לפרק את הכעס

אילוסטרציה. מספיק טוב

יש רגעים בהורות שהם רגעים מכוננים, כאילו בדיוק נשלחה איזו קרן אור מתוך ענן ובזווית העין את ממש יכולה לראות את הלפריקונים בקצה הקשת מרימים אגודל לציון שהכל סבבה, זה קורה לרוב שנייה לפני שהם מעיפים עליך קונפטי ואז, לפחות מטאפורית, את כבר מוצאת את עצמך עם מטאטא ויעה. הרגעים האלה עשויים להיות בכלל לא משמעותיים לילדים, אם כי הם כן בטטוח הארוך כי הם מציבים דוגמת התנהגות, אבל את כהורה יודעת שאם היתה משאית מדליות - זה בדיוק הרגע שהיא היתה עוצרת - כאן ועכשיו.

זה קרה לי היום כשלפתע מהסלון נשמע רעש של המון כדורי מתכת מתגלגלים על הרצפה (קטינא חקר מגנטים), זה לא שהייתי צריכה שניה כדי להבין מה קרה, אבל מיד שמתי לב שזה ממש אבל ממש לא מפריע לי. כשהגעתי אליו, אחרי שהוא כבר אסף די הרבה, הוא אמר שהוא פשוט רצה לדעת כמה גדול האשכול שהוא יכול ליצור עם מגנט אחד, זה היה הרגע שהייתי מוכנה לקנות עוד ערכה גם אם סופה להתגלגל על הרצפה. התגובה המעודדת שלי היא זו שגרמה לו לחזור לשולחן הניסויים ולבדוק אם הוא יכול ייצר צורה יציבה יותר. הוא אולי כרגע חוקר מגנטים, אבל התגובה הזאת עשויה להיות זאת שתדרבן אותו להתנהג כך במצבים אחרים - בלי להתרגש או להתעצבן.

כשהבכור היה קטן, התגובה הנונשאלנטית לדברים שהוא עשה, והוא באמת לא היה שובב גדול במיוחד, היתה יחסית מלאכותית ולרוב היה הבדל די גדול ממה שהראיתי כלפי חוץ ומה שהרגשתי בפנים. אני די בטוחה שלמרות שחשבתי שהצלחתי להסתיר - המאמץ, בין אם רציתי או לא, ניכר. גם היו פעמים שלא הצלחתי וכעסתי במקומות שלא הייתי צריכה לכעוס, אל הרגעים הייתי רוצה לחזור אליהם ולשנות. עם זאת אלה הרגעים שגרמו לי לשנות, אבל לא אהפוך את זה לתהיה פילוסופית, במקרה שדאגתם.

אולי זה השילוב של כל השינויים שילד ראשון מביא איתו, אולי זה כל התקוות שבלי משים אני לפחות עמסתי עליו, עד שהבנתי שהתקוות האלה הן לא שלו, הן שלי וכדאי שאתמודד איתן. לקח לי זמן להפנים סיסמאות כמו שהוא צריך את הסבלנות שלי ובעיקר את המקום לגלות את עצמו. את כל אלה כבר הבאתי להורות שלי כשנולדה המרכזית ובכל זאת עוד הייתי צריכה לתרגל. עם קטינא זה כבר הגיע די בקלות ועדיין זה כל הזמן שם ואני בטח עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אם יש לה סוף בכלל.

הרגעים שאני מצטערת עליהם כהורה הם רגעי הכעס, שאמנם לרוב הגיעו אחרי הפגנת סבלנות ארוכת טווח ועמוקת גזרה ועדיין הגיעו. ולא משנה מה היה לפני כן, אלה רגעי הכעס שנשארים. כעס הוא לגמרי לגיטימי, ילדים צריכים להכיר אותו כמו עוד סוגים של התנהגות אנושית. ילד לא יכול ללמוד לשלוט בעצבים שלו, אם ההורה שלו לא עושה זאת בכל פעם שהוא מתעצבן. כל מה שילד לוקח מזה אולי זה פחד, אבל בעיקר דוגמא. התפקיד שלנו כהורה, לפחות בעיני, הוא לא עריכת ההיכרות עם הכעס, זה בא באופן טבעי לכל אחד, אלא מה אנחנו עושים איתו.

כהורים, כשאנחנו כועסים בין אם התגובה שלנו היא צעקות, שתיקה רועמת, עלבונות או רקיעה ברגליים, זו גם הדוגמא שהילדים רואים להתמודדות. אי אפשר לכעוס עליהם באמת אם כאשר אחיהם הקטן יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם יצעקו/יעליבו/ירקעו ברגליים. בהערת אגב, יללות זה לא קטע של חיקוי הורי, זה רק אמצעי להגברת העצבים שכדאי לנטרל במהירות. ההתנהגות שלנו היא מקור לחיקוי והיא נותנת לגיטימציה לתגובה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. יותר מדי פעמים נתתי דוגמא לא טובה, כל פעם כזו שלחה אותי לחפש דרכים חדשות. הרבה פעמים חשבתי שמצאתי, לרוב גיליתי שלא, אבל כל ניסוי כזה נתן לי עוד כלי להבין מה אני יכולה לעשות ומה אני לא. 

לכעוס זה בלתי נמנע, השאלה היא מה עושים עם זה וזו שאלה חשובה. כי בעוד שליד אנשים זרים אנחנו לרוב משתדלים יותר, לא תמיד אנחנו משתדלים מספיק ליד הילדים שלנו, או שאולי אני החוטאת היחידה. מההתבוננות שלי על עצמי למדתי כמה דברים, בעיקר הבנתי מה אני לא רוצה, לא לעצמי ולא לילדיי. באופן עקרוני אני לא בנאדם כועס במיוחד וההורות הפכה אותי סבלנית למדי, אבל אין הורות נטולת כעסים. במצבים כאלה היום, אני עוצרת לרגע, אבל לא כדי לנשום או לספור או מעין אלה, אלא כדי רגע לחשוב ולשאול את עצמי מה הבעיה הכי גדולה פה. את השאלה הזו אני גם אפנה אל הילד ומפה אפשר לרוב ליצור דיאלוג, לפעמים צריך רק שקט. 

כן, כעס הוא בהחלט משהו נורמלי, אלא שהוא יכול להיות הרסני וגם יכול להיות קונסטרוקטיבי אם יודעים לפרק אותו נכון. זה לגמרי לא פשוט, אבל תגובה בריאה לכעס היא משהו שצריך ללמוד באופן עקרוני והיא בהחלט מכישורי החיים שכדאי שילדינו ירכשו. אלא שאני לא רואה איך ניתן לרכוש אותם בלי לקבל את הדוגמא הנכונה. הנה עוד אחד מהדברים שמוטלים מבחינתי עלינו ההורים. את המאבק הזה להשתפר אני חולקת עם הילדים, הם שותפים לניסיון הזה שלי לללמד את עצמי שימוש נכון בכלים להתמודדות בריאה. הם לא תמיד מצליחים ליישם את זה בעצמם, אבל הם מודעים והם משנים ואני מוצאת את זה נהדר.

אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שזה מגיע כשהבכור נכנס לגיל העשרה ואני רואה איך הוא לומד לאט לתעל את הכעס לאפיקים נכונים יותר. אני רואה שבמקום הסתגרות וכעסים באות מילים ואחריהם גם מעשים. לא, זה לא תמיד עובד, החיים מלמדים אותנו שהשינוי הוא כל הזמן הכרחי ושבתוך ההתקדמות גם יש צעדים אחורה. אבל הידיעה שלתהליך הזה יש ממשות מובילה אותי להתקדם והניסיון ההורי הזה עושה אותי בנאדם טוב יותר, לא אבסולוטית - אל דאגה, רק בהתחשב בנתונים הקיימים. אז גם הארכתי וגם יש כאן ילדים רעבים - אם כי זה יכול להיות מבחן לא רע להתמודדות שלהם עם כעס. סתם. צחקתי. עכשיו - מטבח.

במועל יד ובאגרוף קפוץ, עיירתנו בוערה כולה

אסור להשוות. תמיד אסור להשוות. 

אז לא להשוות את אתם אלה שצעדו אתמול ברחובות ערים בישראל בקריאות "מוות לערבים" או "כהנא צדק" וצרחו ועמדו במועל יד, וחיפשו ערבים לרוצץ גולגלתם לאחרים שהצדיעו במועל יד וחיפשו יהודים להורגם בתקופה אפלה שאסור באמת להזכיר אלא אם כן בקורבנות יהודים עסקינן?

אז אסור להשוות בין תגובתה האנושית והנכונה של אימו  ומשפחתו השכולה של נפתלי פרנקל "שאין הבדל בין דם לדם ואין הצדקה לרצח לאומני" ובין תגובותיו הלא שקולות של ראש הממשלה נתניהו? האחרון פירסם ביום שני האחרון סטטוס המגנה את האוכלוסיה הערבית ומעיד שמבחינתו הם אינם חלק מהחברה הישראלית עד שיוכיחו את עצמם וחמש שעות אחר כך שיתף פוסט על מציאת גופות החטופים וסיים במילים: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים – שהיו בדרך הביתה לפגוש את הוריהם – ולא ייראו אותם עוד. החמאס אחראי – והחמאס ישלם. יהי זכרם של שלושת הבנים ברוך."  חבל שהוא לא ציטט את הרישא של ביאליק: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!" הורים מוכי יגון רואים מעבר לנקמה בעוד ראש הממשלה מתחייב לנקום, יש לו חשבון לשלוח והחשבון הזה הוא on the house. 

אז אסור להשוות ילדות שמצטלמות עם דף על כתוב: "לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים! #ישראל_דורשת_נקמה" כחלק מדף פייסבוק שלם הקורא לנקמה ומזכיר לראש הממשלה שהגיע הזמן להיכנס בפלסטינים וכבר זכה למעל 33,500 לייקים (ביג לייק).

ואסור להשוות את הקריאות ללינץ' ומצהלות השמחה על כל ערבי שנפגע ולא רק עכשיו, זה כבר הרבה זמן, למצהלות הלינץ' למשל ברמאללה. 

ואסור להשוות בין השמחה על מתקפה אווירית בעזה למצהלות נפילות הסקאדים על רמת גן.

ואסור להשוות בין התגובה הישראלית לחטיפת הנערים ורציחתם לבין התגובה הישראלית לרצח הנער מירושלים. 


ואסור להשוות את השקרים למשפחות השכולות ולציבור כולו לתעמולה זולה או לניצול ציני.

ואסור להשוות בין יהודים לערבים, כי הם חיות אדם כידוע ואנחנו כל כך אנושיים.

ואסור להשוות תגובות של טוקבקיסטים כי אלה רק עשבים שוטים.

ואסור להשוות את בקשתו התנ"כית של ראש בני עקיבא ל- 300 עורלות (אגב עורלות אצל מוסלמים אפשר למצוא רק אצל ילדים מתחת לגיל 13) לקריאה לרצח מכוון.

אסור להשוות, אבל רק בגלל שנעשינו כל כך דומים ולכן זה פוגע בול. זה לא הסוף זו רק התחלה וזה אנחנו שצריכים למנוע אותה. אסור להשוות, אבל השריפה היא אותה שריפה.

אז למה לעזאזל כן מותר להשוות? מה מותר לעשות? ובכן, ידידיי, מה שמותר לעשות זה רק להצדיק את הצד היהודי של העניינים. אבל אל תתחילו עם השוואות לאפרטהייד גם את זה אסור לאור מצב העניינים. ואם אתם לא מבקשים מראש הממשלה להיכנס בהם ולנקום אז עדיף שלא תאמרו דבר כי אתם מיד נחשדים כאוהבי מחבלים ואוטו-אנטישמים. כי כנראה לשתוק ולראות אותנו עולים בלהבות זה הדבר הנכון לעשות.

כי חלילה אם נשווה נצטרך להסתכל לעצמנו בעיניים וקצת קשה להביט ניכוחה בעיניים מלאות בדם ושנאה. 

אז המדינה עולה בלהבות, כנראה שזה לא ממש חשוב. ממשלה שמסיתה את כולנו כבר כמעט שנתיים, מדינה שיוצרת פורמט של אחים ולא אחים ומי שלא אח הוא בוגד והבן של כולנו הוא הבן שמת. תחזיקו אותנו מפרפרים ח"י ימים בעוד אתם יודעים שכבר מת. ממשלת ישראל ניצלה את קלף החטיפה עד דק, עכשיו היא תוכל לנצל את קלף הרצח ולהצדיק את עצמה בתוך נחשול הדם ומי ישלם? החמאס, אנחנו אפילו לא יודעים שזה החמאס. אבל גם אם ניכנס בחמאס המחיר הוא עלינו.

אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו? ובמה ניכרת המדינה? בכוסה? בכיסה? בכעסה? אם זה המצב אז נראה לי שהכל כבר ברור. הניסוי הציוני הזה לא מוכיח את עצמו, אבל אני לא אשתוק ולא אברח. אם אלה עשבים שוטים זה הזמן לעקור אותם מהשורש, גם בציבור וגם מההנהגה. לא נותרה לנו הפריבילגיה של צקצוק ולהמשיך הלאה. מי שעוד אוהב את המדינה הזו צריך לצאת ולא מגבולותיה, אלא לרחובותיה - לשטוף את המדינה בהתנגדות לא אלימה לאלימות ששוטפת את הרחובות שלנו, לקריאת השנאה שמאיימות קודם כל עלינו עוד הרבה יותר מאשר על החמאס. הדרך היחידה לחיות פה הוא לנפץ את שלשלאות השנאה והנקמה ולא להסכים אלא לדו-קיום, כזה שמאפשר בראש ובראשונה את קיומנו כאן. אם לא נעשה זאת נשב פה על המרפסת ונספור את מתינו בעוד מעלינו עוברות ציפורים נודדות. השקט שלנו מאפשר את הרעש של כל המטורפים מזוגגי העיניים שבממשלה שלנו יש כאלה שקוראים להם אחים, הקול השפוי הוא זה שטוב כל כך לקרוא לו בשם הגנרי בוגדים. זה עדיין לא מזכיר לכם כלום? אז תעלו תמונות של זה שלא הרים את ידו במועל ותשאלו למה לא כולם ככה, אחר כך תסתכלו עלינו. אבל אל תשווה. אסור להשוות.

אני שוב הורסת, כולי צער. אני שוב משווה וההשוואה לא מחמיאה. אני עוכרת ישראל זה ידוע, ולא ברור למה אני לא נכנסת לאווירה. כי זה הכי מגניב להצטרף למדורת השבט, לצרוח, לקלל, לקלס, לאגרף, לשנוא, לשרוף ולשבור ובעיקר לנקום. הו כמה מתוקה הנקמה. 67 שנים אנחנו חיים במי התחיל קודם ומתי, זה לא ממש מוביל אותנו לאיפשהו. מעגל הנקמה כבר נוסה לעייפה, אנחנו מתדרדרים איתו בשמחה. אבל העיקר שגם הפעם נקרא לנקמה. מילים אחרונות מפורסמות? יוסטון וי האב א פרובלם? תנו לנו רק עוד נ-ק-מ-ה אחת ודי. רוג'ר אנד אאוט. 

הורות וסבלנות - עניין של תקשורת

בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?   

יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.

אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.

לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.

לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.

הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא. 

כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום. 

אם החלטנו לבלוע את הבולשיט שמאכילים אותנו לפחות נקרא לילד בשמו. זה לא איחוד החמאס והפתח זה אנחנו

לא כל כך יודעת איך להתייחס ליום הזה שהתחיל בסערה של סידורים ונקיונות והיה יעיל באופן יוצא מן הכלל. כל מה שהספקתי לעשות בבוקר, עד שכל הילדים התעוררו, היה צריך למלא אותי מחדש באופן מספק דיו כדי להתרגש כל כך ולכתוב את הנוסח המודרני לאשת חיל מי ימצא ולהתאהב בעצמי מחדש. אבל האנרגיה שלי מרגישה שאולה לחלוטין, מרגישה שאני בכלל לא עובדת על אנרגיה אלא על כעס. אין שום כעס במישור האישי אם שאלתם את עצמכם - לילדים ובנזוג שלום. אבל הכעס הזה יושב עלי, לא מאפשר לי להעביר אותו הלאה באיזו שנינה. ישבתי מול הטוויטר, כתבתי ציוצים ומחקתי והרגשתי מחוקה בעצמי.

עצבנות שמחלחלחת לכל חלקה טובה. זה לא החום, זו לא הכתבה המעצבנת הראשונה שקראתי היום (על הנקה בהארץ), שאחריה המשכתי גם לקרוא על ההמלצה לבנות מעון רשמי לראש הממשלה וגם לקנות לו מטוס (לא נותנת לעצמי אפילו להתחיל), זה לא הנאום המעצבן של לפיד מאתמול בערב בקונגרס היהודי האירופאי שאפשר לראותו וגם לקרוא אותו בדף הפייסבוק שלו (אל תתנו לי להתחיל, אבל זה אותו איש שטען שהפלסטינים מפוצלים ועכשיו לנוכח האיחוד בין עבאס והחמאס הוא טוען שהמצב בלתי אפשרי - עוד פרדוקס של זנון [מהמאה ה- 16 כמובן]?), זו לא התגובה האומללה של השרה ליבני על האיחוד ברשות שרק מוכיחה שצריך לתלות עליה שלט "נגרר", זה גם לא ניצולי השואה ומצבם העגום ושר הרווחה שמבטיח ששנה הבאה יהיו פחות ניצולים מתחת לקו העוני (אני מניחה שעוד מקסימום 20 שנה לא יהיו בכלל, לא ככה?), זה גם לא הדיווחים על נהג במשרד ראש הממשלה שאנס ילדות או בכיר במשרד שצילם מתחת לחצאיותיהן של עובדות במשרד, אפילו לא הכאב על החייל בן ה- 19 שמצא את מותו בדקירה בדאנס-בר, או הידיעה שנהרסים כרגע עוד כמה בתים בשטח c ועוד חיים של בני אדם נקרעים ברגע זה. למרות שאני חייבת לציין שכל אלה סיבות טובות להיות מדוכאת. 

הכעס וחוסר האונים הם מכל אלה וככל שלוקח לי זמן לפרסם, ולוקח לי, מתווספות עוד. את הדובדבן של היום - התוכנית ללימודי שואה מטרום חובה - אני משאירה לפוסט הבא. לא פשוט למצוא דקות כתיבה בתוך העומס של החינוך הביתי. אבל מה שהכי מעצבן אותי הוא שדרי גנון נתניהו בטוחים שאנחנו פשוט חבורה של סתומים שאפשר למכור לה כל דבר. למה עכשיו? כי אחרי שניסו למכור לנו את ההסתה הפלסטינית, את זה שאין פרטנר, את זה שקרי הוא משיחי ואולי בעצם לא, את זה שמוכרחים להכיר במדינה יהודית כי ישראל זה פשוט לא מספיק, את זה שיש פילוג בין עזה לרמאללה, את זה שהפניה של עבאס לאו"ם תוקעת, בטח פיספסתי משהו אז עכשיו מוכרים לנו שהאיחוד בין החמאס לפתח זה לגמרי הקש. די כבר לכל הטיוחים. האמת הפשוטה היא שאין אף אחד, אף אחד בממשלה הזו שבאמת רוצה שלום. הארכת המשא ומתן נועדה לשם דבר אחד העמקת והרחבת ההתנחלויות, לשם נשואות פניה של ישראל. אין פרטנר מצידנו וזה לא חדש. זה כל כך old news שזה מייגע. ואין מה לחשב את הימים עד לקץ הממשלה הנוכחית כי אלא אם כן יקרה משהו דרמטי, כי הממשלה של היום תהיה ככל הנראה גם הממשלה הבאה, מינוס פלוס וזה רק בגללנו. היובש האקלימי הוא גם יובש מדיני ומנסים למכור לנו שקרים, משל הייתה הממשלה אוטו גלידה במדבר. קראו לזה איך שתרצו - פאטה מורגנה, זריית חול, כל דבר אבל זה בטח לא אמיתי. מנסים למכור לנו מציאות מדומה ושנאמין בזה. הדיווח האחרון מוכיח שכנראה זה מצליח - אנחנו מקבלים ושותקים.

תנו לי רגע, מבטיחה שזה יהיה קצר, יש מספיק פרשנים טובים ממני. אבל מיהו ראש הממשלה שאנשיו מדברים עם הניה בנושאי ביטחון באופן שוטף? בנימין נתניהו. ואת מי מייצג הניה? את החמאס. אז מה פתאום אי אפשר להמשיך משא ומתן? למה צריך 6 שעות של דיונים בקבינט כדי שכל השרים יצביעו בעד הפסקת המשא ומתן לאלתר? או, טוב ששאלתם, כי גם לי זה לא ברור, אולי רק כדי שזה לא יראה כמו שליפה. ואז עוד לצאת בהודעה שהקבינט החליט לא לפרק את הרשות הפלסטינית? אנחנו לא יכולים לפרק את הרשות הפלסטינית אלא אם כן נחליט לצאת למלחמה. כמה דמגוגיה אפשר לבלוע? זה לא שאנשי החמאס הם בבת עיני, אבל גם על הפתח טענו בזמנו שלא מנהלים מו"מ עם טרוריסטים שרוצים להשמיד את המדינה. אלה הם השותפים שלנו למשא ומתן ונתניהו יודע את זה מצוין. כל מה שיש כאן זו אסופת פחדנים שלא מעוניינים להגיע באמת לפיתרון של שתי מדינות וכדאי שנפנים את זה. לו רק היתה לנו אופוזיציה שהייתה יודעת לתת פייט אמיתי.

לאחרונה ניסיתי בכל כוחי להימנע מלכתוב על פוליטיקה. יש לי המון סיבות - כבר לי זה עשה קצת רע והיו בי המון דברים שרצו לצאת. אבל יותר מזה מרבית האנשים שאני מכירה הסבירו לי שאין להם כוח לשמוע על הדעות הרדיקאליות שלי (טוב מזמן הבנתי שזכויות אדם נחשבות בישראל לרדיקאליות לשמה) ולכן הם פשוט מעדיפים לא להיכנס לבלוג שלי (לא זה לא מעליב, זה לגמרי לגיטימי), הבכור (שהוא אחד מקוראיי הראשיים) התחיל לקרוא לי בחיבה מעצבנט (מטריד, אך משקף), חברים טובים שגם מחזיקים בדעות כמו שלי הסבירו לי שבשביל פוליטיקה הם מעדיפים את הארץ ולקנח בפלוג, אנשי מקצוע הסבירו שלא משנה כמה אני רהוטה וכותבת טוב העובדה שאני כותבת מהבית ובלי מקורות עושה את הכתיבה שלי פחות מעניינת (כן, זו מעין דריכה על יבלות). וככה הצטברו להן ידיעות שמאששות את העובדה שאולי באמת לא צריך לכתוב על פוליטיקה ויש לפנות לאפיקים אחרים. מודה שהתעבורה באתר רק הלכה וגדלה ככל שאני כותבת יותר אישי ופחות פוליטי. כל האינדיקטורים שאמורים להוכיח שזהו, לא ממש כדאי לי לכתוב על פוליטיקה. אבל על כל החרא הזה שמאכילים אותנו בכפית אני לא יכולה לשתוק. הנה אמרתי את זה. 

זו לא בעיית זיכרון, זה עניין של פיתוח אחריות

הזיכרון האנושי הוא נושא מתעתע, גודל התעתוע מקבל ממדים מפלצתיים כאשר מדובר בילדים שלנו והזיכרון הסלקטיבי שלהם. על פניו הגדרת המושג היא מאוד ברורה, למשל בפסיכולוגיה, בצורה פשטנית משהו, המושג זיכרון הוא בעצם היכולת הקוגניטיבית שלנו לאגור מידע, לקודד ולאחסן אותו ולשלוף אותו בזמן המתאים . נהוג להפריד בין שלושה סוגי זיכרון ומי שמרגיש בצורך להרחיב מוזמן לעשות זאת, מיד כמובן עם סיום הקריאה בפוסט זה ולא לפני. זו אינה נקודת יציאה. מנגנון הזיכרון הוא למעשה מנגנון הישרדותי, למידה מטעויות אם תרצו, שאפשר לבני האדם להיזכר בידע  קודם על מנת להשיג אוכל, להסתתר, להימנע מסכנות ועוד. לכן, ביישום הנאמר בהקשר לילדינו, הרי שמן הראוי היה שנראה שהם זוכרים וגם לומדים מטעויות. לצערי, ממרום עשר שנותיי כהורה, אני חייבת במלוא הכנות לומר שלא כך היא.

לילדים יש יכולת לזכור כל כך הרבה, הם שולפים זכרונות מדברים נורא קטנים ואתה משתאה לנוכח היכולת שלהם לדקדק בפרטים. יש לי שלל דוגמאות כמו הבכור שלי שזוכר מצוין מי היה אביר הפליימוביל הראשון שקיבל בגיל 3, או המרכזית שמסוגלת לזכור איזה עוגה היתה לה בכל יומולדת ואיזה חלק מבצק הסוכר היא לקחה, או הקטן שמסוגל לזכור איזה שם הוא נתן בהצגה לכל דמות פליימוביל (למען האמת גם כל אחיו בעלי יכולת זו). וכך הם שולפים להם זיכרונות בקלות, ולפעמי, אתה יכול לומר להם משהו כל 5 דקות ואחרי שעה (זה 13 פעמים מאז הפעם הראשונה, אם תרצו לדייק) אם תשאל אותם למה הם עדיין לא עשו התשובה תהיה: "שכחתי". איך לעזאזל שכחת אם כבר 13 פעמים אמרתי לך בשעה האחרונה? - תהיה השאלה המיידית שתעלה בראשכם, גם אם לא תבטאו את זה, אבל כבר עדיף לדפוק את הראש בקיר או לפחות זה יהיה יעיל באותה המידה. 

כן, כך פועל זיכרונם המתעתע של הילדים שלנו. אפשר כמובן לבחור בדרך הכי לא יעילה שקרוב לוודאי רק תעורר עוד תסכול ולריב איתם על זה, אבל בחייכם 13 פעמים אמרתם וזה לא הספיק אז הריב יעזור? אתם יודעים שלא ואני לא צריכה לשכנע אתכם. במקרה זה, השכחה שלהם מביאה מיד לשאלה ההכרחית אם זיכרון קשור קשר הדוק להישרדות, איך הילד הזה לא מבין שאם ימשיך ככה הוא יהיה בסכנת  הכחדה? וזו שאלה מצויינת, כי אם הוא יודע שחוסר ההתייחסות שלו, הרי ביננו כולנו יודעים שזו לא בעיית זיכרון, מוביל לכעס וריב והוא בטח ובטח לא מעניין בזה (כולנו מבינים כמה כעס פוגע במערכת היחסים), אז איך לעזאזל מנגנון ההישרדות שלו לא מאותת לו שהוא מתקרב קרבה גדולה לפי תהום? ואם הוא כן מאותת לו למה הוא ממשיך לצעוד קדימה למרות איתותי הסכנה? אני לא פסיכולוגית, אבל אני חושבת שהסיבה לכך היא מאוד ברורה או שהנושא כל כך לא מעניין אותו שהוא מוכן לריב רק לא לעשות את זה או שפשוט הוא מעביר את האחריות ממנו ומכיון שהוא מבין שהריב ישאיר את האחריות שהוא לא רוצה לקחת לפתחם של הוריו, הרי שהריב הזה "שווה" לו.

נתחיל עם העובדה ששום ריב לא שווה, ואם בזיכרון עסקינן כנראה שהריב הזה הוא לא מה שיבנה את הזיכרון ואת שליפתו בזמן הצורך. אם זה עניין של אחריות אישית, וברור לכולנו שזה משהו שאנו מעוניינים לפתח בקרבם, הרי שלא נשיג אחריות או הכרה בה על ידי ריב, כל מה שנשיג זה ילד מפוחד שבטח לא למד דבר מהעיקר אותו ניסיתם להעביר. אני מאמינה בדרך של תגמולים והתניה - אם תעשה אז אני אעריך, אם לא תעשה לא תקבל כל עזרה ותישא בתוצאות לבד. היא אולי איטית, אך היא בונה בהדרגה את הכישורים המתאימים ונוטעת את האחריות ומכאן שגם את העשייה. בדרך זו אין גם צורך להזכיר שוב ושוב ולהתבאס מזה. צריך רק לזכור שצריך סבלנות ושברגע אחד של חוסר סבלנות, אתה תחזור מספר צעדים אחורנית, קצת כמו משחק נחשים וסולמות. כי בעצם הניסיון להקנות לילדים את קבלת האחריות, אנחנו צריכים לקחת אחריות אבל לא על מה שהילדים צריכים לעשות אלא על התהליך הנכון שלנו כהורים לעשות את זה. ילד לא יקח אחריות אם יריבו איתו, הוא יקח אחריות אם הוא יבין שהעשייה תתגמל אותו ותביא לו הערכה, בעצם ממש כמונו. גם אנחנו לא אוהבים לעשות מה שמכריחים אותנו, גם אם חייבים לעשות אותו. 

אם הבעיה היא חוסר עניין, אז צריך לבחון מחדש את הנושא ולנסות לבנות את העניין. אני יודעת שזו לא תשובה טובה למרבית ההורים, ושבחינוך ביתי זה אולי יותר קל אם כי אינני בטוחה, בעיקר משום שהנושאים שבהם חוסר העניין הוא גדול קשורים בעיקר בבית הספר על כל הקשור בו. אם הבעיה היא חוסר עניין בשיעורים (ואתם חייבים להסכים ששיעורי הבית הם די נוראיים עם כל השאלות שלא מעוררות שום מחשבה אלא שינון) הרי ברור שאינכם יכולים לשנות אלא בהשקעה אדירה של זמן וזו בעיה; ואם יש לכם את הזמן אתם בטח לא רוצים לנצל את זמן האיכות עם הילדים בניסיון העקר להפיח חיים בחומר הלימודים. לכן, אין ברירה במקרים כאלה לעורר בשיטה של תגמולים והערכה את האחריות האישית מתוך הבנה שהשיעורים הם מצב נתון. 

בכל מקרה, לילדים שלנו כנראה, אין שום בעיית זיכרון, וגם לא מנגנון שיכחה. יש להם את היכולת לנפנף כל דבר שלא מעורר בהם עניין או רצון. המקום שלנו כהורים, הוא להבין אותם ולבנות ביחד את המנגנונים הנכונים שיביאו אותם לקחת אחריות, לאט ובהרבה סבלנות. אבל הרבה יותר קל לגייס את הסבלנות למען רעיון שבונה את הילדים, כישוריהם והקשר איתם מאשר לגייס את הסבלנות לנידנודים, תזכורות וריבים. ובזמן שאתם מצליחים בדרך הפתלתלה הזו ובונים בעצמכם את המנגנונים שמאפשרים לכם לשמור על שפיות אל תשכחו גם לתת לעצמכם איזו מילת הערכה, זה עדיף על הלקאה עצמית אחרי שכבר התפוצצתם...

מחשבות וסערות בתוך חצי כוס מים

הבכור שלי מוטרד מהנסיעה שלנו, גם אם היא "רק" ל- 60 שעות. עשר השנים בהן לא לקחנו שום חופשה הן עשר השנים שלו. ועכשיו כשפתאום הרצף של הביחד הזה לוקח חופשה, הוא מוטרד ונבוך. אני מכירה את זה, גם אני הייתי ילדה שעסוקה בהמון מחשבות ולא ידעתי כיצד לסנן אותן. כילדה לא הרגשתי שיש לי מישהו שאוכל לשתף במחשבות הללו, לפחות הוא כן משתף - אותי. אני רואה אותו עסוק במחשבות המטרידות ואני גם רואה אותו מנסה להילחם בהן ואני גם שומעות אותו מדברר אותן ולכן אני יכולה לנסות ולעזור לו להתמודד איתן. בכורי דומה לי, יצא לעולם בדמותי ובצלמי, לקח מלוא החופן מחשבות שהיו לי כשהייתי קטנה והפכן לשלו. מחשבות שלא סיפרתי מעולם לשום אדם, יצאו ממנו כאילו סיפרתי לו מילה במילה את חוויותיי שלי. המחשבות שהיו לי, שנראו לי כמו תוצאה של סוג ההורות שהיו לי הוריי, הן חלק מהסיבות שדירבנו אותי להיות אמא אחרת. הורה נוכח בחיי ילדיו. אך כנראה שהמחשבות הללו הן תולדה של אופי ואין להן קשר עם סוג ההורות. זו התמודדות לא פשוטה, ההבנה שאין קשר בין סוג ההורות למחשבות טורדניות שכאלה, של "מה אם...", של החשש האמיתי להיות לבד. בהתחלה זה קרע אותי לגזרים, הרגשתי שאני מכילה ומכילה ושההכלה שלי אמורה להרתיע את המחשבות המציקות מלהיכנס לקיומו המאושר של בני. ההבנה שההכלה שלי כלל איננה קשורה הייתה משבר אמונה הורי אמיתי. חשבתי שאם אני שם בשבילו לא יהיה מקום למחשבות שכאלה, ההכרה שהן שם מצאה אותי לא מוכנה. כל הכלים שצברתי כהורה מכיל ואוהב לא יכלו לגנטיקה פשוטה.

בהתחלה כעסתי נורא, לא עליו, אבל גם לא ידעתי על מי. בניתי לילדיי עולם משפחתי אחר, הורות אחרת, שלא במודע עשיתי הכל שלא יהיה מקום למחשבות כאלה בחיי הילד שלי, שילדותו תהיה נטולת דאגות. לא הבנתי איך עם כל הניסיון לשנות, הצליחו המחשבות האלה לעבור לדור הבא. הו, הגנטיקה החמקמקה. כל פעם הכלתי והכלתי והכלתי עד שלא נותר עוד מקום במיכל שלי והרגשתי כיצד אני נסדקת מבפנים ונשברת. מחשבות הכפירה טמטמו את חושיי. ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי, לצמצם את הגבולות שלו, נלחמתי במחשבות הללו בכל כלי נשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי שידעתי. פרמתי קשרים במקום אחד ותפרתי במקום אחר, ביצרתי ושברתי ודבר לא עזר. בסוף פשוט עצרתי וקיבלתי את עצם קיומן. מאז יש כאן דו קיום, אבל העבודה רק התחילה. ללמד להתמודד ולראות כיצד הוא בונה לעצמו מנגנונים. במידה רבה זו המהות ההורית - לעזור לילדך לבנות מנגנונים עצמאיים ועד שלא הבנתי את זה, עד שלא הבנתי לא הייתי שום אבן גולל, הייתי אבן נגף. 

אתמול כשראיתי אותו שוב עסוק במחשבות האלה, כאמא את מכירה כל ניואנס בתוי פניו של ילדך, ביקשתי ממנו למלא כוס מים עד חציה. "אוקיי, מילאתי, מה לעשות? לשתות? לתת לך? להניח על השולחן?" "לא", באה התשובה שלי, "פשוט תחזיק אותה". עוברת דקה, הוא ממש לא יודע מה אני רוצה ממנו. "תמשיך להחזיק". ועוד דקה, הוא מתיישב, זה לא נוח לו. מחזיק בשתי ידיים אבל לא מניח את הכוס. "תמשיך להחזיק", הוא נע באי נוחות מופגנת אבל ממשיך. כשהוא התחיל להתלונן ביקשתי שיניח את הכוס. "אתה רואה, להחזיק את הכוס הזו לרגע זו לא בעיה אבל להחזיק אותה עוד ועוד זה לגמרי לא נוח, זה מרגיש מיותר. כך בדיוק גם המחשבות המציקות הללו. אם ניתן להן עוד ועוד מקום, הן תמשכנה להציק ממש כמו הכוס שהפכה למטרד. אז צריך פשוט ללמוד להניח להן, אחרת תחושת אי הנוחות תלך ותגבר. זה הכוח שלך, הכוח להרחיק את המחשבות לא לתת להן מקום. לא להחזיק אותן יותר, להניח, ממש כמו את הכוס". עכשיו משנאמרו הדברים גם אני הנחתי את הכוס המטאפורית שלי. אני יודעת שהוא יכול, שזה תהליך ארוך. אני סומכת עליו בכל חושיי, הוא יניח את הכוס, אולי לא עכשיו אולם משניתנה האפשרות להניח הוא ילמד לאיטו לעשות גם את זה.