ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:

א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו

ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק

ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי

ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים

תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.

הפגנה מאוחרת

במוצאי שבת, הערב, אבל עד שאפרסם מחר זה יהיה אתמול, נערכה הפגנת שמאל, הגדולה ביותר, אם להאמין לדיווחים, בחמש השנים האחרונות. ההפגנה "משנים כיוון לשלום, לא לדרך המלחמות", כן זה שמה הקליט והבומבסטי משהו, הפעם היא תוצר שיתוף פעולה של "מחנה השלום", יו נואו מר"צ, שלום עכשיו וחד"ש, כל הזועביז בע"מ (או שמא בעם?). 

ההפגנה הזאת שנתפסית אולי כהצלחה היא לא הצלחה בעיני, למרות שאולי ראוי היה שכן אראה אותה ככזו. למעלה מ- 10,000 איש הגיעו לכיכר, הפעם המשטרה לא נתנה לאנשי ימין קיצוני להתקרב להיקפה של ההפגנה, הפעם הגיעו עוד נואמים, גם ראשי מפלגות וחברי כנסת, הפעם הגיעו אומנים ואפילו דויד גרוסמן נאם. הפעם. הבעיה עם ההפגנה הזו היא שאמנם הקריאות שעולות משם הן חשובות ואולי אף הכי חשובות משום ששתי קריאות - שיתוף פעולה יהודי-ערבי ומו"מ לשלום, הן קריטיות. אבל היא מגיעה מאוחר מדי. תגידו ובצדק שעדיף מאוחר מלעולם לא וזה בהחלט נכון, אני שמחה שההפגנה הזו היתה הצלחה והאמירה שלה היתה חשובה, אם כי יש לי תחושה שמידת החשיבות שלה בקנה מידה לאומי היא לא גדולה. אני יודעת שההפגנה הערב היתה חיונית, אבל אני לא רציתי להיות שם. אתם יכולים להגיד שזו בדיוק הבעיה של השמאל - פלגנות צדקנית. וואלה, ייתכן שאתם צודקים. אבל היום לא באמת הרגשתי שחסרוני יורגש, עד עכשיו לכל ההפגנות בתל אביב נגד המבצע הגעתי, לכולן מלבד לאחת. הרגשתי שחשוב שאני אגיע, דווקא בזמן מלחמה ואיומי ימנים קיצוניים מבית, לעמוד על חופש הביטוי שלי, על זכותי להעביר ביקורת, על המוסר שמנחה אותי להיות קודם כל אדם.

ההפגנה היום היתה של השמאל, היא היתה חשובה ויצאה ממנה קריאה נפלאה, אבל בעיני הסאבטקסט שלה היה "שמאל נאמן", השמאל שחרק שיניים (אם בכלל) בזמן המלחמה, יצא לפרוק אדרנלין ולצעוק שלום בכיכר העיר, כל המלחמה הוא שתק והפגין סולידריות, רק חיכה שיתנו לו את את הסימן השלטוני שמאפשר לחזור ולהשמיע ביקורת. השמאל שחיכה עד יעבור זעם ומכר במידת מה את עקרונותיו בא לחפש קתרזיס בכיכר. חשבתי להגיע רק כדי להיות סופסוף שוב בהפגנת כוח של השמאל, כי בהפגנות האחרונות היה מהול איזשהו פחד, אולי בעתה, לא מאנשי הימין והמכות והקללות שלהם, אלא מההכרה שיש כאן רק קומץ קטן שרואה איך הכל משתגע. אבל אפילו תחושת הביחד הזו לא הביאה אותי לכיכר.

ההפגנה הזו היא קרשנדו סיום מפתיע ללגיטימציה שמרבית השמאל נתן למבצע הזה, ההתגייסות לסולידאריות ולרעיון של "קודם כל ישראלי" (כן, הקמפיין הזה יושב לי על הלב) שמרבית השמאל לקח על עצמו. אלה שהיו שם בכיכר התנערו בחודש של המבצע הזה מהשמאל "ההזוי" שתכל'ס אמר את כל הדברים האלה רק שעשה זאת בזמן המבצע עצמו, מתי שצריך היה. ההמון הזה גם נתן יד במידת מה לקריאות הבוגד שהועלו מול השמאל שוב ושוב. מי שבא היום להפגנה כל הכבוד לו מחד אבל אם הוא לא היה בהפגנות גם בזמן המבצע הרי שבעיני הוא לא שמאלן, הוא מצביע שמאל אבל הוא עושה את זה "נכון" ובלי להרגיז. מי שהלך להפגנה היום ולא הפגין בזמן המבצע הוא כזה ש"הולך להפגין דווקא עכשיו ולא בזמן המלחמה כי למרות שהמלחמה היתה מיותרת, העיתוי נורא חשוב ועדיף היה לא להפגין בזמן המלחמה, לא מנקודת המבט של הציבור הישראלי". שזה גם מתנשא וגם מראה עד כמה פריווילגית השתייכות פוליטית יכולה להיות. 

זה בדיוק מה שמפריע לי עם ההפגנה הזו, שהיא באה עכשיו, בשוך המלחמה. רוב האנשים שהגיעו היום מסכימים שהחמאס הוא יותר מבעייתי אבל יש לחזק את אבו מאזן ולשתף את הפלגים המדיניים בחמאס, הם מסכימים שהמלחמה היתה מיותרת, שהמחיר היה יקר, שזו הדרך שמובילה למלחמה/מבצע הבא, הם מסכימים שיש לקדם את הדו-קיום פה, הם מסכימים שצריך לחזק את היסודות הדמוקרטיים, הם קוראים לחידוש המשא ומתן. כל אלה בקווים כלליים מקובלים על מי שמכנה את עצמו שמאל, מי שהיה היום בהפגנה ומי שהיה בהפגנות בזמן המבצע. מה שעוד מקובל על מרבית האנשים שהגיעו היום זה שבזמן מלחמה כולנו מתכנסים סביב הדגל, מפגינים סולידריות ולא מביעים ביקורת רק מפיצים חיבוקים וקרני אור סביב. הדואליות הזו של שמאל היום בישראל היא מה שעושה אותו רפה כל כך ולא אטרקטיבי. זה מה שבעיני הוא לא מקובל. מתי זועקים נגד מלחמה אם לא בזמן המלחמה?

השמאל הזה שכל הזמן צריך להוכיח שהוא לא בוגד, שהוא בעד חיילי צה"ל, שהוא לא תומך חמאס, זה שמאל שאני מסרבת להסכים עם הטקטיקה שלו אך הוא מאגר ההיצע של מנהיגים בהם אני יכולה לבחור כל 4 שנים (בערך), מילכוד 22, סוג של.  אני לא מרגישה צורך להתנצל, אני מחזיקה בדעות שלי כל הזמן ולא מסווה אותן בהתאם לסיטואציה. אני לא בוגדת, אני לא מגנה את חיילי צה"ל אלא את המדיניות בשמה החיילים האלה מבצעים פקודות ואני בטח לא דוברת חמאס, ואם אני מאמינה שישראל צריכה ללכת למשא ומתן זה לא כי תלוי לי פוסטר של מוחמד דף על הקיר זה והוא כבר מהוה מרוב שאני נוגעת בו בהערצה, אלא בגלל שאני אדם ואמא וישראלית ואני רוצה לגדל את הילדים שלי כאן, בארץ שלי ובשפה שלי. אני לא יכולה להאמין שאת הסכסוך הזה אי אפשר שלא לפתור במשא ומתן אחרת אני אחראית על העונש הגדול ביותר בחיי הילדים שלי להמשיך לחיות את הקללה של מבצע רודף מבצע. 

השתיקה הזו של השמאל וההוכחות הקטנות האלה של נאמנות הן אחת הטעויות של השמאל. עצם העובדה, שבזמן מלחמה השמאל מאמץ לעצמו פוזה של זיקית שמשתלבת עם הנוף, משחקת בדיוק לידיהם של כל מי שטוען שהשמאל בוגד. אמירה שמאלנית עקרונית המכילה דמוקרטיה, דו קיום, משא ומתן, שלום (אני לא מתייחסת כרגע לנושא חברתי-כלכלי אם כי הוא לא פחות חשוב) לא צריכה להיות מוחלשת בזמן מלחמה. ההחלשה הזו יוצרת דה-לגיטימציה הדרגתית של השמאל והפיכת השיח הציבורי למרכז עם נטיה ימינה. 

ההפגנה הזו היא בעיני הכי קלישאה של מעט מדי ומאוחר מדי. היא נכונה והיא חשובה אבל היא בעיקר היתה כנס תמיכה נפלא של שמאלנים שרצו להרגיש טוב עם עצמם, אין לה באמת חשיבות. "לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה"? אם הייתם מפסיקים לשתוק קודם אולי היא לא הייתה משנה כל כך את פניה. אם עד עכשיו לקח ל"שמאל" להבין שאנחנו בבעיה, אין אלה להסיק שכנראה עד שהמסקנה הזו תהדהד ברחבי ישראל כבר כנראה יהיה מאוחר מדי. השמאל, לצערי, לא הביא עימו היום תקווה חדשה, השמאל יצא לדעתי להפגנה גדולה אחרונה עד לפעם הבאה שעוד פעם יהיה קצת מאוחר מדי.

בעיני היום כישראלית (לא קודם כל ישראלית, רק ישראלית), המצב בתוך החברה הישראלית עגום. במלחמה ואחריה, שמעתי אנשים אומרים שהמבצע הוכיח שהדור של היום הוא בכל זאת לא כזה רע. המשפט הזה הדהד בי וחילחל וזיעזע אותי כל כך, כי מה המשפט הזה אומר אם לא שהילדים שלנו נשפטים על בסיס מידת מוכנותם לשפוך את דמם למען המדינה? אם אלה המדדים, הרי שהחלטת שר החינוך להוסיף עוד מאות שעות תנ"ך לשנת הלימודים הבאה היא הגיונית. אם לא נרביץ בהם מסורת, אתוס ודת איך הם יהיו מוכנים לצאת לצבא ולמסור את חייהם? אז באמת אפשר להמשיך ולגדל פה דורות של ילדים שגדלים על אתוס והבנתם את המושגים דמוקרטיה וזכויות אדם היא לקויה ומוטה ולראות במו עיננו איך העשבים השוטים והלאומניים הולכים וגדלים ומכסים את המקום הזה.

ההפגנה של היום לא יכולה להיות כוח נגד מול העוצמות שבהן גלי הנגד מפעפעים בציבור הישראלי. ההפגנה היום היא בעצם בסך הכל טפיחה ידידותית לנתניהו על השכם, שאומרת לו אנחנו שמאל ידידותי ושוחר שלום ובאנו לעשות שלום, בתוכינו וגם עם הפלסטינים, אבל אם זה מפריע לך, אנחנו יכולים גם לקבוע מועד להפגנה שיהיה יותר נוח. אנחנו שמאל סתגלתן שלא רוצה לעשות בעיות ואם פניך לשלום נצעד לצידך ונעשה קולות של שטיח. 

מהצד השני, אפשר להיות נורא חיוביים לגבי ההפגנה הזו, ראינו כבר כמה האופטימיות הצליחה לנו, הרי השמאל חוגג על השלטון כבר 13 שנה (אם נתייחס לברק כאל שמאל). רוצה מאוד לקוות לטוב, רוצה להאמין שההפגנה הזו תשנה במשהו, אבל הולכת עם ההרגשה של "שיהיה לנו בהצלחה עם זה כי אני לא ממש רואה את זה קורה".

מתחשבנת עם עצמי וגם עם ראש הממשלה

השבוע הזה השאיר אותי מרוקנת. חסרות לי מילים וחסרה לי אנרגיה ודי ריק לי, ככה שתדעו. פרשת אדם ורטה הוציאה אותי מכליי, הפרשנות המצמצמת ממילא לרעיון הדמוקרטי הקיימת בישראל מעולם לא הרגישה לי כל כך סוגרת וחסרת הבטחה לעתיד כמו השבוע. מותה של שולה אלוני בוודאי לא סייע, אדרבא הוא רק הוכיח את העדרו של שיח הזכויות מהשיח הציבורי ואת שוליותם החברתית של אלה הנאבקים על קיומן של זכויות האדם, במובנן הרחב, בישראל. מותה של המנהיגה ששמה את האדם במרכז ולא חשבה שזו פריווילגיה של בורגנים בשבוע של רדיפה פוליטית חסרת שחר בעידן של דה לגיטימציה של שיח זכויות ושל השמאל הפוליטי בישראל, העמיק את תחושת הריקנות האישית שלי. 


ויש את ההפגנה בטבעון ולא יצאתי אליה, היו לי סיבות טובות לאי הגעתי אבל כולן נראות כל כך ריקות, כי בתכל'ס הייתי צריכה להיות שם. כל המדינה היתה עקרונית צריכה להיות שם ולכן בכלל זה לא היה צריך להיות בטבעון, כי זה של כולנו זה לא רק של טבעון וזה כולנו ולא רק אדם ורטה. וזה בכלל לא צריך להיות מיוחס לשמאל זה חופש הביטוי של כולנו. והשורה התחתונה היא שנשארתי בבית וזה עושה אותי לא ממש טובה כמו שהייתי רוצה. אז יצאתי לרוץ. מוכרחה להגיד שלהיות בלי שום אדם סביבי עשה לי רק טוב, אפרופו זכויות אדם. 

וזה לא שאין על מה לכתוב. יש את החשבון של נתניהו בג'רזי שמסתבר שהוסתר בעיקר מפני אשתו שמחזיקה בדיעה שהאחריות של איש ציבור מתמצית בזה שחשבון ההוצאות שלו משולם במלואו כי הרי מן הידועים שאיש ציבור עושה למעננו וזה המינימום שנוכל לעשות כדי לגמול לו. ולא שאין דוגמאות לזה, ולא תמיד צריך להשוות למנהיגים כמו אובמה, טוני אבוט, דיויד קמרון, אפשר גם לקחת דוגמא ממנהיגים אחרים, גם מהעבר - כמו פרדיננד מרכוס מהפיליפינים, פינושה מצ'ילה שהיו מצליחים לא פחות, או שלא. מה שמפחיד הוא שאם זה נכון, ונתניהו אכן החזיק חשבון מוסתר משרה בעיקר כדי לשלם ליועצים שהיא לא הרשתה לו לשלם מכספם (אבל למרבה הפלא החוק מחייב אותו שכן - לכו תבינו) או כדי להחזיר כספים למפלגה על חשבון ההוצאות ששרה ביקשה, אז הדינמיקה הזוגית וההשלכות ההרסניות שלה על ראש הממשלה, שממילא התדמית שלו אצלי לא משהו, היא איך לומר - מעט חולה. 

אבל מה שרציתי אולי להגיד שיום אחרי מותה של שולה אלוני, לא ללכת להפגנה למען חופש הביטוי ולתמיכה באדם ורטה נראה לי קצת כמו להפקיר את הדרך ששולה התוותה בצורה כל כך ברורה. mea culpa. צריכה לאגור קצת כוחות.  ההפגנה היום היא לא האחרונה, למי שמאמין בצדקת המאבק לזכויות אדם במדינה הזו מחכה עוד דרך ארוכה. טוב לפחות יצאתי לריצה, אומרים שזה טוב לסיבולת לב-ריאה...

טרגדיה, הפלסטינים מסיתים ועוד אוסף עלוב של תירוצים שמסתכם בצמד מילים - היעדר אחריות

אסופה של נושאים אקטואליים במרחב השיח הציבורי הישראלי:

ישראל במבוכה על פעולותיה? בכיר בממשלה יטען שבהכל אשמה ההסתה הפלסטינית.

אין הסכם שלום? טוב, זה לא אנחנו, זה הפלסטינים והשליחים המשיחיים של ארצות הברית.

ויכוח על מגבלות חופש הביטוי? אין בעית חופש ביטוי, יש אנשים שמרשים לעצמם לומר את מה שאסור ואם זה לא מספיק אז בואו נזרוק לכאן את השד העדתי.

שתי פעוטות מוצאות את מותן בשל הדברה? משפחה נספית בפיצוף כתוצאה מדליפת גז? "טרגדיה"  

צה"ל לא בהכרח מוסרי כל הזמן? "תראו את סוריה" (נו באמת? לזה אנחנו שואפים?) או לחלופין "לא שוחטים פרות קדושות"

עובד מחלקת המחקר והמידע של שרות התעסוקה חושף כי האבטלה אמיתי בישראל הגיעה ל- 23% שזה 17.2% יותר מהנתון הרשמי וטען שהצגת הנתונים הרשמית היא מצונזרת ומסולפת? נפטר אותו, זה לא שלא היו תקדימים - פרופ' שלמה יצחקי הסטטיסטיקאי הראשי, ד"ר גלעד נתן ממכון המחקר של הכנסת, אדר כהן הממונה על לימודי האזרחות- רשימה חלקית לצערי)

לא נראה לכם קצת מעגלי כל הסיפור הזה? קצת כמו שתו לי ואכלו לי ונשארתי לייבב לבד בחושך? אנחנו לא לוקחים אחריות על כלום ברמה המדינית ומה אנחנו מצפים מהאוכלוסיה? הרי אין לה ברירה כי אם להיות בגדר מחרה ומחזיק אחריו. מה ניתן ללמוד מהמנהיגים שלנו? זו הולכת להיות הכללה גסה, אך בכל אחת מהקטגוריות תוכלו למצוא יותר מדמות אחת שמתאימה לקריטריון - הם מטילים את האחריות למצב המדיני על כל גורם אחר מלבדם, הם מעניקים תספורת על גבינו לטייקונים ואנחנו נושאים בנטל, הם מלהיטים ומסיתים ומשתמשים במילה נאצי להטיותיה, הם מפרסמים נתונים מהונדסים כדי שאפשר יהיה להציג לציבור רק את מה שנוח, הם מעיפים את כל מי שלא נוח להם מעמדות מפתח, הם מושחתים, הם נהנתנים, הם בעלי סדר עדיפויות ציבורי מפוקפק, הם נוקטים במדיניות שאינה עונה לקריטריונים בסיסיים של זכויות אדם ופועלים לצמצום מעשי של זכויות האדם בישראל. אם המנהיגים הם תבנית נוף חברתם מצבנו נראה איך לומר - מעט רעוע ועתידנו לוט בערפל. זה לא ממש טוב. 

כשלמדתי באוניברסיטה, ברבים מהקורסים גם במשפטים וגם במדע המדינה, שמעתי רבות את המשפט שישראל היא בעייתית כמקרה מבחן בשל המון גורמים והעיקרי אולי הוא היותה כל כך צעירה. נאמר כי יש לבחון מדינה בראי של מאות שנים ולא עשרות בודדות. טוב, חלפו מאז אי אילו שנים (בקרוב אוכל לדבר גם בעשורים), אבל גם אז היה המשפט הזה הוא מאוד שמרני, אמנם סלחני ונכון אך גם לחלוטין מתרץ. היום כהורה, אני מצפה מילדיי, עם השנים, לעלות במדרג האחריות שהם לוקחים על עצמם, אני מניחה שנכון הדבר גם לגבי מדינות. אנחנו כבר לא ממש מדינה צעירה, בטח לאור כל המדינות האחרות שקמו אחרינו ומצליחות להפגין בגרות רבה יותר משלנו, אם כי כמובן תמיד נוכל להגיד שלנו יש בעיות גדולות יותר. בכל זאת יש מאחורינו כמעט 66 שנים ועדיין אנחנו תקועים בתוך סלחנות עצמית מלווה בתירוצים של ילד בן 5. אז נניח שכמו שיש שנות כלב יש גם שנות מדינה, ונגיד שכל שנת מדינה היא כמו עשור בשנות בני אדם, עדיין צריך כבר לעלות כיתה, לא? ולא אני לא קורצת לקמפיין של משרד החינוך (וחבל שהכספים הללו לא הושקעו במערכת במקום בפרסום - רק אומרת). עקרונית זה כבר כיתה א', לא? כי מה שהתאים לגן כבר לא כל כך מתאים בבית הספר, אני זוכרת שזה מה שהסבירו לי תמיד. 

ואם בעצות הוריות עסקינן, אז אני די לא אוהבת השוואות, אם במדינות שלידינו קורים דברים נוראיים יותר, זה לא אומר שאני צריכה להסכים עם מה שקורה כאן, פשוט כי זה לא המקור להשוואה. רוצה לומר התירוצים האלה עלובים - אם הפלסטינים כל הזמן מסיתים, הרי שניתן לומר בביטחון שאנחנו כל הזמן מסיטים. אני זוכרת שגם אמרו לי שצריך שניים לטנגו. אם ילדים מתים בשל רשלנות אישית חמורה והעדר אכיפה זה נקרא היעדר אחריות, אחר כך אפשר גם להגיד שזה טראגי. די, לכל התירוצים האלה. אנחנו צריכים להשאיר כאן משהו טוב שהילדים שלנו יוכלו להמשיך את החיים שלנו כאן, זה לא יתקדם אם נמשיך לתרץ ולא ניקח אחריות. אין תירוצים יש בעיה אחת המוגדרת בצמד מילים הרסני - היעדר אחריות.