הפרינט לא מת, הוא רודף אמבולנסים

עם כתיבת שורות אלה כבר 6 נשים מעידות על הטרדה מינית או התנהגות לא הולמת בעלת אופי מיני שבוצעה לכאורה על ידי השר שלום. הפרשה הזו סוחפת את כל הרשתות חברתיות, אולם היא תופסת גם מקום מכובד בתקשורת. עם כל החשיבות בהעלאת המודעות להטרדה מינית ועם הצורך בהעצמת נשים נפגעות מינית וליצירת אוירה ציבורית מכילה, יש פה טעם לפגם. אין תלונה במשטרה, אין הוכחות, לא ברור אם יש עילה בכלל לפתיחת חקירה בנושא, מן הצד השני יש מתלוננות שחוסות באנונימיות ולא מספקות הוכחה ויש איש ציבור שנשפט לחובה בכיכר העיר בלי שנדע אם הוא אשם או לא. זה מחיר גבוה לאדם שלא הוכחה אשמתו.

בניגוד לפרשת מגל, שם יצאה רחלי רוטנר בוידוי אמיץ ואמרה "זה הסיפור, זכותי לשתף", בפרשת שלום אין התייצבות של אישה בשמה המלא שאומרת זה הסיפור שלי, אין כאן אימות לטענות. מה שאומר שאם השר שלום אינו אשם, גם אם הסיכוי מזערי, הרי שיש כאן לא 6 קרבנות אלא קרבן אחד ויש לזה נזק היקפי. אין זה אומר שהדברים לא קרו, רק שמוקדם מדי לשפוט. אלא שכבר מאוחר מדי - השר שלום נשפט במרחב הציבורי, בין אם מגיע לו ובין אם לא. פה הבעיה.

בפרשת שלום כדאי לציין שכרגע הסיפור הוא שיש טענה, אין לה הוכחות, אם כי ריבוי הפגעות מקנה לה אמינות מרובה. אבל לא ברור אם בכלל יש כאן סיפור ובכל זאת זו שיחת היום. אלא שההבדל בין שיחת היום לסיקור תקשורתי הוא רב. במקרה הזה על התקשורת האחריות להשאיר את הסיפור בפרופורציות הראויות – עוד לא יודעים כלום.

הסיקור התקשורתי מחוייב לאמת בפרסום, בפרשת שלום הנוכחית אין לדעת מה האמת. התקשורת נכנעת לפרובוקציה ובמקום לדווח על העניין בלאקוניות הראויה בטרם התבררו פרטים היא שועטת  אלי רייטינג. העיתונות אינה רשת חברתית, יש לה אחריות. הסיקור הנוכחי הוא כניעה לנורמה החברתית של "הכל שפיט" במדיה החברתית, אלא שלשפוט בלי לדעת את כל האמת לא מביא למיצוי הדין, זה רק כלי ניגוח לשמחת ההמונים. שנאמר "הבו לנו קרבן – נגילה ונשמחה בו". ואם הוא מפורסם ואם אשתו מהסוג הפרובוקטיבי – דיינו.

מידת האמון של הציבור בתקשורת מקורה ביכולת התקשורת להביא סיפור המבוסס על מקורות מהימנים ורציניים, אחרי שהעיתונאי נקט בפעולות סבירות לאימות העובדות. סיפור טוב נמדד לא רק במידת העסיסיות ופוטנציאל כניסות גולשים. את הגושפנקא שלו הוא מקבל מתוקף היותו הוגן, סביר ומידתי. פרשת שלום שבאה עלינו לטובה אין בה לא את זה ולא את זה ומוטב היה לתקשורת לשמור על אמינותה מאשר לרוץ אחרי הדם שנשפך ברשתות החברתיות, גם אם הטענות יאומתו בסופו של דבר.

העובדה שלא פשוט לנשים להתלונן ידועה, היכולת היום לצאת עם הסיפור גם דרך הרשתות החברתיות והתקשורת היא חשובה, אולם היא חייבת להיות מבוקרת כדי לשמור על אמינות הדיווח. פרסום העיתונאי מחייב אימות. אימות אינו הכניסה לפרטים המציצניים של מה אולי עברה המתלוננת, אלא סף כניסה ברור המפריד בין רכילות ובין עיתונאות. אי אפשר גם לחסות בצל האנונימיות וגם לא להביא תימוכין – תלונה במשטרה, הוכחות, בדיקת אמת.

מה שעולה מהסיפור זה שבניסיון להשאיר את הפרינט בחיים, הפכה התקשורת לרודפת אמבלונסים. זו שעטה על הקרבן עוד לפני מתן טיפול רפואי. גלגל הצריכה וההלעטה מזין את עצמו והוא לא פועל לטובת אף אחד מהצדדים, אבל בלאו הכי זה יחזיק מעמד עד האטרקציה הבאה שתגיע ממש בקרוב.

ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:

א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו

ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק

ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי

ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים

תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.