סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה.
יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"
| צבעוניות שאין שניה לה |
את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.
אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת.
הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.
אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.
ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.
תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.
"שוב חצב. אתה מביט בו
במבט חטוף, כאדם בשעונו בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב. עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"
יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"
