כשהתותחים רועמים אסור לה למוזה לשקוט, השתיקה היא לא רק קבלה היא גם מתן לגיטימציה. המוזה אולי רוצה לשקוט, להיאטם לנוכח האש, הלהט והסכנה, האדם רוצה שקט, אבל אין שקט. הלוואי שיכולתי למלא את האויר מסביב במילים ולמנוע את הדי הפיצוצים שאינני יודעת אם הם נפילות, התפוצצויות או יירוטים, אם בכלל אנחנו באמת מצליחים ליירט טילים. אנחנו כן מצליחים ליירט את התקווה, אבל יותר מזה את הספקנות. מי השפוי בדעתו שרוצה לכתוב נגד מלמחמה בעת ישיבה בממ"דים ובמקלטים? גם המבצע הזה, כמו רבים לפניו מנוצל בעיקר כדי להשתיק אותנו. כן, זה לא פופולארי להגיד את זה, אני יודעת. הרי זה המבצע שיביא לשקט מהחמאס, זה המבצע שיחליש את החמאס ויראה לו מי בעל הבית.
אבל ישראל היא לא בעל הבית. השטחים ועזה הם לא חלק ריבוני מישראל. אפשר כמו בנט להגיד אין פלסטינים, אפשר כמו השופט לוי ז"ל להגיד שאין שטחים כבושים. אפשר להגיד הכל, רק שזה לא אומר שזה אכן ככה. עובדתית יש ישראל ריבונית והיא בגבולות 67' כל השאר זה משאות נפש לכאן או לכאן בהתאם לעמדתו הפוליטית של הדובר. העובדה היא ש- 47 שנים אנחנו כובשים אוכלוסיה ומונעים ממנה חיים ריבוניים. 47 שנה של חיים בלימבו, לא כאן ולא שם. ייאוש שהולך וגדל, לא כאן - שם, כי היאוש גדול יותר בצד הפלסטיני. 47 שנים שמוכיחות שאין להם כלום ולכן גם אין להם מה להפסיד. מה עוד נעשה להם? רובם חיים בעוני, תחת איומים, תחת שלילה של זכויות אדם, תחת צבא, תחת אי וודאות. אבל אי אפשר לשלול את התקווה שלהם ואת התקווה הזו רובם מרגישים שגם אותה אנחנו רוצים לחמוס ולגזול ואותה הם לא יתנו, זה אנושי לגמרי, אפילו עוד לפני פנדורה. זה לא מוליד דבר מלבד שנאה וכאב. כל מבצע שלנו מוליך עוד ועוד אנשים להבין שבעצם אין דרך אחרת. להחליש את החמאס? הצחקתם אותי. הוא מתחזק מולינו ובתוך העם הפלסטיני. כל מבצע שלנו מחזק אותם יותר.
זעקות ה"להיכנס בהם" מה הן יתנו לכם? נכנסנו בהם בלי סוף. מה זה נתן? הנה מ- 2004 ועד היום, עשר שנים של מבצעים בעזה למיגור ירי הטילים על תושבי הדרום בפרט ועל ישראל בכלל:
אוקטובר 2004 מבצע ימי תשובה
ספטמבר 2005 מבצע גשם ראשון
פברואר 2006 מבצע מכת ברק
יוני 2006 מבצע גשמי קיץ
פברואר 2008 מבצע חורף חם
דצמבר 2008 מבצע עופרת יצוקה
נובמבר 2012 מבצע עמוד ענן
יוני 2014 מבצע צוק איתן
7 מבצעים קודמים שכבר כיסחו את התשתיות, אז איך לעזאזל הם ממשיכים לירות? אולי זה פרדוקס שלא ברא זנון? אתם לא באמת חושבים שבאמת נמגר גם הפעם את ירי הקסאמים ונשב 40 שנה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, טוב תחת עצי זית, זה קצת בעיה - אתם יודעים חישופים, שריפות, עקירות וכולי, חוץ מזה עצי זית זה כל כך רטרו. מה שכן, המוזות אולי שוקטות לאור המבצע הזה, אבל מה שעוד שותק ומוטל לפנינו זה כל שאר הפרשיות שכדאי היה שנטפל בהן, כי כמו כל דבר טיפול טוב מתחיל קודם כל מבפנים, אבל הממשלה הזו לא רוצה לתקן מבפנים, היא רוצה את היאוש שלכם והפחד, למה להתמודד עם חיצי ביקורת כשעדיף כיפת ברזל נגד טילים?
את הפסקת הירי המבצע הזה גם לא יביא, הוא גם לא יביא לקריסת האמונה שיש בשני העמים בשלום, הוא רק מעיד על מדיניות ממשלה. זה נחמד נורא להאמין שאין פלסטינים ואין כיבוש ואנחנו כאן בשל הבטחה אלוהית, רק שזה רק ימשיך את הבעיה. הממשלה הזו לא רוצה שלום, זה לא באג'נדה שלה. יש לה אג'נדה ברורה והיא לקבע את מה שיש מתוך אמונה שהציבור מטומטם. אם נמכור לציבור העדר תקווה בשלום, אפשר יהיה להשאיר את האליטה על כנה, את הזרמת הכספים למקומות הלא נכונים. כך ישאר מרחב תמרון אדיר לממשלה והציבור ימשיך לשאת שביב של תקווה אבל ינהה אחרי הדמגוגיה ויהיה תשוש דיו לא לעצור רגע ולחשוב. מי יטול קורה מבין עיניו כשהוא רץ לחפש קורה להסתתר מתחתיה עם כל אזעקה? למה שנשאל איך זה שאין כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות אבל יש כסף למבצע צבאי ויירוט? יש אזעקות, יש טילים - אין ספקנות. ככה זה נוח, הכי נוח. זה לא עניין של שום דבר חוץ מסדר עדיפויות.
ראש ממשלה ששנים כבר מזין את האש ומנסה להיראות כמו כבאי ואנחנו קונים את זה. מזועזעים שיש הקוראים לנקמה? מזועזעים מאספסוף שמחפש ערבי להכות בו? מזועזעים מאנשים שלא ממש אכפת להם מנער ערבי, אגב שמו מוחמד אבו ח'דיר, ואם נשרף בחיים? זה הכל רק מכה קלה בכנף וזה הכל. וזה כבר ככה כבר שנים. משפחות שלמות נהרגות עכשיו בעזה, 3 ילדים נרצחו ואם תעז לומר משהו יסבירו לך חת'כת בוגד שכמוך שיורים עלינו טילים, טילים!!!!!! אז יש לי סיפור בשבילכם ימשיכו לירות עלינו טילים, לא משנה עוד כמה מבצעים יהיו פה, זה לא ייגמר עד שאנחנו נגיד די. עד שאנחנו נסרב אקטיבית להיות אוייבים. עד שאנחנו נסרב לתת לממשלה הזו את הלגיטימציה. נמחץ, נרסק, נפוצץ, נפגע, ניירט, נחסל, נכתר, נירה, נשבור וכל עוד נמשיך לעשות את זה, ממש כמו הידרה, הם ימשיכו לצמח ראשים. ממש כמו סיפור פרעה שאנחנו טורחים לשנן שוב ושוב לילדינו - וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. העם הפלסטיני סובל תחת רגלינו, ידינו וגופנו המיוזע כבר שנים, הדיכוי לא יוליד דבר לבד משנאה. השנאה הזו רק תגדל אם נמשיך לענותם. כדי להבטיח את ילדינו כאן אין עלינו להסכים ולהתגייס למען עוד מבצע ולבאים אחריו, עלינו להתגייס לסרב.
אם באפריל, ראש הממשלה היה אומר, אני לא סומך על החמאס, אני לא מרוצה ממשלת האיחוד אבל בואו נבחו את העניין וננסה לראות לאן זה יוביל, עם כל החשדנות שבעולם, אני רק יכולה לשער שלא היה צורך במבצע הזה. אבל כנראה שגם אנחנו לא הפקנו את הלקח מסיפור יציאת מצריים (לזה מותר להשוות? כי הכתובות על הקיר מוכיחות שאת לקחי השואה הטמענו פחות, אז אולי סיפור מלפני כ- 3500 שנה כבר היה סיפק בידינו להבין?). כולנו מבינים שאם לא נפנה לשלום פנינו מועדות לעבר עמוד עשן, או שמא פטרייה. אולי בעצם אנחנו רק מחכים ליום שבו המחשב הרנדומלי של צה"ל יכריז על מבצע חדש "פטריית המצדה".
