"הם", "אנחנו" - ז'רגון משרטט גבולות

 הקמפיין החדש של 'הליכוד' "זה אנחנו או הם" הוא התשובה שלהם לקמפיין של 'המחנה הציוני' "זה אנחנו או הוא". לא שאני חושבת שהקמפיין של 'המחנה הציוני' הוא גאוני, אבל אין לי בעיה איתו ולא, לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אני מן הסתם לא אצביע להם. הקו המנחה שלהם הוא שכראש ממשלה נתניהו נכשל בערך בכל פרמטר אפשרי ולכן הבחירה היא בינו לבינם, כאשר המילה "אנחנו" קורצת לא רק ללבני והרצוג אלא מתייחסת לקולקטיב שנמאס לו מנתניהו. אם יש בקמפיין הזה הדרה הרי היא הדרת נתניהו וזה לחלוטין לגיטימי, הם מנסים להחליף את השלטון להזכירכם. קמפיין התשובה של הליכוד לעומת זאת הוא קמפיין בעייתי ביותר "זה אנחנו או הם". האמירה הזו לא באה לפסול את מנהיגותם של הרצוג ולבני אלא פוסלת ציבור שלם. ואני אסביר (אין לכם מושג כמה אני הולכת לקשקש על זה - דמיינו). 

תיאוריית ה-"הם ואנחנו" היא לא תיאוריה חדשה. היא מבוססת על תחושת העצמי שנבנית על בסיס השתייכות חברתית. ככל שסוכן החיברות פועל עליך חזק יותר, היינו תחושת השייכות גבוהה יותר, כך תחושת הגאווה והביטחון העצמי שלך גבוהים יותר. כדי להגביר את תחושת השייכות, אנחנו לרוב נמצא את עצמנו מאדירים את הקבוצה אליה אנחנו שייכים וזה חיובי, אלא שלרוב זה יהיה גם על חשבון קבוצות מתחרות, שאותן ננסה "להקטין". ככל שהקבוצה תתפס כמאיימת יותר כך ננסה יותר למזער אותה ולשייך לה תכונות שליליות, בד"כ תכונות הפוכות לאלה המשוייכות לקבוצה שלנו. באופן טבעי זה יוצר חלוקה תמידית של העולם, גם אם לא מכוונת, ל"הם" ו"אנחנו", המשוייכים והמובחנים - האוייבים הנצחיים. 

בתיאוריית הייחוס החברתי, אחת הטענות המרכזיות היא שבכל קבוצת משוייכים תהיה נטייה חזקה "להשחיר" את כל מי שנמצא בקבוצה מתחרה, בעיקר אם התחרות היא על משאב חיוני. ככל שהתחרות בין הקבוצות גדולה יותר, כך תגדל האיבה וההשחרה יכולה בקלות להתדרדר לגזענות ולמשתמע מזה. קל לראות במקרה הפוליטי על איזה משאב מדובר. הקטגוריזציה הזו, שככל שתושחר הקבוצה המתחרה, ככל שנייחס לה תכונות שליליות יותר, כך באופן טבעי נאדיר את התכונות החיוביות המיוחסות לנו, היא טבעית לאדם, אלא שבפוליטיקה היא מנוצלת בצורה הצינית ביותר. הקמפיין הן של 'הליכוד' והן של 'הבית היהודי' הוא מקרה מובהק כזה, כמוהו גם העתירה המגוחכת של רונן שובל (שבית המשפט קבע שהתנועה בראשה עמד היא בעלת סממנים פשיסטיים להזכירכם) למנוע מ'המחנה הציוני' את שמו משום שאיננו ציוני. או דבריו של נתניהו אתמול במסיבת פתיחת הקמפיין ש'המחנה הציוני' הוא "אנטי ציוני". וכאן אנחנו כבר נכנסים לאזור מסוכן.

במדע המדינה נהוג להתייחס לתקופה מקום המדינה (ותכל'ס עוד לפני) ועד 67' כתקופה של קולקטיביזם ומ-67' כתקופה של אינדיבידואליזם. הקמפיינים של 'הליכוד' ושל 'הבית היהודי' מעלים את התהיה לגבי התקופה שאנחנו נמצאים בה כעת. בראייה מלמעלה, הגישה של "אנחנו" נגד "הם" היא גישה שמייצרת קיטוב. נלך מעט אחורה, בכל חברה יש ריבוי של דעות, חלקן שונות וחלקן דומות הדעות האלה משכללות את עצמן דרך כל אמצעי התקשורת והחיברות. הדעות האלה מתחרות ביניהן על משאבים (על שליטה, בין אם בפוליטיקה ובין אם באופנה). כך נוצרת אבולוציה חברתית. דרך אגב, דווקא במקרה של הציונות אפשר לראות את זה מצוין - הרעיון הציוני קיבל תפניות שונות ויצר זרמים שונים של ציונות למרות שהתחיל כמקור יחיד. לולא הזרם המרכזי (המדיני) של הציונות, אף אחד מאיתנו לא היה נמצא כאן היום. 

ריבוי של דעות הוא אחד הסממנים המובהקים של דמוקרטיה, ברור שזרם תודעה אחד שהיה מקובל על כל האזרחים יכול היה לסייע לשלטון, אבל זה לא פועל ככה בשום משטר, זה מנוגד לחלוטין לאופי האנושי. הדמוקרטיה היא כלי שלא רק מאפשר זרמים שונים, הוא מתבסס על פלורליזם רעיוני, זה חיוני לדמוקרטיה וכמו כל דבר חיובי יש בו גם שלילי. דמוקרטיה אמורה להיות כל כך מכילה שזה בסדר שבתוך דמוקרטיה יהיו גם זרמים חברתיים שיאמינו בצורך בתיאוקרטיה או בשלטון יחיד, זה הכוח של הדמוקרטיה וזה גם עקב אכילס שלה. ישראל היא מדינה שסובלת משסעים רבים, פוליטי-בטחוני, דתי-חילוני, עדתי, חברתי-כלכלי, חלק מהשסעים גם חופפים ומעצימים זה את זה. אולם לאחרונה השסע המדיני בישראל מאיים להפוך לקרע. קרע כזה בוודאי לא יועיל לחברה שעומדת בפני אתגרים רבים. כל אלה ובעיקר השסע הבטחוני-מדיני מובאים להכרעת הבוחר הישראלי כל כמה שנים ובתדירות גבוהה יותר מאשר במדינות דמוקרטיות יציבות. 

(אילוסטרציה)

שנים התמודדה ישראל עם השסעים האלה באמצעות פתרונות טובים יותר וטובים פחות, לאורך שנים רבות האיום הקיומי שישראל היתה נתונה בו הצליח להיות גורם מאחד למרות השוני בין קבוצות שונות באוכלוסייה. מ- 1967 הגורם המאחד הזה, והעובדה שישראל מתמודדת עם איומים רבים אבל כבר אינה תחת איום קיומי, הולך ויורד בכוחו. השסעים השונים הולכים ומתחדדים. המשך הכיבוש והספין היחסית חדש שבעצם זה לא כיבוש (שלמעשה הוא לא חדש אך הולך וקונה לו מאמינים) מחדדים את ההבדלים ברמה 

הפוליטית-בטחונית-מדינית בין שתי קבוצות מובחנות של ימין ושמאל, למרות שתכל'ס מחנה המרכז בארץ הוא גדול. תוסיפו לזה את היכולת המופלאה של ישראל כבר שנים רבות להתפשר על לא להחליט וניתן להמשיל את ישראל לסיר שהמים בו ברתיחה מתמדת ועל סף גלישה.

מה שישראל באמת צריכה עכשיו זה מנהיג/ה שיכריע הכרעות שכבר שנים מבקשות את פתרונן, אם מול הפלסטינים, אם בצורת הממשל, אם בנושא חוקה ועוד ועוד. 47 שנים של לא משנה איך תקראו לזה כיבוש נשאר כיבוש (כן, גם אחרי כיבוס) הן נטל אמיתי על החברה הישראלית. איך ניתן לדבר באמת על דמוקרטיה שזכויות אדם בסיסיות של מיליוני אנשים נרמסות תחת רגלינו מדי יום? איך ניתן לדבר על ביקורתיות אם ביקורתיות תשמוט את השטיח מתחת לרגלינו? ברור שמשרד החינוך יוציא הנחיות שאסור לבקר בכיתות את שלושת הנושאים הקדושים: צבא, אלוהים ושואה. ישראל היום נמצאת במצב בו היא לא מוכנה להישיר מבט למראה ולראות את עצמה במערומיה. ובמקום שהבחירות האלה יהיו באמת על הנושאים החשובים באמת, ישראל מתבקשת לצאת לבחור מי הוא האנחנו. מגוחך.

הסימון של "הם" ו"אנחנו" הוא כבר מעבר לאבולציה של שיוך קבוצתי, הוא מכיל ריח של גזענות. לגזענות יש תמיד ניחוח פשיסטי כשזה מגיע מהשלטון. דמוקרטיה שלא מצליחה להבחין בזה היא דמוקרטיה שמאבדת את צלמה הדמוקרטי. אז נכון, תמיד אפשר להשוות את הדמוקרטיה שלנו ל"דמוקריות" אחרות. תמיד אפשר יהיה למצוא ממי אנחנו טובים יותר. אבל זו לא חכמה להשוות למטה, כל חוקר ביצועים יגיד לכם את זה. כדי להתקדם ההשוואה חייבת להיות מעלה. זה גם היה חזון האבות המייסדים של המדינה הזו. דמוקרטיה חזקה ניכרת בפלורליזם של דעות. זה כבר כמה שנים שישראל ממש לא אוהבת לשמוע יותר מדי קולות, בטח לא כאלה של ביקורת. העובדה היא שהקמפיינים של 'הבית היהודי' ו'הליכוד' מייצרים מחנאות אמיתית בתוך ישראל תוך קביעת גבולות הלגיטימיות של הבעת דעות, צריכה להטריד את כולנו בין אם אתם במחנה ה"הם" (כמוני) ובין אם אתם במחנה ה"אנחנו". אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה שמגדירה לי מהם גבולות הנאמנות והביקורת המותרים לי.

באיזו מדינה דמוקרטית יכול ראש הממשלה העומד שוב לבחירות לצאת בקמפיין שמסמן הלכה למעשה של ציבור שלם כאנטי-ציוני, כאויב מבית? איזה עם מוכן לשקול את האפשרות שמנהיג שמסמן כ"הם" יותר משליש מהציבור וארהיב ואומר שלדעתי זה גם יותר מחצי מהציבור, ייבחר ויהיה באמת ראש ממשלה טוב ל"כולנו"? אכן יש המון קבוצות במדינה הזו, אך תכל'ס כולנו שותפים בישראליות שלנו, אין "אנחנו" ו"הם", כישראלים עקרונית אנחנו "כולנו" כמשתמע מהמושג דמוקרטיה ולכן יכולים להיות המון סוגים של אנחנו. כן, אנחנו יכולים לא להסכים על המון דברים, אבל כולנו כאן מבחירה וזה מה שמשותף לכולנו. לראש ממשלה שמגדיר אותי כ"הם", כשונה, לא צריכה להיות בדמוקרטיה אמיתית אפשרות שניה. כי גם אחרי הבחירות אנחנו נהיה כאן "כולנו" ובגלל שזו דמוקרטיה אנחנו נקבל את תוצאות הבחירות. אני לא "הם" לפני הבחירות, כי אחרי הבחירות אני שוב אנחנו. אם אנחנו באמת מדינה דמוקרטית, אסור לנו לתת לראש ממשלה כזה אופציה להיבחר שוב.

אם אני "הם" בבחירות, אין לי אלא אפשרות אחרת חוץ מלהבין שכאשר אני אדרש להקריב בשביל כולנו, אני לא אשכח שנתניהו קרא לי "הם". ו"הם" לא באמת צריכים לעשות שום דבר בשביל "כולנו"

לא נוח לי

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ההסתה שהפכה כל כך מיינסטרימית שרבים לא רואים אותה, רוב הקוראים הבינו למה הייתה כוונתי. היו כמה שנאלצו שאחדד את הנקודה שנראתה לי כה מובנת מעליה. הקו שהנחה אותי היה ברור - חברה דמוקרטית אמורה לכבד את מגוון הדיעות, ברגע שדיעות מסויימות נצבעות בגוון לא לגיטימי העקרון הדמוקרטי מאבד את דמוקרטיותו. רוצה לומר שהגענו לנקודה בה הרעיון הדמוקרטי בו מגוון הדיעות הוא לגיטימי הפך ללא לגיטימי; קטגוריזציה בה יש דיעות מקובלות, דעות פחות מקובלות ודיעות בלתי מתקבלות על הדעת, לא מאפיינת את הרעיון הדמוקרטי, שאמור להכיל את מגוון הדיעות ולעודד סובלנות. העדר ההבנה הדמוקרטית הבסיסית הזו הוא בעוכרינו ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתה נמצא.

כשכתבתי שלא בא לי להשתייך למשפחה שלא מוכנה להכיל את הדעות שלי, היו אנשים שהציעו לי ללכת מכאן. זו לא פעם ראשונה, כבר נשלחתי לסוריה פעמים רבות ויש כאלה שהציעו לי דווקא את מדינות המערב או להשתמש בדרכון הגרמני שלי. זה נורא נחמד מצד אנשים לאחל לי חופשות בחו"ל, אבל זו בדיוק הנקודה - אני מעולם לא שלחתי אף אדם למקום אחר - זה לא עלה על דעתי וזה לא לגיטימי. אבל לשלוח שמאלנים לכל מיני מקומות הפך לברכת שלום או שמא לטיעון פוליטי ואלידי. זה ולקרוא לשמאלנים בוגדים, או לאחל להם מוות בייסורים, או סתם שיאנסו אותם/יענו אותם/יעלו אותם על טיל הפכו לחלק אינטגראלי מהשיח הפוליטי. נגד זה אני יוצאת. לא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם הטיעונים התקפים המרמזים על יכולת ויכוח יוצאת מן הכלל ואינטלקטואליות מהסוג הנעלה, אלא בגלל שזה אומר מבחינתי דבר אחד מאוד ברור הדמוקרטיה זולגת לנו מהשיח והופכת ללא רלוונטית. הרבה יותר מדעות ימניות קיצוניות, העובדה שהשיח הדמוקרטי הולך ומצטמצם מפחידה אותי יותר מכל איום אחר. זו היתה המהות של הפוסט, לשם כיוונתי והעובדה שיש אנשים שאפילו לא הבינו את זה היא מדאיגה, חשבתי לתומי שלפחות מי שקורא אותי שותף למחשבה שהשיח הדמוקרטי חשוב יותר מכל דיעה פוליטית לכאן או לשם.

זה הביא אותי לחשוב על המקומות השונים שבהם אני לא מרגישה נוח במרחב הציבורי ואז הבנתי שלכל המקומות האלה יש מכנה משותף שנוגע במקום של מוסריות בסיסית שאמורה להיות משותפת לכולנו ואיכשהו היא לא. הנה כל מיני דברים שלא ממש נוחים לי וגורמים לעקצוץ, בסדר רנדומלי ואסוציאטיבי ולא בהכרח כזה שמקיף את הכל, רק מספר דוגמאות שקשה לי לחיות איתן, אבל כמו כולם, אני כנראה מקבלת וקצת שותקת ומנסה לפתור את הדיסוננס ובעצם מקבעת אותו, בצורה כזו או אחרת, גם אם בתוך ביתי אני מנסה לשנות.

לא נוח לי במקום שבו הגברת הראשונה קונה רהיטי גן למעון הרשמי ואלה מוצאים אם דרכם לביתה שבקיסריה, בעוד הישנים עוברים למעון הרשמי.

לא נוח לי במקום שבו יש אנשים שטוענים שהמתנחלים הביאו על עצמם את החטיפה כמו שלא נוח לי לשמוע על מדינת תל אביב המנותקת.

לא נוח לי במקום שבו בני נוער מזמינים חברים לאנוס, לעשות מעשי סדום, לשבור חפצים ולהרביץ לאישה ספוגת תלאות.

לא נוח לי עם הורים שמגדלים ילדים שעושים דברים כאלה ואחר כך תובעים את הנאנסת.

לא נוח לי עם הסברים על נורמטיביות כשמדובר בהורים ששוכחים את ילדיהם באוטו, שנוטלים את חייהם או "רק" מתנהגים באלימות.

לא נוח לי במקום שבו פירסומות של נשים חצי ערומות נראה טבעי אבל מצקצקים כאשר אישה מניקה בפומבי.

לא נוח לי כשנכנסים לאנשים לצלחת ולא משנה מאיזה צד.

לא נוח לי כשאוסרים על מילים או מחשבות או כשמציעים להחרים/לשרוף ספרים של סופר שאמר מילים לא נוחות.

לא נוח לי עם השקרים של דובר צה"ל שמתקבלים כאורים ותומים על ידי הציבור גם כשיש הוכחות שמפריחות את זה.

לא נוחה לי הזילות בחיי אדם, ולא משנה מי הוא הוא קודם כל אדם.

לא נוח לי עם גירוש, עוצר, מתקפות אוויריות וענישה קולקטיבית.

לא נוחות לי הצדקות מיותרות בשם קדושה מזוייפת.

לא נוחה לי השנאה.

לא נוחה לי משטרת ישראל (שלא לוקחת ברצינות הודעה על חטיפה, שעוצרת בלוגרית שכותבת על שחיתות, שקלה במעצרים ובהפגנת אלימות, שיודעת לתרץ ולא לעבוד).

לא נוח לי עם מי שמגדיר מה נורמטיבי ומה נכון, מה פוליטי ומה לא.

ומה שהכי מדכא אותי זה שהכל קשור לגמרי לחינוך, אבל לא לאינדוקטרינציה ש"מדינת ישראל זה מעל הכל" (כן, אני משווה), אלא דווקא ל"דברים הקטנים" של חינוך לערכים, של מהי דמוקרטיה ומהו מוסר ולעוד קצת זמן איכות שאפשר לתת אבל זה לא בסדר העדיפויות, לא הפרטי ולא הציבורי.

ומה שהכי מדאיג אותי זה שמפה זה עוד עשוי להתדרדר למרות שכבר עכשיו זה נראה כמו תחתית של בור די אפל. לתפארת מדינת ישראל.