לדעת חוכמה ומוסר - זה משלי, לא אני

שבת בבוקר, קפה, מרפסת, מקלדת. כל הדרכים מובילות לזמן עבודה. כן, עבודה. שבוע של סיומי שנה של הילדים וטרדות רפואיות שלי ומסתבר ששבת הופכת מזמן מנוחה לזמן עבודה פרודוקטיבי. למטה בפארק קבוצת הורים נעמדת מתחת למרפסת ומתחילה לדבר בקול רם, אני משתדלת לאטום את עצמי לרעשים. הדיון נסוב על גזענות וקשה שלא להקשיב. זה תרגיל פסיכולוגי מעניין, מסתבר (זה חדש לי), לשמוע אנשים מדברים אבל לא להיות באמת נוכחת. לרוב עולה מהגינה רק בליל של רעש לא מובחן, אבל הבוקר הגינה היתה שקטה והם עמדו ממש מתחת למרפסת, גבולות המחשבה שלהם היו כל כך מרתקים שהמחשבה על להביא אוזניות נקטעה באיבה. חייכתי בסיפוק כשעלתה השואה בהשוואה הכי פחות מתבקשת, כי גודווין צדק. הוא צדק.

כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.

אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון. 

שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות. 

הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין. 

הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר? 

כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.

בנט נמאסת

אחד הדברים הכי קשים לי בחינוך ביתי, וסילחו לי שאני קופצת ככה ישר לנושא ללא שהיות, זה כשאני נתקלת בקשיים החשוד המיידי, גם אם זה רק בעיניי, הוא תמיד אני. קחו בחשבון שאני מסוג האנשים שתמיד לוקח אחריות, גם כשזה לא קשור לילדים שלי ועכשיו תכפילו את זה, תעלו בחזקה, תכפילו ותעלו בחזקה וככה זה כשזה נוגע ללדים שלי. כזו אני לא יכולה לנתק. זה לא שאני בנאדם שסובל ממוסר כליות, ממש לא, אני פשוט תמיד בודקת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע או לתקן או לשנות. מאתמול אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה וכל הזמן משהו צץ ובלילה אני כל כך עייפה שאני פשוט הולכת לישון עם הילדים, להגנתי אציין שהם לא ממש הולכים לישון מוקדם

אתמול היה סיור במוזיאון ארץ ישראל ובפלנטריום ובזמן שהגדולים נהנו שם אני הצלחתי לשבור את הטיולון של קטינא שעוד נהנה ממנו בטיולים ארוכים, ללכת לשש חנויות ספרים ולצלצל לעוד שמונה עד שמצאתי ספר שהבכור צריך, לשבור את הכפתור של הרדיו ועוד עם הישבן ולקבל על זה הצעת מחיר של 950 שקלים. לאסוף את הגדולים ולחזור לרחובות, להעביר זמני מתמטיקה, לעזור לבכור ליישב סיכסוכים עם עצמו, לשחק, להקריא, לבשל, לנקות, לשמוע זמני נגינה, לקחת לקפואירה, לעשות עוד זמן לימודים, להכין ארוחת ערב ולאסוף את הבנזוג מהרכבת ואז לארגן לשינה. זה רק אתמול. היום? היום מוסך (התיקון עלה רק 11 ש"ח), לקחת לבאולינג עם חברים, לחזור, ללמד עברית, להכין ארוחת צהריים, לקחת לטרומבון, לעשות זמני מתמטיקה, לטפל בבכור שעלה לו החום, לטפל בקטינא מצונן, לטפל במרכזית עם כאבי גב שפצעה את עצמה ביד, לנקות את הקיא של החתול, לעשות כביסה, לנקות, להכין ארוחת ערב, ללוות בפסנתר את המרכזית שניגנה בכינור, להקריא ולשחק. אז לא הספקתי לכתוב. ובכלל כבר לא חמישי, אלא שישי וקמתי מוקדם בבוקר לכתוב אבל כרגיל גם התוכניות האלה השתבשו. לא מתלוננת.

ולמה כל זה? כי מאז אירעו אי אילו דברים וההקדמה על לקחת אחריות פתאום התאימה לי למה שלא עושה נפתלי בנט וכן אני שוב מעוצבנט. שנתיים כמעט שהאיש הזה שר, שנתיים שהוא משחק משחק שרק אידיוט לא יבין ועדיין הוא נמצא במקום שבו הוא יכול לשחק ושום בוגר אחראי לא נותן לו בעיטה בתחת בכיוון הדלת. יושב שר בממשלה נהנה מזרימת כספים בלתי פוסקת למגזר שהוא מייצג ולא מפסיק לתקוף את הממשלה שהוא יושב בה. הבעיה היא שבנט גוזר קופון פוליטי שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו שבנט יגזור. אל דאגה, לא התחלתי לחשוש לאינטרסים של נתניהו, נתניהו לעולם לא יהיה כוס התה שלי, אלה האינטרסים שלנו כאזרחים שמעניינים אותי. נתניהו לא מעיף את בנט כי הוא מפחד שזה יעלה לו במנדטים, עתידה של מדינת ישראל חשוב הרבה פחות מהבחירות הבאות. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את זה. 

איפה נשמע ששר בממשלה חושב שלממשלה שהוא יושב בה אין זכות קיום ועדיין לא מתפטר? גרוע יותר - ראש הממשלה שלו שותק ונותן לו להמשיך להינות משני העולמות. אם נתניהו לא מבין שבעצם העובדה שהוא מחזיק את הענף שבנט מנסה לנסר בסופו של דבר הוא זה שענפו יקרוס תחת העומס, אולי אין שום סיבה שאני אגיד משהו. אבל איך אפשר לשתוק לנוכח המחזה ההזוי והאבסורדי הזה?

אם יש משהו שצריך להיות ברור הוא שככל שישראל מתעכבת כך הסיכוי לשלום באזור מאיין את עצמו למוות. המחיר של שתי הקדנציות האחרונות של נתניהו הוא עוד מתים עתידיים על מגש הכסף ובנט מושך אותו עוד ועוד ימינה. נתניהו יכול להמשיך בהסתה שלו ולטעון שהפלסטינים אשמים, רק שאין כאן שני שותפים שווים, משוואה כזו מוכן רק הציבור הישראלי לקנות. לנו יש מדינה, לפלסטינים אין מדינה וככל שנקשה את עורפנו ולא ניתן סיכוי לשלום ונאשים את הצד השני, אנחנו דוחקים את הפלסטינים. דחיקת צד מדוכא ממילא לפינה גורמת להם להתייאש, היאוש הוא שמביא לאלימות. אלימות לא ניתן לפתור באלימות. אם באמת מדינה פלסטינית תוכיח שהרצון בשלום הוא שגיאה רומנטית של השמאל - למה לא להוכיח את זה? הרי בדעת הקהל העולמית יהיה הרבה יותר קל להצדיק מלחמה נגד מדינה פלסטינית תוקפנית מאשר להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים.

בנט הוא רטוריקן מסית והוא מסוכן גם למי שמחזיק בדיעות ימניות. בנט מציע עכשיו להפוך את ירושלים לג'נין שניה - לפעול ביד קשה, להרוס בתים, לעצור ולייצר מבצע מתגלגל. נורא קל ללכת שבי אחרי דמגוגיה שכזו, רק שבנט מציע לנו לחזור אחורה בזמן ולא מציע שום פיתרון מלבד כוח. הציונות החדשה שבנט מבקש להנחיל לכל בית בישראל היא לא ציונות, הוא מציע דת לאומית. קל לפרוט על נימים כאלה ברגעים של משבר, זה עלול להרגיש כמו פיתרון, אך פונדומטליזם לא פותרים בפונדומנטליזם נגדי, ההיסטוריה מלמדת שזה אף פעם לא עבד. במאבק התמידי בין ערכים אוניברסליים ובין אידיאולוגיות אחרות, עד עכשיו אלה הערכים האוניברסליים שיצאו וידם על העליונה גם במחיר של מלחמות ארורות ומליוני מתים. 

קל ללכת שבי אחרי שכרון הכוח, הוא רק זמני ולא יכול לפעול לאורך זמן. כבני אדם אנחנו יודעים שבשום מצב של עימות אין צד אחד שהוא לגמרי צודק, גבירת הצדק החמקמקה אף פעם אינה בבלעדיות של צד אחד, הכל שאלה של איך מניחים את העובדות. בנט מניח את "העובדות" שלו בנחישות ובבוטות ולציבור קל להיסחף איתן ולראות את ההיגיון שלהן, גם אם ההגיון הוא חד צדדי ולא משקף נכונה את המציאות. בנט מציע לנו כוח - בואו ניכנס בפלסטינים ונראה להם מאיפה משתין הדג, נחזיר לעצמנו את ירושלים (שאגב דה פקטו היא בידינו), נתקוף ולא נגן, נהיה נחושים ולא חכמים. במצב של סיכסוך כל כך סבוך זה עלול להישמע כמו פיתרון, במבט מלמעלה כל בר דעת יכול לראות שזה לא יביא לפיתרון. בנט רוצה שהפלסטינים יוותרו על השאיפה שלהם לא כי היא לא צודקת אלא כי אנחנו יותר חזקים ואלוהים איתנו, ככה לא פותרים סיכסוכים ככה מביאים סיכסוכים לידי רתיחה.

בנט חושב שלממשלה הזו אין זכות קיום? אם כך שיקום ויעשה מעשה ויתפטר. בנט לא מתפטר כי זה נוח לו והוא שאוחז בחבל משני קצותיו מבקש מהפלסטינים לוותר על הצורך שלהם במדינה משלהם כי הוא חושב שלא מגיע להם - הגישה האדנותית הזו קונה אחיזה בישראל. ישראל לא צריכה מנהיגים שמסתמכים על העבר כדי לפתור סוגיות עכשוויות, ישראל צריכה מנהיגים אמיצים שלא מתחבאים מאחורי קלישאות. ראש ממשלה חזק היה מעיף אותו מכל המדרגות. אבל זה מה שיש לנו ראש ממשלה חלש, נטול חזון או אופי. ממשלה שהורידה אותנו כל כך עמוק שאולה שאנחנו אפילו לא יוצאים לרחובות להגיד די. די לאוזלת היד המדינית שמתרגמת ליד חזקה, זרוע נטויה ועורף קשה. רק שכרגיל זו לא הממשלה שמשלמת את המחיר, אלה אנחנו. 

הגישה המתנשאת שישראל תציב את התנאים לקיומה או אי קיומה של מדינה פלסטינית חייבת להיפסק. בין אם אתה מחזיק בעמדה ימנית או שמאלנית הדרך הנכונה ביותר בעיני לפעולה היא לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית - זו בכלל לא שאלה אם ישראל מסכימה או לא וגם לא אם אלוהים ציווה לנו את הארץ. אם זה הצעד הנכון זה יוכיח את עצמו, אם לא ישראל היא מדינה שיכולה להגן על עצמה ולפחות לומר ניסיתי, השעטנז הזה של להחזיק בשטחים הכבושים, להגיד שזה שלנו והפלסטינים צריכים להתקדם וללמוד בטרם תהיה להם מדינה זו גישה אדנותית שלא מביאה לדבר מלבד להעלות את השטח עליו אנחנו יושבים באש. אם המדינה הפלסטינית תתקוף את מדינת ישראל תהיה לנו הגושפנקה להגיד שאנחנו מגינים על עצמנו. אבל בישראל כמו בישראל, אין הגיון יש רק צדק חד צדדי וכבר שנים הצדק הזה לא עושה עימנו חסד.