חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אופטימיות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אופטימיות. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 25 באוקטובר 2015

הפגנות שוליים

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, בדיוק בשעה שהפגנת השמאל שנערכה בתל אביב התפזרה. אין לי זכות ממש לדבר עליה, לא הגעתי אליה. יש להניח שהיה חשוב שאלך, לחזק את אלה שחושבים כמוני, להשמיע קול ולעשות משהו. זה תמיד נגמר באלה שצריכים להיות שם ולא הולכים, שפוגעים ביכולת לשנות, בהנחה שזו אפשרות שרירה וקיימת. ועם זאת לא הלכתי. במידה רבה זאת עוד הפגנת קתרזיס, נוסח עשיתי כל מה שיכולתי, זו גם אמירה בעייתית כי הפגנה היא כלי חשוב בדמוקרטיה ויש לה חשיבות עצומה. אלא שבמצב הנוכחי, ולמרות שהייתי רוצה להפגין אופטימיות, ההפגנה הזו לא תביא לשינוי. זו הפגנה לפרוטוקול. עוד הפגנה כמו כל ההפגנות שהלכתי אליהן בקיץ שעבר, הולכים כדי להשמיע קול שהולך ונעלם בציבוריות הישראלית. קול שכל כך חסר.

אני משתדלת ללכת לכל הפגנה ולו רק כדי להאמין שעשיתי הכל, זה גם מחזיר משהו בתמורה כיון שהמחשבה שאתה לא לבד ממלאת קצת אופטימיות, בעיקר כשאתה מרגיש שדעותיך הולכות ונכחדות. יש בזה כוח ויש בזה אמירה וגם אין בזה כלום. בעיקר משום שכשאתה מסתכל על זה מלמעלה, אתה מבין כמה מעט הוא כל הביחד הזה. 

משזה נאמר הגיע הזמן לווידוי אישי שאינו מייצג אף אחד מלבדי - ההפגנות חשובות, מהרבה בחינות ובעיקר מעצם קיומן, אלא שלאור השנים האחרונות, דומה שהן לא ממש הדרך לייצר שינוי. צריך להתחולל פה משהו מהותי יותר. ההפגנה חשובה, ההשתתפות בה חשובה, אבל בעיקר לפרוטוקול. להראות לשרת ההיסטוריה עוד הרבה שנים מעכשיו שהיה כאן גם מי שחשב אחרת. אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עכשיו. ואני אומרת את זה דווקא בזמן שאני בתהליכים אישיים של יצירת מחאה, שעוברת משלב הכתיבה לשלב העשייה, שנעשית עם כל הכוונה ועם זאת עם מלאי סקפטיות לא מבוטל. 

כאשר הארץ נמלאת צעקות של מוות לערבים, הצעקות שכנגד על הסירוב להיות אויבים הן חשובות אך הן אפילו לא יוצרות אדווה על המים של הציבוריות הישראלית. ראו רק את המיקום שקיבלה ההפגנה של אתמול בכלי התקשורת, מראש נתפס כזניח. השמאל נמצא במלכוד ועושה רושם שהמחאה הזו לא תהיה הדרך לשנות באמת.

כאשר הקואליציה מנסה לערער על הלגיטימציה של בג"צ לביקורת שיפוטית שהיא חלק חשוב ממערכת השפיטה וממנגנון דמוקרטי, התמיכה של השמאל בבג"צ  רק יוצרת אנטגוניזם גדול יותר לבג"צ ואישוש לטענות הימין. זה לא אומר שצריך לשתוק, זו רק תמונת מצב. כאשר כל המדינה תחת גל של הסתה נגד "דברי ההסתה של אבו מאזן", שום דבר בעד משא ומתן לא ממש ישכנע את הציבור. במידה רבה ציבור שממשיך לשמוע מנבחריו כמה אנחנו צודקים לא ירצה לראות איפה אנחנו לא. מול הטענה שהכיבוש אינו מוסרי ומשחית יבואו אקסיומות כמו "אין כיבוש" ו"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". על כל טענה תשובה והיא לגמרי אוטומטית. 

במידה רבה השמאל נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא מחוייב להרים קול צעקה, הוא חייב לחזור ולהתגבש ולהצמיח מו ההריסות הנוכחיות שלו גוף מגובש ואנרגטי אך הוא מפולג ומבולבל ומשתדל למצוא חן. במצב הזה אלה שרוצים ליצור שינוי מסונדלים בשל כובדו של הפגר המת המכונה גוש השמאל שהם נושאים על גבם, אלא שכיחידים בתוך מפלגותיהם אין להם מספיק כוח וזה יוצר תחושת רפיון אינהרנטית. הנקודות שמעלים דוברים מהשמאל גם אם הן נכונות לא נופלות על אוזן קשבת, מלבד אלה שממילא מסכימים, מרבית הציבור רואה בזה זמזום מטריד. 

ברור שאי אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אולי מה שחשוב עכשיו מלבד ההפגנות, זה למצוא את הדרך לדבר בתדר הנכון. מצד שני כאשר התדר הנכון הוא "עם ישראל חי" ו"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" יש קושי בלמצוא את התדר הנכון. מאז ומתמיד לאומנות פרטה על רגשות אנושיים יותר מאשר אמרות מוסריות כאלה ואחרות. כאשר קביעת מזוזה בכל בית יהודי נתפסית כמפגן מאחד, לשמאל אין באמת תשובה שתחזיר את השיח הציבורי למקום הבסיסי יותר של מהות דמוקרטית. כי מה שבסיסי לתפקוד נכון של מדינות אינו נמצא ביחס ישר למפגני לאומיות בעת משבר. ובעת משבר ישראל בוחרת להיות יותר יהודית מדמוקרטית. 

ייתכן שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לתת לגל הזה למצות את עצמו, להעכיר את עצמו עד הסוף, לקבל את בחירת העם כמו שהיא ולא לנסות לתקן. כי בסופו של דבר ישראל לא תוכל להמשיך כך, הפיצוץ כבר כתוב על הקיר. המאמצים להפסיק את השיתוק הם חשובים, הם גחלת מוסרית שבצר לנו מאירה פינות חשוכות, אבל הם לא יצרו שינוי. הם מאמצים לפרוטוקול של אנשים שממש כמו שאלבר קאמי כתב "רוצים לאהוב את מולדתם מבלי לוותר על המוסר" ובזאת גם חשיבותם. אבל עובדתית לצאת נגד המצב לא משפיע על דעת הקהל.

אולי צריך לחזור לבסיס, לעבודת שטח, לפעילות חוץ פרלמנטרית. כי אף אחד היום לא זוכר שהאגרוף שמונף בתוכו סכין היה פעם יד מושטת לשלום. כל מה שזוכרים זה מופתי ואיטבח אל-יהוד, ומול זה יש רק עם הנצח. בריב הדתי הזה, לשמאל שאמור להציע פיתרון לא דתי אלא פרגמטי אין כלים תעמולתיים זולת האמונה בשלום ובמערכת ערכים אוניברסלית המושתתת על זכויות אדם. ולמרות שאלה הכלים הנחוצים גם כדי לשמור את ישראל יהודית, הם נתפסים כבפריבלגיות. זה הזמן של השמאל לייצר דרך אחרת, רק שאין מי שיקח את זה על עצמו. אין מי שיפסיק את הדיבורים על העבר ויתחיל לדבר על מה צופן העתיד. המצב הנוכחי הוא הצצה לעתיד, הוא הקמפיין הכי טוב של השמאל נגד המדיניות הנוכחית, אין מי שמרוצה מהמצב הנוכחי ובכל זאת אין מי שיעשה עם זה משהו פרודוקטיבי בזירת השמאל הנוכחי. צריך משהו חדש. 




יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי





יום רביעי, 10 בדצמבר 2014

אדם זה אדמה בלי ה'. תרתי משמע

יום זכויות האדם היום, יום שמתבקש שאכתוב עליו, בטח בשבוע בו הכנסת בימיה האחרונים מעבירה את חוק המסתננים, במדינה בה כולנו בני פליטים. בטח בשבוע בו מתפרסם דו"ח העינויים האמריקאי, שמעיד על זוועות בלתי נתפסות, כולל המשך חקירה של אנשים שהוכרו כחפים מפשע. בטח ביום בו השר הפלשתיני אבו עין משתתף בהפגנה, נהדף בכוח ע"י חיילי צה"ל ולאחר מכן מוצא את מותו. בטח ביום בו מותו, נתפס ע"י ישראלים כדבר טוב כי תכל'ס השר הזה היה מחבל. בטח ביום בו נער בן 14 נפגע בראשו מכדור גומי. בטח ביום בו בג"צ מסכים שעונשה של ח"כ זועבי "חריג בחומרתו" אך מאשר את השעייתה ודוחה את עתירתה. בטח ביום בו האגודה לזכויות האזרח מפרסמת דו"ח שמוכיח כי חופש הביטוי בישראל הצטמצם (וההחרפה, הפלא ופלא, התבטאה ביתר שאת בזמן צוק איתן) וכי מצב זכויות האדם בישראל מתדרדר. בטח ביום כזה.

בטח בעולם בו כל הזמן זכויות בני אדם נדרסות לפתחן של סיסמאות כמו ביטחון, דמוקרטיה, מלחמה בטרור, דת. אין לי כוח לכתוב על זכויות בני אדם, כשאני חושבת כמה קל היה לחיות בעולם, לו רק היינו מתמקדים בחיים. אני לא נאיבית, למרות שתגידו שכן. מתבוננת מהצד, בין פריבילגיית השקט שלי כי נולדתי עם נתונים "נכונים" ובין הרצון לצרוח או לבכות או לבכות ולצרוח. האדם בונה והורס בו זמנית. הכל נתון לזוויות ראייה ופרשנות, הכל מתנדנד על הציר בין הניסיון לחיות כיחיד והניסיון לייצר קולקטיב.  

אין לי כוח לכתוב, אולי רק לדמיין.

להאמין שיכול היה להיות יותר טוב, אילו היינו פחות צודקים ומצדיקים, פחות עסוקים בעצמנו, אם היינו פשוט שמים בראש סדר העדיפויות את החיים. במקום דתות, אתוסים, לאומים, כסף, אינטרסים. אילו בראש סדר העדיפויות היה העתיד של ילדינו, יותר עתיד, פחות עבר. יותר אופטימיות.

לא, אני לא חושבת שצריך לאהוב את כולם, להסכים עם כולם, להיות בסדר עם כולם, להכיל את כולם. צריך רק להבין שמשמעות החיים, עוד לפני אלוהים, לפני הדת, לפני המסורת, לפני המורשת, לפני הכסף, הנפט, האדמה. כן לפני האדמה, בא האדם. תורידו מהאדמה את ה- ה' והנה לכם התשובה הנכונה. אדם. קטן ופשוט, גם מורכב, אבל הוא גם בסך הכל אדם.

כן, תחייכו ותקראו לי נאיבית.

כן, תגידו שזה בלתי אפשרי.

אני בוחרת להאמין, שאם רק נעשה מאמץ ואם רק נקדש את החיים.

יום זכויות האדם. עוד יום שמנסה לייצר תודעה בינלאומית. אבל תכל'ס זו תודעה אישית. מהדברים הקטנים שמשנים את התמונה הגדולה.

זה לא יקרה. אני פסימית. ביום זכויות האדם אני מוצאת את עצמי נבוכה. כמה זה קל וכמה זה לא יקרה. 

מחשבה מדכאת. לא רק היום. בכל יום. מלווה אותי ולא מרפה. מנסה לשנות במציאות שלי. כותבת

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שונא "יהיה בסדר" יחיה

אם יש משפט שעושה לי רע זה "יהיה בסדר", בעיקר כי לרוב הוא נשמע מפי אנשים שתכל'ס הכל אצלם בסדר, הם רק לא ממש רואים את זה. אני יודעת שאני "פוליאנה" שכזו, שתמיד רואה את הצד החיובי עד שזה די מעצבן את הסובבים אותי, אבל המשפט "יהיה בסדר" נתקע לי בגרון. ברור שיכול להיות טוב יותר, אבל למה לא לשמוח במה שיש עכשיו? למה תמיד להבנות סביבך מציאות של "יהיה בסדר" - כי הרי אם זה המשפט השגור על לשונך, "יהיה בסדר" הוא אף פעם לא עכשיו הוא תמיד בעתיד ולכן כנראה אף פעם לא יהיה בסדר עכשיו. אני אוהבת לראות את הבסדר של עכשיו כדי שמחר אפילו יהיה יותר בסדר ולמען האמת, ברוב המקרים, זה בידיים שלי. 

המילים שאנחנו משתמשים בהן מבנות במידה רבה את המציאות, לכן הבסדר הזה הוא בסדר שצריך להיות כאן ועכשיו ולא באיזה מחר עלום שאין לדעת את טיבו. בכלל אני שונאת את כל המחר הזה, למה מחר אם אפשר כבר עכשיו? כשהייתי קטנה, רוצפה הילדות שלי בהמון משפטי שפר גרמניים שתמיד נאמרו בשתי השפות כדי שיהיה לי ברור גם בגרמנית וגם בעברית. אחד מהם היה "מחר, מחר, רק לא היום, אומרת כל חבורת העצלנים". ברור שבמקרה הגרמני הזה אין הכוונה ל- state of mind אלא בעיקר ליעילות של עשייה. נוסח אל תדחה למחר דברים שאתה יכול לעשות היום, אבל זה לא תופס רק לזה, זה תופס להווייה האנושית.


תכל'ס אף פעם אין לנו ביטחון שיהיה מחר, בקושי יש ביטחון בהיום. ויש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתנות. אבל את הרגע זה בדיוק מה שיש לנו. את הרגע הזה אנחנו יכולים לחוות כלא משהו אבל מתישהו יהיה יותר טוב או זה מה שיש כרגע ולכן זה טוב. בהינתן שתי האפשרויות, אני בוחרת את האפשרות השניה. תמיד.


מה שתמיד מדהים אותי הוא שדווקא אנשים במצבים בהם "יהיה בסדר" הוא הכי לגיטימי, הם דווקא האנשים הכי אופטימיים והכי חזקים ולא יגידו לך את המשפט הזה. באיזשהו מקום, המין האנושי הוא כל כך מוזר שדווקא כשאתה נלחם, באמת נלחם על משהו, אתה מסוגל למצוא את היופי ואת האופטימיות ויותר מכל את הכוח. אני בעד למצוא את הכוחות גם בלי להילחם, רק מתוך עשייה וניסיון לחיות את החיים. המחר הוא תקווה, זה יפה ונחמד אבל המחר הזה יהיה כמו היום אם לא תעשה דבר. ובתכל'ס מי בכלל מבטיח שיהיה מחר? אני בטח לא אדם ניו אייג'י או אדם של אמונה בדברים אמורפיים, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה להאמין בעצמי. אני חושבת שזה מקור לא רע לאופטימיות.

אני אדם ציני, צוחקת מהומור שחור, אני מאוד מודעת למצבי תמיד ועדיין בתוך תוכי אני תמיד אהיה פוליאנה. כי אם יש רק את היום, מוטב שאנצל את זה להיות שמחה, אחרת זה עוד יום שבוזבז. את ה"יהיה בסדר" אני משאירה לאחרים. ככה אני חיה את חיי, זה מה שאני מנסה להעביר לילדים. הכוח נמצא אצל כל אחד מאיתנו. היום הוא העכשיו. העכשיו הוא ההווה ותכלס הוא גם העתיד, כמו שאמרה שימבורסקה "כשאני הוגה את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר". הכל עניין יחסי. גם המצב שלנו עכשיו. אפשר לקבל אותו כמו שהוא ובידיים נרפות לקוות למחר אחר ואפשר להביא את המחר ולקבל את הווה כמו שהוא, בחמלה, באהבה ומתוך אופטימיות במה שיש. כאן ועכשיו.

יום שלישי, 28 באוקטובר 2014

יחסיות - פוסט תזכורת אישי

אם יש משהו שתמיד נראה לי מוזר בחינוך ביתי אלה התלונות של הילדים מדי פעם בבוקר לפני שיוצאים לפעילות. ברור שזה מצחיק/מתמיה/מפתיע אותי כי לי יש נקודת התייחסות - אני יודעת איך זה להיות בבית הספר, הם לא. כשצריך לצאת בתשע וחצי מהבית והם בטוחים שזה מוקדם נורא, כשנראה להם שהפעילות תהיה פחות מעניינת מבדרך כלל, כשהם מסבירים שהם צריכים עוד קצת להיות בבית - כל אלה בתוך עולם המושגים שלי נשמעים כל כך מפונקים ומנותקים ותמיד אני צריכה להזכיר לעצמי שבעצם הם לא מכירים משהו אחר. הם לא באמת מבינים מה זה לקום כל בוקר עד מקסימום שבע, להתארגן, לשים על הגב (היום זה כבר על עגלונת) תיק כבד וללכת ברגל (כן, בלי שההורים יקחו) לבית הספר כדי לבלות שם מינימום 5 שעות, ברובן די משמימות. אני מניחה שזו עוד הוכחה לכמה שהכל יחסי בחיים.

וזה מצחיק שאין להם לפעמים חשק לפעילויות הבוקר שלנו כי תכל'ס אם היו מציעים לי חצי ממה שהם עושים בתקופה שהייתי תלמידת בית ספר, הייתי קופצת על המציאה. פרספקטיבה. כנראה זה העניין. הבעיה שלרוב בחיים כשאנחנו לא מכירים משהו אחר, אנחנו יכולים להרגיש את הקושי, פשוט כי אנחנו לא יודעים שיכול להיות הרבה יותר גרוע. וזה לא באמת משנה אם אגיד להם שעד שנצא הם כבר היו מסיימים שני שיעורים בבית הספר, זה לא נתפס. כנראה שזה לגמרי אנושי וזה בסדר. רק שעולם המושגים שלהם שונה משלי ולכן זה תמיד נורא משעשע אותי, הפער זה בין איך שהם תופסים את זה ואיך שאני.

יש המון מאפיינים באופי האנושי שאני תוהה לגביהם, אבל היחסיות הזו בתפיסה שלנו את העולם היא משהו שבעיני כבר היינו צריכים ללמוד לעקוף, אבל כנראה שלעולם לא באמת נצליח לעשות את זה. אני מוצאת את עצמי המון פעמים, בעיקר כשאני כואבת או כועסת, מנסה להזכיר לעצמי מה באמת חשוב ולהתקדם הלאה. זו לא באמת התנהגות טבעית, זה רק משהו שאני מנסה לסגל.

אני זוכרת תקופה של קושי עם הבכור, בה במקרה קראתי בלוג של אישה אמיצה שנאבקה במחלת הסרטן. אמא לשני ילדים שהסבירה שהסרטן עשה לה משהו טוב במערכת היחסים עם הילדים. זה הדהים אותי שבתוך החולה הרעה הזו, בתוך מאבק שדורש את כל תעצומות הנפש, היא מצאה מקום לסבלנות ואהבה אין קץ. פתאום כל הדברים שבגינם היא כעסה עליהם לפני המחלה, נראו לה כל כך אפסיים. מרגע שנודע לה שהיא חולה, כל רגע הפך להזדמנות נוספת להיות איתם, להרגיש אותם, להרעיף עליהם אהבה, להוסיף להם זכרונות טובים. החשש שהיא לא תהיה איתם, הפך אותה לאמא אחרת. אני זוכרת שחשבתי שאם יש לקח שצריך לקחת מכל זה זה שאנחנו צריכים לזכור כל הזמן מה באמת חשוב בחיים. עוד לא היכרתי את האדם שבאמת חי את חייו כך אם הוא לא נמצא תחת איזושהי סכנה קיומית.

זה תכל'ס די עצוב שאנחנו לא זוכרים שכולנו בני מוות, זה יכול להיות סרטן או תאונה או דום לב, זה יכול לבוא לאט או מהר ובהפתעה ובכל זאת אף אחד מאיתנו כמעט לא חי את החיים כאילו עוד מעט הוא ימות. אנחנו מדחיקים. זה מה שאנחנו עושים, זו כנראה נטייה אנושית שמוגדרת לנו עמוק ב DNA. אולי זה בגלל שאין לנו באמת את היכולת להבין כל הזמן עד כמה אנחנו זמניים וטוב שכך זו מחשבה מורבידית מאין כמוה שלא ממש מסתדרת לנו. 

ייתכן שגם האופטימיים שביננו לא באמת יכולים בכל פעם להזכיר לעצמם שיכול היה להיות יותר גרוע. אבל אם יש משהו שאני מנסה לקחת זה להסתכל על הדברים בפרופורציות ולזכור את מה שחשוב באמת. בכל מקרה כנראה הכל עניין של פרופורציות וזה בטח לא ייפתר עם הפוסט הזה, אבל זה כנראה משהו שהייתי צריכה להוציא. להזכיר לעצמי את היחסיות בחיים האלה, להזכיר לעצמי את מה שחשוב ובעיקר לזכור שכולנו בסך הכל בני אדם.

יום שני, 31 במרץ 2014

אל תקראו, אין לי מה לחדש, לכם אין חשק ובתכל'ס די מייאש

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאתוודה שרבים מחבריי לא קוראים את הבלוג שלי, הסיבות הן רבות ומגוונות ובוודאי אין צורך למנות אותן. הסיבה שבאמת מכאיבה לי היא שיש כאלה שמעדיפים לא לקרוא אותי כי זה עושה להם רע, כי אין להם כוח לשמוע על כל מה שרע כאן ולרוב אני לא כותבת על משהו טוב, כי כמעט הכל אצלי פוליטי וגם ככה במדינה הזו הכל פוליטי. עזבו אתכם מהכל, הנקודה היא שהם צודקים. אני לגמרי לא לוקחת את זה אישי. לחיות פה זה לפעמים לגמרי מדכא גם בלי לקרוא את זה שוב ושוב- 

מי רוצה לקרוא בזמן הפנוי שלו על המשא ומתן אחרי/לפני שהוא כל היום עבד/יעבוד? ושמע/ישמע על זה ברדיו? וקרא/יקרא על זה במשך היום? ושמע/ישמע אנשים מדברים על זה סביבו?

מי רוצה לקרוא עוד על זכויות אדם? ההתנחלויות? כפיה דתית? איבוד מוסר? כיבוש? ייהוד? התכווצות הדמוקרטיה? אי שוויון מגדרי? אונס? הטרדה? שנאת מהגרים? שנאת עובדים זרים? גזענות? קריקטורות בבה"ד 1? מוסריות? גיוס? העברות כספים? משילות? שחרור אסירים? הסתה? פרטנר? גז? יהודית ודמוקרטית? אירופאים מעודנים? סיורים בחברון? מורשת? שליחותו של קרי? יום האדמה?

מי רוצה לקרוא יותר על בנט? נתניהו? לפיד? ליברמן? יעלון? אקוניס? לוין? אולמרט? שולה זקן? תשובה? איזשהו דנקנר? מישהו מהטלויזיה? זמר מפורסם? 

ברור שאף אחד לא רוצה בשעות הפנאי שלו לקרוא את זה, הבעיה העיקרית היא שכנראה אין לנו בעיה לחיות עם זה. עובדה הנה אנחנו חיים. עוצמים עיניים ומתרכזים במה שחשוב נכון? בואו נמשיך עם עצימת העיניים הזאת כי היא בטח תעזור. תכף יהיה כאן יותר טוב, רואים, זה ממש משתפר.

עזבו אתכם היום מלקרוא אותי.      אין לי מה לחדש.         המצב לא טוב.

לאף אחד אין כוח לזה. 

ככה זה אפילו קצת יותר מייאש.

מחר. 

אופטימיות זהירה? אולי, אבל לא בגלל שיהיה פה יותר טוב. אלא שיהיה לי כוח לכתוב על זה. 


יום חמישי, 16 בינואר 2014

תסתכלו לי בעיניים וקראו את שפתיי - האפליה היא פסולה כי היא לא מוסרית, זה לא עניין של חוק

"תסתכלו לי בעיניים" הוא שם הקמפיין הדיגיטלי המשותף של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים בישראל נגד אפליה. האמת שעצם העובדה שיש דבר כזה הוא כבר מאורע אופטימי, שמלמד כנראה על הווה לא מוצלח בעליל, אך הוא אופטימי בהקשר עתידי. "תסתכל לי בעיניים" הוא פרוייקט שמתאים את עצמו לעידן הרשת, לא עוד איסוף חתימות בצמתים, אלא התחברות רשתית, גם של העין וגם אינטרנטית, כמעט חתימה ביולוגית (אני לא אתפלא אם בסוף יתגלה איזה גוף קטנטן שפועל ממרתף גרעיני וסורק את האישונים שלנו למען סוג חדש של זיהוי אנושי - סתם. צוחקת). טוב, אבל חתימת עיניים (בכלל יש עדנה למילה חתימה -חתימה טובה, חתימה אלקטרונית, חתימה ביולוגית, חתימת פחמן) היא בכל זאת שטיק יעני cool . עד כאן, למרות הצחקוקים, ניתן לסכם שיש כאן מעורבות חברתית, רעיון נכון ואפילו סלוגן לא רע. נכון,העיניים הם החלונות לנפשו של האדם ובינינו זה לא שחשבנו שאומצה פה איזו תיאוריה ראדיקלית נוסח פאנון, "דם זה דם זה דם", זה בעייתי בהקשר הזה לאור פרשית תרומות הדם של העדה האתיופית, וחוצמזה גם לא פוטוגני ודי מסורבל.  

ולמה תסתכלו לי בעיניים? כי כשמסתכלים בעיניים רואים שכולם אותו דבר, לפחות זה ההסבר באתר. טוב, לא חייבים להיות קטנוניים. לא מתכוונת לעקוץ את המשפט, סבבה, זורמת איתו. זה גם פוטוגני ונוגע לכולנו באיזה מישור נפשי בסיסי כנראה, דווקא לא רע. יש רק בעיה אחת קטנה, לפעמים כשאני מסתכלת למישהו בעיניים (נגיד לבנט או לנתניהו - אני יכולה להמשיך), אני מבינה עד כמה אחד בפה ואחד בלב זה נכון וסליחה על כל ערבוב האיברים נוסח מסיבת החלפות של פרופ' היס (סליחה). בכל מקרה, ממשיכה עם הקמפיין, בדף הבית עוד כתוב: "אפליה היא עבירה על החוק, יחד נלחמים בה - כי עוד לא אבדה תקוותנו". או, זה היה המשפט שחיכיתי לו, המשפט שכמו אך ציפה לניגוח. כי למרות שהמשפט הזה בן 13 המילים נדמה מוסרי ונכון, זה רק למראית עין (בואנה, מסתבר שעין יכולה להיות מקור בלתי נדלה למשחקי מילים). אני אקח רגע לבחון אותו (כן אפשר לבחון לב וכליות, אבל זה כבר מפסיק להצחיק) כי לי הוא לא מסתדר.

מה אומר הקמפיין? "למה לא אפליה? כי זה מנוגד לחוק". כן, שוב אני חוזרת לזה, למקום של מוסר וחוק. האפליה היא אכן מנוגדת לחוק, וטוב שכך, אך היא פסולה מטעמים עוד כל כך הרבה יותר חשובים. חוק הוא אכן מחייב ואי ציות גורר עונש, אולם חוק גם מאפשר שיפוט וזאת אומרת שמי שמחליט שלחוק מסויים הוא לא מוכן לציית, הוא גם לוקח על עצמו את האחריות לקבלת העונש. יש מקום למצפון האנושי של כל אחד מאיתנו, קצת כמו מה שאנחנו מטיחים בכל גרמני (לא נאצי, לא נאצי) באשר הוא, כי מוסרית יש חוקים שאסור לציית להם. אז ברור שאני לא קוראת לאי ציות לחוק איסור האפליה, אני רק אומרת שחוקים נועדו שכל אדם ישפוט אותם מצפונית. האפליה היא אסורה כי היא לא מוסרית, משום שהיא מנוגדת לרעיון זכויות האדם, לשוויון בין בני האדם, כי היא יוצרת הבחנה מובנית בין קבוצות אנשים. אפליה מעידה על דעות שגויות מן השורש, שהדרך למנוע אותן היא קודם כל על ידי חינוך והכוונה, כמובן שמדיניות ממשלית לא מזיקה וכמובן העלאת המודעות ויצירת שיח ציבורי. אבל ההבנה שאפליה היא פסולה לא נובעת מאי חוקיותה אלא מאי מוסריותה וכך הנה יש לנו עוד קמפיין שלמעשה פוגע בנושא החשוב אותו הוא בא לקדם. לעיניים מודעות זה נראה שולי, אך תחשבו על דורות שלמים שהסיבה שהם לא מפלים בפומבי היא קיומו של חוק, אבל בחייהם הם גזעניים כמו redneck בחור נידח במרכז ארצות הברית. 

לקמפיין הזה נרתמים גם אישי ציבור, אתמול יצא לי אתמול לקרוא את דבריו של רובי ריבלין כשהוא הצטרף לקמפיין, ואם הן לא חלולות והוא התכוון לכל מילה, רק ימים יגידו. לא אשפוט אותו על עברו, שמחתי לראות שהוא מדבר בדיוק על מקום של מוסר והנהגה ולכן אני בהחלט מתכוונת להיות אופטימית אך לא אפסיק לעמוד על המשמר (לא של הכנסת, שם דווקא כבר ראיתי אי אילו אפליות). אבל הבוקר יצא לי לראות את מילותיו של הנשיא פרס שהצטרף לקמפיין ולמען האמת הן עצבנו אותי. אומר נשיא המדינה ש"כולנו שווים כי נולדנו בצלם אלוקים". אדוני הנשיא, אני מבינה שבתפקידך אתה לא מרגיש נוח לומר את המילה המפורשת אלוהים כי אתה מייצג את כל העם ויש מי שנפגעים נורא מאמירת השם ברבים, דרך טובה לעקוף את זה היא לא להשתמש בזה איפה שלא צריך. לדוגמא כאן. הזכות להיות שווה וכו' לא נובעת מציווי אלוהי כזה או אחר ולי היה עצוב שנשיא המדינה בחר מן משפט עילג שכזה שמכיל בתוכו כבר סוג של אפליה והטייה דתית בנושא שאמור לדבר על שוויון. 

אבל את הדובדבן האמיתי שמרתי לסוף - סרטון הוידיאו. תמונה ראשונה. ילדים משחקים במגרש, את הילד הרוסי הם לא משתפים. כתובית - "אתמול לא שיתפו אותי במשחק, היום אני לא מקבלים אותי לעבודה. תמונה שניה. ילדה עולה לאוטובוס עם אמה הלבושה בלבוש מוסלמי מסורתי ואיזו פולניה צפונית שלא ברור מה עושה על הקו האוטובוס בכלל לא נותנת לה לשבת. כתובית - "אתמול לא פינו לי מקום, היום לא משכירים לי דירה". תמונה חדשה. מסיבה. יש שם ריקודים ואת הבחורה האתיופית היפה מגרשת האשכנזיה ההיפסטרית. שם כבר אין יותר כיתוב - מה יכתבו? - "בהפסקה קראו לי כושית פרימיטיבית, היום כבר לא רוצים את הדם שלי" - ? נכון, אפשר גם לא להיות ציניים לגבי הסרטון, הרעיון מאחורי הסיפור הזה הוא באמת יפה, אבל עכשיו אני נשמעת מתנשאת, אז נחזור לרגעים הציניים, הם מחמיאים לי יותר. אז הנה לכם עוד קמפיין מפוספס של רעיון יפה וחשוב, אז תשמרו את הדעות הגזעניות שלכם לבית, בחוץ האפליה היא מחוץ לחוק, ותנסו להיות מודעים לבעיות השמנה, אז אל תשתו אלכוהול כי יש בזה המון קלוריות וכך הנשים שביננו יחסכו לעצמן את כל נושא האחריות לסם אונס שמתאפשר רק בגלל שלא שמרת על הכוס שלך...

אה כן, ומוות לסלפים (לא התנועה בזרם הסוני, זה פוסט על גזענות פה, הכוונה לתמונות, אתם יודעים - רובכם נראים קצת מעוות וכולם מחמיאים לכם על זה פשוט כי לא נעים...). כי הגיע הזמן להוציא את זה מחוץ לחוק 

יום רביעי, 1 בינואר 2014

2014 לא משאירה הרבה מקום לאופטימיות

בחצות ו-9 דקות נכנס בנהזוג לחדר המגורים ואמר שנה טובה, 9 דקות חלפו להן לתחילת השנה ואני מסרתי אותן ל- 2013 כאילו אין בזה מהבזבוז. טוב אני לא באמת חושבת כהה, עךתם עלי, אבל הפתיעה אותי האדישות שלקיתי בה. לרוב אני מודעת לסימבוליקה של המעבר מ- 23:59 ל- 00:00 בליל ה- 31 בדצמבר. עד לפני 17 שנה (המספרים הגבוהים האלה מלחיצים) היו מסיבות משוגעות ומאז אפשר לראות את הגרף ההולך ויורד - ארוחות זוגיות, מפגשי חברים, בילוי משותף בסלון, רביצה. השנה, הרמתי מבט ואז הרמתי את עצמי ממצבי המצונף על הספה. כמה דקות אחרי זה היינו עסוקים בלסדר את הבית וללכת לישון. עוד שנה. הביקורת על התנהלות כזו היא לגמרי תלויית אופי, אפשר להתייחס לזה כאל אות לאדישות, להזדקנות, לעייפות, למיזנטרופיות, אבל את מי זה מעניין? זה מה שהיה, מעכשיו יש שנה שלמה להחליט סוף השנה תהיה אדישה או חגיגית ובכל מקרה מבטיחה לא להתעסק בזה.  

אתמול, היום האחרון של 2013, היה יום מלא וגדוש עם נסיעה ארוכה לאמא שלי וממנה לאגמון החולה - שעות ארוכות בתוך רכב, שעות בטבע, המון שמחה ואהבה ומקום לקיטורים והוצאת קיטור, עם התבוננות במקומות, בעלי חיים ואנשים, סקרנות והרבה הנאה ורעש (גם של העגורים הפרטיים שלי וגם של העוף המדהים הזה). הדבר היחיד שהיה חסר ליום מושלם היה בנהזוג, אבל מישהו צריך לממן את זה לא? אני מניחה שאם הייתי ממסכמי השנים, ברמה האישית זה גם פחות או יותר מה שהייתי מסכמת - עוד שנה בדיוק כזו ואפילו יותר טובה אבל עם יותר פנאי לבנהזוג. אני לא ממש אוהבת לסכם, אני גם לא מחכה לנקודות ציון כדי לשנות או להעריך מחדש, בבועה הפרטית טוב לי וברמה הפוליטית קיים חשש אמיתי שניסיון לסכם את השנה יהיה או קצר ומדכא או ארוך, טרחני ומדכא והניסיון לראות אלומות אור מנצנצות ואפטימיות הוא לא ממש הקטע שלי. לא היה קל בישראל ב- 2013 ו- 2014 לא צפויה להיות טובה יותר.

בלי להיות נביאה או משוררת - יהיו התנחלויות? יהיו וירבו ויפרצו. יהיו בנט ולפיד ונתניהו בממשלת הזחוחים? יהיו. שלא לדבר על זה שלא יהיה הסכם, גם לא יהיה פרטנר, לא יהיה יותר טוב ויהיו עוד גזרות כלכליות, בעיית הפליטים תישאר, מעמדנו הבינלאומי יתדרדר, שערוריות מין חדשות יתפוצצו, המשטרה תמשיך להפגין את חוסר יכולתה להתמודד עם הפשע המאורגן אבל גם אם עוד כל כך הרבה נושאים אחרים, זכויות אדם ירמסו, יהיו כותרות על גזענות ואפליה, אולי תהיה מתיחות, בטח יהיה איזה מבצעון צבאי בקנה מידה קטן עם הרבה הרוגים אבל לא משלנו, ואנחנו נמשיך. אני לא יודעת איך 2014 תיראה אבל אני יודעת שיהיה הרבה על מה לכתוב ועוד הרבה יותר סיבות מדוע לצאת לרחובות, השאלה האמיתית היא אם יש בכלל מי שיצא. שנת 2013 חלפה לה בשקט למרות שהיו כאן המון סיבות להרעיש. 2014 לא משאירה הרבה סיבות לאופטימיות 

יום שלישי, 17 בדצמבר 2013

אבל הם כושים, זו לא אנטישמיות ואנחנו יודעים מה זו אנטישמיות

הלקאה עצמית זה לא בריא, לא צריך להיות בר דעת בשביל זה ובכל זאת אני עסוקה בזה כל הבוקר. זה הולך איתי מהרגע שקמתי מהמיטה ושום תרוץ שאני נותנת לעצמי לא עובר. אני לא צריכה להיות כאן ועכשיו בבית, אחרי שיעורי השחמט של הילדים, לפני הפיצה של הצהריים, בהסעות וחברים וחוגים. מקומי עכשיו בירושלים. כל מי שיכול להגיע לירושלים צריך להיות עכשיו בירושלים. לא כדי להנות מהשלג בצידי הדרכים ביום שמשי וקריר, לא כדי להנות מהשפע התרבותי האצור במוזאונים בעיר. כרגע בירושלים עומדים כ- 150 פליטים אמיצים ובפיהם בקשה אחת שנראה שהם כמונו - בני אדם. תסלחו לי שאני חוזרת רבות לתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אלה האסוציאציות שלי וזה הבלוג שלי וזה מה שזה מזכיר לי. לא הצעדה הנחושה הזו בשלג הישראלי המפתיע היא זו שמעוררת אצלי את האסוציאציות האלה, למרות שתודו שתיאורי פיסות הבד המלופפות על רגליים יחפות מזכירות עדויות נושנות. עזבו אתכם מהכל, בואו נתמקד בנושא הנדון - לפנינו קבוצת בני אדם שנאלצו לברוח מארצם והגיעו לכאן. מה הדבר הנכון ביותר לעשות? סילחו לי שאני לא שואלת מהו הדבר האנושי לעשות, פשוט התחלתי להבין שההגדרה שלי לאנושי היא כנראה לא ההגדרה הנפוצה ביותר. אני מתחילה לחשוב שב"אנושי" אין הכוונה לניסיון לחיות חיים בצורה מכבדת אלא פשוט לקדם אינטרסים אישיים כאשר כל האמצעים קדושים. חזרה לשאלה המקורית - אז מה לעשות?

ישנה כמובן האפשרות המיידית וכנראה המקובלת ביותר עד כה וזה להגיד "זו לא הבעיה שלנו". זו כנראה אפשרות אחת, גם ברמת סדר העדיפויות ויעיד על כך מליץ היושר בעז ביסמוט (רק דמיינו לכם "שגריר של רצון טוב ישראלי" שיוצא במסע דילוגים בינלאומי כדי לפתור את בעיית הפליטים ועוד מקבל בנוסף על שכרו גם עמלת מכירות - רק המחשבה על זה מעוררת בי פלצות). אפשרות זו, שנקראת במקורות אחרים "מדיניות הפניית המבט", מהווה משום מה מקור משיכה. דווקא אנחנו ששואלים - איך יכול להיות שחיו ליד אושוויץ/דכאו/כל מקום אחר ו"לא ידעו"? איך הסכימו לשלילת זכויות אזרחיות ועד לרצח עם רק בשל השתייכות אתנית או נטיה מינית או נטיה פוליטית? איך ראו יהודי שדוף ונרדף והפנו מבט ועוד נחשבו טובים כי לא קראו לגסטאפו בעקבותיו? איך מדינות הברית לא הפציצו את אושוויץ? איך לא נתנו ליהודים ויזות? איך גירשו אניית פליטים? יש בלי סוף שאלות, ראש הממשלה שלנו נוטה לעשות מהן קריירה, בעומדו על כל במה ציבורית אפשרית ובדברו על הפניית העורף של העולם בעוד העם היהודי נרצח על אדמת אירופה. אז לא, חלילה, אני לא משווה בין מדיניות הממשלה שלנו למדיניות של  הנאצים בגרמניה, אם תשימו לב כל השאלות מדברות על הפאסיביות ועל הקבלה של המתרחש - הפניית עורף. לקרוא לאנשים שעומדים עכשיו בירושלים ומבקשים רק הכרה באנושיותם - מסתננים (במקרה הטוב כי הסקאלה רחבה הרבה יותר), לכלוא אותם במתקני כליאה ולחפש להם פתרון - הפניית עורף. כן, זה נכון, אנחנו לא טובחים בהם וזה אכן לא סמנטיקה, אבל זה נשוא ההשוואה? זה שאנחנו לא דומים לנאצים זה מה שעושה אותנו בסדר? הרי אנחנו אלה שבאנו בטענות כלפי העם הגרמני כולו, גם מי שלא היה בגסטאפו או שירת בצבא, של "איך יכולתם לתת לזה יד? איך חייתם בתוך זה?" אבל כשזה אנחנו שמפנים את העורף, זה כנראה בסדר. כלפי אבותינו זו היתה אנטישמיות, אצלנו כנראה אלה רגשות לגיטימיים בכל זאת שמתם לב שהם שחורים, נכון?

נוצרה בארץ דמוניזציה של כל מה שזר. הממשלה ביודעין ממשיכה עם מדיניות העובדים הזרים. מה דעתכם, למשל, לאפשר לאותם פליטים שברור לכולנו שהם אינם יכולים לחזור לארצם, להתפזר בארץ ולהתחיל לעבוד? אחד המשפטים שמצאתי את עצמי מסבירה לילדי שוב ושוב הוא "הפוסל במומו פוסל", כשאני מביטה בנו מהצד בהתמודדות שלנו עם הפליטים האלה אין לי אלא לחשוב על התקופה בה סבי היה פליט. אז מה נכון לעשות? נכון לפעול אחרת. נכון גם להגיד שכישראלי אסור לאף אחד מאיתנו להפנות עורף, זו לא פריבלגיה, אין כאן בחירה. כל החלטה אחרת היא פסולה. בימים האחרונים, בשוך הדי ההספדים על מנדלה, כנראה שאפשר להמשך לעסוק באטימות בריש גלי. אני יוצאת מכל זה מאוד מתוסכלת וזה עוד בלי לדבר על כל כך הרבה דברים, לאחרונה אני כבר קצת פחות אופטימית. לא נסעתי לירושלים, הפוסט הזה הוא לא הכפרות שלי.

יום שישי, 6 בדצמבר 2013

נלסון מנדלה - אידיאל, אדם, מנהיג

מותו של נלסון מנדלה הוא עצוב, אבל נלסון מנדלה היה בן 95, חי הרבה יותר מחיים שלמים (חלילה לא מושלמים, אבל מזה נולדות אגדות), הסדק הצר מתוכו הוא האיר לעולם כולו הלך וגדל כי מיליוני ידיים סייעו להעמיק ולחפור בסדק הזה עד שאלומת האור הלכה והתחזקה. מאבקו יישאר אבוקה (נר זה קטן עליו) לכל מי שנלחמים על שוויון, שלום וזכויות אדם. אכן, עצוב מותו של נלסון מנדלה, אך הרבה יותר עצוב בעיניי לחשוב איך היה נראה העולם בלעדיו.

לבד מהמאבק ההירואי שלו שהוא מקור השראה לרבים, היה בנלסון מנדלה הרבה יותר. כי יש אנשים שהמאבק הצודק הופך אותם למנהיגים ראויים ויש אנשים שנולדו להיות מנהיגים והיותם בני אדם הופכת את המאבק הצודק שלהם לצודק עוד יותר. נלסון מנדלה לא היה רק מנהיג צודק, הוא היה אדם. החיים אפילו לא חילקו לימונים ובכל זאת החיוך שלו, ההומור שלו והאופטימיות לא נפגמו לרגע. המחשבה שאדם יושב בכלא 27 שנים על לא עוול בכפו, לא משוחרר לשום חופשה אפילו לא עם מות בכורו, פוגש את זוגתו חצי שעה בחודש, צופה בים מסורגי חדרו וממשיך להאמין באדם, במאבקו וממשיך להיות אופטימי ולחייך היא גדולה מהחיים. היא מתקתקה יותר מסרט הוליוודי, כי בהסתכנות של להישמע סכרינית להחריד - מנדלה הוא הסרט החי של ניצחון הרוח האנושית. 

וחוץ מכל אלה, יש עוד משהו ייחודי במנדלה, שעושה אותו גדול עוד יותר בטח לישראלית שכמוני, ולא, לא רק העובדה שגם הוא רצה לראות בסיום הסכסוך הישראלי-לפסטיני, ולא לא בגלל שהחזיק בדעות שמאל, אלא פשוט שהוא אף פעם לא רצה להיות מנהיג. בתוך שיממון המנהיגות הזחוחה והלא ראויה שהיא נחלתנו, אדם בשיעור קומתו של מנדלה מגמד את הגמדים האלה אף יותר. הוא בכלל לא רצה להיות מנהיג, הוא בכלל לא רצה להיות נשיא, הוא רק רצה להילחם למען הערכים בהם האמין, רצה להפיץ את זכויות האדם בעולם כולו, רצה עולם צודק יותר וראוי למגורי כל אדם, כן באשר הוא אדם.

תחשבו לשניה מה לא עשו כדי לדכא אותו ואת מאבקו ומה הוא עושה לאחר שיחרורו? קורא לנקמה? לא, קורא לאיחוד, לפיוס. את היד שידע לאגרף לאגרוף כשצריך הוא פותח לחיבוק של שותפים למרות העובדה שאף אחד לא היה מאשים אותו אם היה נשאר קפוץ עוד קצת. אבל מנדלה היה איש עקרונות, הוא לא מחפש עונשים, הוא מחפש את הצדק, על זה נאמר איפה ישנם עוד אנשים? הוא ראה בעצמו פיון של אידיאלים, לא לקדש את המנהיג - לקדש את האדם ואת חייו בכבוד על האדמה הזו. ב-1964, כשהגן על עצמו בבית המשפט הוא אמר "נלחמתי נגד עליונות לבנה, ונלחמתי נגד עליונות שחורה. טיפחתי את האידיאל של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה כל בני האדם חיים יחד בהרמוניה ובהזדמנות שווה. זה האידיאל שאני מקווה לחיות למענו ולהגשים אותו. אבל אם יהיה צורך בכך, אהיה מוכן למות למענו". הוא חזר על זה שוב כששוחרר ב- 1990, אני מניחה שהוא היה רוצה שנזכור את זה היום כשהוא כבר לא עימנו וגם מחר. 

לא, נלסון מנדלה לא היה רוצה שנקדש אותו ונהפוך את היום הזה לפסטיבל, אני מניחה שהוא רק היה רוצה שנזכור שזה אפשרי כל עוד לא מאבדים את האמונה ולא מאבדים את הדרך. ככה זה עם מנהיגים אמיתיים הם משאירים אחריהם מורשת שלא נלקחת לקבר אלא חיה ובועטת ומזכירה את קיומה. השאלה היא מה לקח נלמד מחייו ומה כבר מחר בבוקר נשכח?