התחלתי לכתוב את הפוסט הזה אתמול, בדיוק בשעה שהפגנת השמאל שנערכה בתל אביב התפזרה. אין לי זכות ממש לדבר עליה, לא הגעתי אליה. יש להניח שהיה חשוב שאלך, לחזק את אלה שחושבים כמוני, להשמיע קול ולעשות משהו. זה תמיד נגמר באלה שצריכים להיות שם ולא הולכים, שפוגעים ביכולת לשנות, בהנחה שזו אפשרות שרירה וקיימת. ועם זאת לא הלכתי. במידה רבה זאת עוד הפגנת קתרזיס, נוסח עשיתי כל מה שיכולתי, זו גם אמירה בעייתית כי הפגנה היא כלי חשוב בדמוקרטיה ויש לה חשיבות עצומה. אלא שבמצב הנוכחי, ולמרות שהייתי רוצה להפגין אופטימיות, ההפגנה הזו לא תביא לשינוי. זו הפגנה לפרוטוקול. עוד הפגנה כמו כל ההפגנות שהלכתי אליהן בקיץ שעבר, הולכים כדי להשמיע קול שהולך ונעלם בציבוריות הישראלית. קול שכל כך חסר.
אני משתדלת ללכת לכל הפגנה ולו רק כדי להאמין שעשיתי הכל, זה גם מחזיר משהו בתמורה כיון שהמחשבה שאתה לא לבד ממלאת קצת אופטימיות, בעיקר כשאתה מרגיש שדעותיך הולכות ונכחדות. יש בזה כוח ויש בזה אמירה וגם אין בזה כלום. בעיקר משום שכשאתה מסתכל על זה מלמעלה, אתה מבין כמה מעט הוא כל הביחד הזה.
משזה נאמר הגיע הזמן לווידוי אישי שאינו מייצג אף אחד מלבדי - ההפגנות חשובות, מהרבה בחינות ובעיקר מעצם קיומן, אלא שלאור השנים האחרונות, דומה שהן לא ממש הדרך לייצר שינוי. צריך להתחולל פה משהו מהותי יותר. ההפגנה חשובה, ההשתתפות בה חשובה, אבל בעיקר לפרוטוקול. להראות לשרת ההיסטוריה עוד הרבה שנים מעכשיו שהיה כאן גם מי שחשב אחרת. אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עכשיו. ואני אומרת את זה דווקא בזמן שאני בתהליכים אישיים של יצירת מחאה, שעוברת משלב הכתיבה לשלב העשייה, שנעשית עם כל הכוונה ועם זאת עם מלאי סקפטיות לא מבוטל.
כאשר הארץ נמלאת צעקות של מוות לערבים, הצעקות שכנגד על הסירוב להיות אויבים הן חשובות אך הן אפילו לא יוצרות אדווה על המים של הציבוריות הישראלית. ראו רק את המיקום שקיבלה ההפגנה של אתמול בכלי התקשורת, מראש נתפס כזניח. השמאל נמצא במלכוד ועושה רושם שהמחאה הזו לא תהיה הדרך לשנות באמת.
כאשר הקואליציה מנסה לערער על הלגיטימציה של בג"צ לביקורת שיפוטית שהיא חלק חשוב ממערכת השפיטה וממנגנון דמוקרטי, התמיכה של השמאל בבג"צ רק יוצרת אנטגוניזם גדול יותר לבג"צ ואישוש לטענות הימין. זה לא אומר שצריך לשתוק, זו רק תמונת מצב. כאשר כל המדינה תחת גל של הסתה נגד "דברי ההסתה של אבו מאזן", שום דבר בעד משא ומתן לא ממש ישכנע את הציבור. במידה רבה ציבור שממשיך לשמוע מנבחריו כמה אנחנו צודקים לא ירצה לראות איפה אנחנו לא. מול הטענה שהכיבוש אינו מוסרי ומשחית יבואו אקסיומות כמו "אין כיבוש" ו"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". על כל טענה תשובה והיא לגמרי אוטומטית.
במידה רבה השמאל נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא מחוייב להרים קול צעקה, הוא חייב לחזור ולהתגבש ולהצמיח מו ההריסות הנוכחיות שלו גוף מגובש ואנרגטי אך הוא מפולג ומבולבל ומשתדל למצוא חן. במצב הזה אלה שרוצים ליצור שינוי מסונדלים בשל כובדו של הפגר המת המכונה גוש השמאל שהם נושאים על גבם, אלא שכיחידים בתוך מפלגותיהם אין להם מספיק כוח וזה יוצר תחושת רפיון אינהרנטית. הנקודות שמעלים דוברים מהשמאל גם אם הן נכונות לא נופלות על אוזן קשבת, מלבד אלה שממילא מסכימים, מרבית הציבור רואה בזה זמזום מטריד.
ברור שאי אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אולי מה שחשוב עכשיו מלבד ההפגנות, זה למצוא את הדרך לדבר בתדר הנכון. מצד שני כאשר התדר הנכון הוא "עם ישראל חי" ו"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" יש קושי בלמצוא את התדר הנכון. מאז ומתמיד לאומנות פרטה על רגשות אנושיים יותר מאשר אמרות מוסריות כאלה ואחרות. כאשר קביעת מזוזה בכל בית יהודי נתפסית כמפגן מאחד, לשמאל אין באמת תשובה שתחזיר את השיח הציבורי למקום הבסיסי יותר של מהות דמוקרטית. כי מה שבסיסי לתפקוד נכון של מדינות אינו נמצא ביחס ישר למפגני לאומיות בעת משבר. ובעת משבר ישראל בוחרת להיות יותר יהודית מדמוקרטית.
ייתכן שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לתת לגל הזה למצות את עצמו, להעכיר את עצמו עד הסוף, לקבל את בחירת העם כמו שהיא ולא לנסות לתקן. כי בסופו של דבר ישראל לא תוכל להמשיך כך, הפיצוץ כבר כתוב על הקיר. המאמצים להפסיק את השיתוק הם חשובים, הם גחלת מוסרית שבצר לנו מאירה פינות חשוכות, אבל הם לא יצרו שינוי. הם מאמצים לפרוטוקול של אנשים שממש כמו שאלבר קאמי כתב "רוצים לאהוב את מולדתם מבלי לוותר על המוסר" ובזאת גם חשיבותם. אבל עובדתית לצאת נגד המצב לא משפיע על דעת הקהל.
אולי צריך לחזור לבסיס, לעבודת שטח, לפעילות חוץ פרלמנטרית. כי אף אחד היום לא זוכר שהאגרוף שמונף בתוכו סכין היה פעם יד מושטת לשלום. כל מה שזוכרים זה מופתי ואיטבח אל-יהוד, ומול זה יש רק עם הנצח. בריב הדתי הזה, לשמאל שאמור להציע פיתרון לא דתי אלא פרגמטי אין כלים תעמולתיים זולת האמונה בשלום ובמערכת ערכים אוניברסלית המושתתת על זכויות אדם. ולמרות שאלה הכלים הנחוצים גם כדי לשמור את ישראל יהודית, הם נתפסים כבפריבלגיות. זה הזמן של השמאל לייצר דרך אחרת, רק שאין מי שיקח את זה על עצמו. אין מי שיפסיק את הדיבורים על העבר ויתחיל לדבר על מה צופן העתיד. המצב הנוכחי הוא הצצה לעתיד, הוא הקמפיין הכי טוב של השמאל נגד המדיניות הנוכחית, אין מי שמרוצה מהמצב הנוכחי ובכל זאת אין מי שיעשה עם זה משהו פרודוקטיבי בזירת השמאל הנוכחי. צריך משהו חדש.
אני משתדלת ללכת לכל הפגנה ולו רק כדי להאמין שעשיתי הכל, זה גם מחזיר משהו בתמורה כיון שהמחשבה שאתה לא לבד ממלאת קצת אופטימיות, בעיקר כשאתה מרגיש שדעותיך הולכות ונכחדות. יש בזה כוח ויש בזה אמירה וגם אין בזה כלום. בעיקר משום שכשאתה מסתכל על זה מלמעלה, אתה מבין כמה מעט הוא כל הביחד הזה.
משזה נאמר הגיע הזמן לווידוי אישי שאינו מייצג אף אחד מלבדי - ההפגנות חשובות, מהרבה בחינות ובעיקר מעצם קיומן, אלא שלאור השנים האחרונות, דומה שהן לא ממש הדרך לייצר שינוי. צריך להתחולל פה משהו מהותי יותר. ההפגנה חשובה, ההשתתפות בה חשובה, אבל בעיקר לפרוטוקול. להראות לשרת ההיסטוריה עוד הרבה שנים מעכשיו שהיה כאן גם מי שחשב אחרת. אבל השאלה האמיתית היא מה קורה עכשיו. ואני אומרת את זה דווקא בזמן שאני בתהליכים אישיים של יצירת מחאה, שעוברת משלב הכתיבה לשלב העשייה, שנעשית עם כל הכוונה ועם זאת עם מלאי סקפטיות לא מבוטל.
כאשר הארץ נמלאת צעקות של מוות לערבים, הצעקות שכנגד על הסירוב להיות אויבים הן חשובות אך הן אפילו לא יוצרות אדווה על המים של הציבוריות הישראלית. ראו רק את המיקום שקיבלה ההפגנה של אתמול בכלי התקשורת, מראש נתפס כזניח. השמאל נמצא במלכוד ועושה רושם שהמחאה הזו לא תהיה הדרך לשנות באמת.
כאשר הקואליציה מנסה לערער על הלגיטימציה של בג"צ לביקורת שיפוטית שהיא חלק חשוב ממערכת השפיטה וממנגנון דמוקרטי, התמיכה של השמאל בבג"צ רק יוצרת אנטגוניזם גדול יותר לבג"צ ואישוש לטענות הימין. זה לא אומר שצריך לשתוק, זו רק תמונת מצב. כאשר כל המדינה תחת גל של הסתה נגד "דברי ההסתה של אבו מאזן", שום דבר בעד משא ומתן לא ממש ישכנע את הציבור. במידה רבה ציבור שממשיך לשמוע מנבחריו כמה אנחנו צודקים לא ירצה לראות איפה אנחנו לא. מול הטענה שהכיבוש אינו מוסרי ומשחית יבואו אקסיומות כמו "אין כיבוש" ו"צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם". על כל טענה תשובה והיא לגמרי אוטומטית.
במידה רבה השמאל נמצא במצב בלתי אפשרי, הוא מחוייב להרים קול צעקה, הוא חייב לחזור ולהתגבש ולהצמיח מו ההריסות הנוכחיות שלו גוף מגובש ואנרגטי אך הוא מפולג ומבולבל ומשתדל למצוא חן. במצב הזה אלה שרוצים ליצור שינוי מסונדלים בשל כובדו של הפגר המת המכונה גוש השמאל שהם נושאים על גבם, אלא שכיחידים בתוך מפלגותיהם אין להם מספיק כוח וזה יוצר תחושת רפיון אינהרנטית. הנקודות שמעלים דוברים מהשמאל גם אם הן נכונות לא נופלות על אוזן קשבת, מלבד אלה שממילא מסכימים, מרבית הציבור רואה בזה זמזום מטריד.
ברור שאי אפשר להשאיר את זה ככה, אבל אולי מה שחשוב עכשיו מלבד ההפגנות, זה למצוא את הדרך לדבר בתדר הנכון. מצד שני כאשר התדר הנכון הוא "עם ישראל חי" ו"עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה" יש קושי בלמצוא את התדר הנכון. מאז ומתמיד לאומנות פרטה על רגשות אנושיים יותר מאשר אמרות מוסריות כאלה ואחרות. כאשר קביעת מזוזה בכל בית יהודי נתפסית כמפגן מאחד, לשמאל אין באמת תשובה שתחזיר את השיח הציבורי למקום הבסיסי יותר של מהות דמוקרטית. כי מה שבסיסי לתפקוד נכון של מדינות אינו נמצא ביחס ישר למפגני לאומיות בעת משבר. ובעת משבר ישראל בוחרת להיות יותר יהודית מדמוקרטית.
ייתכן שמה שאנחנו צריכים לעשות עכשיו זה לתת לגל הזה למצות את עצמו, להעכיר את עצמו עד הסוף, לקבל את בחירת העם כמו שהיא ולא לנסות לתקן. כי בסופו של דבר ישראל לא תוכל להמשיך כך, הפיצוץ כבר כתוב על הקיר. המאמצים להפסיק את השיתוק הם חשובים, הם גחלת מוסרית שבצר לנו מאירה פינות חשוכות, אבל הם לא יצרו שינוי. הם מאמצים לפרוטוקול של אנשים שממש כמו שאלבר קאמי כתב "רוצים לאהוב את מולדתם מבלי לוותר על המוסר" ובזאת גם חשיבותם. אבל עובדתית לצאת נגד המצב לא משפיע על דעת הקהל.
אולי צריך לחזור לבסיס, לעבודת שטח, לפעילות חוץ פרלמנטרית. כי אף אחד היום לא זוכר שהאגרוף שמונף בתוכו סכין היה פעם יד מושטת לשלום. כל מה שזוכרים זה מופתי ואיטבח אל-יהוד, ומול זה יש רק עם הנצח. בריב הדתי הזה, לשמאל שאמור להציע פיתרון לא דתי אלא פרגמטי אין כלים תעמולתיים זולת האמונה בשלום ובמערכת ערכים אוניברסלית המושתתת על זכויות אדם. ולמרות שאלה הכלים הנחוצים גם כדי לשמור את ישראל יהודית, הם נתפסים כבפריבלגיות. זה הזמן של השמאל לייצר דרך אחרת, רק שאין מי שיקח את זה על עצמו. אין מי שיפסיק את הדיבורים על העבר ויתחיל לדבר על מה צופן העתיד. המצב הנוכחי הוא הצצה לעתיד, הוא הקמפיין הכי טוב של השמאל נגד המדיניות הנוכחית, אין מי שמרוצה מהמצב הנוכחי ובכל זאת אין מי שיעשה עם זה משהו פרודוקטיבי בזירת השמאל הנוכחי. צריך משהו חדש.
