יסודות הדמוקרטיה מרקיבים מהראש - אבחון מוקדם מציל חיים

במידה רבה, לפחות לתחושתי, ההליכה לבחירות לפני פחות משנה לא היתה לה סיבה לבד ליטוף האגו של ראש הממשלה שרצה לחזק את כוחו ואת כוחה של מפלגתו ולהוכיח, בעיקר לעצמו שהוא בלתי מנוצח. זה אמנם משעשע, אולם נתניהו זקוק להרבה חיזוקים והוא לא אוהב תחרות, כמו רבים שנמצאים בעמדות כוח והמחשבה על פרידה מהן היא המאיימת מכולן. מאז היוודע תוצאות הבחירות, נתניהו זחוח הרבה יותר מבעבר, וזה כלל זה לא פשוט. אמנם חקירתה של רעייתו אינה מוסיפה לו נעורים, אולם בל נשכח שנתניהו איננו רבין, והוא יוותר על התפקיד רק אם באמת לא תהיה לו ברירה.

מאז הבחירות האחרונות מר "אני רוצה אני משיג" נתניהו עושה טעויות אינספור, הן קטנות אך מצטברות - ההתנהלות שלו מול ארה"ב בנושא ההסכם עם איראן, העברת מתווה הגז תוך פגיעה במנהל תקין ובאינטרס הציבורי, ניהול מסע הדה לגיטימציה נגד השמאל אך עם אחראי משנה בנט ושקד, הפגיעה במעמדה הבינלאומי של ישראל - רשימה חלקית. על זה יש להוסיף את הידרדרות זכויות האדם בישראל, צמצום הדמוקרטיה ויוקר המחיה. למעשה בין אם מסתכלים על השלם ובין אם על חלקיו, לא ניתן להבחין בהצלחה של נתניהו מלבד הצלחה אלקטורלית. ולאור הנתונים לא ממש ברור איך זה קורה. יש רק לקוות שהוא יוסיף לעשות טעויות.

אם ניקח את השבועיים האחרונים כמשל, הנה מספר אירועים בולטים: חקירה של חשודים בטרור יהודי, חתונה עם ריקוד סכינים בה דוקרים תמונת פעוט שנרצח, חוק שמסמן בני אדם בשל דעה פוליטית (תקראו לזה עמותות ומימון זר - לכבס כולנו יודעים), ספר אזרחות שרובו אינדוקטרינציה לאומנית, פסילת ספר מתוכנית הלימודים בספרות בשל סכנה של פגיעה בזהות והתבוללות או שמא זה בגלל שיש בו תיאורים לא מחמיאים של חיילים (תלוי באיזה יום תשאלו את בנט) - רשימה חלקית.

למרבה הפלא ולמרות שהמציאות טופחת על הפנים, מי שעוצר לשאול אם לא פיספסנו איזה שלט נאון מהבהב "תחנת גבול: קצה הדמוקרטיה", נתפס כמתבכיין שמאלני "אחוז תבהלה". סליחה, אבל זו המונאות, עוד מילה שחידשה אתמול האקדמיה ללשון, מקבילתה בעברית של הפופוליזם. מדיניות הממשלה מייצרת התנגשות יומיומית עם ערכי הדמוקרטיה. מדיניות הממשלה היא בניצוחו של ראש הממשלה והמוסיקה המאיימת שהוא משמיע מניעה את הציבור. מי שלא שומע שזו מוסיקה יכול לעמוד משתאה נוכח הרוקדים, מן הצד השני הרוקדים לא יוכלו להבין איך לא כולם שומעים את "המוסיקה". 

אין לי מושג איך אנחנו לא ברחובות אבל אולי זה בגלל שסוף השבוע חורפי והטרור הגיע לתל אביב. העובדה היא שאין ביטחון ואין מדיניות ויש פחות דמוקרטיה - זה מסוג המקרים בהם אבחון מוקדם מציל חיים. נתניהו מסוכן לדמוקרטיה הישראלית. זה מזמן כבר לא רק הנהנתנות; גם לא הגישה של "הכל מגיע לי כי אפילו לכלבה יש תפקיד לאומי ואין שום סיבה שלא תממנו את האוכל שלה"; זה גם מזמן לא התקווה לשלום כי "לנצח נאכל חרב" וכמו כן "אין פרטנר"; זה לא הביטחון האישי כי אין, אולי באשמת המופתי; זה כבר מזמן לא "עזבו את רעייתי, אבל אני אעלה סטטוס עליה כאילו היא מופקדת על ביטחון המדינה ואתם חייבים לה משהו", זה הרס הדמוקרטיה ופגיעה בחילוניות - חד וחלק. זה איום מוחשי ומיידי על ישראל כמו שהייתי רוצה לראות אותה - דמוקרטית בלי "פחות או יותר" ו/או "אבל".

שתיקה היום פירושה הסכמה למדינה היהודית שבדרך ואלא אם כן נוציא את המציאות מתוכנית הלימודים, מהמדיניות ואם אפשר גם מחיי היומיום, ככל הנראה בלי דמוקרטיה לא נצליח לשרוד כאן לאורך זמן. והחשש לעתידה של ישראל צריך להניע את כולנו, ימין ושמאל ובעיקר מרכז. בעיני יש שני דברים על הפרק: כן לדמוקרטיה, לא לנתניהו. 

ויפה שעה אחת קודם.

עכשיו נשארה שאלת המחליף, אבל עם זה נמשיך מחר - למדתי מנתניהו שזה טוב להשאיר את הציבור במתח.

כוונות טובות ואי הבנות גדולות

נכון שלכל דבר יש פעם ראשונה? אז הנה - זו הפעם הראשונה שאני מתחילה לכתוב פוסט ויש לי כותרת. אין לכם מושג כמה פעמים ישבתי עם פוסט גמור ושלם (מבחינתי לפחות) והתחבטתי באשר לכותרת. פעמים רבות נתתי כותרת של "אין ברירה צריך לתת כותרת וזה הכי טוב שיש", פעמים פירסמתי והכותרת באה רק אחרי הפירסום והיא היתה טובה יורת מזו שנתתי, אבל אני אשת עקרונות ולא שיניתי. אין לי ספק לכותרת יש חשיבות גדולה ובכוחה לעיתים להביא עוד קוראים, לייצר עניין ותנועה, אבל אני עדיין מתפתחת. יש כנראה איזשהו מדרג אבולוציוני בכתיבה, כך שיש לי עוד לאן להתפתח ולשאוף. אולי זה המקום להודות לכם שאתם בכלל ממשיכים לקרוא ולמצוא פה ושם ניצוץ של פוטנציאל (לא, לא ניסיתי לדוג מחמאות, הלאה). אז הנה יש לי כותרת ואני כבר מלהגת על הכותרת ומהותה במקום להיכנס ישר לעובי הקורה. ייתכן שכדאי שאמשיך עם מנהגי לכתוב קודם ולכתר אחר כך כי אחרת עוד אגרום לכם לקטר, או חד וחלק לברוח. 

הפוסט הזה מתחיל בכלל מהסטטוס הזה בפייסבוק: 'אני לא אוהבת משפטים בומבסטיים נוסח "לטעות זה אנושי, לסלוח אלוהי", למרות נכונותו. לא רק בגלל שאינני נמנית על המאמינים, אלא בעיקר משום קלישאיותו, מה לעשות לא אוהבת קלישאות, קחו אותי לכיכר העיר (כבר קיבלתי הצעות גרועות יותר לאחרונה ואני לא מחפשת מוות אלים וכמו כן סוריה אינה יעד טיולים מועדף עלי - תודה). אבל לפעמים אנשים פועלים עם המון אהבה, בתום לב וללא הבנה והם שוגים או פוגעים בטעות. זה קורה, אלה אי ההבנות הקטנות שמהן ניתן לצמוח. הן מותירות אותך לעיתים ללא אויר, ללא חיבוק וללא מרגוע. אי ההבנות הקטנות האלה מקורן לרוב בהמון כוונות טובות, הן יכולות כמו קלישאה אחרת להוביל אותך לגיהנום. הן יכולות להיות מקום אחר, טוב יותר, יפה יותר. הן יכולות להשאיר אותך חסרת מנוחה, בלי שתשימי לב שבעצם מישהו הציע לך כרית להניח את הראש ואת רק החלטת לא לסלוח. אני מטבעי מעדיפה להשאיר מקום ולקוות לצמוח. נראה לי שמצאתי רעיון חדש לפוסט. השעות הקרובות עוד יעידו. לילה טוב בינתיים ואל תשכחו שהרבה יותר טוב לראות דברים בצורה חיובית גם כשנראה שהכל די רע. לילה והחשיכה יודעת לסדר מחשבות'.

אז הפעם החשיכה לא ממש סידרה לי את המחשבות, כתבתי, מחקתי, ישנתי מעט, חשבתי הרבה ואני בכלל מעדיפה הפוך. עבר יום שלם בו היו אינסוף דברים לעשות, חוויות לחוות ותוכניות לשנות. ושוב התיישבתי לכתוב ושוב לא יצא. והכל מבולבל בכתיבה ולא סדור. והרי אנחנו היקים אוהבים כשמסודר, אבל כנראה שלפעמים הגנים הרוסיים שלי צריכים קצת לבלגן בכוונה, בכל זאת רוסיה תמיד היוותה יעד כיבוש וזה אף פעם לא צלח. אז אני מדשדשת בשלג כרגע וסטלינגרד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל אני בכל זאת אנסה לעשות כאן סדר, לפחות עם עצמי.

טוב, בעצם - קבלו תיקון, שום דבר לא התחיל עם הסטטוס חוץ מאשר הרעיון לפוסט. אהה, כמעט תפסתם אותי על חם עם אי הבנה נוספת. הכל התחיל מאי הבנה. הרבה סיפורים מתחילים מאי הבנה, זה חומר טוב לקומדיה או טרגדיה, זה חומר אנושי מהמשובחים. לאחרונה היו לי כמה אי הבנות ואני לא חושבת שזה עניין של דיקציה. זה גם לא עניין של אנשים שמכירים אותי פחות זמן מאחרים. זה משהו שקורה לכולנו והרבה. אולי הבעיה עם אי הבנה זו הפרשנות שאנחנו נותנים לה, אנחנו יכולים להבין לא נכון ולכעוס ואנחנו יכולים להבין לא נכון ולסלוח. כל התשובות בתוך הסקאלה הזו, והיא רחבה עד מאוד, הן קבילות, הן אנושיות ודורשות הבנה. אם מאי ההבנה צומחת הבנה, נוצר תיקון ומתאפשרת צמיחה מה טוב, אם אי ההבנה יוצרת גדיעה זה עשוי לפלח ולהשאיר תחושת החמצה לתמיד. אי ההבנה היא מהות הטרגדיה, אפשר לצחוק עליה, אפשר לצחוק איתה, אפשר גם לחדול.

פעם הייתי הרבה יותר כועסת, פחות מקבלת, יותר בועטת, אי הבנה פעמים רבות היתה מביאה לסגירה מוחלטת. היום אני אחרת, בעוד שאצל אחרים זה עשוי להיתפס כניו אייג'יות מעצבנת, הרי מי שמכיר אותי יודע שאני מתרחקת מתיאוריות כאלה כמו מאש. ההתבגרות והאימהות  לימדו אותי להרחיב את הלב ולבטל גבולות במקום שבו אני אוהבת. לאהוב את מי שאני אוהבת ולהיות מוכנה לספוג במקום שפעם במקרה הטוב הייתי ממרפקת. אם פעם הייתי סוגרת את הספר, רק לא בספרים אמיתיים כי עוד לא נולד הספר שלא אתחיל ואגמור גם אם כל שניה היא סבל, היום אני מדפדפת. אולי כי פעם נכנסו לחיי המון אנשים והיום הם מעטים. מי שנכנס לחיי והופך עצמו לחלק, הוא גם מי שאני רוצה שיישאר שם, לכן אני מוצאת את עצמי מוכנה לוותר, לא כמו אסקופה נדרסת אלא כמו אדם אוהב. כי אי ההבנה היא רק טיפה בים, עוד משוכה שיש לעבור ולצאת ממנה חזקים יותר. לפעמים המוכנות הזו שלי מתקבלת באהבה, לפעמים היא מתקבלת כעוד פיצ'ר של אמא שתהיה מוכנה לעשות הכל ולתקן ובמקום להתמסר לה היא יוצרת אנטגוניזם וכעס. "די להיות הפסיכולוגית/די להיות האמא/די להכיל/די עם הלתקן כל דבר". אבל אני לא יכולה להפסיק, אני מוותרת רק כשזה לא חשוב או כשברור לי שהצד השני לא רוצה ואין טעם להשקיע אנרגיה כשמישהו לא רוצה. כאדם שידע אכזבות וכעסים, שידע פעם לבעוט ולצעוק, אני בוחרת היום במוסיקה אחרת, ואני יודעת שזה יכול לעלות על העצבים - זה סיכון שאני מוכנה לקחת.

אי הבנה היא, כמו כל דבר החיים, בחירה. אפשר לבחור להתכנס בה כמו גם לצאת ממנה. אני פוקחת את העיניים, משתדלת להיות ברורה ועם זאת אי הבנות נוטות להגיע תמיד, במוקדם או במאוחר, במנות גדושות או אחת לכמה זמן. השאלה היא אם אנחנו יודעים למוץ את הבר מן התבן, לבדל בין הדברים, לבחור בתמונה הגדולה. כן לטעות זה אנושי, גם לסלוח זה אנושי, זה עניין של בחירה. האם אני נמדדת באי ההבנה או נמדדת במי שאני, על כל הרע (ויש) ועל כל הטוב (אפשר לקוות)? אני כותבת ופינק פלויד מתכתבת איתי ברקע. 

So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts? 
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?

זו תמיד בחירה, לפעמים לרגע צריך לשפשף את העיניים. להכיר במציאות בה שני אנשים עשויים לראות סיטואציה אחרת ולהחליט אם זו רק סיטואציה או שמא זה גדול הרבה יותר. עם האנשים שאיתי אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, עם אלה שמסביבי - נו אז באמת למי אכפת? אי הבנות יכולות לשטוף אותך כמו גשם, בגשם אני אוהבת לצאת החוצה ולפרוש ידיים ופשוט להירטב ולדעת שאחרי כן גם אפשר להתנגב. כנראה בתוך האדם הציני שאני, כל הזמן, עמוק בפנים נמצא לו אדם אופטימי שגם מחזיק מגבת

פוסט על קונצרט, ילדים וכשרונות

הערב לבכור יש קונצרט ראשון, 10 קטעים הוא עומד לנגן עם התזמורת, 5 חודשים שהוא מנגן, חודש מאז שהצטרף לתזמורת. אני כל כך גאה ומאושרת ולא מסתירה את זה לרגע (כל כך שהנה לכם לה במבה וגם סימן שאתה צעיר). רואים את הטרומבוניסט בחולצה הבורדו עם השיער המתולתל הסורר, המשקפיים והפרצוף המקסים? אני אמא שלו! (אולי אני צריכה להתנצל כאן ועכשיו על איכות הצילום) ישבתי היום בחזרה הגנרלית ועקבתי אחריו מרחוק, כמה כישרון יש בילד הזה. אם הוא היה יכול לראות את עצמו מנגן, לחוש את מה שהוא מעביר. לו יכולתי למצוא מילים מעבר לבאנליות כדי להודות לו על המתנה המופלאה הזו שהוא מעניק בכל רגע שהוא מנגן.

שנים פתחתי להם את הדלת למוסיקה, להשמיע בבית ובנסיעות, לשלוח לחוגים, לקחת לאופרה, לקונצרטים, להופעות, להקריא, לדבר, לפתוח להם את הדלת. כמה שנים שרציתי שהם יכנסו כבר לתוכה והתאפקתי שלא לדחוף אותם פנימה (אבל בעצם כבר כתבתי על זה כאן). אבל עכשיו הם כבר בפנים, חצי שנה של טרומבון וכינור. וכמו שכבר אמרתי קודם, אני לא צריכה שהם יהיו נגנים מקצועיים, שרק יהנו, זה הכל, מתוך ההנאה הזו צומחת למידה חדשה, התנסות, התמסרות, אחריות, חיבור למתמטיקה, משמעת עצמית ועבודת צוות והכל זה בונוס, לגמרי בונוס.

הילדון שרק התחיל את דרכו בתזמורת, מצא את דרכו די מהר. וזה לגמרי לא טריוויאלי. לנגן בהרכב זה שונה לחלוטין מאשר לנגן לבד. אתה לא מנגן את כל הקטע, אתה צריך לשים לב איפה אתה נכנס, מתי לא לנגן, איך אתה מנגן עם השותפים שלך, כי אתה חלק מצוות. בהתחלה היה בו תיסכול, הוא הגיע לחזרה ראשונה ולא היה שום טרומבון חוץ ממנו. היו פעמים שהמנצח ביקש ממנו לא לנגן ורק להקשיב, אבל מחזרה לחזרה הוא הצליח יותר. בחזרה האחרונה לפני החזרה הגנרלית, המנצח ביקש ממנו את הטלפון שלו כדי שהוא יגיד לו אילו קטעים הוא מנגן. הילד היה קצת בלחץ, שיכנעתי אותו להתאמן על הכל. המנצח לא צלצל, אני טענתי שזה בגלל שהוא כבר ממש מנגן טוב, הילד לא השתכנע. אחרי החזרה, הגנרלית בה הילד ניגן הכל וממש טוב, הוא פנה אל המנצח והמנצח אמר לו שהוא יודיע בערב. אני בעוונותיי הסברתי לילד שזו שאלת קיטבג. במקום לזרום עם הילד, הוכחתי אותו על טעותו ובעצם שגיתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הוא כל כך מתאמץ והוא מנגן כל כך יפה והמחשבה שאחרי כל המאמץ הזה, המנצח עוד יוריד לו קטעים פשוט ביאסה אותי מעבר לכל מעצור נפשי שאומר לי לשתוק ולזרום. בחרתי לא נכון את המילים ואת הטון וכמובן שייסרתי את עצמי, אבל את האכזבה האפשרית של הילד שלי באמת שלא יכולתי להכיל. 

אז לפני הקונצרט, בא הנחוש והמתוק הזה בשקט למנצח, אמר לו שהוא מרגיש שהוא יודע הכל ושאם הוא לא יצליח בקונצרט עצמו הוא יפסיק לבדו. המנצח הסכים והילד הבריק - לא טעה בכלום, ניגן הכל ורשם, בעיקר לעצמו, הצלחה מסחררת. אני רק יכולה לתאר לעצמי, גם אם הוא לא יאמר את זה לעולם, כמה טוב הוא הרגיש בתום הקונצרט שלו, לבד מהנקודה העלובה כל כך שאמא שלו לא הצליחה לצלם או להסריט שום דבר כי המנצח כל הזמן הסתיר אותו ולא היה לי האומץ לקום ממקומי וללכת לצלם מזוית אחרת כדי לא להפריע לאחרים (מי אמר עכבות ולא קיבל?). אז אנחנו אחרי עכשיו ואין ספק שהיה מוצלח ויכול להיות שזה שלא עצרתי את עצמי עשה רק טוב, אם כי הייתי עובדת עם עצמי מחדש על הפרזנטציה כי יש מצב שאפשר היה לטפל בנושא בצורה טובה יותר. אבל, ממרום ניסיוני, כבר הבנתי שכאשר דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר זה לא ממש הכרחי להוסיף ולהלקות את עצמך.

כך או אחרת, והנה אני מגיעה לנושא בו רציתי לגעת היום, כישרון זה דבר נפלא, היכולת הטבעית שלנו לעשות דברים היא אכן פלא, שלעיתים אנו נוטים שלא להבחין בו. אבל עם יד על הלב (כן, העדתי על עצמי שאני שונאת משפטים כגון אלה) ילד ברוך כישרונות זה לא קל להורה. כשיש לילד כשרונות רבים ובעצם הוא יכול לעשות כל כך הרבה דברים, הפיתוי לנסות לכוון אותו הוא גדול. אני אישית מאמינה שלא צריך לכוון, לא רק שצריך לתת לו לפתח את הכיוונים שמעניינים אותו בעצמו, צריך להימנע מללחוץ עליו בכל דרך כי הלחץ לרוב מביא לתוצאות לא נכונות. אין שום סיבה ללחוץ על ילד לשפר ולשכלל את כשרונותיו, זה לרוב לא מצליח. כן, זה נורא נחמד לראות ילד בן 5 מפליא בנגינה על פסנתר, זה מרשים לשמוע על ילד שבגיל 12 מתחיל תואר ראשון באוניברסיטה. אם זה מגיע ממקום שזה מה שהילד רוצה וללא בשל לחצים זה באמת פלא, כשזה מגיע ממקום שבו ההורים רוצים שהילד ימצא את כישרונו זה לרוב מביא לתוצאות הפוכות. 

כהורים, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מטובתו של הילד, אך פעמים רבות אנחנו משלבים בזה את כל הרצונות שלנו מעצמנו, הפיספוסים שלנו והרצון הפנימי הגדול כהורה לראות את הילדים מצליחים, בדרך אנחנו שוכחים שהילדים שלנו לא כאן על תקן תיקון העצמי. הורים רבים רואים בכישרון של הילדים שלהם פלא, וזה אכן פלא, אך לכל פלא יש את הזמן שלו. מעטים הם "ילדי פלא" ורבים מ"ילדי הפלא" הללו משלמים מחיר יקר מאוד על הכישרון שלהם. יש לי 3 ילדי פלא - לא "ילדי פלא", לשלושתם יש באמת המון כישרונות ובעיני הם מוצלחים (הכי, אבל אני עורכת את עצמי כרגע), רק שאני צריכה כל הזמן לזכור שהם ילדים. אין ספק שלפתח את הכישרונות שלהם זה חשוב, אך בעיני חשוב הרבה יותר לתת להם ילדות מאושרת.

זה לא אומר שצריך רק לתת להם לשחק, ברור שזה אומר שצריך גם לתת להם דחיפה לממש את הכישרונות שחבויים בהם, לפתוח להם דלתות כדי שיוכלו להיכנס דרכן ולגלות, לאפשר להם אתגרים, להעניק להם מקורות ידע, אפשרויות להתקדם, לדרבן אותם, אבל לא לזרז אותם ובטח לא להפיל עליהם את כל כובד התקוות שלנו. לתקוות שלנו יש מקום על הכתפיים שלנו. לכל ילד יש את הנטיות שלו, יש כישרונות שמתגלים עם הגיל והם נכונים יותר לילדים שלנו מאשר הכישרונות הראשוניים שבאו לידי ביטוי. אני תמיד רציתי שהילדים שלי יתוודעו לנגינה ולא היה לי ספק שהעולם הזה יעניק להם המון, זה לא אומר שהם ינגנו גם בעתיד וזה בסדר. הבכור שלי גם כותב נפלא, עולם הדימיון שלו כל כך רחב והשפה שלו עשירה ומגוונת, זה לא אומר שהוא יהיה סופר או עיתונאי או עורך דין. לילדים שלנו מגיע לגלות את העולם, צריך להעניק להם אפשרויות, כדאי לטפח בהם את הכישרונות, אבל לא צריך בגיל צעיר לחשוב כבר מה הם יעשו כשיהיו גדולים. הבסיס שלהם להתפתח נתון בידיים שלנו, הבחירה צריכה להיות בידיים שלהם. והאיזון הזה, שהוא כל כך דק הוא כל כך קשה ליישום, אבל הוא מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, בתודעה שלנו.

עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי - חלק ב' בסדרה

הבוקר אכן התחיל ביקיצה טבעית, אחר כך הוא המשיך בשלב הקריטי שמעולם לא טרחתי להתייחס אליו עד שהבכור דייק בהגדרתו כבר לפני שנים ואנחנו אימצנו את הרעיון - "זמן התאוששות". אכן שלב קריטי בתחילתו של כל יום, בטח לאדם כמוני שאמנם פועל מיידית עם פקיחת העיניים, אבל לא מעדיף שלא לדבר הרבה. לכן לרוב אני משתדלת לקום לפני הילדים כדי שתקבל אותם אמא מסבירת פנים ואחרי כוס קפה. הבכור לרוב מתעורר מוקדם, אך עוד בטרם הוא לגמרי פוקח את העיניים הוא כבר בסלון עם ספר. כך או אחרת, כל דרי הבית התעוררו בקצב שלהם, התאוששו ואז ורק אז פנינו לעמל יומנו - היציאה לים, לא כולל המפרנס כמובן, אשר דיווש במרץ לתחנת הרכבת. כאמור איש איש ובקריו שלו. ולמה אני מפרטת? ובכן זה די פשוט זה כדי להדגים רעיון מסוים על למידה שממשיך את הפוסט של אתמול. להזכירכם הפסקתי אותו בנושא למידה והשארתי אתכם במתח על הקו שבין homeschooling  ן- unschooling. 

את השיעור הראשון של הבוקר התחלנו בנסיעה - שיחה משותפת על האחד במאי, הפגנות, תנאי עבודה, תנאים סוציאליים, פנאי, חלוקת משאבים צודקת, הטיות מגדריות, התאגדות עובדים, משמעות הצבע האדום, מרקס ואנגלס. דווקא הלך טוב יותר ממה שחשבתי: אפילו קטינא הביע התעניינות והבכור נזכר ב- sweatshops עליהן דיברנו בתחילת השבוע (שיעור במודעות חברתית, כלכלה והיסטוריה במכה אחת). עברנו לשיעור בפיזיקה כאשר קיבל אותנו ים יפהפה וכל גווני הכחול עד ירוק שצבעו את השמיים והים מה שהוביל לשיחה על חלקיקי האור, גלי אור, צבע השמיים והשתקפות צבעם בים. ההתפרקות מהאוטו היתה בגדר צלצול ההפסקה, הילדים השתוללו ונהנו כמו שילדים יודעים, תוך כדי גם מלאנו את שקית הניילון בזבל שהשאירו אחרים (שיעור באחריות חברתית, אקולוגיה והטמעת ערכים). לאורך כל השהיה בים גם דיברנו בעברית ובאנגלית (שיעור בשפה זרה) הדרך להוציא אותם מהים היתה לדבר על הסכנות שבחשיפה מוגזמת לשמש... (דרך אגב, זה לא עזר כי נשרפנו - מה שלימד אותם הרבה על ניסוי וטעיה, כמו גם על קרינה) אחר כך נסענו הביתה וכל הדרך שרנו באנגלית (חינוך למוסיקה ושיעור אנגלית במכה). כבר היתה שעת צהריים אז בית הספר שלנו יצא להפסקה. אבל לא ממש.

בית - מקלחות, כביסות ואז חוגי אחה"צ - טרומבון, כינור, בלט ותזמורת. תוך כדי שיחקנו, קראנו וכמובן גם הילדים ראו קצת טלוויזיה. בין לבין קטינא שהוא רק בן 4 וחצי ניהל שיחה עם מנהלת הקונסרבטוריון וויתר בינתיים על חלומו ללמוד לנגן על נבל, אבל החליט שבשנה הבאה הוא מתחיל לנגן בכינור. אחר כך הוא הוכיח פתאום שהוא יודע לקרוא בשעון מחוגים. המרכזית גילתה את כוחה בחישובים בתחום המאות, והצליחה לחרדתי להבין את כל מה שאמרתי באנגלית כי חשבתי שהמילים שבחרתי מסובכות. חוץ מזה היא ניצלה את היום להרחיב את ידיעותיה באורניתולוגיה כי ציפורים הן החיות האהובות עליה ובילתה עם המגדיר כמעט כל רגע פנוי. הבכור גילה שדווקא ממש הולך לו בתזמורת (למרות שהתחיל לנגן לפני 4 חודשים) וגם ישב לשכתב את המיתולוגיה החדשה שהוא כותב ואז שוחח איתי על זכויות אדם ועל הדימיון בין תולדות חייהם של מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לאורך היום הם עזרו בלסדר את הבית, לעשות כביסות ולקפל בגדים. אחר כך היום כבר כמעט נגמר אז הכנו יחד ארוחת ערב ועל הדרך כמובן היה שיעור בתזונה נכונה (אל תסחפו, רק דיברנו, זה לא אומר שהם באמת מפנימים), מקלחות וספרים. זה היה היום שלנו. יום שהיה לכאורה נטול לימודים בהגדרה ה"נורמטיבית" שלהם, אבל אני בטוחה שאתם מסכמים איתי שהוא היה רצוף בלימודים מבוקר ועד ערב. 

אז איפה אני על הסקאלה שהצבתי אתמול של חינוך ביתי? כרגיל במקום הלא מוגדר שלי, אבל הלמידה היא מתמדת (זה הזמן להמליץ על הספר מאיר העיניים בלמידה מתמדת של ג'ון הולט). התחלתי את דרכי בחינוך ביתי בללמד את בכורי בלמידה יחידנית דומה מאוד לבית הספר, זה היה קלי קלות כי ב"כאילו כיתה א' שלו" הוא כבר קרא לבד את הארי פוטר, ידע לקרוא מילים ומשפטים לא מסובכים באנגלית וידע חשבון ברמה של כיתה ג' רק כי הוא כל כך אהב מספרים, ואת כל זה הוא עשה בלי שאלמד אותו (אני חיכיתי לכיתה א') אלא רק מלשאול שאלות. במקום לזרום איתו כי זה עבד (הל, ההוכחה היתה לנגד עיניי), אני התחלתי ללמד. הוא סבל אותי בנועם עד כיתה ג' ואז הוא תפס אותי לשיחה והבהיר בשיא של רצינות שאין לו שום כוח לחוברות. אכן, החוברות, למרות שבחרתי אותן בקפידה ודילגתי על חלקים משעממים, גדעו לו את כל חדוות הלמידה ולא משנה עד כמה ניסיתי לחבב אותן עליו הן היו מקור של חיכוכים ואי הסכמה. לקחתי זמן לחשוב, בכל זאת חינוך ביתי הוא גם של ההורים (אם לא בעיקר) ואז הבנתי (לאט אמנם, אבל הבנתי) שהוא צודק. בהתחלה עוד התעקשתי על אנגלית וחשבון, אבל עם הזמן גם זמני הלימודים האלה הלכו לאיבוד. 

היום אני כבר יודעת אחרת. הלמידה מתרחשת כל הזמן, אני פותחת להם דלתות של ידע ככל שאני יכולה ומעניקה להם מרחב, מרחב שמגיע מהמקום שבו הבנתי שאפשר וצריך לסמוך על הילדים. אם לא מדכאים להם את הסקרנות וכל הזמן פותחים אותם לגירויים הם לומדים. לא הם לא לומדים כמו בבית הספר, לא זה לא ממש ניתן למדידה במבחנים וזה לא ממש נכנס לקריטריונים המדידים של הערכה, וזה בעיקר בגלל שהידע שלהם הוא כל כך נרחב וכל כך הרבה יותר גדול משל ילדים אחרים בגילם. אופקי הידע שלהם נרחבים ואינם מוגבלים לתחומים מסויימים. הם לומדים בחוג השחמט שלהם חשיבה מתמטית, בחוגי המדע הם מרחיבים ידיעות על העולם, והם לומדים בחוג "שומרי בגן" שלהם על הטבע ועל צמחים ועל תרבויות אחרות, מלימודי המוסיקה הם לומדים מקצבים ושפה חדשה ומשכללים כשרונות ומיומנויות, את הספורט שלהם הם עושים בבלט ובחוגי קפואירהובפעילות איתי. הם יוצאים למוזאונים ולסדנאות והעולם כולו פרוש לרגליהם, גם במרחב המציאותי וגם במרחב הוירטואלי (ותודה גם לגוגל maps). כל דבר הוא סיבה ללמידה והם לגמרי ספוגיים ומוכנים ללמוד. הם אוהבים לקרוא והשפה שלהם עשירה יותר משל מרבית המבוגרים שאני מכירה. והם יודעים לקבל כל אחד בלי לשפוט על סמך מראית עין, ויש בהם ערכים ונתינה. הם חווים את העולם האמיתי על כל הבטיו, למרות שלאחרים נראה שהם חיים בבועה. ובעיקר הם נהנים מהילדות שלהם עד תומה ואני נהנית מהעובדה שיש לי שלושה ילדים ואני לא מפספסת אף לא אחד פשוט כי אני לא נמצאת איתם מספיק זמן, אני תמיד שם.

הם עושים איתי קניות ולומדים על צרכנות נבונה, הם משתתפים בבחירות המשפחתיות שלנו. אם יש נושא שהם "מפספסים" ולא נראה לי שיש, אני מזכירה לעצמי כמה קל ללמוד לבחינות בגרות ושניתן במספר חודשים מצומצם להשלים בגרויות בקלות. אני לא מיישמת unschooling זה כבר קצת גדול עלי, אבל אני לא כופה עליהם ללמוד, שיחררתי ומה שזה יצר אצלם זה סקרנות אין קץ ללמוד עוד. אף אחד לא מדכא אותם או קוצץ את כנפיהם. תחומי הידע שלהם נרחבים ולא מצמצמים אותם משיקולים מיותרים כי נניח אומנות זה פחות חשוב מחשבון או כי יש עוד 40 ילדים בכיתה שצריכים תשומת לב. השבוע בסדנת תיכנות, בא אלי המדריך ושאל אותי אם אני אומנית, כי שני הילדים שלי הם הילדים היחידים שלא לוקחים דמויות או רקעים מוכנים, אלא מציירים על המחשב את כל מה שנכנס לתוכנות שלהם. ופתאום חשבתי על זה במובן העמוק של העניין והבנתי עד כמה הצעד הזה של חינוך ביתי הוא נכון לפחות למשפחה שלי. אף אחד לא מקצץ את כנפיהם ומכניס אותם לתוך משבצות. בעולם בו אנחנו כל הזמן רוצים את הטוב ביותר לילדינו ומספרים להם שכל מה שאנחנו מאחלים להם זה שיגדלו ויעשו את מה שטוב בשבילם, אין להם באמת מקום לעשות את זה כי אין להם מספיק גירויים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות, הם צריכים להיכנס לתבניות ותבניות לא באמת מייצרות אנשים. 

Der Ton macht die Musik - אני מעיזה לנזוף בבנט, ועוד בגרמנית

על קירותיה הוירטואליים של ילדותי היו רקומים משפטי מפתח בגרמנית שהיו במידה רבה תבנית עיצוב אישיותי. לא ידעתי עד כמה הם נצרבו בתודעתי, עד שכהורה לילדים דוברי עברית, שנים אחרי מותם של אופה ואומה שלי (סבא וסבתא בגרמנית ולא אינני יכולה לקרוא להם אחרת, למרות שפייגלין רואה בגרמנית שפת רוצחים), מצאתי את עצמי משננת להם משפטים בגרמנית. עבורי זה היה מתבקש ביותר, התברר שגם כשבכורי נולד, 66 שנה ו- 307 ימים אחרי שכפות רגליהם של אופה ואומה שלי ניצבו לבטח על אדמת פלשתינה, עדיין חלקים נבחרים מהתרבות הגרמנית הענפה והיפה שהם הביאו עימם לא פסה. מעולם לא חשתי צורך להתנצל על מבטאה הכל כך מובחן של אומה שלי, מעולם לא היה לי קושי לציין בגאווה את מוצאי הגרמני ולהתגאות בו ואחר כך גם לצחוק בהומור עצמי משועשע על העולם היקי שכנראה לעולם, אפילו בהיותי צברית מלידה, יהיה חלק מהאדם שאני. למרות הקונוטאציות הישראליות שמתמצות בעיקר במילים גסות וקריאות נאצה נגד יהודים, בעיני השפה הגרמנית היא אחת היפות ועושר התרבות הגרמנית מופלא בעיני ואני מסוגלת להכיר בזה במנותק מהשואה. 

גרמנית ותרבות גרמנית זו רעה חולה בישראל, המשחק הדואלי והאומלל שאנחנו משחקים עם גרמניה הוא פשוט מגוחך. אם איננו רוצים שינאמו אצלנו בגרמנית בכנסת ובטח שלא יביעו ביקורת, אבל אין לנו בעיה  עם הכסף והסיוע הצבאי הגרמני, גם לא אם עכשיו הוא כבר נספר ביורו במקום במארקים. אם ישראל רוצה יחסים נורמליים עם גרמניה העכשווית ישראל צריכה להפסיק להתקרבן. אכן היתה שואה, אסור לשכוח אבל לא בגלל שאנחנו מתחשבנים על מה שעשו לנו ובדרך שוכחים עוד מיליונים שאיבדו את חייהם (כי אסור להשוות), אלא בגלל שהמסר האוניברסאלי שצריך היה לצאת מהשואה היהודית ומלחמת העולם השניה היה צריך להיות בראש ובראשונה נר לרגלינו. אבל אנחנו מעדיפים את המשחק הציני של שימוש בשואה להפקת רווחים. לא רוצים גרמנים? אז זה לא לגרמניה בכל צורה ולא רק לא לואגנר ולביקורת עלינו, ועוד בגרמנית.

אחד המשפטים היפים שאני מוצאת את עצמי אומרת שוב ושוב הוא Der Ton macht die Musik גם אם אינכם דוברי גרמנית הרי לכם משפט שכל אחד יכול להבין - הטון עושה את המוסיקה. היינו לא משנה עד כמה הטיעון שלך הוא מובנה ונכון, הטון בו אתה בוחר להעביר אותו יש לו משקל לא פחות מהטענה אותה אתה טוען. הטענה שלך נבנית לא רק במילים שאתה בוחר אלא גם בטון שאתה משמיע אותה. כמה חבל שמנהיגנו ובהם גם "האחים היהודיים" לא מצליחים להפנים את זה. במחשבה שניה, אולי זה דווקא לא רע - כי בדיוק כך הם נראים כמו חבורת פונדמנטליסטים. קשה מאוד להקשיב למילים שלהם כשהן נאמרות כך וכל תשומת הלב מופנית לאיך ולא למה, במקרה הזה ה"למה" הוא כל כך הזוי שבאמת אולי טוב שכך. גם אם הייתי מסכימה לדעותיהם (אה-הא, בטח) הדרך המתלהמת והלא מכובדת בה בחרו להגיב לשאלה לגיטימית בתוך נאום כל כך מפוייס ואוהד ומודע לעצמו היא בושה, ובעיקר תעודת עניות לחוסר התרבות הכללי שלנו שכנראה אינו חשוב בגלל צדקת הדרך, הציווי האלוהי והאמונה. לכל בן תרבות ברור לעין כי איבדנו את זה - מחפיר.

התמונה משמאל מבהירה את זה - אין כאן נואם כריזמטי ורהוט יש כאן מטורף שמאבד עשתונות. אין כאן נאום עם פאתוס או סוג של רטוריקה, נשארנו רק עם כוחנות ובלי טיעונים חוץ מ-"כולם שקרנים". שאלו אתכם שאלה, יכולתם להראות נתונים ולהגיב בכבוד ובמקום זה הראיתם את פרצופכם האמיתי - אין לכם אג'נדה חוץ מלכבוש את הארץ השלמה ולהפוך אותה ליהודית עוד יותר. אם יש דבר אחד ברור מההצגה חסרת התכלית אתמול הוא ש"אין פרטנר" זה אנחנו. אם הממשלה הזו רוצה שלום, כמו שמצוין בקוי היסוד שלה, אין מקום לאמירותיו האומללות של נתניהו ואין מקום לבית היהודי בקואליציה. שעון העצר שאנחנו צריכים להפעיל על נתניהו עבר כבר מזמן את שעת האפס ולנו אין ברירה אלא לצאת לרחובות ולהראות שלמנהיגים חסרי האחריות שלנו יש עם חפץ חיים. אם דעותיו של בנט כל כך ברורות ומוגדרות אין צורך לצרוח אותן ואם הוא מרגיש שצרחות מחזקות לו את הטיעון כנראה שאין ממש בטיעון שלו. ואם בנט לא רוצה שנטיף לו ועוד בגרמנית, הרי שבא לעזרתי קהלת, כדי להסביר לבנט בשפה שהוא אמור להבין: "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת - נִשְׁמָעִים // מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים" (קהלת ט' 17). 

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...