20 שנה. הטרדה. מטרד

אני אשה, הסקאלה של הטרדות מיניות לא פסחה מעליי. הטרדה במרחב ציבורי, הטרדה של מכר במידה כזו או אחרת של קרבה שבודק גבולות, הטרדה במקום העבודה, הטרדה טלפונית והטרדה ברשת. ייתכן שלא מניתי את כל הסוגים.

את כלל ההטרדות נפנפתי מעליי בצורה כזו או אחרת, ומנעד הדרכים להתמודד גדול לא פחות ממנעד סוגי ההטרדות. לרוב לא שיתפתי כי הן לא היו מהסוג שמצאתי לנכון לדווח עליהן, מסוג הדברים שמעבירים הלאה. החשיפה, התלונה, הזרקור לא נראו לי כמו משהו שאני רוצה להתעסק איתו. את לומדת לספוג ולהמשיך הלאה. להאמין בעצמך, אבל זו לא העצמת העצמי זה מזעור ה"תקרית". הפעם היחידה שהתלוננתי היתה בשל מטריד טלפוני, אלא שההטרדה הלא מבוקרת של קצינת המשטרה שחקרה אותי היתה משפילה לא פחות מעצם ההטרדה עצמה.

אבל. תמיד יש אבל. היה מקרה אחד. לפני 20 שנה. זה ארך אולי 2 דקות. אולי פחות. זה חי ובועט כבר 20 שנה. מן הטעם הפשוט שהטרדה לא נגמרת באקט שהיה או לא היה. זה יומיום של כתם בפינת המראה שלא משנה כמה תמרקי אותו - הוא שם. הטרדה לא נשארת בעבר. שותקת או לא שותקת, היא שם. נטל שתיקה שלא ייפתר. והעניין הוא שאת יודעת שזה גם לא ייגמר גם אם תוציאי הכל. גם לא עוד המון מילים מעכשיו.

לא, זה לא מכתיב דבר בחיי, זה פשוט שם. 

הייתי בת 21. הוא היה בן 30+. לא היה ביננו מעולם משהו רומנטי או מרומז. לילה אחד ישנתי על מזרון רחוק ממנו אך באותו חדר. הוא נצמד אלי מאחור ברגע שחשב שנרדמתי. אני לא יודעת מה עבר לו בראש, אני יודעת שאת המחשבות שהתרוצצו לי בשניה הזאת אני לא יכולה לתאר. בשבריר של שניה היה לי ברור שאני מוכרחה לקטוע את זה ושלעולם לא אומר על זה כלום. קטעתי. שתקתי. עכשיו אני מדברת. וגם לא ממש. 

אני לא יודעת אם הוא יקרא את המילים האלה. אני לא יודעת אם הוא זוכר את הלילה ההוא. אני יודעת שאת הגועל האינהרנטי שאני חשה כלפיו הוא לא מזהה בכל פגישה. הוא גם לא מעריך את השתיקה שהשאירה אותו נשוי. אבל השתיקה לא נועדה לגונן עליו. השתיקה נועדה לצמצם את מעגל הנפגעים של פעולה שבכלל לא הייתי אחראית עליה. השתיקה היא אחריות שלי שלקחתי כשהוא שכח את את האחריות שלו.

את התחושה המחוללת כשאבר המין שלו נגע בי שום דבר לא ישטוף. הבגידה המחורבנת באמון שלי והשתיקה הדוחה במשך השנים. לא מבט מתנצל. לא בושה. לא סליחה. אני תוהה אם זה עובר לו בראש בכל פעם שהוא צם בכיפור. תוהה אם בכל פעם שבתו יוצאת לבלות הוא חושש מגברים בדיוק כמוהו, חארות שהיו בעמדה של אמון ורמסו אותו באבחת זקפה אחת.

20 שנה. 

20 שנה של הטרדה. הטרדה זה לא אקט חד פעמי, זו חוויה מתמשכת שגוזרת אחריות על הקורבן בין אם היא שותקת ובין אם היא מדברת. בחברה שנוטה לבודד מקרים או לשפוט חומרה של מקרה על פי תפקוד הקורבן יש כאן הטייה מטרידה. הטרדה היא מטרד יומיומי עוד הרבה אחרי שהחברה בוחרת שוב ושוב להתעלם ממנו. בעיית התפקוד היא לא שלנו, אנחנו לומדות לתפקד מצוין.  

בנט לא אח, בנט הוא אאוצ'

הרבה דברים הסתובבו לי היום בראש ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, קשה יותר לסדר את המחשבות כשאת נאבקת בצינון שמאיים להפוך לסינוזיטיס והראש קודח גם בלי הבליל המטורף של כל המילים. היה לי ברור שלא יהיה מנוס מפוסט פוליטי, אתם אל תאנחו לי עכשיו ואני לא אתנצל. ואין קיו טוב יותר להתחיל את הפוסט הזה מאשר התנצלות, כי הרי מן הידועים הוא ששמאלנים כל הזמן מתנצלים, אז אולי זה לא טוב שאמרתי שאני לא אתנצל? מי יודע? רק לבנט הפתרונים (סליחה, אם העלבתי).

לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרטון שבנט העלה (לינק לא תקבלו פה, באמת סליחה גם על זה). סרטון סטריאוטיפי כזה מזמן לא יצא לי לראות, אולי מאז הסרטון האומלל של שלום עכשיו "כיף להיות ימני" ושוב סליחה, גם כי אני שמאלנית וגם כי הוא היה נוראי לא פחות - הנה עכשיו העלבתי גם מימין וגם משמאל וכנראה שעלי שוב להתנצל. סליחה, באמת, סליחה. אני מניחה שתומכי בנט יחשבו שהסרטון הזה ממש מצחיק ומדגים נקודה, אך אללי (ושוב אני מתנצלת), הדבר היחיד שהוא מדגים זה רמת התעמולה הזולה והנחותה שהבנט עסוק בה ועד כמה התעמולה הזו מתקבלת באהדה בארץ. בנט מצהיר שמהיום מפסיקים להתנצל, כי הרי השמאל ההיפסטרי לא מפסיק להתנצל כל הזמן ומהי גאווה יהודית אם לא האדרת הזיקפה הלאומנית?

תכל'ס בנט הוא פוליטיקאי של הרשתות החברתיות, כל מה שהאיש הזה עושה הוא לנסות לגרוף עוד like ועוד like משל בסוף יש אקזיט. אין שטחים כבושים, יש הבטחה אלוהית, יש מטבעות עתיקים, יש תמונות של מתים יהודים שעוד לא התקררו עטופים בטלית ספוגת דם - בנט הוא איש של מסרים פשוטים שמנגנים על המכנה המשותף הכי נמוך. הוא זיהה את הכמיהה לזקיפות קומה יהודית והוא יעשה הכל כדי לגרוף אותה אליו. פוליטיקאי לא מתוחכם מאחורי פוסטר משווק כדבעי - גם איש הייטק לשעבר, גם חובש כיפה, גם סחבק, גם חובב טיולים בארץ ישראל, גם איש משפחה וגם מאמין בארץ ישראל השלמה. הניגוד של ההיפסטר המתנצל מדרי בתי הקפה ומושבי תל אביב, הנואפת בערי ישראל הטהורות.

בנט שבבחירות הקודמות סימן את ה"אחים", כמו גם את היהדות כמודל הזדהות, כבר הצליח להתחבב על קהל היעד שלו, הוא גם הצליח להזרים הרבה כספים למי שיזכור אותו בקלפי בבחירות הבאות. עכשיו בנט מסתכל קדימה, הוא לא יהיה ראש ממשלה בבחירות הקרובות, אבל הוא סולל את הדרך לשם - בעוד ראש הממשלה חלש (סליחה), ליברמן גם רוסי וגם מזגזג וכנראה שלא יהיה ראש ממשלה אלא רק שותף קואליציוני (סליחה), כחלון הוא בינתיים לא יעד (סליחה) וש"ס הם קהל אחר לגמרי (סליחה), בנט רק צריך לקרוץ לימין החילוני ולמרכז.

תודות לצוק איתן, הדה לגיטמציה של מחנה השמאל (לא חלילה השמאל הציוני) הגיעה לשיאה, בנט בסך הכל רוכב על הגל ומנסה לצייר את השמאל כיותר הזויים מהזויים ועל הדרך להגחיך את עצם המחשבה על להיות שם. הוא הרי לא פונה באמת אל השמאל, הוא רק רוצה שהשמאל לא יהיה אלטרנטיבה. כי השמאל הוא לא אח, השמאל רק מתנצל על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. מי שמתנצל כשהמלצרית שופכת לו את האספרסו, הוא גם מי שמתנצל על הכיבוש וכידוע אין כיבוש, עכשיו תוכיחו שגם אין אספרסו. מי שסימן את האחים, מסמן היום את אלה שהם לא אחים ולועג להם. הלעג הזה, במצב הטמטום והנהייה אחרי תעמולה שקופה שיש בציבור עשוי לעזור לו וזה די חבל. אבל יותר מזה, לבנט בעיקר חשוב להיות רלוונטי, רלוונטי זה הרשתות החברתיות - כמו שבממשלה בנט משחק אותה להיות עם ולהרגיש בלי, גם פה בנט משחק אותה סאחי אבל הוא לא (הייתי אומרת שהוא סחי אבל אז אני אצטרך להתנצל. שוב).

הסטריאוטיפ ההיפסטרי שבנט לועג לו, מוכיח שאין לבנט באמת מה להגיד. כבר שנים שישראל לא מתנצלת, כבר שנים שאין שמאל בשלטון, אבל זה לא משנה לבנט, כי בתעמולה לא חשובה האמת, היא אף פעם לא היתה חשובה. האמת ש"ישראל לא מתנצלת", תישאר "ישראל כובשת", תישאר "ישראל עדיין מתמודדת עם טרור", "ישראל לא יכולה לטרנספר או לשטח" ותהיה בסופו של דבר "ישראל שכולה שתלך אחרי עוד ארונות מתים". אז זה לא ישנה מי היה היפסטר ומי חובש כיפה, אבל בנט סומך על הזיכרון הציבורי הקצר. הוא גם לא יתנצל כשיהיו פה מתים.

השמאל לדידו של בנט מתנצל, ועם התנצלויות כידוע אי אפשר להקים מדינה. יש לי שני דברים לומר - א. התנצלות היא במידה רבה הכרה של החזק במגבלות כוחו ובטעויות ולכן אין בהתנצלות דבר בזוי. ב. כבר הקמנו מדינה והיא שרירה וקיימת. רק שבעיני בנט ל"שרירה" אין חשיבות אלא אם כן מפגינים שרירים. בנט "שוכח" את זה כי זה משרת את התעמולה שלו. אבל ישראל לא מוצאת פיתרון כבר 47 שנים, ישראל לא לעולם לא תהיה ישראל השלמה ואם בנט ישאר בקואליציה הוא גם יהיה חתום על זה. וחוצמזה, ישראל כבר מזמן, אבל מזמן לא מנומסת, לא מתנצלת - ישראל מנצלת. ובנט? ובכן בנט גם.

בנט הוא לא אח, בנט הוא אאוצ', כזה שכואב בלי להתנצל. גם אין לאאוצ' של בנט תרופה וגם לא יעזור להגיד שזה כלום וזה יעבור. זה לא עובר זה סממן מדאיג לא של תקופה אלא של מדינה במשבר. תסלחו לי (אני שמאלנית מתנצלת) אבל אין לי בעיה עם נימוס, אפילו במִילְיֶה של בנט יודעים שדרך ארץ קדמה לתורה. אבל מה זה משנה? בתעמולה כמו בתעמולה נדבקים לסטריאוטיפים אומללים, אחר כך לא מבקשים סליחה, גם לא כשמאוחר. מרוב זקפה יהודית מתחזקת, עוד יהיה לנו כאב ביצים, אבל אל דאגה לא נתנצל כי את זה עושים רק היפסטרים שמאלנים.

הגבירה האירופאית והשרת המרוקאי - צהלולים על פכים קטנים של אושר באוניה הישראלית הטובעת

צהלולי פתיחה. שומעים? יופי. פשוט כי אתמול הודיעו מי יהיו מדליקי המשואות בערב יום העצמאות ולתפארת מדינת ישראל. אז דעו לכם כי תהיינה 14 נשים שתדלקנה את המשואות, פשוט כי הטקס השנה הוא במסגרת "זמן נשים". ברור שכאישה עלי לתמוך בצעד הכל כך חיובי והמעלה תודעה ציבורית, כי הרי זה העניין מצוינות נשית, אך לצערי אינני רואה בזה צעד פמיניסטי שמוביל אותנו קדימה. ממש כמו יום האישה הבינלאומי, גם כאן אם יש העצמה נשית היא לגמרי בכאילו, כי למעשה כל מה שזה מוכיח זה שעדיין אין שוויון. בכל טקס (לפחות אלה שאני זוכרת, מודה שהחיפוש באינטרנט אחר רשימה שכזו היה קצר ולא מקצועי), "פסיפס הישראליות" שניסו ליצור במדגם המייצג של מדליקי המשואות הכיל מינון כזה או אחר של נשים וגברים כאחד (לא נכנסת כרגע לנושאי קיפוח אחרים). שוויון מגדרי אמיתי מתקיים כאשר מדליקי המשואות משני המינים. השנה, שרת התרבות מעדיפה להסביר שהגיע זמנן של הנשים. אכן הגיע הזמן אבל לא למדליקות משואות, אלא זמן לפרוע את חובה של הממשלה לציבור הנשים בישראל שתעמוד בחוקיה שלה ותקפיד לפחות מצידה על שוויון מגדרי. אם יש פה משהו זה הצלחתן של הנשים האלה כנגד כל הסיכויים בתוך החברה הגברית-מיליטריסטית שלנו, והן עושות את זה בזכות עצמן, בטח לא בזכות מדינת ישראל. פעם ב- 66 שנה להקדיש את הדלקת המשואות לנשים בישראל לא מצליח לכסות את הערווה של אי שוויון מגדרי בישראל, אם כבר זה מאיר אותו באור זרקורים ועושה ממנו הילולה (צהלולי סיום). 

אז בלי להציק לכם יותר בעינייני מגדר אעבור הלאה ברשותכם, כי את זה התחלתי לכתוב בבוקר ובינתיים קרו הרבה דברים ונקודת המגדר הובנה. הפריט ברשימה שלי הוא כמובן פרשת הרפז ומעצרם של וינר ובניהו היום. זה לא שיש הרבה מה להוסיף, אבל כאשר ראשי הצבא מתנהלים לכאורה (כמובן) כמו ארגון פשע, האמירות בדבר מוסריותו של צה"ל נראות עוד יותר תלושות מהמציאות מאי פעם. כאשר ראש הפירמידה רקוב, נטייתו המיידית של הרקב, בניגוד לחרא שצף מעלה, היא להמשיך ולהרקיב, מראש הפירמידה ניתן רק לרדת.  דובר צה"ל לשעבר ועוזר הרמטכ"ל לשעבר נעצרו היום על עבירות כבדות משקל, ייתכן שבסוף הכל יתמוסס (אולמרט, איל גולן וכו') אך זה לא יהפוך את אי חוקיותן של הפעולות שלכאורה נעשו לבסדר וזה בוודאי מעיד לא רק על הפרסונות המעורבות, אלא גם על הארגון עצמו. את בניהו כינה היום נציג המשטרה "מסוכן לציבור", מצבור ראיות מעיד כנראה על שלל פעולות שיש לתת עליהם את הדין החל משיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיות, מרמה והפרת אמונים ועוד ואנחנו מדינה כל כך מתוקנת שכולם לוקחים בחשבון שיש מצב שהם יצאו מזה והסיכוי אכן גדול שכן. כי זה להיות ריאלי במדינה שלנו, את המחיר לא גובים ממפורסמים ומקורבים, הם שווים בפני החוק, אך איכשהו מצליחים תמיד לחמוק מהעונש שלא כמרבית בני התמותה, בעגה צבאית נראה לי שקוראים לזה מכה קלה בזנב. ואם אתם רוצים שגם אקשור את זה לנושא המגדר מהפיסקה הקודמת, אז הרשו לי לצייר קו מטאפורי בין אחזקת המסמכים והעברתם לגורם לא מסווג של בניהו לבין אישומה של ענת קם ותראו אתה ההבדל בין ההתייחסות לנשים להתייחסות לגברים (צהלולים).

אבל מה אני ממשיכה לקשקש? הפיסקה הראשונה נכתבה בבוקר, הפיסקה השניה בצהריים ובינתיים כבר לילה. יום שני לנסיעת בנהזוג, הימים לא יכולים להיות אינטנסיביים יותר ממה שהם. שעות השינה שלי הולכות ומתקצרות, אך עם זאת היכולות שלי בהפעלת הילדים שלי הולכות ומשתפרות. ובישראל? יש כל כך הרבה דברים לדווח עליהם כמו שראש הממשלה ושר הביטחון (ששוב מתנצל בפני האמריקאים) הנחו את צה"ל להמשיך להיערך לתקיפה באיראן ב- 2014, היערכות שתעלה לנו לא פחות מ- 10 מיליארד שקל. אז ברור שאוכל לצחוק על יעלון או לחלופין להסביר כמה הוא מזיק לנו בהשתלחויותיו והתנצלויותיו ושזה לא משחק קביל כשאתה שר ביטחון או כאדם בוגר באופן כללי. אך כבר יש נושאים נוספים וזמננו קצר כי הלילה הזה מאיים להסתיים. ההנחיה לנושא איראן של נתניהו ממשיכה את הקו ש"הוא לא יתן לישראל להגיע לסף הכחדה" וש'ישראל לא תיתן למפלצת האיראנית להשתלט עם העולם בעזרת הגרעין, גם אם זה הדבר האחרון שישראל תעשה' ששני אלה הם אולי מאותו צד של מטבע התוקפנות אך השני בהחלט יכול להוביל לראשון וזה דווקא מה שלא רצינו להוכיח (לפחות אני לא). אם במישור המדיני נתניהו החליט על הפצצה המתקתקת הקרויה "מדינה יהודית" כדי לפוצץ את המשא ומתן, בזירה הגרעינית מציב נתניהו את ישראל כשחקן הלא ראציונאלי שילך עד הסוף גם אם הסוף הוא פטריית עשן. אם לא נוכל לחיות על סלע קיומנו נמות על סלע קיומנו רק כדי לא להיכחד בידי אחרים. אמרתי ואומר זאת שוב, המחיר של התנהלותו של נתניהו הוא עלינו.

אבל במסגרת המחירים של נתניהו, איך אפשר להמשיך ולדבר על האיראנים אחרי שהערב נודע כי אב הבית לשעבר תובע את ראש הממשלה? הרשת כמובן כבר חוגגת ואיך אפשר שלא עם הפנינים המופלאות כמו אמירתה הנאורה של הגברת נתניהו: "אנחנו אירופים, אנחנו עדינים, לא אוכלים הרבה כמוכם המרוקאים..."? הנה הוכחה מוצקה להצלחת מדיניות כור ההיתוך, כי על מה זה מעיד אם לא היכרות עמוקה המושתת על חיבה בין עדות ישראל? או הסיפא של הפנינה: "אתה מפטם אותנו ואחר כך כשמצלמים אותנו בחו"ל אנחנו נראים שמנים". טוב כי בארץ כבר יש כל כך הרבה מרוקאים מפוטמים שהגברת נתניהו לא בולטת, אבל בחו"ל זה מצטלם לא טוב. (מי היה מאמין שצהלולי הפתיחה שלי יהיו גם אקורדי הסיום?)

וזה לא שאין לי מה להגיד אבל מה זה באמת משנה, פה זה לא ארמון האליזה וחבל, כי שם מחליפים פרחים כל יום ולא ע"י איזה מרוקאי שעבר לגור במודיעין עם הילדים שלו והוא לא רואה אותם רק כדי לרצות את הגבירה, אלא על ידי מעצב פרחים אמיתי שאולי קוראים לו ז'אן-בפטיסט אבל בטוח לא מני. והוא לא תובע את המעסיקים שלו, מה פתאום? הוא אירופאי, הוא עדין... הוא מעריך את זה שניתנה לו ההזדמנות לחסות בצילם של מנהיגים. איך המרוקאי עדיין לא הבין שאסור להסתבך עם הגבירה האשכנזיה? עכשיו, מני, לפני שאתה הולך ואתה יודע איפה הדלת, לך תביא נרות נשמה ואל תסתכל בתיקים החסויים, הם שמורים רק לאשכנזים בעלי שיעור קומה שאוהבים לצייר קווים אדומים. ואתה, חביבי, חצית אותם. next

הנחש - הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. הבעיה מתעוררת כשיש שלושה נחשים...

לא יודעת מה אתכם אבל מערכת היחסים הפומבית והמיוחצנת של נתניהו כבר יוצאת לי מהאף. לא, אין צורך לבדוק אם יש רכילות חדשה לגבי היורש והשיקסע הנורווגית בעיקר משום שזה עניינם הפרטי, לא רק שאני לא מתערבת, אדרבא אני מאחלת לזוג עוד שנים יחד ואם אפשר שזה יבוא לידי ביטוי בחקיקה לטובת זכויות אדם מה טוב. לא, אני מדברת על הזוגיות של נתניהו ובנט שמשתמשים בעיקר בתקשורת כדי לדבר זה עם זה ולהעביר מסרים, משל היו זוג הורים לא מתפקדים שמבקשים מהילד להעביר מסרים זה לזה בארוחת ערב במקום לסגור עניין ולהתגרש כבר. 

מה זה השטויות האלה? אני לא מבינה וסליחה אם אני סטריאוטיפית ופוגענית אבל לא ידעתי שבנט סובל מתסמונת טורט קיצונית, למיטב ידיעתי הוא בעיקר סובל מרסיס תקוע ולכן אין בכך משום איזושהיא הפרעה נוירולוגית מאובחנת. פעם אחר פעם הוא תוקף את ראש הממשלה ואת מדיניות הממשלה בה הוא שותף ואז איכשהו מעביר את זה הלאה או מתנצל ובדרך גורף עוד אהדה מקהל תומכיו ומקבל המון תשומת לב מכל השאר. צילום מצדה בפרופיל הפייסבוק שלו הוא אליגוריה לזה שהוא נחוש ומתבצר בעמדותיו? אולי, אבל זה עניין של פרשנות, באותה המידה אפשר לקוות שהוא הבין שזו שירת הברבור שלו בקואליציה הזו כי הוא הביא על עצמו את הפרישות הפוליטית, ואם לא מחר אז מחרתיים.

אם נסתכל רגע על הזוגיות הזו בין השניים נגלה שיש כאן נתק אמיתי, חוסר תקשורת מהסוג הקריר ביותר, מסביב לכל אחד מתרתחת קלחת שיוצרת נזקים היקפיים בצד השני אך למעשה לא פוגעת במנהיגותו של זה או של השני בתוך ציבורו, אך מה שכן החלק החופף בין שני הציבורים הולך וקטן והם מתכנסים לשני תתי מחנות די מנותקים. בתחילת הקשר הנוכחי שלהם, עם התקואליציותם (אתם יודעים כשהם חברו בקואליציה), נראה היה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה של שלושה נחשים שאולי לא אוהבים זה את זה אבל מוכנים לחמם את גופם הקר והקשקשי בחום הממשלה יחדיו. וזה עבד להם תקופה קצרה, או לפחות הם ניסו להראות שכן. כבר בהתחלה היה ברור שנחש אחד נשאר כדי להיות שק חבטות כלכלי, הנחש השני יועד לקרוץ לקהל מימין בעוד הנחש הראשי מתנהג כאילו העסקים כרגיל. זה היה ברור שהרבה זמן זה לא יעבוד. הנחש הכלכלי, הוא גם מתאגרף מקצועי ולכן בינתיים הוא אמנם עוד בזירה אך הוא מדמם פחות או יותר מכל הכיוונים - נראה היה שבדיוק לזה כיוון ראש הנחשים. כאשר על אור הממשלה החל להעיב ענן החשרה הבינלאומי וחייב את ראש הנחשים לקחת שוב את הפיקוד לידו, הנחש המתאגרף מצא דרך מילוט מבידודו וחבר (פחות או יותר, בכל זאת נחשים הם בלתי צפויים כידוע) לראש הנחשים בתקווה שזה יסייע ולו במעט להוכיח שסיסמתו "יש עתיד" היא לא עורבא פרח (בכל זאת היהפוך נחש לעורב? יש כאן סוג של מוניטין שכדאי לשמר). אולם הנחש שקרץ לימין התגלה במלוא נחשיותו ומאיים לנסות ולטול לעצמו ממנהיגותו של זקן הנחשים. 

על פניו נראה שהנחש הזקן התנמנם קצת בשמירה. אנחנו נוטים לייחס לו הרבה עורמה פוליטית, אולם בינתיים הנחש הצעיר מצליח לערער את כוחו ולזכות באהדה. זה כבר לא נראה כאילו הנחש הזקן משחק במשחק מחשבה מתוחכם שנועד להפיל בפח את הנחש הצעיר, זה פשוט נראה כמו זחילה מדשדשת של שני נחשים בשדה מוקשים שמחכים לראות מי יהיה הראשון שיתפוצץ ומה יהיה הנזק. זה לא עוזב וזה לא מעזיב, זה חושף שיניים וזה חונק ברכות, אך אף אחד מהם עוד לא אמר את המילה האחרונה. בתכל'ס לנחש הזקן עוד יש יותר תמיכה בציבור הרחב ולמהלך אמיתי של שלום הוא יכול לגייס עדיין רוב אמיתי, אך אם הנחש הצעיר ימשיך להפיץ את ארס הדה-לגיטימציה של תהליך השלום ומסירת השטחים הזמן יפעל לטובתו ויערער את שלטונו של הזקן. הנחש הזקן שכל כך רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה מוכרח להחליט. אין לו ברירה אלא להתעלם מהנחש הצעיר שמאיים על מנהיגותו ולתת לזה הצעיר לאט לאט לתלות את עצמו בפיתוליו המסוכנים, רק כך האחרון ימצא את דרכו החוצה בכמה שפחות נזק לכולנו.

אין מה לעשות, באוירה הציבורית שיצרו שנות שלטונו של נתניהו - בהן צריך להתיישר עם האתוס (אם הבנתי נכון את שי פירון) ומי שלא הוא אנקדוטה שאין ליחס לה דבר, כאשר במסגרת תעסוקה שוויונית למורים ערבים אי אפשר ללמד בבתי ספר ממלכתיים דתיים, כאשר את השפה הרשמית השניה בארץ בקושי טורחים ללמד (אני מתכוונת לערבית, יו נואו או שמא אינת ע'ארף), כאשר צה"ל הוא פרה קדושה שאסור לבקר, כשהשמאל הוא חבורה של בוגדים שדינם מיתה, כאשר רק אם אתה יהודי אתה ממש נחשב אזרח, כאשר אם אתה חילוני ויהודי זכית לתרום את מרבית כספך במיסים למען גאולת הארץ בהתנחלויות בעוד אינך יודע מאיפה תביא כסף כדי לגמור את החודש, כאשר המוסר שלנו הוא מטבע עובר לסוחר, כאשר הסם הציבורי הוא תוכניות ריאליטי בכל זמן ובכל מקום, כאשר אין סבלנות ויש גזענות ואין חשיבה אזרחית אמיתית - עושה רושם שהפכנו כל כך אדישים שאנחנו יושבים ועוקבים אחרי "הזוג המוזר" משל היה זה עיבוד טלוויזיוני להצגת התיאטרון שבה תכף נצטרך לשלוח הודעת טקסט לתמיכה. הבעיה היא שמי שמודח בריאליטי הזה זה אנחנו...