להפסיק לשאול "מה לעזאזל אני עושה כאן?" והזכירו לי בעצם למה אני מוכרחה להישאר (כן, כן, אפילו נמושה שכמותי). 

ההגדרה "מדינה יהודית" בעצם התחילה כברירת מחדל, כי איך עוד אפשר היה לקרוא לה? מה שהיה משותף אז הוא עדיין משותף היום, קמה כדי להיות בית יהודי, יהודי ברמה של השתייכות אתנית ובלי מבחני קבלה נוסח "בחן את עצמך - עד כמה אתה יהודי". מדינת ישראל הוקמה לאחר המנדט הבריטי אך בעקבות המנדט המפוקפק שהעניקה לנו השואה והוכיחה את הנחיצות האמיתית במדינה לעם היהודי (זה השם הכולל היחידי שהיה נכון, בטח עוד בטרם היות עם "ישראלי"). כבר לקברניטי היישוב היה ברור שתכנית החלוקה יוצרת מצב בלתי סביר לבני האדם שישבו פה, ערבים ויהודים כאחד. באותה תקופה מכוננת ייתכן שלא היה מנוס מלהעצים את הקשר של העם למולדתו ולעשות חיבור ישיר דווקא לגיבורי התנ"ך ולציווי האלוהי על הארץ. מכיון שנרדפנו על יהדותינו וזו האחרונה גם היתה החוט המקשר בין כל היהודים בארצות הניכר, היהדות היתה גם הבסיס לא רק לקבלת המדינה אלא לכתיבת מגילת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל. כל החלק על הרצון של העם לחזור למדינתו כדי לכונן בה מחדש חירות מדינית ויצירת קשר היסטורי של שיבת העם לארצו הוא פירוש של הציונית המדינית למצב שלא היה קיים. לולא נרדף העם היהודי גם בארצות אליהן גלה, לא היה מתעורר בו שום צורך לחדש את הישוב היהודי בארץ ישראל. הגאולה נתפסה בקרב יהודים מאמינים לא כחירות מדינית כי אם בביאת המשיח. הציונים של מזרח אירופה לא נתפסו כגואלי העם היהודי בקרב קהילותיהם, אדרבא נהפוכו הציונות נתפסה כגורם עוין לצביון הדתי. אך בואו נזכור שהאבות המייסדים לא ממש יכלו לכתוב את זה ככה, בטח לאור העובדה שלא היה שם חמור ולא משיח בן דוד, אלא דויד בן גוריון וחבריו להובלת ההסתדרות הציונית ועליהם הוטלה משימת הבנייתו של האתוס הלאומי והשעה היתה גדולה ושעה גדולה דורשת מילים גבוהות וצידוקים רבים. החיבור במגילת העצמאות היה חיבור יהודי, אך בל נשכח שרבים מהציונים דאז היו גאים בהשתייכותם החילונית לעם היהודי, ברעיון הלאומי שהדת ייצגה עבורם ולא בקיום תרי"ג מצוות. היהודי שהם נשאו עיניו אליו הוא היהודי אותי צייר הרצל ב"אלטנוילנד", יהודי שהוא קודם כל בן התרבות האירופית, חילוני במהותו ויהודי בלאומו (אם רק היה יודע עד כמה סיבך את המדינה לבוא עם הלאום היהודי שהוא יצר במחי מילה). 

מדהים אותי לקרוא את דברי השטנה של רונן שובל, המסיטים נגד ציבור שלם, ולא בגלל שאני חלק מהציבור הזה, להפך אני גאה בהשתייכותי לכל אלה הבזויים בעיניו של פרוק הרגליים הזה. מפתיעה אותי השנאה האמיתית שעולה מדבריו (נסו לדמיין אתכם קוראים את זה נניח [ועוד] בגרמנית). שימו לב לסטריאוטיפים החשוכים שלו - אלה שמבקרים במנהטן יותר מאשר בירושלים (בלי לבדוק אני מוכנה להתערב ששובל ראה את ניו יורק יותר ממני ב- 10 השנים האחרונות), אלה שלא מלים את בניהם (לצערי דווקא מלנו אבל בואו לא ניכנס לזה) ואוכלים חזיר (אשמתי, חטאתי ואני אף רחמנא ליצלן מחטיאה את ילדיי) לא יוכלו לאלה שדומעים ליד הכותל, אומרים קידוש בשישי, חוגגים את הפסח וגאים בסמלי המדינה. חבל ששובל לא מזכיר את ההבדלה - לא זאת שהוא לא מקיים עם צאת השבת, אלא ההבדלה בין דם יהודי ימני לדם יהודי שמאלני. דרך אגב מעניינת העובדה ששובל לא אמר דבר על שמירת השבת - עוד נכס צאן ברזל יהודי - רק אללי שובל לא מחזיק בו אז למה סתם לזרוק אותו לחלל האויר? אשכרה בני האור מול בני החושך של מי שהוא עיוור לחלוטין.

הנה צו הפיוס המתבקש של מי שמתעקש שלא יקראו לו פשיסט (למרות שבית המשפט דווקא נתן גושפנקא לקרוא לו כך) - לכו לכם יפי נפש לא ראויים והשאירו אותנו לייהד את העם והמדינה עד שנוכל לממש את חזון מצדה השנייה המוקמת (באיך הוא קרא לזה? אה כן) ב"חפירות חיינו" (דמעות! - שזה, אגב, מסתבר המקבילה של שובל ל"כפיים" של רגב אבל יותר רגיש וכחול עיניים). הרעיון בהקמת מדינת ישראל היה בקיומה כבית לכל יהודי באשר הוא בלי להיכנס למידת דתיותו, להיות עם חופשי בארצנו זה בראש ובראשונה חופשי מכפייה דתית, בזה חוזקנו. אם נמשיך לייהד את הארץ במנהלת דת למינהן, מדריכים רוחניים ומיני מרעין בישין שכאלה, נישאר רק עם "תורתם אמונתם" ואז באמת יהיה שוויון בנטל כי אף אחד לא ישא בו, כולנו נהיה צבאות ה' (אנשי חב"ד בטוח ישמחו על צירופו החדש של המסיונר שובל) אבל נבכה ליד הכותל (טוב אנחנו די נהנים כנראה להידחק לקיר). 

העיוות ששובל מנסה לייצר זועק לשמיים - השמאל מנסה להתנתק מהדמוקרטיה? כל הנאום שלך הוא נאום על הדת היהודית (שדרך אגב מאופיינת בהיררכיה ברורה בכל המוסדות הדתיים המודרניים ואינני בטוחה שהיה זה רצון האל להפכה לכלי פוליטי, אבל מכיון שאינני מאמינה בקיומו של האל ][כזו אני - נמושה שמאמינה במדע] גם לא אטען בשמו) וכמה צריך לייהד ולייהד ואז אתה מסביר שהשמאל בישראל הוא אנטי דמוקרטי? אותן "זכויות אדם וערכים מהוללים" הם אלה שהביא לנו את המהפכה הצרפתית, את החוקה האמריקאית, את הרעיונות הנשגבים שעלינו כבני אדם לחיות לאורם, אבל שובל רואה בהן פונקציות בטלות. אך שוכח שובל שבפונקציה, אם מבטלים את התנאי הראשון תתקבל רק פונקציה חלקית...

מר שובל, אני כאן בשביל כל ה"פונקציות" האלה כי רק בזכותן אתה יכול לשבת בנוחות ולומר את דברי הבלע שלך. אני כאן כי אם לא ישמע הקול השפוי והאוניברסלי הזה אנחנו דנים את עצמנו להיות מדינת אפרטהייד ובקרב האומות בעולם, אין מקום למדינה שכזו ותעיד על כך ההיסטוריה האנושית. אני אולי נמושה, אבל הנמושה הזו לא מתכוונת לרדת מכאן גם אם לך יהיה יותר נוח. אין יהודים שמנצחים ישראלים או ישראלים שמנצחים יהודים - אלה הפונקציות שיש במוח שלך הבעיה היא שגם במתמטיקה אתה לא ממש מבין. במדינת ישראל יש מקום ליהודים - חילונים ולא חילונים ואין שום צורך בהגדרה המטופשת הזו, הדבר היחיד שיש צורך בו הוא להפריד דת ממדינה כדי שחילונים כמוך לא יוכלו בשם הדת לשאת נאומים ריקים אך מלאי פאתוס ודמעות בעיניים.  

בא שובל ובא בנט וצאן מרעיתם, משתמשים ב"פונקציות" הדמוקרטיות כדי לנגח את הדמוקרטיה שמאפשרת להם בכלל להתבטא כך ומנסים למכור לנו שהדמוקרטיה כמו שהשמאל רואה אותה היא אם כל חטאת. אבל דמוקרטיה, היא דמוקרטיה ותכונותיה ברורות מאוד וכאשר מצמצמים אותה זה לרוב לא נגמר טוב. כבר נשמעו טיעונים כאלה בעבר, חלקם אף הביאו למלחמות עולם. נראה שבשם התפל (גודל הארץ) ולא העיקר (קיומה הדמוקרטי לצד שכנותיה כולל המדינה הפלסטנית שעוד תקום לצידנו) מוכנים שובל וחבריו לימין הקיצוני למכור את כולנו עד שלא ישאר פה כלום. אז תודה לך רונן שובל שהזכרת לי למה אני כאן. אני כאן כי אנשים שחשבו בדומה לך רק בגרמנית רדפו את סבא שלי והביאו אותו לכאן והוא ציוה לי במותו לזכור תמיד מה זה להיות פליט, מה זה להיות אדם ורק אחר כך כל שאר ההגדרות כמו אישה, יהודי וגו'. אני אשאר כאן, במחילה מכבודך, כי אני צריכה לדאוג למען ילדי היהודיים אך החילוניים שמדינת ישראל "תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."

פוסט מאמסטרדם

פוסט מאמסטרדם הייתי חייבת. אם לא הייתי כותבת זה היה שובר את כל האמינות שבניתי, לא? ואיך הייתי יכולה שלא לספק לעולם הרחב והמצפה בקוצר רוח את מילותי להיום? הבעיה העיקרית בסיפור הזה, היא הכתיבה על הסלולארי. מאוד לא נוח ומסרס. אבל ננסה. 

יצאנו אתמול מהבית, הילדים נפרדו בשיוויון נפש מעורר השתאות וכבוד. בדרך לשדה הזלתי דמעה. כנראה שהייתי צריכה טקס מעבר קל. לא התייפחות קורעת לב, אלא דמעות שקטות, בודדות ומעורבות - עצב, חשש, התרגשות ואפילו שמחה.


שדה תעופה כשאתה טס במחלקה ראשונה הוא נטול חיכיון ומנהלה, תוך 5 דקות סיימנו ביטחון ו- check in. בארץ המובטחת היא הדיוטי פרי אנחנו לא מהמתלהבים - אלכוהול וטבק ונגמרו העניינים. בשעה שנפניתי להתמכרות שלי, היא קפה ברד, איתמר קצת בדק אלקטרוניקה. התיישבנו, פגשנו חבר ותיק, כזה שכיף לפגוש ומרגיש הכי נוח. הצטלבות שכזו בטרמינל. הגענו אחרונים לטיסה. לדיילת קראו קרן הגר, היא התרגשה מהבדל האות היחידה לאורך כל הטיסה, מה רבה היתה שמחתה שגילתה שגם אני הייתי דיילת. משעשע.

וינה, אמסטרדם וכל שניה במטוס שוברת שיאים במרחק הפיזי ביני ובין הילדים. תחושה מוזרה שמקננת בי, מודעת ונחבאת ולגמרי לא משתלטת.

הטיסה מוינה לאמסטרדם כבר מתנהלת בחשיכה. ירח עגול ומלא ולבן מלווה את דרכנו, משתנה בין עננים, ופתאום כוכב נופל ונכבה לאורו של ירח. אולי קיבלתי משאלה. כך או אחרת אני בפעם הראשונה מזה עשר שנים בחופשה זוגית, כמה מוזר ומשחרר.