אבני זיכרון

קירשהיין היא עיירה מנומנמת בהסן שבגרמניה, שעה ועשר דקות נסיעה מפרנקפורט אם אין פקקים. בשבת היא לרוב מנומנמת יותר. חמישה בנובמבר 2016, עשר וחצי בבוקר וקבוצת אנשים הולכת יחד למרכז העיר, לכיכר השוק, ליד בית מספר 3 היא נעצרת. מעגל האנשים נפתח. תזמורת מנגנת, אחריה נערות עם מזוודות ישנות במיצג על פליטים. קר. ליד הבית מתקינים 6 אבני מדרך, אני מעדיפה לקרוא להן אבני זיכרון. לזכר סבתא רבתא שלי מינה ורטהיים (לבית בכנהיימר), סבא-רבא מאיר ורטהיים שנאלצו לעזוב את העיר ב- 1937, וארבעת בניהם: הרברט (שעזב ב-1935), קורט (סבא שלי, שעזב ב- 1935), ולטר (1936) וגונתר שהיה בן 13 כשעזב עם הוריו.

שש אבני המדרך מול הכניסה לבית המשפחה

אמא שלי מדברת וכשהיא מסיימת לא רק שהקהל כולו מוחה דמעה היא גם קוראת לי להצטרף. אני לא יודעת מה לומר לכל האנשים האלה, אבל בן דודה של אמא מבקש לדבר. בן הדוד הזה הוא אחד האנשים הכי חביבים שאני מכירה, איש גדול שלא ניתן לתפוס בלי חיוך ושנינה. והוא נעמד שם מול בית אביו וסבתו וסבו ולפתע נגמרו לו המילים ובמקומן באו דמעות. והדמעות האלה כדרכן של נוזלים לבשו את הצורה של כל המילים שנותרו משתוללות בפנים. המילים שלא נהגו, שנדחסו כל כך חזק עד שרק בדמעות ניתן היה להוציאן. 

ואז החלטתי בכל זאת לדבר, 18 שעות מהרגע שנכנסתי לראשונה לעיר הזאת ששמה תמיד היה מהול לא רק בגעגוע, אלא בכאב האהבה והבגידה, הקשר והעקירה. 18 שעות אחרי שראיתי את הבית שאת תמונתו היכרתי, אחרי שנגעתי בקירות הבית, במשקוף המקורי, בדלת. הדלת. הדלת שסגר סבי. הדלת שסגר סבא-רבא ונתן את המפתחות לשכן ששש לקנות את הבית, ובתי יהודים אחרים, במחיר "מציאה". הדלת שאחרי שנסגרה בפעם האחרונה הפכה מיד לזיכרון של עולם שכבר לא ישוב. היד שניתקה מהידית, סגרה את הדלת על שנים של היסטוריה, הרפתה מהביטחון ונפנתה לחששות, לארעיות, למזוודה. הסתכלתי שוב על הדלת הזו וידעתי שעליי לדבר.

סיפרתי על סבא שלי, על ליל שישי בערב, 27.9.1935, ערב ראש השנה התרצ"ו, עת קיבל התראה מחבר ששמע שאנשי הגסטאפו עומדים לעצור אותו תוך שעה (הוא ניהל רומן עם אישה נשואה ונוצריה). על ריח הבישולים ותחושת החג מהם נקרע. למלא את הכיסים ולברוח, למי יש זמן לחשוב? הידיעה שהפעם הוא סוגר את הדלת לנצח. מחד דרוך וקשוב לקורה מסביב, מודאג וחושש ומאידך מודע לעקירה, לבריחה. רץ ברחובות העיר שהפכה ברגע אחד מעוגן של ביטחון לפחד מפני הבאות, שום דבר כבר לא בטוח, לא הבית, לא הרחוב, לא העיר, לא החברים. על מסילת הברזל, עליה רץ עד לעיר השכנה מרבורג מחשש שייתפס ברכבת, הוא משיל מעליו את חייו הקודמים. הדלת הזו שנסגרה נותרה סגורה עד ל- 5.11.2016. את הדלת שהוא סגר על העולם הישן, פתחו הלבבות בטקס הזה. וכמו קנדי בברלין בשעתו, היום 81 שנים אחרי, אני יכולה להגיד ich been ein Kirchhainer

זה פחות או יותר מסכם את זה. מה שנשאר הם לא אבני המדרך, מה שנשאר הוא אנחנו. 

אני לא יכולה להסביר את הכל, המקום הזה תפס אותי במקום הכי כואב שאפילו לא ידעתי כמה הוא חי ובועט בתוכי. המקום הזה צריך עוד זמן ומחשבות, אבל הוא מתחיל באבני המדרך האלה. אבני הזיכרון בקירשהיין ואבני הזיכרון שבתוכי.

      

מלחמת העולם הראשונה בזוית אישית

אתמול לפני 100 שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, זאת ששינתה את פני העולם לעד, עד שבאה מלחמת העולם השנייה והגדילה עשות ונטלה את תהילתה ולא בטוח שבצדק. אבל בכל מקרה כאן אסור להשוות ובראי הישראליות אין מכוננת כמו מלחמת העולם השניה, העולם היה ונשאר משני לאתוס הישראלי. היום הוא 3651 יום לרצח הפוליטי ששינה את הסדר העולמי כמו ששום דבר לפני כן לא שינה. נכון, זה הרי לא בלוג היסטורי, אם אתם רוצים היסטוריה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המרתקת של אבינרי בהארץ בסוף השבוע, אז מה פתאום אני מעלה את זה ככה ועוד בלי הכנה מוקדמת? עזבו את זה שאני סאקרית של היסטוריה ועוד יותר של אירופה מתחילת המאה ה- 20, ועזבו את זה שהסופרים הגרמנים, והאירופים בכלל, המועדפים עלי הושפעו מהמלחמה הזו והספרים שלהם מלווים אותי תמיד, מלחמת העולם הראשונה היא המלחמה שהותירה את אומה (סבתא בגרמנית) שלי יתומה מאב והשאירה אותי מסוקרנת לחלוטין לגבי סבא רבא שלי ומשפחתו שאפילו ארכיונים גרמניים לא ממש מספקים לי תשובה עליו. וביננו זה די מאכזב כי אם כבר ארכיון גרמני, אתה מצפה שבשם הסדר והיעילות תמצא שם תשובות. אז הצלחתי לדלות קצת תשובות, והרחבתי טיפונת את הידע ובכל זאת אני מדמיינת אותו יותר ממה שאני יודעת עליו. כנראה לכל אחד יש את האניגמה שלו, סופה של שלי שתתפצח.

פעם כל מה שידעתי עליו הסתכם בזה שהוא נפטר ב- 1917 ושקראו לו וולף (קיצור של וולפריד) ועל שמו נקרא דודי - זאב, שכבר נפטר, כנראה ששם זה נידון במשפחתינו לחיים קצרים. אומה שלי בעיקר סיפרה לי על המשמעות של מותו על חייה וחיי אמה (שקראו לה אמה והיא נרצחה במלחמת העולם השניה), האלמנה שנותרה עם 3 בנות והיתה חזקה כמו לביאה. 

בשנת 1880, קרו הרבה דברים - הוצב עמוד תאורת הרחוב הראשון, הושקה ספינת הקיטור SS Colombia, ד'יזראלי הפסיד בבחירות לראשות הממשלה לגלדסטון, צרפת סיפחה את טהיטי, הסתיים השיפוץ של הקתדרלה בקולון, החלה סופת הקור של 1880, גרפילד מתמנה לנשיא ארה"ב, נרשם הפטנט על הקופה הרושמת הראשונה, וחוץ מזה ב- 8 במאי נולד וולפריד הייסר, בנם של יצחק ויסה. איני יודעת דבר על חייו או מתי ואיך פגש את אמה, אהובתו. הוא הקים עימה משפחה בעיר הוף, ליד קאסל, הוא התגייס לצבא הגרמני כשאמה היתה בהיריון עם ביתם השלישית (אומה שלי). הוא נלחם בחזית ורדן, הוא קיבל את צלב הברזל (הסגול), הוא נלקח בשבי הצרפתי והוא מת ממגפת השפעת.  סיום די טראגי של חיים כל כך קצרים, אם אתם שואלים אותי. כבר שנתיים שאני יותר מבוגרת מסבא רבא שלי.

זו התמונה היחידה שיש לי שלו.

אומה שלי לא דיברה הרבה. אתם מכירים יקים מהתקופה הזו שהיו דברנים גדולים? אני נולדתי 5 ימים לפני שמלאו 38 שנים לעלייתם לפלסטינה של אומה ואופה שלי שנפגשו בלוכסמבורג, התאהבו, התחתנו ועלו על אוניית הפטרייה בדרכם לישראל ואף גילו שהם קרובי משפחה רחוקים מהצד הוורטהיימי של המשפחה. מהזמן שאני ממש זוכרת אותה אקטיבית, היא כבר היתה בארץ יותר מ- 40 שנה, העברית שלה לא היתה טובה (כן, בלשון המעטה), המבטא הגרמני שלה הלך לפניה, אפילו יותר מהחזה של דולי פרטון, בהתייחס לדולי פרטון כמובן לא לאומה שלי. כל הסובבים אותה היו מהמולדת הישנה, והיא ואופה (סבא) שלי התנהלו כאילו הם פשוט העתיקו את גרמניה לישראל, מינוס מזג האויר ועוד אי אלו סממנים מובהקים אחרים. אני שאלתי המון, היא דיברה מעט. כשהיא דיברה, היא דיברה בעיקר על שנות ילדותה, על אמה רבת התושייה שתפרה ובישלה לאחרים ועבדה ללא לאות לתת לילדותיה סיכוי בגרמניה הפטריאכלית וקשת היום של אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי קטנה לא הבנתי הרבה, היום אני מבינה שגיבורת המלחמה האמיתית היתה סבתא רבתא שלי. ללא בעל, בתקופה כלכלית כמעט בלתי אפשרית, אחרי שהעולם שלה נקרע מעליה ומשפחתה לא סייעה, היא בנחת הפשילה שרוולים וגידלה 3 בנות לתפארת ואף הרגישה בחושיה מתי לשלוח אותן מעליה כדי שלא ישארו בגרמניה הנאצית. אומה אמה, כך אני קוראת לה, היא הגיבורה האמיתית של חיי. 

חזרה אל וולפריד, למעלה משלושים שנה כל מה שידעתי עליו זה מה שסיפרתי לכם קודם. לפני 5 שנים בערך התחלתי להתעניין בגניאולוגיה. אמא שלי פתחה עץ משפחה ברשת ואני כל כך נסחפתי לנושא שלבסוף מצאתי כמה עצי משפחה ואיחדתי אותם יחד והתחקינו אחרי תולדות משפחתי בגרמניה עד ל 1700. אחר כך עברתי לשלב הבא של למצוא את קרובי ורחוקי המשפחה אונליין וניצלתי את הרשתות החברתיות בלי שום הגבלה כדי למצוא אותן (יש על זה אפילו כתבה בניו-יורק טיימס). לגרמניה לא יכולתי לנסוע מאין ספור סיבות (בעיקר הילדים ונושא התקציב, אבל למען הסר כל ספק לא בגלל המלחמה, אני מהישראלים שאוהבים את גרמניה ואני נושאת את אזרחותי, שניתנה לי בזכות ולא בחסד, בכבוד). לאט לאט הרחבתי את מעגל המחקר, הגעתי לארכיונים ולהיסטוריונים ובעבודת נמלים הרחבתי את היריעה המכונה ההיסטוריה המשפחתית שלי. 

מעט מאוד דברים אני יודעת היום על וולפריד, אני יודעת מי היו הוריו, אבל לא ממש יותר מזה, אני יודעת שסבו היה האופה של האזור ושמעו יצא באיזור כולו. כל כניסה שלי למטבח מלווה על ידי שניים, סבא רבא-רבא-רבא שלי וסבתא רבתא שלי - מדמיינת איך הגנטיקה שלהם פיעמה עד אלי ומסבירה לעצמי את אהבת המטבח בתורשה. זה אולי לא נכון, אבל לי זה עושה טוב, להמשיך אותם איכשהוא בכל דקה שלי שם. אני יודעת על אחיו, אך לא הצלחתי להתחקות אחריהם או אחרי צאצאיהם. אני לא בטוחה שאני יודעת במה עסק, יש השערות אך הן לא בטוחות. אני יודעת שהמסע שלי אחריו לא יסתיים עד שלא אגלה עוד פרטים. אני לא יודעת אם התגייס לצבא הגרמני רק משום שהיה מוכרח או שבאמת האמין שהוא חייב את זה למולדת. לא יכולה לדמיין לעצמי אותו עוזב את אהובתו ההריונית, את שתי בנותיו הקטנות ועולה על הרכבת בדרך למלחמה. אין לי ספק שהיה אופטימי ושהוא יחזור. לא יודעת אם כתב מכתבים מהחזית, לא יודעת על מה קיבל את עיטור הכבוד. אבל אני מדמיינת אותו רבות במחשבתי ונושאת אותו איתי לכל מקום. 

כשאמא שלי נסעה לטיול שורשים, היא גילתה אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה בעיר הקטנה שלו. לצד שמו היה צלב. היא תיקנה את זה. היום לצד שמו מופיע מגן דויד. אנחנו לא יודעים אם הובא לקבורה. מדמיינת אותו בתוך תלאות המלחמה הנוראית הזו, שבוי על ידי הצרפתים ובסוף המוות הקטן והנוראי הזה - למות במלחמה ממחלה. הרחק מכולם. אני מניחה שלפני שהזיות החום טרפו את חושיו, הוא הבין את המחיר שישלם והמחיר הנוראי שיהיה מנת חלקה של אשתו, שתשאר בודדה ללא מקור הכנסה וללא עזרה, אני מניחה שמליבו הדווי הוא דיבר אליה ואל בנותיו ודמותן חלפה בראשו עד לרגעיו האחרונים. האם נתנו לו מורפיום לכאבים או שמא הוא דעך לאיטו ביסורים מתמשכים? האם זה חשוב? אני משערת שלא. האם זה קורע את הלב? כן כמו עוד הרבה דברים אחרים. כמו כל מלחמה. סבא רבא שלי היה גיבור מלחמה, לא סתם מלחמה, מלחמת העולם הראשונה. והדבר העיקרי שאני לוקחת מזה הוא עד כמה המלחמה מיותרת ועד כמה הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה, יהיו מבחינתי תמיד אותם אלה שעשו ככל שביכולתם להימנע ממלחמה. גבורה אמיתית נמדדת בהיותך בן אנוש, חפץ חיים ומכבד חיים.

צלב הברזל של סבא רבא שלי היה במשפחתינו שנים רבות עד שהגיע האדיוט שבמקום לשמור עליו מכר אותו. אבל למרות שהייתי רוצה לגעת בצלב הברזל הסגול של סבא רבא שלי ולהרגיש לרגע חיבור פיזי אליו. אני מעדיפה לגדל את ילדיי ללא ממורביליות שכאלה. בלי שום סממן של סגידה למלחמה או לגבורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, שינתה את העולם לבלי הכר, מבחינתי יותר מכל היא שינתה את חייה של אישה אחת שנולדה יתומה, לאבא שיכול היה להיות שם ולחבק.  

ההנאה שבהסתה ובשנאת חינם

מסתבר שלא תמיד צריך קטליזטור כדי לחוות משבר, לפעמים הכל יכול לזרום על מי מנוחות ודווקא אז הדברים שמטרידים אותך ושאותם הקפדת לדחוס עמוק בנבכי נשמתך יוצאים מן הצללים באיטיות ומתוך כוונה. אה, בטח ציפיתם לאיזו בעיה אישית עסיסית ספוילר - אני עומדת לאכזב אתכם, זה לא חומר לטלנובלה עסיסית. יש לי דווקא הרבה חומר טוב לזה, אבל לא הפעם. אני גם לא אפתיע אתכם עם משהו שלא אמרתי, גם זה לא. אתם יכולים לוותר על הקריאה, אבל אישית אני אשמח אם תישארו, יש לי כמה דברים שאני רוצה להוריד מהלב.

אני קרן - אדם, אמא לשלושה, בת זוג, אישה, כותבת, ישראלית, עד כאן אין לכם שום סיבה להתרגש ממני - אני ככל האדם, מיוחדת כי אני מי שאני אני וחסרת כל ייחוד כי כמוני מתהלכים על פני כדור הארץ עוד רבים. ברגע שאוסיף שאני מאמינה בזכויות אדם ושמאלנית, כבר אחוז ניכר מהאנשים במדינה הזו יקטלגו אותי תחת הכותרת "בוגדת", לא יעקמו את האף כי זה לא מוצא חן בעיניהם, אלא ישנאו אותי חד וחלק. זה מטריד, לא בגלל שאני צריכה להרגיש את האהבה, אלא בגלל ששנאה זה רגש חזק, כזה שצריך סיבות כבדות. אישית אני לא מרגישה שנאה לאף אחד, אני מעדיפה להתרחק, אם כבר להרגיש בעוצמות עדיף שזה יהיה חיובי, יש מספיק דברים שליליים בעולם מכדי להתעסק גם בשנאה מיותרת. אבל יותר מזה, זה מטריד כי הבעירה הזו מאיימת על כולנו. בעידן של טוקבקיסטים בחסות האנונימיות, אנשים מעיזים לומר דברים נוראיים ולמרות שתסבירו לי עכשיו שזה מיעוט זה מחלחל לשיח הציבורי ואת זה לא ניתן לבטל. אם אלה עשבים שוטים, בל נשכח שעשבים שוטים נוטים להתפשט אם לא עוצרים אותם.

הרבה פוליטיקאים היום בהתנהגותם ומילותיהם נותנים הלכה למעשה גושפנקא לציבור לשנוא ולקרוא לכל אחר בוגד, או סרטן או כל מילה אחרת שתרצו. בישראל היום יש תמיד "אחר" שאפשר לשנוא. אם זה לא האחר מאריתריאה או סודן, זה האחר מאתיופיה, או האחר הערבי, או האחר הפלסטיני, או האחר המזרחי/האשכנזי, או האחר השמאלני או האחר האירופאי. והאחר בישראל הוא בוגד. מילה נוראית בפני עצמה. קל לנתק את הבוגד מהאדם הרגיל, הוא בוגד ולכן הוא לא כמו כולם. והבוגד הלא הוא זה שיפגע בנו ולכן יהיה זה אך נכון להוקיע את הבוגד. אבל הבוגד בישראל הוא רק אדם שחושב אחרת ממך, לא ראיתי (זה לא אומר שאין) שמאלנים שקוראים לאנשי ימין בוגדים, בעיקר משום שלהחזיק בדעות אחרונות זו לא בגידה, זו משמעותה של הדמוקרטיה. אבל אצלנו משפטים כמו "איני מחזיק בדעותיך אך אלחם על זכותך להשמיע אותן" הם פשוט לא מקובלים וזה בעיקר כי איבדנו את הדרך. איבדנו את המשמעות האמיתית של דמוקרטיה.

המון דברים נכתבו בנושא ההסתה, אין לי הרבה מה לתרום. יש רוח ציבורית של הסתה, שנאה ואלימות וזה מדכא. אנחנו חיים בעידן רווי שנאה, השנאה הזו מחלחלת לאיטה. השנאה הזו היא חלק ממדיניות ברורה של ממשלה והיא מדבקת והיא מתרחבת ובסוף, כרגיל יהיה מאוחר מדי. הלכתי לישון במחשבה שבבוקר אני אקום ואכתוב מניפסט קטן על חוסר היכולת לקבל את האחר ואדביק אותו לקיר של שרי ההסתה כמו נתניהו או בנט ורבים אחרים, שעל קירותיהם מופיעים ביטויים שגורמים לעור לסמור ובכל זאת הם אינם מוקיעים אותם. ניצנץ בי הבהוב שאם כל אחד שאכפת לו יפתח בקמפיין קטן משל עצמו, אולי משהו בכל זאת יתחיל את השינוי. מהמקום שבו אנחנו עומדים אם לא נעצור רק נתדרדר עוד יותר. אבל הפוליטקאים שלנו, שבטוחים שאלה בסך הכל קריאות אהדה למדיניות שלהם, לא מבינים שבסופו של דבר השנאה האלימה הזו כבר לא עוצרת רק באחר אחד היא מגיעה לכולם עד שהכל בוער. ראינו את זה בהיסטוריה אינסוף פעמים, אבל אסור להשוות.

הלכתי לישון מתוך מחשבה שאסור לי לשתוק יותר וזה הוביל אותי להבנה שיש דימיון רב בין ישראל של היום לגרמניה של לפני עליית הנאצים לשלטון. לזה מותר להשוות? גרמניה של אחרי חוזה ורסאי פיתחה נטיות אנטי דמוקרטיות ועדיין היו בה סממנים דמוקרטיים מובהקים שאף היו חסרים באותה תקופה בדמוקרטיות מבוססות אחרות (למשל זכות ההצבעה לנשים שלא היתה קיימת בבריטניה אז). חוקרים של אותה תקופה מכנים אותה רפובליקה ללא רפובליקאים, במידה רבה גם אנחנו דמוקרטיה ללא דמוקרטים. רוצה לומר אנחנו מקיימים דמוקרטיה פרוצידוראלית אולם אין הטמעה אמיתית של מושגים דמוקרטיים חיוניים כמו שוויון או זכויות מיעוט, להפך אנחנו לא מוכנים להכיל את העובדה המצערת שדמוקרטיה היא לא רק שלטון הרוב.

גם בגרמניה המשבר הכלכלי החליש את הרפובליקה, בדיוק כמו שאנו חווים כאן משבר כלכלי שמחליש כאן את מעמד הביניים (אם נשאר כזה), למרות שהממשלה מנסה לצייר שמעולם לא היה כאן טוב יותר. אבל מה שמפחיד הרבה יותר הוא דווקא התגברות הלאומנות, ממש כמו אצלנו. מי שלא היה לאומני הוקע כבוגד - נשמע מוכר? בחינה מעמיקה של התקופה הזו רואה התרופפות של ערכים מוסריים, של לאומנות מוקצנת ואלימה. במידה רבה תקופה זו יצרה באנשים תחושה שחזרה לערכים דתיים וטהורים מבחינה גזעית תביא את הישועה. לי זה קצת מזכיר את האחים והאחיות של בנט ואת הרצון הבלתי מסוייג של הממשלה הנוכחית לייהד כל דבר וליצור מדרג אזרחי של מי שווה יותר, או לחלופין את אמרתו האומללה של שר החינוך על השילוש הקדוש - שואה, אלוהים וצה"ל.   

לא סתם הדיון בכיתות הוא מוגבל, לא סתם עלעול בעמודי החדשות מוכיח שאותה מוסריות של צה"ל שאנחנו אוהבים לעטות על עצמנו היא פאסאד, לא סתם יש יותר ויותר תקריות אלימות בשטחים, זה קודם כל אנחנו - בנינו לנו כסות שנעים להתעטף בה והיא מאפשרת לנו להתנהג בצורה לא אנושית ולחשוב שהכל בסדר. אם תגובה על אכילת דובדבנים ללא רשות על ידי ילדות היא סיבה למעצר ועל זה אנשים מגיבים ב"נו ברור, הן לא צריכות להיות שם" אז כנראה שמשהו מתפספס קשות במוסר שלנו. האצבע על ההדק היא קלה והיא נעשית יותר קלה ככל שהשיח הציבורי מאפשר אותה והשיח הציבורי בישראל מזלזל בקדושת החיים. אני לא רוצה להוריש לילדים שלי עתיד כזה, זה מפחיד אותי. אני לא יכולה לשתוק יותר. כי זה נכון, אנחנו יכולים להתכנס בתוך הקונכיות שלנו, לעיתים לצקצק, אבל לחרוק שיניים ולהמשיך. אנחנו עושים זאת כבר כמה שנים טובות ואלה לא שנים טובות - אין שיפור יש נסיגה והנסיגה המוסרית הזו לא מנבאת טובות.

מדד השנאה מרקיע שחקים והוא מתקבל בלגיטימיות אינסופית, קולות המחאה הולכים ומתעמעמים כאשר קולות השנאה הולכם וצוברים מומנטום. הנה דוגמא - ערבי נהרג בתאונת טרקטורון? עשרות טוקבקיסטים ירדו על ברכיהם בתפילת הודיה ויבקשו שבאופן ספונטני יצטרפו אליו עוד. הרי זה מחריד בכל קנה מידה. אבל אף אחד לא מוריד את זה חלילה כי בשם הדמוקרטיה ניתן לומר הכל. 

האמנם בשם הדמוקרטיה מותר לומר הכל? אני הייתי תחת הרושם שדמוקרטיה מעניקה לך חירות כל עודד אינך פוגע באחר. אבל אצלנו האחר אינו זקוק להגנה, איכשהו יש תחושה כמעט לאומית שמותר להתיר את דמו של האחר. ומה שהכי נורא זה שהממשלה משתפת עם זה פעולה, היא מייצרת את הגל הזה ונישאת עליו. האמירות של נתניהו, של בנט ושל מרבית חבריהם לקואליציה מאפשרות בדיוק את השיח הזה. אני אולי יפת נפש וקל לפטור אותי בזה, אבל זה הרבה יותר גדול מנפשי היפה והתמימה. אני לא בוגדת בישראל בהיותי שמאלנית, דמי לא מותר. שיח האחים והאחיות של בנט למעשה מתיר את הדם של כל מי שאינו אח. אבל משפחה אפשר לבחור ואני למשפחה כזו לא רוצה להיות שייכת.

סיפורי רשת

בזמן לימודי לתואר השני, הבנתי שאחד הדברים שהכי מענינים אותי הוא כוחה של האינטרנט גם כאמצעי תקשורת וגם כמרחב חדש בעל השפעה חברתית, מדינית וחוקית. זה לא רק הכפר הגלובלאלי, זה לא רק הטכנולוגיה, זה גם ההשפעה על בני האדם, על ניצול הזמן שלנו, על השפה וקיצורי השפה, על יצירת הקשר בין אנשים, על חיינו מכל הכיוונים. למרות שזנחתי את חיי האקדמיים, נושא האינטרנט הוסיף לעניין אותי ואני עדיין מגלגלת רעיונות בראש ונדהמת כל פעם מחדש, לטובה ולרעה מהכוח האדיר שהמדיום הזה מעניק לנו מחד ומהתלות הבלתי מתפשרת שהענקנו לו בתמורה.

ולמה אני אומרת את זה שוב עכשיו? בעצם אין לי תשובה טובה לזה, ואולי כן. אולי זה בגלל שקמתי בבוקר לדיווח עצוב נוסף של חבר בארצות הברית שיושב לצידה של בתו בבית החולים. וחשבתי שבזכות הרשת החברתית חזרתי להיות בקשר עם  אותו חבר ילדות מארצות הברית. ואיך שללא הרשת לא הייתי יודעת שזה כבר כמה זמן שבתו הקטנה חולה ולרופאים אין מושג מה יש לה. ואיך הוא מעדכן את הקהילה הוירטואלית ועכשיו, כשבתו בבית החולים, רחוק מאוד מהבית והוא באמצע השבוע נמצא בבית עם בתו הגדולה, הוא יכול בבקרים להיות מחובר למחשב ולראות את ביקור הרופאים, לשמוע אותם ולשאול שאלות, הוא יכול להיות בקשר תדיר עם בתו ואשתו להיות כמעט עם היד על הדופק, הוא יכול בסופי השבוע, כשאשתו בבית והוא בבית החולים לראות את אשתו ולדבר איתה למרות שהיא מרוחקת מיילים רבים, לעבוד, להיות בקשר עם העולם ולדווח למי שצריך דיווח. בתוך כל הבלאגן של החיים שלו, זו הטכנולוגיה המופלאה שהגענו אליה שמאפשרת לו כמעט להיות בשני העולמות בעת ובעונה אחת והוא מקבל, בזכות אותה טכנולוגיה, גם אינסוף תמיכה מכל רחבי העולם ואיתה גם הרבה נחמה.  

זו לא הפעם הראשונה שהצלחתי להתחבר לכוחה של הרשת (נותנת לכם פאוזת צחקוק לאור ההקשר הקלוש למלחמת הכוכבים) - לפני 5 שנים בערך, פתחה אמא שלי עץ משפחה אונליין, לא אייגע אתכם אבל מכאן לשם, מצאתי את עצמי מארגנת עץ משפחה שהלך והסתעף והגיע עד לסביבות 1700, הגעתי לבני דודים בעלי מאגרים גנאוולגיים גדולים מאלה שהיו בקרבתי המיידית עם הסתעפויות לאנשים שחיים כאן איתנו היום ברחבי העולם כולו. מכאן התחיל המסע המטורף שלי שרתם את האינטרנט והרשת החברתית למציאת קרובי המשפחה שיצטרפו לעץ המשפחתי ויקחו בו חלק פעיל. מצאתי את עצמי שולחת מיילים הזויים באמצע הלילה לאנשים שמנסים להבין אם האיש שהגעתי אליו הוא קרוב המשפחה המבוקש. המעגל הלך והתרחב עד שאפילו כתב הטכנולוגיה של הניו יורק טיימס שמע על מאמצי האיחוד המשפחתי והחליט לכלול את סיפורי בכתבה נרחבת שהוא עשה על facebook והשפעותיה (לכתבה המלאה). הכתבה עוררה הדים, פירסומה אונליין גרר "פירסומי-בת" במרבית העיתונים היהודיים בארצות הברית והרחיב את השורות של המשפחה. האנקדוטה המצחיקה ביותר מהסיפור הזה, שכשלושה חודשים אחרי פירסום הכתבה החלו לשלוח לי הודעות תלמידי תיכון מאיזה בית ספר בשיקאגו, שם מסתבר שהמורה לתקשורת התלהבה מהסיפור שלי והכתבה נכנסה לסילבוס הכתתי ואפילו היה עלי מבחן. 

וכל זה בלי לדבר, על היכולת לענות על כל שאלה שהילדים שואלים בעזרת חיפוש קצרצר אחד והעובדה שלמגע אצבעותיי נפרשת כמות עצומה של מידע (וכן, אני מודעת גם למגבלות ולטעויות), כמו גם האפשרות לתקשר עם אנשים שנחמד לי לפטפט איתם מדי פעם, לשמור על קשר, להתעדכן. בלי לדבר על מפגשים מקסימים שנוצרו, על הרחבת העולם מבלי לנוע מביתי וכמובן על הבלוג הזה (רשימה חלקית). כן, יש גם המון בעיות עם הרשת והיא גם מרחיבה את ממדי הסכנות, אבל אני כותבת פוסט חיובי כרגע ולא בכך עסקינן. אני אוהבת את האפשרויות הגלומות ברשת, בעיקר את הרעיון של חיבור אנושי שהוא חוצה שפה, מדינה, מקום ודת, שהוא יוצר התחברויות על רקע של אהבה משותפת, תחביב, שהוא מחבר בין אנשים, ככה כמו שהם (לבד כמובן מכל אלה בעלי הכינויים, אליהם אני לא מתייחסת, אלא רק לאלה שאישיותם וזהותם הוירטואלית חד המה). 

אבל אם כבר ברשת עסקינן, איך אפשר שלא להתייחס לג'ירפה? אז אני לא הפכתי היום לג'ירפה. אני לא יודעת מאיפה חידת הג'ירפה התחילה, אבל זה בטוח הרגיש טוב לדעת שעניתי נכון כי לא הייתי רוצה להתמודד עם המוסר הכפול של לענות לא נכון ובכל זאת לא לשנות את תמונת הפרופיל, זה תרגיל יאיר לפידי כזה שלא מתאים לשנאוצרים שכמותי (כן, אני לא ארד מנושא יאיר לפיד, שדרך אגב היום התחמם על בנט בגלל הניסיון של "הבית היהודי" לקדם חוק נגד שיחרור מחבלים והסיבה שהוא נתן היא שזה לא קולגיאלי - אוף האיש הזה טמבל). הנימוס מחייב שאם כבר מדברים על הרשת וחדשות היום, אתייחס גם לניסיון האומלל של המועצה האמריקאית ישראלית בחסות משרד הקליטה ובסיוע משרד החוץ לסקור את עמדותיהם, ואם לדייק את נאמנותם, של יהודים וישראלים בארצות הברית, אבל זה כל כך עצוב שנדמה שאין מה להוסיף. בניגוד אלי, שאני מוצאת את הרשת טובה אלי, דומה שלמדינת ישראל הרשת מחמיאה הרבה פחות... כאילו באמת, עוד לא למדנו להיזהר מהמהמורות המביכות האלה? 

בכל מקרה, אלה היו מילים מעטות על האינטרנט, לי יש מוסקה להוציא מהתנור ודווקא את המתכון לא הורדתי מהרשת, קיבלתי אותו מיוונייה מקומטת ולמודת מוסקה שידעה על מה היא מדברת למרות שלא דיברנו באותה שפה, ברשת לא היינו מצליחות כנראה, המתרגם של גוגל היה כבר הורס את המתכון...

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.  

החוק היבש לא נרטב אף פעם

היה לי רעיון על מה יהיה הפוסט הבוקר ואז חברה העלתה כתבה על משפחה בחינוך ביתי בגרמניה שהתעוררה אתמול, התחילה את יומה ואז כמו בסרט הוליוודי נחות מצאה את ביתה מוקף בשוטרים ואנשי יס"מ שבאו לקחת את ארבעת הילדים בגילאי 7-14. אל דאגה זה לא סיפור מעורר פלצות על הורים מתעללים או מזניחים, הם גם לא שייכים לתא טרור. אז למה? כי גרמניה היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה החינוך הביתי הוא מחוץ לחוק (נותנת לכם פאוזה לצחוק על גרמנים וחיבתם למערכות. לא משתתפת. ממשיכה). במדינה שמרימה בגלוי את קולה בנושאי זכויות אדם, זכות אדם כל כך בסיסית של הורה להחליט עבור ילדיו אינה קיימת.

שופט חתם על הצו להוצאת הילדים מחזקת ההורים והממונה על החינוך אמר שההורים לא יזכו לראות את ילדיהם למשך הרבה מאוד זמן. אבל האם אחד מהם חשב איזו טראומה האקט האלים הזה השאיר על הילדים וההורים? איך הילדים הרגישו במהומת האלוהים שהתרחשה בביתם בעוד אביהם, שלא התנגד ופתח את דלת הבית הוחזק על כיסא על ידי שוטרים באיומים? ואיך הם הרגישו כשידיים זרות ניתקו אותם מהוריהם והכניסו אותם לניידות? וכמה הם היו מפוחדים ואי הוודאות והכאב? ומי חשב על כמה הילדים האלה צריכים עכשיו את החיבוק של אבא ואמא שלהם. מה עבר לאנשים שהשתתפו בפיאסקו הזה בראש. 

החוק היבש בגרמניה אכן ברור ואין ספק שההורים עברו על החוק. אבל איך מגיעים למצב שבו מדינה מכתיבה להורים מה לעשות עם הילד שלהן כאשר לילד בבירור לא נשקפת כל סכנה? איך ניתן להעדיף תהליך חוקי שפוגע פגיעה אנושה בנפשם הרכה של ילדים על פני ילדות בריאה שלא מזיקה לאף אחד? איפה היה שיקול הדעת של כל אחד מהמבצעים? הקפדנות והדקדקנות הגרמנית גברה כאן על כל שיקול אחר, נשכחה המהות, נשארה פרוצדורה. ככה קר, ללא רגשות והכי נורא ללא כל שיקול דעת. יש לקחים שכנראה פשוט לא נלמדים.