חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות עריכה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות עריכה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 13 באפריל 2015

המחנ"צ והבהלה מכסאות האופוזיציה

המבט המופתע (להלן)
כמה אני מופתעת מהמסמך שהוציא המחנה הציוני בנושא הסכם ההבנות של לוזאן? בואו נגיד שאני לא נראית כמו קת'רין הלמונד בברזיל של טרי גיליאם, אפילו לא קרוב. למען האמת, במצב הנוכחי, הטקסט הזה הוא בדיוק מה שהיה צפוי שהמחנ"צ יוציא, בהנחה שלהוציא מסמך בעניין היה צפוי. אגב, זה לא היה ולכן ההחלטה להוציא את הנושא החוצה (ורק בעברית) היא מעניינת בפני עצמה ואני כמובן גם אתייחס לזה. 

הטקסט הזה, שנכתב ע"י שני בוגרים של בית הספר למשפטים וזה ניכר, כמעט מהודק להפליא, קשה לי להאמין שהוא לא נערך מספר פעמים ולכן הדברים שלא נפלו בעריכה יש להם משמעות.

בואו נתחיל מזה שכבר בפיסקה הראשונה מופיע המשפט "..לצורך מטרה זו, אין קואליציה ואין אופוזיציה בישראל" (לידי כרגע יושב סר המפרי, שמרים את מבטו מהטקסט ואני יכולה לשמוע אותו אומר (קרוסאובר עם מונטי פייתון) "wink, wink, nudge, nudge"). סליחה? אופוזיציה בהקשר של המחנ"צ, בטח בקונטקסט של תעמולת הבחירות שלה, היא לא תנועה שמתנגדת למשטר, אלא מפלגה שאינה כלולה בקואליציה ויתרה אף מהווה אלטרנטיבה. בידול בין קואליציה ואופוזיציה, גם במקרים של הסכמה הוא חיוני מאוד, הוא הוא משמעות האופוזיציה. מעבר לזה מדובר במסמך של ככל הנראה המפלגה הגדולה באופוזיציה, בו היא משמיעה את קולה ולכן דווקא הבידול צריך להיות משמעותי, הרי ממילא יש כאן הסכמה עם נתניהו, אז תהיו אופרטיביים תגידו לזה אנחנו מצפים. אבל המסמך נכתב בשלהי הדיונים הקואליציוניים וככזה הוא נקרא. בקונטקסט הזה זה לגמרי נראה כאילו המחנ"צ מאותת ולא מסתפק בפנסי אורות אלא גם קופץ מעלה מטה. אם נמשיל לווטסאפ, אז הרצוג הרגע שלח לנתניהו הודעת "ער?" במסגרת מה שניתן לקרוא לו coalition-calls (כן, על בסיס booty calls). זה מוביל אותי שוב לעיתוי, אבל רגע כי אנחנו עדיין מדברים על מה שלא הושמט.

נעבור לפסקה השלישית (אם כי גם בפסקה השנייה, אם רוצים לדקדק "חלון הזדמנויות" נקראה אצלי בתרתי משמע, אבל אולי זו רק אני - הקטנונית), שם שוב יש קריצה אישית: "אין בכוונתנו לתת סופרלטיבים" זו הרי התייחסות לנתניהו שלכאורה מפתח את הדרמה במקום לקדם שינויים בהסכם, אבל בלי לנזוף בו אלא למקם את המחנ"צ שוב כשותף אחראי שיכול לסייע בנושא הזה שכמובן אין עליו מחלוקת ואפילו להציע במשתמע את הרצוג כשר חוץ אפשרי. 

ואז בפיסקה האחרונה מופיע "שלטון האופל" - כל שנותר לי לומר הוא שיש כאן אימוץ של ז'רגון נתניהואי ותכל'ס זה די מעציב. אין מצב שהביטוי לא קפץ למי מהעורכים של המסמך הזה ובכל זאת הוא נשאר. גם אם זה לא איתות לנתניהו ואני סתם רוקמת כאן מזימות, עדיין, זו בחירה בעלת גוון ברור - בנושא האיראני המחנ"צ יישר קו. גם אם לא קואליציה, נתניהו יכול לסמוך על "רשת ביטחון"  נו, איך לא?!

בין לבין, מופיע במסמך חלק אופרטיבי שניתן לראות אותו כמשנה אפשרית של שר חוץ פוטנציאלי בנושא איראן (גרעין וגם תמיכה בטרור), מעמדה הבינ"ל של ישראל, הידוק היחסים עם ארה"ב ובמובלע גם הנושא הפלסטיני והיחסים באזור. מה ששוב מרגיש קצת כמו קריאה לנתניהו לקבל את הנושאים האלה כפתיח טוב להסכם קואליציוני - אנחנו לא ממש רחוקים ממך.

זה מוביל אותי למה שכבר בעצם אמרתי - המחנ"צ ממקם את עצמו כשותף קואליציוני, שזה מרחק די גדול, בטח בזמן הקצר של 27 ימים מאז הבחירות, לעבור מ"רק לא ביבי" ל"אנחנו יחד מהפלמ"ח". ברור שאפשר להסביר את זה בהמון דרכים מאוד בוגרות, אני רק אומרת שכדאי לשמור את כל הטקסטים של ההסברים - הם יהיו שימושיים בדו"ח הפקת הלקחים מההפסד בבחירות הבאות.

ניכר שהבהלה מכסאות האופוזיציה גוברת על הרצוג. אין לי אלא להניח שהוא מרגיש שכניסה לקואליציה תהיה ה"טובין" שהוא מביא איתו כדי להוכיח הישג לבוחריו ולמפלגתו. הרצוג בצורה לא שקולה מעדיף את מה שהוא רואה כ"ציפור אחת ביד" - אם הוא יהיה בקואליציה מבחינתו הוא משיג לגיטימציה, דרך לקדם את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למקבלת החלטות ודרך מצויינת לשמור על תפקידו, מיותר לציין שאני רואה את זה אחרת לגמרי.



למרות מגבלות הocd
אני סולחת לה שהחץ פונה ימינה
ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על הילארי קלינטון ועל ההכרזה הלא ממש לא צפויה, אבל המאוד משמחת, מאתמול. אני בטח לא אתנבא מה יקרה בנובמבר 2016, אבל אין לי ספק שהיא בדיוק האדם שהייתי רוצה שיוכרז כנשיאה הבאה של ארצות הברית. אבל בטח תגידו שאני משוחדת, אני מעדיפה את הדמוקרטים, אני אישה ולכן זה אך הגיוני, אבל זה בנאלי ולמען האמת גם קצת מקטלג. אתם בטח לא צריכים אותי כדי להעריך את האישה החזקה והפעלתנית הזו שמגיעה למרוץ הזה משופשת ומוכנה כמו ששום מומעמד אחר לא. אם יש מסלול הכשרה שכדאי שכל נשיא יעבור, זה מה שהאישה הזו עברה לאורך חייה הציבוריים כאשתו של וכפוליטיקאית בפני עצמה, ובעצם אלה רק כינויים שהתקשורת הצמידה לה, כי אם מסתכלים על מה שמאפיין את התתמודדות שלה זה שהיא תמיד סימנה לעצמה את הסטנדרטים לעבור את האתגרים שלפניה כהילארי קלינטון בלי שום תוספות. אדם בעל מדיניות ברורה, קר רוח, שקול ובעיקר בעל עצבי ברזל אלה נתוני פתיחה הרבה יותר ממרשימים. כן, אין ספק הילארי קלינטון לגמרי מגיעה מוכנה.  
Image result for hillary clinton campaign 2016
אני לגמרי מוכנה להילארי


יום רביעי, 16 ביולי 2014

צמצום השיח כמוהו כויתור על התקווה

מהבוקר מנסה לכתוב, סוקרת אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, יודעת על מה אני רוצה לכתוב ומתקשה לגייס את המילים. לרוב הן קולחות לי ללא שום בעיה, מקסימום מוצאות את מקומן אחרי עריכה קלה. היום מצאתי את עצמי יושבת בלופ אינסופי של הסרטון הזה של מונטי פיתון, לנסות ולהיכנס קצת לפרופורציות. לא יודעת אם זה באמת עבד, כי נכון שאנחנו רק חלק קטן, מה קטן? פצפון, בתוך כל היקום הזה, אבל בתוך כל החלק היחסי הזה, מה שקורה כאן הוא הרה גורל מבחינתי. אלה החיים שלי, זה עתיד ילדיי, זו המדינה שאני בוחרת מדי יום לחיות בה

שמתי לב שאני מאבדת מעט מהציניות שלי, במידה רבה זה אומר שאני מאבדת אנרגיה ואופטימיות, ככה זה עובד אצלי. יושבת מול המסך וקוראת שבקבוצת אימהות, שאני לא חברה בה, היו אימהות ערביות שעזבו בגלל קללות ונאצות שחטפו מאימהות יהודיות חברות הקבוצה. עורכת דין ישראלית ממוצא ערבי יושבת ברכבת הקלה ונעה באי נוחות נוכח מבטי שנאה והתלחשויות ובסוף מוצאת את עצמה רצה לעזרת אם ערביה עם ילד המותקפת על ידי אשה דתיה עם תינוק בעגלה. מאחורי מקלדת, חברים, גם אני בתוכם, מקבלים איומים בלתי פוסקים וזרם שוטף של קללות מהסוג הנחות ביותר. וזה עוד בלי לדבר על האריות ועל הצל, על מירי רגב, דני דנון, ליברמן, בנט, איילת שקד ופייגלין (עזבו אותי מרשימות ארוכות, קבלו רשימה מייצגת). מדברים על כמה הפלסטינים שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את הילדים שלהם (שחוק עד זרא) ואצלנו מצטלמים עם ילדים על הברכיים וכתוביות הדורשות נקמה, אימהות לילדים מתנהגות באלימות בעוד הילדים שלהן מסתכלים עליהם - הם לומדים, אוהו כמה שהם לומדים.

כל סטטוס אנטי המבצע, כל הסתכלות פנימית במבט ביקורתי הם בגידה, כל שמאלני הוא עוכר ישראל, סרטן שצריך לשלוח ולאחל לו מיתות משונות או להעיף אותו למקום בו ידעו איך לטפל בו. ואם הייתי במיטבי הציני הרי שהייתי מייעצת רענון מאסיבי של כל הנאצות האלה, אני רואה את הפוטנציאל ואני בטוחה שאפשר יותר. אבל מסתבר שגם אנחנו יודעים איך לטפל בכל בוגד, רק תקשיבו לצל (שכמובן אינו מסית) ותפנימו. מה שמעורר את הדאגה הגדולה ביותר שלי זה השקט שבה הדברים האלה מתקבלים. אימהות ערביות הוצאו מקבוצה? איפה אתן אימהות יהודיות החרדות לגורל ילדיכן? למה אתן לא יוצאות מהקבוצה כי זה לא לגיטימי? מרביצים לאמא ערביה וילדה? מרבית היושבים ברכבת עסקו בסמארטפון שלהם או התבוננו בנוף הנשקף מחלונות הרכבת. זו הפניית העורף שמפחידה אותי. 

אתמול היה לי דיון ארוך בהשוואה שעשיתי בין ישראל של היום וגרמניה של סוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30. רוב הגרמנים לא עשו דבר כשהחלו הניצנים של אלימות נגד יהודים, קומוניסטים וכל מה שהוגדר כבוגד. חשבו שזה עדיף לשתוק עד יעבור זעם. עד היום כמעט בכל נאום על השואה אנחנו מזכירים את הפניית העורף, מגנים את התעלמות הציבור בגרמניה, באירופה ובכלל בעולם, אבל כשמגיע תורנו, אנחנו מפנים עורף לא פחות. אנחנו מפנים עורף למי שאינו יהודי (בין אם הוא ערבי או אריתראי), אנו מפנים עורף לזוועת החיים הפלסטינים (ולא, לא רק בזמן המבצע הזה), ואנחנו מפנים עורף לכל מי שבתוכנו שיש לו ביקורת שאינה קונסנצואלית. האמת שאם זה היה נגמר בהפניית עורף אז עוד מילא, אך למעשה יש בתוכנו אלימות מילולית ופיזית שאין לה מנגנוני בלימה אמיתיים ולהגיד היום שזה "רק מיעוט" זה אולי אנדרסטייטמנט שיש אנשים שמוכנים לחיות איתו, אבל איפה תוכנית הפעולה. איך יוצרים לזה בלמים ומעצורים? זה כבר לא עניין רק של גינוי דרוש פה טיפול יסודי. רק מכיון שזה לא רק הציבור אלא גם חלק ממנהיגיו, כנראה שלא יהיה לזה טיפול, רק לגיטימציה שתלך ותגדל עד שזה פשוט יהיה הנורמה. 

ביננו, במדינה שמגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, אין ספק שכל מה שאינו יהודי חלקו בדמוקרטיה הולך וקטן. במידה רבה, היות הלאום של מרבית הישראלים יהודי, למרות שהלכה למעשה זו השתייכות דתית בלבד, מעידה על יצירת אומה שלמעשה כל מה שמשותף לה הוא איזו שותפות גורל ובכך הופך הרעיון הלאומי לכלי שרת בידי המדינה. העובדה שהאבות המייסדים הקימו אומה על בסיס דתי היא אולי מכוננת ומאחדת מחד ונותנת לנו גושפנקא היסטורית, אבל היא גם פוגעת עד יסוד בבסיס המודרני של מדינה דמוקרטית. כל עוד הלגיטימציה של המדינה שאובה ממקורות דתיים לעולם לא יוכל באמת להתקיים שוויון אזרחי במדינת ישראל, גם לא בקרב אזרחיה היהודים, כי בסופו של דבר מוכתבת לנו מדינה דתית ועל זה קשה מאוד להקים מדינה דמוקרטית בחברה שהיא לא באמת הומוגנית. זה שנולדנו לאמא יהודיה או שבחרנו להתגייר זה מכנה משותף דל מאוד למדינה, זה מכנה משותף חברתי אולי אבל לא לאומי. לא נוצרה כאן מעולם חברה אזרחית חילונית בעלת אינטרסים מודרניים-דמוקרטיים מובהקים, יש כאן שעטנז שלא באמת יוכל לעבוד במתכונת הזו לאורך זמן. מה שכן נוצר פה זה חברה פוליטית באופן אבסולוטי שקובעת אמות מוסר וכמוה גם את האמת הבלעדית. בישראל של היום רק מי שמקבל את האמת הבלעדית הזו יש לו מקום, כל פיקפוק נתפס כאנטי-דמוקרטי ומוביל לקריאות בוגד כשלמעשה זו המדינה שרק משתמשת בכלים דמוקרטיים ומכוננת אוירה שאינה דמוקרטית כלל וכלל, רק פסאודו-דמוקרטית.

במשך דורות משתמשים הפוליטיקאים ברטוריקה, סמלים ומיתוסים כדי לבסס לגיטימציה של המדינה כמדינה יהודית. הדמוקרטיה היא רק כסות להתכסות בה ומסגרת נוחה ומודרנית של כלים ראויים. אך הדמוקרטיה אינה יכולה להיות דמוקרטיה בהתבסס על אתוסים לאומיים, כך רק מכוננים אומה אך לא מקיימים מדינה. הסמכות והלגיטימציה הם כאילו של המדינה, אך למעשה הם נעוצים ברמה הלאומית ולא ברמה המדינתית. לא יצרנו לאום חדש של יהודי מודרני, לא השכלנו לתת לזה כלים. ערבוב הדת והמדינה יצר מצב שבו אנו נסמכים על עברנו פה ועל החיבור לדת כנותני התוקף ובכך נגזר על אופיה הדמוקרטי של המדינה תמיד להיות משני. הדת היהודית היא הגורם שמקנה כביכול לגיטימציה לישיבתנו כאן אך זוהי חרב פיפיות כי אם נמשיך לחנך את ילדינו רק על האתוסים האלה מבלי לתת להם ערכים אוניברסליים של דמוקרטיה, צדק, שוויון, לא נוכל להמשיך ולהתהדר בהיותינו דמוקרטיה אמיתית. אין מנוס מלקבוע היום שבקרב הזה ישראל הפסידה, היא הפסידה את האפשרות להיות מדינה חילונית היונקת את הלגיטימציה שלה מהתנועה הציונית ומערכים אוניברסאליים והפכה להיות מדינה שהגדרתה בראש ובראשונה היא דתית לאומית. תוסיפו לזה את האתוס הצבאי שהלך ונבנה כאן ותקבלו תמונת מצב עגומה - נחטפנו על ידי אתוס צבאי, דתי ולאומי ולקינו בתסמונת שטוקהולם. אנחנו כבר לא רואים איפה התחילה הטעות.

זו בדיוק הסיבה שכל מי שמעביר ביקורת נתפס כבוגד, אנחנו כפופים כל חיינו לתעמולה והתעמולה הזו הפכה לכלי מכונן. מכיון שהתעמולה הזו נעשית בכלים דמוקרטיים היא נתפסת כחלק אינהרנטי מהדמוקרטיה, אך היא לא. מהות הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות האדם, שמירה על זכויות המיעוט, שמירה על חופש הביטוי ועל הזכות למחות. כל אלה היום קיימים בישראל, אך הם משניים. השניות הזו היא בעייתית כי היא יוצרת נאמנות אזרחית קודם כל לאתוסים ולא למהות. הפניה לאורך השנים של הפוליטיקה הישראלית לאמוציות הבסיסיות שלנו ולא לכלים עליהן מתבססת מדינה דמוקרטית יצרו אצלנו הטיה שכבר לא מבחינה בין כלים ובין תעמולה. תוסיפו לזה שנים רבות של כיבוש ועצימת עין לעוולות שנעשות בשמנו כלפי ציבור שלם שחי תחת דיכוי ומה שתקבלו זה אוסף של הצדקות. תנסו לתקוף את ההצדקות האלה ותקבלו הדיפה ותיוג של בוגד.

זה לא יעזור לי אם עוד 10, 20, 50 שנה אגלה שצדקתי. החולשה העיקרית של ישראל היום הוא העדרה של חברה אזרחית המושתתת על עקרונות ברורים של מוסר וצדק, זה גם מה שהיה חסר דרך אגב ברפובליקת ויימאר, זו שכל השוואה אליה מעוררת תגובות רגשיות חריפות. הפכנו לחיות בתוך פוליטיקה סימבולית, ובשל מצבנו המיוחד הנושא הבטחוני משחק בו תפקיד שהולך וגדל עם השנים ורק יוצר פלונטר גדול יותר. אך ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקה כזו תמיד עתידה לקרוס. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במדינה דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעשות בדק בית רציני. אך במצב בו אין באמת חברה אזרחית ואין פולטיקאי שהמהות חשובה לו יותר ממנעמי השלטון, כנראה שגורלנו נחרץ.

השקט של המתונים שמבקש שנחכה, שמסביר שאלה עשבים שוטים, שמסביר את פרץ האלימות והשנאה בתוך החברה היהודית פנימה בחטיפה, בפלסטינים בטילים מעזה, הוא שקט שיוביל אותנו לנקודת האל-חזור, אם לא הגענו אליה כבר. מדינת ישראל כבר הוקמה, היא לא צריכה צידוקים כדי להבהיר שהיא כאן להישאר, מה שאנחנו צריכים זו תפיסה אמיתי של צדק, צדק בתוך החברה הישראלית פנימה. צדק אינו השתקה של קולות ביקורתיים, צדק אינו רק התנהלות על פי חוק, חוק לעיתים קרובות אינו בהכרח צודק, הצדק מגולם בתוך מערכת מאוד סדורה של מוסר והתנהלות דמוקרטית, הוא לא שותק בעת מלחמה, או כשנורים טילים או כשנחטפים ילדים. כשאתם מבקשים ממי שאתם רואים בו בוגד לשתוק בשעה הזו, אתם לא שמים לב שמי שבעצם בוגד בכל מה שנבנה כאן הוא מי שמשתיק ומצמצם את הדמוקרטיה.

אני לא מבקשת את ההסכמה שלכם למה שאומר השמאל, למה שאני מאמינה בו, רק את הלגיטימציה שזה חלק משיח דמוקרטי ראוי וחשוב. כי מי שבאמת מאמין בקיומה של מדינת ישראל ובאפשרות שלנו לחיות כאן לאורך זמן, יודע שכדי שזה ימשיך להתקיים צריך לדבוק בעקרונות הנכונים, לא הפופוליסטים, באלה שיאפשרו לנו לחיות כאן בכבוד עכשיו, מחר וגם אחרי מחר. העקרונות האלה הם קודם כל דמוקרטיים, על כל המשתמע. מי שקורא היום למותם של בוגדי השמאל, בהעדר מנגנון של בלימה, אכיפה וחינוך הוא יהיה נותן הטון של המחר והשאלה הנשאלת היא האם ניתן להם לנצח? זה לא עניין של שמאל או ימין, זה פשוט להחריד - לביקורת משמאל יש מקום, היא לגיטימית בתוך שיח דמוקרטי, לקולות שסותמים להם את הפה ושוברים להם את העצמות אין מקום  - הם מחרביה של הדמוקרטיה. ואם הדמוקרטיה לא תשכיל לשנות את זה היום, לא יהיה לדמוקרטיה הזו מחר.