במקום בו אנו עומדים חשוך

בין האנשים שהסבירו לי השבוע כי האמירה של נתניהו "לנצח נאכל חרב" היא מפוקחת ובין הידיעה הבוקר שתחקיר צה"ל קבע שניתן היה לעצור את הדיל אל שלמון מבלי להרוג אותה (כבר כתבתי עליה כאן לפני חודש), אולם  לא תפתח חקירת מצ"ח ולא ינקטו צעדים נגד חיילי גדוד צבר שהשתתפו באירוע, יש קו מקשר. שניהם נמצאים במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו.

האנשים שהזכרתי מוכנים להגדרה הדטרמיניסטית והמורבידית של ראש הממשלה ואף רואים בה מופת של פיקחון ובזאת סוללים עתיד מפוקפק לכולנו. המקרה השני מוכיח שאנחנו לא כל כך רוצים להתעמת עם מה שקורה בשטחים. נוח לנו לטאטא את מה שאפשר, אלא שאז יש קצת בעיה לדבר על מוסריות. מותה של הדיל מטריד לא רק משום שחיילי צה"ל המשיכו לירות בה גם כשלא היוותה סיכון, ואל תבינו לא נכון זה מה שצריך להטריד, רק שגם הניצוץ בעיניי החיילים, העובדה שאף אחד לא עצר את זה, העובדה שהיא נגררה פצועה במקום על אלונקה והעובדה זה מושתק עכשיו צריכים להטריד את כולנו. כל ההשתקות האלה מוצאות את עצמן גם הן במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו. כשלא נותר כל טיעון אחר לבד מהצדקת החיילים שנמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. אלא שהם לא צריכים שנצדיק אותם, הם צריכים שנוציא אותם משם. למנוע מהם עד כמה שניתן סיטואציות כאלה. 

במקום בו אנו לא רואים את עצמנו חשוך. במקום הזה אנחנו זקוקים להצדקות. האם ההצדקות האלה עומדות ללא טיעונים היסטוריים, לאומיים, דתיים שכולם נגועים במסע ההפחדה שייצר כאן ראש הממשלה? האם הן עומדות מוסרית בפני עצמן? הן לא ולכן המקום הזה הוא כל כך לא נוח. אגב, גם חשוך.

למקום הזה המון שמות, כי כל אחד נותן לו שם אחר משל היה חיית מחמד. לפעמים למקום הזה אין שם כי מתעלמים ממנו. לפעמים כל כולו רק סיסמאות. אבל אין בו מקום לספקנות, לשיקול דעת ולמוסר ואין לו עתיד.

הבעיה היא שיותר ויותר מצטרפים לזמרת המקהלה שם בחושך. כולם נושאים עיניהם אל הבוחר החציוני. זה שהוא קודם כל ציוני. העצרת שנערכה בשבת לזכר רבין דיברה על המחלוקות מבפנים, ועל הצורך החד משמעי לחזק את היסוד הדמוקרטי. אלא שהיסוד הדמוקרטי העלום הזה מבוסס על דמוקרטיה ציונית יהודית בלבד, רק שזו מהגדרתה אינה דמוקרטיה משום שאינה שוויונית היא מראש מגדירה העדפה. מה שטוב זה שהלקח הופנם, בהנחה שהלקח הוא "אל תעצבן את ההמון כי תראה איך גמר רבין".

הנה תראו, האופוזיציה למדה ומיד מיישמת. המחנה הציוני מחיל הצבעה סיעתית על חברי הכנסת שלו הערב במליאה. כן, כן אותם חברי כנסת שהיו בעצרת בשבת לא רק כדי לזכור את רבין אלא מתוך "חרדה לגורל הדמוקרטיה", יצביעו הערב כאילו אין דמוקרטיה וכל זה בהחלטה סיעתית. דמוקרטית? ציונית!

הערב במליאת הכנסת תובא ההצעה להחמרה בענישה למיידי אבנים לקריאה שניה ושלישית. זו הוראת שעה על יידוי אבנים ובה עונש מינימום של 3 שנים מאסר בפועל למיידי אבנים שנתפסו, היא תקפה גם על כלי תקיפה אחרים וכוללת גם הצעה לשלול גמלאות מהורי ילד שהורשע בעבירת ביטחון או יידוי אבנים בזיקה לפעילותת טרור או מתוך מניע לאומני בתקופת המאסר. בואו נשים את הדברים על השולחן - זה לא חוק שוויוני. זה חוק נגד פלסטינים. זו "הדמוקרטיה" אנחנו מתהדרים בה. אפליה. איך נצדיק את זה? שיקולי ביטחון כמובן. 

אלא שפה היתה צריכה האופוזיציה לצאת נגד. ישראל אכן עומדת מול גל טרור. אכן יידוי האבנים זו עבירה חמורה הדורשת ענישה. עם זאת הדרך להתמודד מול האיום הזה היא לא דרך חקיקת חוק לפלסטינים בלבד. גם לא הוראת שעה. אנחנו מכבסים ומצדיקים כל הזמן, אבל בואו נגיד את האמת. אנחנו כל כך מפחדים מגל הטרור הזה, אנחנו כל כך משותקים, שאנחנו מוכנים לאבד קצת מהדמוקרטיה מבלי להבין שהקצת הזה הוא לא זמני לא ישאר קצת. מי נותר להגן על הדמוקרטיה? ובכן בטח לא המחנה הציוני. אבל אל דאגה עוד שנה הם יתאספו שוב בכיכר וידברו על דמוקרטיה ויזילו דמעה. ובמקום שהמחנ"צ עומד? ובכן, גם המחנ"צ לא רואה את עצמו. האפילה רק מתגברת וזה מוזר כי כבר כל כך חשוך גם ככה

יום שמתחיל במוות ונגמר במוות - כרוניקה יומיומית של חיים

יום ארוך. קימה מוקדמת שנועדה כדי להתחיל את היום בכתיבה, שינתה ייעוד במהירות ללארגן את הבית לפני יום ארוך מחוץ לבית. ההולך על ארבע הקיא בלילה, שניה לפני השינה, וכמובן לא פסח על שום סוג של מצעים בדרך כי ההקאה הקבועה צריכה להגיע למיצוי היכולת, שנאמר אם כבר אז כבר. אז ברור שכבר בלילה מכונת כביסה אחת של שמיכת הפוך ומיד כשזו נכנסה למייבש כבר נכנסו המצעים האחרים לכביסה. אבל אז נרדמתי. לכן בבוקר היה צריך לייבש עוד קצת את הפוך ואז להעביר לייבוש את השאר ולהכניס עוד סבב כביסה. המטבח היה הפוך ואיך אפשר לשבת על כוס קפה ולכתוב עם הידיעה המנדנדת שתכף כבר יוצאים מהבית והכל כל כך מבולגן? לא יודעת איך אתם, אבל עם גנים גרמניים להפליא - זה פשוט לא עובד.

שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).

הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!

להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות. 

אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד. 

מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה. 

הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר. 

חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.

לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.

לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה

סיומה של תקופה או הבט אחורה בקצת עצב...

לאורך החיים יש נקודות ציון אישיות שהן גם חברתיות ולכן מצוינות בטקסיות כזו או אחרת לפי העדפת ה"משתמש" - לידה, לחלקנו ברית (לא, בואו לא ניכנס לזה כרגע), ימי הולדת, כניסה לכיתה א' (אצל רובנו), בר/בת מצווה, חתונה ועוד. יש נקודות ציון שנחגגות בפרטיות שלנו, לפעמים לגמרי לבד ולפעמים עם המעגל הקרוב והן לא פחות חשובות ולא פחות זקוקות לעיבוד ואף לטקס כלשהו משל עצמן. 

אני ציינתי לי אחת כזאת שלשום, מוצאי שבת, 14.9.2013. בן הזקונים הפרטי שלי, שציין ביום זה 3 שנים, 9 חודשים ו- 22 ימים להיווסדו הפסיק לינוק. זה קרה באופן טבעי לחלוטין, כבר כמה חודשים שהוא כמעט לא יונק, ההנקה היחידה היתה בלילה, הנקת הרדמה. כבר כמה שבועות שהוא יונק מעט ואז נרדם בלי ובמוצאי שבת הוא הלך לישון בחיבוק, בלי הנקה בכלל. זה היה צפוי ועם זאת זה דורש רגע לעצמו. בניגוד לגדול שינק יחד עם המרכזית, בהתחלה כדי לבסס את מעמדו ולהבטיח לעצמו שהתוספת החדשה לא גזלה ממנו דבר ולאט לאט הפסיק לינוק כדי לבדל את עצמו מאחותו, ולהבדיל מהמרכזית שפשוט לא רצתה יותר כבר בגיל שנתיים (למרבה פליאתי), להפסקה המוחלטת של הקטנטן הייתי פחות מוכנה כי זוהי סיומה של תקופה. כן, ידעתי שאני בשלהי התקופה, כן ידעתי שזה מסתיים, כן רק עכשיו הבנתי שזה סופי. לגמרי סופי. 

יַנְקוּת היא תקופת החיים של האדם בשלבי התפתחותו הראשוניים, ונמשכת לפי הערכה מקובלת מרגע לידתו ועד לגיל שלוש. בעברית המושג נגזר מהשורש י-נ-ק המבטא את המהות הביולוגית והפסיכולוגית של התינוק - היניקה חיונית לשרידת התינוק והיא גם מרכז הוויתו, בעיקר בחודשים הראשונים לחייו.

אחרי שהקטן נולד עוד שיחקתי ברעיון שהוא לא יהיה האחרון, אבל בתוך תוכי היכן שהוא כבר נבט הזרע של ההבנה - לא יהיו יותר. שתי הלידות האחרונות היו קשות, שתיהן היו מופלאות בעיני, אך בשתיהן היה סיכון לעובר ובאחרונה נוסף גם סיכון לחיי שלי. לאט לאט התחלתי להבין שילד נוסף טומן בחובו סיכון גדול יותר לי ושום ילד בעולם לא שווה שבנזוגי יחזור הביתה בלעדיי לשלושה ילדים. זה התחיל בלמסור את בגדי התינוק הלאה ולציין שאין צורך להחזיר, זה המשיך בלהוציא חפצי תינוק ולמוסרם הלאה. לפני כחודשיים נמסרה המיטה שהייתה במחסן כבר שנתיים, עם הטרמפולינה. ועכשיו נגמרה ההנקה. תם עידן כמעט רצוף של 10 שנים. אני אמא לשלושה ילדים. אין תינוק, גם לא יהיה.

אין אבֱל ואין אבָל, אבל אפשר ואפילו צריך להסתכל על העבר במבט מהול בקצת עצב כי עם ההכרה בעצב גם באה ההשלמה. וההשלמה הזו מחזירה לי את גופי בשלמותו - מבוגר יותר, במצב משומש אבל טוב ושלי, לגמרי שלי, בלי לחלוק. הפסקת ההנקה מסמלת עצמאות שלי ושל ילדיי, כמו ניתוק חבל הטבור בלידה, הם שלושתם כבר עושים את דרכם העצמאית בעולם, במנותק מגופי. מזל שיש עוד דרכים פיזיות רבות להביע את אהבתי האינסופית אליהם, כאלה שמהן אין סיבה להיגמל אף פעם. והגמילה הזו - שלי כמו שהיא שלו היא חד משמעית וחד כיוונית. 

הקטן שלי החליט שהוא גדול וגם אני כבר מכירה בזה, החגיגות שלו היו אתמול והוא אף קיבל מתנה ופיצה (לא פיצוי), החגיגות שלי יתחילו ביום חמישי כשאטוס עם בנזוגי ואשאיר שלושה ילדים, כן ילדים ואחזור מחודשת כוחות לעידן חדש. לפעמים צריך סימובוליות בחיים וכשהכל מתכוונן בתזמון מושלם כנראה שזה נכון. מביטה אחורה בקצת עצב, מוחה דמעה של השלמה ומתבוננת קדימה לעידן חדש, לאימהות קצת אחרת. שלום אמא צעירה ושלום אמא קצת יותר בוגרת.