הפרינט לא מת, הוא רודף אמבולנסים

עם כתיבת שורות אלה כבר 6 נשים מעידות על הטרדה מינית או התנהגות לא הולמת בעלת אופי מיני שבוצעה לכאורה על ידי השר שלום. הפרשה הזו סוחפת את כל הרשתות חברתיות, אולם היא תופסת גם מקום מכובד בתקשורת. עם כל החשיבות בהעלאת המודעות להטרדה מינית ועם הצורך בהעצמת נשים נפגעות מינית וליצירת אוירה ציבורית מכילה, יש פה טעם לפגם. אין תלונה במשטרה, אין הוכחות, לא ברור אם יש עילה בכלל לפתיחת חקירה בנושא, מן הצד השני יש מתלוננות שחוסות באנונימיות ולא מספקות הוכחה ויש איש ציבור שנשפט לחובה בכיכר העיר בלי שנדע אם הוא אשם או לא. זה מחיר גבוה לאדם שלא הוכחה אשמתו.

בניגוד לפרשת מגל, שם יצאה רחלי רוטנר בוידוי אמיץ ואמרה "זה הסיפור, זכותי לשתף", בפרשת שלום אין התייצבות של אישה בשמה המלא שאומרת זה הסיפור שלי, אין כאן אימות לטענות. מה שאומר שאם השר שלום אינו אשם, גם אם הסיכוי מזערי, הרי שיש כאן לא 6 קרבנות אלא קרבן אחד ויש לזה נזק היקפי. אין זה אומר שהדברים לא קרו, רק שמוקדם מדי לשפוט. אלא שכבר מאוחר מדי - השר שלום נשפט במרחב הציבורי, בין אם מגיע לו ובין אם לא. פה הבעיה.

בפרשת שלום כדאי לציין שכרגע הסיפור הוא שיש טענה, אין לה הוכחות, אם כי ריבוי הפגעות מקנה לה אמינות מרובה. אבל לא ברור אם בכלל יש כאן סיפור ובכל זאת זו שיחת היום. אלא שההבדל בין שיחת היום לסיקור תקשורתי הוא רב. במקרה הזה על התקשורת האחריות להשאיר את הסיפור בפרופורציות הראויות – עוד לא יודעים כלום.

הסיקור התקשורתי מחוייב לאמת בפרסום, בפרשת שלום הנוכחית אין לדעת מה האמת. התקשורת נכנעת לפרובוקציה ובמקום לדווח על העניין בלאקוניות הראויה בטרם התבררו פרטים היא שועטת  אלי רייטינג. העיתונות אינה רשת חברתית, יש לה אחריות. הסיקור הנוכחי הוא כניעה לנורמה החברתית של "הכל שפיט" במדיה החברתית, אלא שלשפוט בלי לדעת את כל האמת לא מביא למיצוי הדין, זה רק כלי ניגוח לשמחת ההמונים. שנאמר "הבו לנו קרבן – נגילה ונשמחה בו". ואם הוא מפורסם ואם אשתו מהסוג הפרובוקטיבי – דיינו.

מידת האמון של הציבור בתקשורת מקורה ביכולת התקשורת להביא סיפור המבוסס על מקורות מהימנים ורציניים, אחרי שהעיתונאי נקט בפעולות סבירות לאימות העובדות. סיפור טוב נמדד לא רק במידת העסיסיות ופוטנציאל כניסות גולשים. את הגושפנקא שלו הוא מקבל מתוקף היותו הוגן, סביר ומידתי. פרשת שלום שבאה עלינו לטובה אין בה לא את זה ולא את זה ומוטב היה לתקשורת לשמור על אמינותה מאשר לרוץ אחרי הדם שנשפך ברשתות החברתיות, גם אם הטענות יאומתו בסופו של דבר.

העובדה שלא פשוט לנשים להתלונן ידועה, היכולת היום לצאת עם הסיפור גם דרך הרשתות החברתיות והתקשורת היא חשובה, אולם היא חייבת להיות מבוקרת כדי לשמור על אמינות הדיווח. פרסום העיתונאי מחייב אימות. אימות אינו הכניסה לפרטים המציצניים של מה אולי עברה המתלוננת, אלא סף כניסה ברור המפריד בין רכילות ובין עיתונאות. אי אפשר גם לחסות בצל האנונימיות וגם לא להביא תימוכין – תלונה במשטרה, הוכחות, בדיקת אמת.

מה שעולה מהסיפור זה שבניסיון להשאיר את הפרינט בחיים, הפכה התקשורת לרודפת אמבלונסים. זו שעטה על הקרבן עוד לפני מתן טיפול רפואי. גלגל הצריכה וההלעטה מזין את עצמו והוא לא פועל לטובת אף אחד מהצדדים, אבל בלאו הכי זה יחזיק מעמד עד האטרקציה הבאה שתגיע ממש בקרוב.

הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר. 

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

מפרגיות למטבעות עתיקים - כמה מחשבות בצוק העיתים

כמה מילים על כמה נושאים כי יש לי בטן מלאה ויום נורא עמוס, אז להלן הגיגים קצרים בלבד, בכל זאת לקטנטן יש יום הולדת עוד יומיים והמלאכה רבה.

פרשת הקטינות והגולן (דרך אגב אני תמיד בצד של בלי הגולן) - בין היתר פורסם אתמול שאבא של גולן מודע לחשדות נגדו ומצבו הנפשי קשה מאוד, ואני אומרת ש: א. הפרקליט לא חידש כלום כיון שמצבו הנפשי היה קשה מאוד קודם אם הוא אכן עשה את מה שמיוחס לו. כאילו עצור רגע - מדובר באדם מבוגר (הבן שלו בן 40, כן?) שלכאורה ניצל את קרבתו לזמר כדי לשדל קטינות ונעזר גם בסמים ובמתנות כשזה לא הספיק, נראה לי שאנחנו כבר הסקנו אי אילו דברים על מצבו הנפשי, אבל תודה על ההבהרה.  ב. קו ההגנה של עשיתי אבל לא ידעתי שהן קטינות, שהיה צפוי, הוא מחפיר הרי ידעת שהן צעירות (עזוב רגע קטינות או לא קטינות), ניצלת את הפופולאריות של בנך ואת כספו כדי להציע לנערות האלה הטבות מהטבות שונות ולהשיג את מה שבכל מקרה לא היה אמור להיות בר השגה לא מבחינתך ולמעשה גם לא מבחינת בנך וחבריו. ג. למי אכפת איך האיש הזה מתמודד עם הפרשה? הפיכת העבריין לקורבן היא מעשה שפל, האיש הזה לא מסכן, אם אכן עשה את המיוחס לו אז הבעיה, אם אני מבינה נכון, נעוצה בתפיסתו ופרסום העניין ברבים? מה? כל עוד רק המשתתפים ידעו זה היה בסדר? בן אדם, אם אתה לא רוצה שדברים כאלה יתגלו עליך אל תעשה אותם, יש לי תחושה שזה יועיל.. אבל יותר מכל מה שמפריע לי זאת העובדה שנראה שכל מה שמיוחס להם קרה, אבל בגלל סתירות בין עדויות הנערות זה יגמר בכמעט לא כלום למעט הש"ג (שתמיד חוטף אותה אבל רבות נכתב עליו). פתאום המשטרה צריכה תיעוד ענף יותר, באמת חבל שלא הכניסו קצרנית למסיבות החשק, למשתתפים היתה תחושה שמשהו חסר אבל הם לא ממש ידעו לשים את היד על זה (למזלה של הקצרנית כמובן). די, באמת, זה מבזה, אין ספק שהיו מסיבות חשק, שהיו סמים קלים, שהיו מתנות והיתה הרבה זימה עם "הפרגיות" (יופי של כינוי, אני מניחה שקופירייטר לפחות לא הוכנס בסוד העניינים). צריך שתהיה פה אמירה מאוד ברורה ברמה המוסרית. לא משנה לי אם הגרסאות לא מתואמות לגמרי (בכל זאת סמים קלים נודעים בתופעת הלוואי של זיכרון קצר טווח), זה לא יכול למחוק את הרשת העבריינית שנטוותה סביב הזמר המפורסם ולא ייתכן שהצד הלא נכון יצא מהפרשה הזו וידו על העליונה, זה רק יכין את התשתית לרשת הבאה שתפיל עוד קורבנות תמימות (כן, לשון נקבה). אוזלת יד של המשטרה במקרה הזה היא מחיר גבוה מדי לכולנו, בטח לנערות הבאות. לכן גם, במאמר מוסגר, אין לי שום בעיה עם זה שגולן נפגע מהפרשה הזו מבחינה כלכלית ותדמיתית ואני ממש לא מרגישה צורך להגיד עליו שהוא מסכן, תראו בזה ענישה חברתית מבחינתי ואם זה ירתיע במקצת את המועמדים לפרשה הבאה הרי היא מצויינת לי. 

ואם באוזלת ידה של המשטרה מדובר, אז קיבלנו עוד דוגמא מצויינת עם פרשת דומרני אחרי שבית המשפט נזף במשטרה והוכיח אותה על אי תקינות תהליכית. ולמען האמת זה מצטרף לשרשרת של פרשיות מביכות כאלה, לפחות מבחינת המשטרה. ולמשטרה הזו רוצה לתת השר לביטחון פנים אפשרות של מעצר מנהלי, אקט שנתפס בעיני כעוד נתיב עוקף תקינות. זה לא חיזוק לביטחון הפנים, זה ערעור הביטחון של כולנו שנועד לתת כלים מקלים לגוף שאינו מצליח להתמודד עם מה שכבר מונח על צלחתו. לנוכח חוסר האונים של המשטרה, לתת לה כלי כמו מעצר מנהלי יעזור כמו ש"להישאר יחד רק בשביל הילדים" עוזר לזוגות על סף גירושין, זה לא עוזר. וכשזה מתפוצץ זה הרבה יותר גרוע.  

חוץ מזה היום יש בחירות לראשות מפלגת העבודה ועם כל הניסיון שלי לפרגן להם - בוז'י או יחימוביץ? באמת אנשים זה הקלף המנצח שלכם לבחירות הבאות? כך או אחרת, למרות שיש מספר הבלחות מצויינות בסיעת "העבודה" כשאחד משני אלה יעמוד בראשה אין סיכוי שאמצא את עצמי שֹמה "אמת" בקלפי, אבל אל תקחו את זה קשה כי כנראה שבלי שום קשר לראש הנבחר זה לא היה קורה, אז לא תפסידו כלום היום לפחות מבחינתי. אז כבר הכברתי יותר מדי מילים כשכל מה שרציתי לומר זה שתכל'ס לא ממש מעניין אותי מי מהם יהיה ראשת העבודה (יחימוביץ היא בוודאות ראשה ובוז'י ראשה בחזקת מיכאלי) אבל שיהיה בהצלחה לכל המתמודדים כי לצערי למפלגה עצמה לא יהיה מזל ככה ולא משנה מי יזכה. ימי מפלגת העבודה כמפלגה גדולה הסתיימו אלא אם כן היא תצליח לייצר שיח אחר, ואת זה יחימוביץ לא השכילה לייצר בכהונתה הראשונה אז הרשו לי להיות סקפטית באשר לאפשרות כזו במהלך כהונה שניה (אתם יכולים לראות בזה תמיכה בבוז'י אבל זה בראש שלכם). 

ובינתיים בירושלים, נעצרו תלמידי ישיבה החשודים בתקיפת עדנאן בסילה ואריק פלציג בהר ציון בשל סכסוך על קרקע בין הישיבה ובין פלציג. ואני מוכרחה לתהות מה לומדים שם בישיבה אם תורתם היא אמונתם? מה פיספסתי בדת היהודית שמתיר התנהגות אלימה כזו? זה לא שאני מצפה מחובשי כיפה להתנהגות אחרת, זה משהו שזנחתי מזמן כשראיתי בפעם המאה כיפה על ראשו של שקרן או סוטה, אני לא מעלה את רף הציפיות האנושיות שלי על בסיס דתיות כזו או אחרת אלא אם כן מדובר בנזיר בודהיסטי וגם אז עלול לחלחל בי ספק. אבל למרות שבעיני כל דת היא אלימה במהותה, יש לי תחושה שיש גל של התבריינות של חובשי כיפות לא למען מלחמות קודש גורפות אלא ביומיום כחלק מהתנהלות שגרתית. בתור עם הספר והעם הנבחר, לא ברור לי למה נמצאים יותר ויותר חובשי כיפות בקרב המחזיקים צינורות ברזל. אבל כנראה שזה דינה של כל תנועה שבעיקר מפרידה בין "אנחנו" ו"הם" וכש"ההם" הם מספיק דמוניים זה לא בעיה להניע לאלימות, היא אף נתפסית כחוסר ברירה.  

ואי אפשר שלא לקנח בבנט וההתרסות הילדותיות שלו - אחרי הטריק של הוכחת הבעלות היהודית משכבר הימים על הארץ בדמות מטבע עתיק, הוא הודיע בזחיחות שאולי עבר על החוק משום שלא הוציא אישור בכתב להוצאת מטבע עתיק אך ל"מטבע שלום" וגם עשה שימוש מופרך באמרה "לכל מטבע שני צדדים" שהיה לא שנון בעליל ופגע במישרין בחוקי הלוגיקה והסקת המסקנות. אח שלי, ציניות זה לא משהו שבא בכוח, הציניות נשלפת ממש בקלילות ממש כמו מטבע מאחורי האזן (אויש, אני מתאפקת לא להוסיף עוד משהו על בנט ואוזניים כי זה בטח נושא רגיש). בינתיים הקונצים של ליצן הכיתה עוד עובדים לו ויפה שנתניהו עדיין מיישם את "חנוך לנער על פי דרכו" כי אני כבר מזמן לא הייתי "חוסכת שבטי".