ממבצע צבאי לחינוך וחוזר חלילה, העיקר להיכנס בעוצמה

זה לא שלא קורה כלום בחיים שלי. זה ברור שאני יכולה למלא דפים שלמים על ימים מלאי אנקדוטות, על הורות, אהבה, עניינים שבלב, חינוך וכיוצא באלה. הרי אני יכולה לכתוב עכשיו דפים שלמים על בערך כלום, פעם היינו אומרים מצב החסה בשטחים, אבל מאז שצה"ל החליט שהוא נכנס בכל מה שירוק, חסה זה כבר לא בון-טון ובכלל אני אלרגית, אז לא ניכנס לזה. אבל המיליטריזם הגואה הזה של המבצע הצבאי והאתוס הישראלי הגברי המתפרץ הזה מוציא אותי מכליי. 

אתמול עוד שיחקתי ברעיון לכתוב על למידה אצל ילדים אחרי שיחה מעניינת עם חברה בתוך יער שלו, בעוד הגדולים בחוג ואני מנדנדת את קטינא "עד לשמיים ומהר-מהר". התחושה שזה הנושא שראוי שאכתוב עליו התגברה עוד יותר אחרי שהמרכזית קיבלה תעודת סיום בקונסרבטוריון שהיתה יבשושית עוד יותר מיום קיץ צחיח במדבר. לא ברור לי למה מורים נוטים למלא תעודת במילים סתמיות. אל תבינו לא נכון, אני גאה בה. רק למה התעודות הללו צריכות להיות כל כך שבלוניות? הנה עוד רעיון לפוסט, כזה על תעודות. למזלי היא היתה השניה לנגן כי קטינא, הידוע בכינוי האנרכיסט הקטן לא הצליח ממש לשבת בשקט (לא בכיסא שלו, לא על אבא שלו, לא עלי), הוא גם לא ממש עמד בשקט ולכן נאלצתי לצאת איתו החוצה ולשחק (בשקט). היא ניגנה מקסים, חצי שנה של לימודים והנה היא עומדת בלבוש קונצרטים רשמי, מחזיקה את הכינור ומנגנת מתוך אהבה, נחישות, שקידה והרבה התרגשות. מחמם את הלב, אבל לא בזה עסקינן.

אז חזרה לנושא החינוך, הרעיון בגדול שלי היה שילדים, בטח בגיל בית הספר היסודי, צריכים ללמוד לא מתוך חוברות ולא כל נושא בנפרד, אלא מתוך שילוב של דיסיפלינות יחד. נושא צריך להילמד מכל הכיוונים וההקשר צריך להיות ברור. ילדים צריכים שיעוררו בהם מחשבה, הם צריכים להתעניין ולכן שאלות שמכוונות לשפיכת חומר נראות להם לא לעניין והם משתעממים. מהחדווה איתה הם הגיעו לבית הספר בכיתה א' לא נשאר הרבה בסוף יסודי וזה עצוב. בעידן שבו יש כל כך הרבה ידע, אינטרנט, אפשרויות מחקר, תערוכות, מוזיאונים, הצגות וספריות, הם נכלאים בכיתה אחת, המון תלמידים, מורה אחת והם נדרשים להצליח במדדים כל כך לא נכונים. דוחפים לגרונם את הידע ומבקשים שיקיאו, זה לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

כהורים למדנו לחיות עם זה, אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ומקווים לטוב. אבל אני לא ממש מרוכזת כי המבצע, שלמדנו לחיות איתו, כמו גם עם מבצעים אחרים, אמנם נרגע מעט, אבל הוא מהדהד בי בלי סוף ומעיב על חיי. אני לא מניחה אותו בצד וממשיכה כי המחשבה שזה מתרחש מדכאת. כל משפט שאני כותבת על חינוך מעורר בי אסוציאציות למצב כאן ועכשיו. בעוד שאנחנו חיים את חיינו בנחת או בלחץ או איפשהו באמצע, מאות אלפים חיים עכשיו בתוך אזור קרב. אנחנו נכנסים בכוח בגדה ובעזה, לא משאירים אבן לא הפוכה, אבל הופכים לבבות שיכלו להאמין בשלום ללבבות שמאמינים יותר באבנים מאשר בבני אדם. מה שפרשננו הלומי הכוח ומבושמי הצבא מגדירים כמבצע הכרחי הוא לא הכרחי. העיתונים מלאים בשירי הלל לאחיזת העיניים הצבאית הזו. כולנו רוצים שישובו הנערים ובשם המטרה הזו אנחנו הורגים ילדים של אחרים, הורסים תשתיות של חיים ומוכיחים מעל כל צל של ספק שדו קיום הוא לא אפשרי.

העיקר שהמילים שמככבות אצלנו הוא בכוח, בעוצמה וכל מה שקשור לערי הגדה נצבע בצבע של טרור. דעת הקהל עברה ספין זה כבר לא יש טרוריסטים, זה כבר לא טרוריסטים פועלים בתוך אוכלוסיה, זה כבר רק פלסטינים = טרור, זו המשוואה. אם מטרת המבצע היתה למצוא את החטופים זה כבר לא חשוב. מטרות העל של המבצע הצליחו:
חינוך הישראלים לטרמינולוגיה הממשלתית נוסח בנט - צ'ק.
פגיעה בתשתיות החיים הפלסטיניים - צ'ק.
הגדלת תקציב ההתנחלויות - צ'ק.
הגדלת התקציב הצבאי - צ'ק.

עכשיו תגידו לי מה יוצא לנו מכל זה?   

כן, תסבירו לי שדו-קיום הוא לא כשחוטפים לנו ילדים, תסבירו לי שאין ברירה אחרת וזו לא אנחנו זה הם. תקיאו מתוככם את כל הקלישאות שלימדו אתכם ואתם מתורגלים לשננן מתוך שינה ותחת הפצצה. זה לא עובד עלי. זה גם לא יעבוד, אני לא אשתכנע. בנשק לא מייצרים שלום, בנשק מלבים שנאה, משני הצדדים. איך יגדל ילד פלסטיני שרואה את אבא שלו נלקח על ידי קבוצת חיילים למעצר בעוד לאב אין קשר למתרחש? איך יגדלו בנים של נשים שעוצרים אותן כך סתם? איך יגדלו אחים שאחיהם נורה ונהרג על ידי כוח צה"ל? אתם יודעים את התשובה, וכולנו יודעים שמעגל דמים מוביל למעגל דמים יותר גדול. אבל תזרקו לי את האין ברירה. ואני שואלת עם כמה עוד דברים כאלה תסכינו לחיות? כל מבצע כזה משאיר גם לילדים בצד שלנו אדמה חרוכה. הם גדלים לחשוב שאין ערבים טובים ושאין פלסטיני שלא רוצה להרוג את כולנו. אנחנו מגדלים ילדים לתוך שנאה ואז הם הולכים לצבא, מתוך תחושת עליונות, בורות וגזענות הם ממלאים פקודות. הם יצאו מהצבא ויגדלו ילדים בדמותם וצלמם והדבר היחיד שניתן ללמוד הוא שאין להם כאן עתיד. עתיד לא נבנה על מלחמה מתגלגלת בהפוגות. 

אנחנו מסתכלים על הפלסטינים במעין עליונות, מתגאים ב - so called דמוקרטיה שלנו. הנה כמה נקודות למחשבה - 

נער ערבי נהרג אתמול בגבול סוריה - שום נציג ממשלתי לא בא להלוויה ותרשו לי לנחש שלא יוגדלו המשאבים שהממשלה משקיעה בעראבה.

מתגברים את השמירה על ח"כ חנין זועבי - אז עזבו את זה שרני רהב המסביר הלאומי אומר שאין מחילה לדבריה, כאחרון הטוקבקיסטים הוא מציע לא להעניק לה שמירה כדי שתרגיש לא נוח כמו החטופים. להזכיר לכם שבהנחה שהם חיים הם בטח נתונים תחת אלימות פיזית ותחת איום מתמיד על חייהם? חבר כנסת בישראל אמר את דעתו ואנחנו הפכנו לכל כך הזויים שיש לתגבר את השמירה עליו כי אין לדעת איזה "עשב שוטה" ירים את הכפפה, למרות שבוודאי הוא גדל בבית "נורמטיבי".

סתימת פיות והתוויית שיח דמוקרטי מצומצם וכפוף לנרטיבים ביטחוניים - כל שמאלני שמעז לדבר נגד המבצע מוצא עצמו מוקע מעם כי הוא בוגד.

ההצבעה על חוק ההזנה בכפייה אמנם נדחתה, אבל היא עדיין על הפרק.

ובעיתונים שאתם קוראים אתם יכולים להתגלגל (עם המבצע) בשפע הדימויים הגבריים העוצמתיים שרק אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו. כל דיווח מיועד להגדיר לנו מחדש שאין פרטנר פלסטיני, הפלסטינים מבינים רק כוח. לי נראה שגם אנחנו וזה מפחיד לאין שיעור.

אני יכולה להמשיך אבל זה רק עושה לי רע.

ככה לא בונים דמוקרטיה, דמוקרטיה נמדדת בתקופות לא קלות. היא יכולה לזהור ולהראות כוח עמידה והיא יכולה לדהות ולתת למשתמשים בכליה להפוך את הדמוקרטיה לקצת פחות דמוקרטית, עד שכבר אין צורך באדרת הדמוקרטית, היא הופכת לקליפה, לאבן שאין בה הופכין. אבל אבנים שזרוקות ככה סתם תמיד אפשר להרים - לפעמים כדי להתפעל מהיופי ולפעמים כדי לזרוק שוב.

מקנחת ביהודה עמיחי, ולמרות שמתבק שאכתוב את משפטו האלמותי - "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", לא אקנח בזה, אלא בשירו "בכל חומרת הרחמים" - עלינו, על הפלסטינים ועל מה שעוד צפוי. כי אם נדע את מלוא חמרת הרחמים, אולי נדע לצאת מכל חומרת השנאה. צריך הרבה אופטימיות כדי לחיות פה ולהיאבק להישאר וגם לשמור על צלם אנוש. אני בטוחה שאפשר, צריך רק לשנות את הדרך וזה תלוי רק בנו.

מְנֵה אותם. 
אתה יכול למנות אותם. הם 
אינם כַּחול , אשר על שפת הים. הם 
אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. 
בפינה וברחוב. 

מְנֵה אותם. רְאֵה אותם 
רואים את השמים דרך בתים הרוסים. 
צא מן האבנים וחזור. לאן 
תחזור? אבל מְנֵה אותם, כי הם 
מְרַצִים את ימיהם בחלומות 
והם מהלכים בחוץ, ותקוותיהם שלא נחבשו 
הן פעורות, ובהן ימותו. 

מְנֵה אותם. 
מוקדם מידי למדו לקרוא את הכתב 
הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב על 
קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה. 

מְנֵה אותם. הֱיֵה נוכח, כי הם 
כבר השתמשו בכל הדם ועדין חסר, 
כמו בניתוח מסוכן, כשאחד הוא עייף 
ומוכה כרבבה. כי מי דָן ומה דִין 
אלא במלוא מובן הלילה 
ובכול חומרת הרחמים. 

פוסט קצר לנושא חינוך בעל כותרת יבשושית במיוחד

אמרנו משרד החינוך או לא אמרנו? לדעתי סיכמנו שכן. אני יודעת שכמחנכת בחינוך ביתי אני מראש נתפסית כאנטי מערכת. וכבר אמרתי בעבר שבתחילה באמת בחרנו בחינוך ביתי כי המערכת לא מצאה חן בעיננו והרגשנו שילדינו יצאו נשכרים אם כף רגלם לא תדרוך שם. תמיד יהיו ילדים שיעברו את המערכת הזו בסדר גמור ויצאו ממנה ללא נזקים חמורים, מעטים אולי אף יצאו נשכרים, אבל ביננו, אם אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר, איך יתכן את המקום בו הם מבלים את מרבית שעות העירות שלהם אנחנו רואים כרע במיעוטו? זה שכמעט כולם עושים את זה זה לא מספיק טוב, זה שצריך סידור לילדים אני יכולה להבין, גם השיקולים הכלכליים נהירים לי ובכל זאת לילדים שלנו מגיע יותר. 

אנחנו רוצים שהילדים יגדלו ויעסקו במשהו שהם אוהבים, אנחנו מאחלים לילדים שלנו שהם יהיו הם עצמם וחוזרים ואומרים להם עד כמה אנחנו אוהבים אותם כמו שהם ובכל זאת שולחים אותם למוסד תעשייתי, בו הם נדרשים להיות כמו כולם - זה לא קצת מוזר? איך ילד יכול לקבל את תשומת הלב הראויה בכיתה עם עוד 41 תלמידים ואיש צוות אחד? במצב כזה רוב הסיכויים שיש להם זה להיבלע. אם הילד תלמיד טוב - הכל בסדר, אם הוא מפריע - נטפל בו, אם הוא לא קשוב - נסממם אותו, אם הוא לא מתאים לבית הספר - נוציא אותו, ואם הוא ממוצע ולא מתבלט - פשוט נתעלם ממנו. לא יודעת מה אתכם, לי זה לא נראה נכון.

אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אזרחים בוגרים ותבוניים ובעלי ידע (לפחות בסיסי) - בית הספר מצמצם את הידע בעידן בו כל הידע האפשרי בערך אצור תחת אצבעות ידיהם, בית הספר לא מלמד דבר על החיים האמיתיים (אולי לבד מכוחו המשכר של העדר), אין שיעורי כלכלה, אין שיעורי פילוסופיה, אין לימודי קבלת החלטות, הם לא יודעים לעמוד ברשות עצמם, לא מבינים כלכלה מדינית, לא מבינים בחשבונות בנק, ריביות, משכנתאות, איזון חשבונות, צרכנות נבונה, חלוקת משאבים, פעילויות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות ועוד ועוד. הם יוצאים עם ידע כזה או אחר על דברים מאוד מצומצמים וגם אותו עקב צורת הלימוד חסרת המשמעות הם נוטים לשכוח מיד עם תום הבחינה הרלוונטית. אכן מוסד להקניית ידע - אין ספק.

אנחנו רוצים שהם יבינו את המושג דמוקרטיה אך מכניסים אותם למוסד בו השפה היא שפה עריצה ושרירותית. אין להם יכולת השפעה על תוכן הדברים, אין להם השפעה על מה ילמדו, יכולת הבחירה שלהם שואפת לאפס. הם לומדים על דמוקרטיה בצורה מצמצמת ועל כל נושאי היום משתדלים המורים לא להתעכב כי הם נפיצים ואת גבולות השיח מצמצמים. מהי דמוקרטיה? בעיני יוצאי המערכת דמוקרטיה היא שלטון הרוב, הבעיה היא שהם לא מבינים שדמוקרטיה היא שמירה על זכויות המיעוט. אבל מי חושב על המיעוט כשהוא חונך במתכונת של עדר?

אנחנו רוצים שהם ילמדו ערכים, איזו יופי של סיסמא. איזה ערכים? כמדינה דמוקרטית ויהודית אנחנו אכן מצליחים להנחיל ערכים של מסורת ודת, בעיקר כזו שלא מכבדת זרמים אחרים וברור שלא דתות אחרות. מערכת החינוך מצליחה לגדל ילדים על ברכי הדת היהודית, גם בפירוש חילוני, אך כושלת בהנחלת הדמוקרטיה (הבעיה היא שזה בא לידי ביטוי חברתי והמחיר הוא גבוה ואקספוננציאלי). שוויון מגדרי? לא בטוחה שמצליח לנו כי איכשהו הם יוצאים בתחושה שבנות מהממות ובנים הם גבר -גבר או סתם הומו (סתכלו שניה על הפרסומת כאן, נכון שהיא לא של משרד החינוך אבל זו בדיוק האוירה - אין ספק מודרנה ורק תעיזו לקנות ורוד לילד שלכם). ביטוי מיני? כן המון סבלנות יש בבתי הספר בהנחה שכולם סטרייטים. קבלת האחר? עוד סיסמא נבובה שבעיקר גורמת לילדים שהם אחר להרגיש עוד יותר אחר.

כישורים חברתיים? כן, ברור. מי שמקובל הוא סבבה, מי שלא לומד על בשרו להיות לבד בתוך כל הביחד שמסביב. אלימות פיזית, נפשית ומילולית. זמן הפסקה יכול להביא ילד לתחושה של טרף ניצוד בעידן המוזוזיאקון בו טי-רקסים נמצאים בכל מקום והם רעבים. 

המערכת היא מאוד נוחה למצטיינים וללא מתבלטים. השתתפתי השבוע בדיון ב- facebook על אימרות אומללות של מורים. מודה, הייתי תלמידה מצטיינת לא היו לי בעיות בתוך המערכת, למדתי מצוין את כל הטריקים כדי לעבור אותה בשלום ולא לצאת נשכרת במיוחד. לקחתי איתי בעיקר השפעה של שניים-שלושה מורים שהיו קודם כל בני אדם ואני זוכרת לא רק את החומר שהם לימדו אלא בעיקר את הערכים שהיו חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם. אבל אני גם זוכרת את המורה שהסבירה לי שזה שאני יודעת חומר לא אומר שאני צריכה לתקן אותה גם אם היא טועה (!) והסבירה שאני קוראת יותר מדי - למזלי היא לא עשתה עלי רושם, רק הוכיחה לי שאני צריכה להמשיך בדרכי. אבל קראתי כל כך הרבה הערות של מורים שהיו מבזות, משפילות ומכאיבות בצורה יוצאת דופן. 

מערכת החינוך היא מערכת אלימה - האלימות מתקיימת בה באופן סמוי וגלוי והיא נחלת כל מרכיביה - התלמידים, צוות ההוראה, ההורים והחברה כולה. יש שתי שפות שלומד התלמיד במערכת על בורין - שפת היהדות ושפת הרוב ושתיהן לא ממש רלוונטיות בעולם האמיתי. וכן, העברית לא נוספה למניין השפות שהם דוברים בצורה תקינה במודע.

לא יודעת מה איתכם, אבל כשאיתי מתחילים בדיון על חינוך ביתי מול מערכת, אני קודם כל רואה כמה מקום יש לילדי לגדול, לפתח את מה שמעניין אותם, להבין את העולם, ללמוד סבלנות, לקיים נתינה, לקחת אחריות, לספוג רשמים, לקחת את הזמן, ללמוד משמעת עצמית, לקיים כבר בגילם הצעיר חיים משמעותיים ומלאים ואז אני מסתכלת על דלות המערכת וכל הדיון הזה כבר נראה לי עקר.

פני מערכת החינוך היום מחוקים ודלים. ככה הם בהווה ובהיותם כאלה הם לא יכולים לסמן תקווה לעתיד טוב יותר במתכונת שלהם היום וזו רק סיבה לא לוותר ולנסות לשנות את המערכת. לצערי סך ההחלטות האומללות של שר החינוך היום החל ממדריכים רוחניים, המשך ב"ועדה לגבולות השיח" (שאפשר לקרוא לילד בשמו "צמצום השיח"), הדרת מורים ערביים, הדרת השפה הערבית, הכנסת בנות שירות לאומי כסייעות לגנים (אוף, אל תתנו לי להתחיל לדבר על זה, אפרופו בית הספר כסוכן של הדת היהודית) וכלה בהתייחסותו למורים כפי שהיא עולה מפרשת אדם ורטה (וכן, הרשימה חלקית) מוכיחה לי באופן אישי ששי פירון לא מסמן שיש עתיד, יש רק פוליטיקה כאילו חדשה שלא תביא איתה שום רוח של שינוי בכיוון הנכון. בינתיים אלה הילדים שלנו שמשלמים את המחיר היום וישראל שתשלם את המחיר כבר מחר