סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.

"שוב חצב. אתה מביט בו  

במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"

בכל זאת ח"י זה סימבולי

יותר מכל המלחמה הזו פעלה עלי כמו חומר מבודד, או בעברית תקנית - מבדד. בין כל המלל, הידיעות, הוויכוחים, הנאצות, האכזבות, הדיונים וכל השאר, מצאתי שאני הולכת ומתרחקת מהרבה אנשים והשטח שהם מחסרים לא מתמלא, הוא נשאר אוורירי והאויר, כידוע, הוא חומר מבודד לא רע בכלל. האויר הזה שבודד אותי עבד מצויין במרבית המקרים, רק שכידוע האויר בכל זאת מוליך מתחים גבוהים מאוד, מול אלה נזקקתי לחומר מבודד טוב יותר, הבעיה היא שסרט בידוד הוא גם קצת דביק וגם ככה נורא חם בקיץ. אם כי כמדומני יולי האחרון היה קצת חם פחות מהרגיל (כלומר עדיין גהינומי בטיבו אבל יחסית פחות גרוע), אבל ייתכן שזה גם בגלל שביליתי יותר בבית במזגן כדי לא להתרחק מהממ"ד שלנו שכבר יצרנו איתו יחסים הדוקים. בקיצור צוק איתן השאיר אותי מבודדת מעט קצת מבחירה וקצת מבריחה. 

לא מצליחה להתנתק מהתובנה הזו שבעצם דבר לא השתנה מאפריל השנה, כמו שהמשא ומתן לגיטימי עכשיו, הוא היה לגיטימי גם קודם. מה השתנה? השתנה המחיר. אחרי 64 הרוגים ומאות פצועים מהצד הישראלי ו- 1,800 הרוגים (לא מדוייק ולא סופי) מהצד הפלסטיני, אלפי פצועים, מאות אלפי פליטים - אז מוכנים לשבת ולדבר? ולא, לטובת כל חבריי שהסבירו לי שיש בזה משום השוואה, ואלה שרמזו שאני רוצה "להשוות ריכוזים", אז לא זו לא השוואה, רק מניין לא שיפוטי ועצוב מאוד.אבל אין לי שום בעיה, זה בסדר אם פשוט נהפוך את זה לדיווח גנרי - כאלפיים בני אדם נהרגו, אלפי בני דם נפצעו, ומאות אלפי בני אדם איבדו את בתיהם. עכשיו תסתכלו על הספירה הזו, תעברו עליה רגע בעיניים ותגידו לי שזה לא סתם, סתם. טרגדיות מטורפות בהיקף מוטרף בעצם בשביל שום דבר. אלא אם כן המבצע הזה עוד לא נגמר, אני אסכם ואומר שכל זה קרה רק כדי שנדע עוד מבצע תוך מספר  חודשים דו ספרתי ושאינו גדול מ- 18, בכל זאת ח"י זה סימבולי (אלפי סליחות). 

הפסקת האש עוד מחזיקה מעמד בינתיים, בישראל סגרו את האולפנים הפתוחים לקצת, חזרו הפרסומות לטלוויזיה (המידע הזה ניתן בעירבון מוגבל ומתוך הסקת מסקנות ולא כחלק מתהליך בדיקה - מודה) וכולם חוזרים לשגרה. עכשיו מותר להשוות? אני שואלת, כי כנראה שאת ישראל מעניין פחות שתשובי עזה לא ממש חוזרים לשגרה. לא רק האבל שלא הסתיים, לא רק תהליך השיקום של הפצועים, בעזה עדיין אין ממש מים וחשמל, בעזה מתגלות עוד ועוד גופות, עזה הרוסה, בעזה לא מתעסקים כרגע בשאלה המהותית האם להחרים עוד סניף של קופיקס שנפתח בתל אביב. בעזה אין שגרה, אלא אם כן המוות וההרס נראים לכם כמו שגרה רצויה.

גם אנחנו לא ממש חוזרים לשגרה, זה מאוד מדומה. בעצם הפסקת האש הזו היא הפסקת אש על כרעי תרנגולת. נדמה שהכל מתנהל תחת הנחות בסיס שגויות וחוסר רצון של שני הצדדים להגיע לסיום הסכסוך הזה, הבעיה היא שהזמן במקרה הזה אולי פועל רע לשני הכיוונים, אבל עוד הרבה יותר לרעת ישראל. 14 שנים שאנחנו שבויים בתוך קונספציה תעמולתית שאין פרטנר, אין ספק שאם זה הקלף החזק של המדיניות הישראלית, אין שום סיכוי למשא ומתן, רק למשחקים בכאילו. הבעיה היא שהמשחקים בכאילו, אלה המקובלים בתוך החברה הישראלית, לא מתקבלים באותה צורה בצד הפלסטיני. לכן, ככל שאנחנו משתהים במציאת פתרון מדיני כך גדל בקרב הפלסטינים כוחם של אלה שלא רואים בו פתרון ולא מוצאים שום דרך שאינה אלימה כדי לסיים את המצב. עד שנסיים עם המנטרה שאין פרטנר, לא יהיה באמת שום פרטנר, הכוחות המתונים והמדיניים בקרב הפלסטינים ילכו וישחקו ומה שיישאר זה בדיוק אלה שהמשא ומתן איתם קרוב לבלתי אפשרי בשל הפערים האדירים שבין שני הצדדים.

אם זהו הקו המדיני וזה הפתרון של המנהיגים שלנו, היינו למסמס את המו"מ, להוכיח שבצד השני נשארו רק מי שקורא לחיסולה של מדינת ישראל ולחכות למלחמה הגדולה שתאפשר לישראל באמת לשבור את כל הכלים ולבצע את ה-לרמוס, לנתץ, להיכנס, להרוס, להרוג ולא להשאיר אבן עומדת - עד למקסימום, אז מוטב שהדבר ייאמר. מי שירצה להישאר למצדה 2 יוכל להישאר ומי שערך החיים חשוב לו יותר מעוד פיסת אדמה יוכל להחליט באמת איפה הוא עומד ואם הוא מוכן להעלות את ילדיו כקורבן לאלוהי המלחמה הישראלי. אויש אמרתי ישראלי? התכוונתי יהודי.

יום אחרי תשעה באב, אני חושבת על חורבן בית שלישי. מבחינתי בית שלישי הוא לא הקמת בית מקדש, התקומה האמיתית מבחינתי בישראל 2014 היא שלפני 68 הוקמה פה מדינה. המדינה הדמוקרטית שהתכוונו להקים, היא הדבר שמבחינתי כישראלית יש לקדש. שום בית מקדש, שום דבר דתי או אלוהי במהותו, מדינה ואם אפשר לקבל את זה ביותר דמוקרטי. לכן גם הלאום שלי הוא ברור ונטול שיוך דתי - אני ישראלית, רק שבעצם אין דבר כזה בישראל, לא משעשע. תכל'ס. המבצע הזה שתחילתו, מבחינתי לפחות, בציטוט המהונדס של ביאליק 
בהספד ראש הממשלה לשלושת הנערים שנחטפו ונרצחו, הוא כולו ברוח משיחית ודתית ויעלון כידוע מבין במשיחיות (אפרופו קרי אבל זה לא קשור). להמון אנשים החיבור הזה נראה הגיוני, הוא צורם לי בכל דרך אפשרית. אי אפשר למכור לעצמנו שסך הכל מצבנו טוב, זה תמיד מוביל להידרדרות. המבצע הזה הוכיח לי לא פחות שהמדינה הזו כבר החליטה לאיזה צד היא נוטה בהגדרתה הכמעט בי-פולארית של יהודית ודמוקרטית. התשובה הכי קלה היא "קודם כל ישראלי" כי כידוע כשאנחנו אומרים את זה אנחנו בעצם מתכוונים ליהודי, קודם כל יהודי, ועוד הכי טוב זה שגר בישראל. לא, זה לא מחמם את הלב, זה דווקא די מדכא אותו. 

המלחמה הזו רוקנה אותי מכוח, כותבת לאט יותר, משתדלת לברוח. לא לכתוב, לא לחשוב. רק שאני כן. אני תמיד חושבת. מפחדת לשבת בין כל המילים שמתרוצצות לי, הן מאיימות כבר להטביע אותי. אני מאמינה במה שאני כותבת, אני גם לא חושבת שאני רואה שחורות. למען האמת אני די בטוחה שאין ברירה אלא לשבת באמת ובתמים למשא ומתן ושכל דקה שעוברת מערערת את עתידנו פה. אני גם ממש בטוחה שהגענו לרגע שאין מנוס מלהפריד דת ומדינה ושתכף גם החלון הזה ייסגר. ואין לי ספק שיש לנו בעיה קשה של חינוך וכשאני מדברת על חינוך אני מדברת על מכלול שלם של אספקטים שהוא גדול הרבה יותר מלגדל את חיילי העתיד שיגנו בגופם על מבצעי עתיד חסרי תוחלת.

כולם מדברים על מחר ב- 8:00 בבוקר. השעות האחרונות לא מעידות על המשך הפסקת האש והמחשבה על עוד סוף שבוע של ריצה לממ"ד היא לא מעודדת. כמו כן, עוכרת ישראל שכמוני, מודיעה כאן שהמחשבה על עוד הפצצות על עזה עושות לי אפילו יותר רע, אם זה בכלל אפשרי. כל בום זה עוד מסמר בארון המתים של המשא ומתן. בינתיים ישראל כנראה תכריז בקרוב על עזה כ"שטח אויב" החל מה- 7 ביולי (כן, אותו יום של תחילת המבצע, איזה צירוף מקרים. בטח התערבות אלוהית. אפרופו שתי פיסקאות קודמות). זה נוח כי אז ישראל לא תהיה אחראית בנזיקין, זה לא מפתיע דרך אגב זו אותה ממשלה שלא תקרא למבצע מלחמה פשוט מאותה סיבה פרקטית של נזיקין ובקיצור אל תהיו עלויות, סליחה התכוונתי עלוקות כמובן. דרך אגב, שימו לב שהיועץ המשפטי של מערכת הביטחון סבור שיש עם זה בעייה במישור הבינלאומי. כן, הבנו שהבעיה שלנו כמובן היא שוב הסברה ולא מוסר. חבל כי בארץ, על הציבור הישראלי הספינים האלה עובדים ממש, אבל ממש טוב. אצלנו ההסברה עובדת הכי טוב, כולם משוכנעים, טוב - סולידריות. 


  

יום שמתחיל במוות ונגמר במוות - כרוניקה יומיומית של חיים

יום ארוך. קימה מוקדמת שנועדה כדי להתחיל את היום בכתיבה, שינתה ייעוד במהירות ללארגן את הבית לפני יום ארוך מחוץ לבית. ההולך על ארבע הקיא בלילה, שניה לפני השינה, וכמובן לא פסח על שום סוג של מצעים בדרך כי ההקאה הקבועה צריכה להגיע למיצוי היכולת, שנאמר אם כבר אז כבר. אז ברור שכבר בלילה מכונת כביסה אחת של שמיכת הפוך ומיד כשזו נכנסה למייבש כבר נכנסו המצעים האחרים לכביסה. אבל אז נרדמתי. לכן בבוקר היה צריך לייבש עוד קצת את הפוך ואז להעביר לייבוש את השאר ולהכניס עוד סבב כביסה. המטבח היה הפוך ואיך אפשר לשבת על כוס קפה ולכתוב עם הידיעה המנדנדת שתכף כבר יוצאים מהבית והכל כל כך מבולגן? לא יודעת איך אתם, אבל עם גנים גרמניים להפליא - זה פשוט לא עובד.

שותה עוד כוס מים (נו אתם יודעים - מרגיע, מפיג עייפות, טוב לעור הפנים וכולי וכולי), שוטפת כלים (פאוזה - היו המון), מסדרת את מה שאמור היה להיות חדר המגורים (נו, הסלון, אבל תודו שחדר מגורים זה הרבה יותר נכון, בטח עם מטבח פתוח) אבל הפך לתל ארכיאולוגי של שמיכות, משחקים וספרים. יוצאת לקפה במרפסת כדי להתעדכן בקורה בעולם, לא לפני שאני מספקת להולך על ארבע עוד קצת מהדבר הזה שהוא חושב שהוא חומר טוב להקאה ואני לתומי הייתי סבורה שהוא מזון (באמא שלי שהתאמצתי - זה אפילו אורגני). מתאמת עם החמות שלוקחת את הילדים לסרט בזמן שאני אבלה בבית הקברות (אויש איזה משפט פולני - גם מצבה היא סוג של חבְרה מסתבר).

הולכת להעיר את הילדים. לכתוב בבוקר? זה כבר לא יקרה. אם יש משהו שיכול לערער את חייה של יקית אמיתית זה שהתכנונים שלה לא מסתדרים - אני חיה כדי לעשות צ'ק על רשימת מטלות, גם אם זה רק תחביבים והתרוץ של הייתי צריכה לסדר לא תופס כי מה פתאום נרדמתי אתמול אם היו כל כך הרבה דברים לעשות??!

להעיר את הילדים זה תוכנית חומש משולבת. יש את השלב הלטנטי משהו בו הם מקבלים ליטופים עדינים ומילות ניחומים מתלחששות (בסך הכל ילדי חינוך ביתי מתורגלים ביקיצה טבעית), השלב הזה תמיד נגמר בלהכין לי עוד קפה. השלב הבא הוא קצת יותר דרמטי וכולל הרבה מילות אהבה אך בטון רגיל עם ליטופים פחות מרפרפים. על הבכור זה עובד מיד, טוב העברתי לו גנים יקים במלוא הכוח. המרכזית עוד צריכה אי אילו שלבים. כמו להרים קצת את התריס אבל לא יותר מדי כי זה יגרום לה להצטברח עוד בטרם תקום, אבל עם קצת מילים מלהיבות לגבי היום הצפוי לנו ועוד קצת הרעשה וזה עובד. קטינא חש בעירנות המתעלצת והוא טס לזרועותיי לרגעי התאוששות. 

אין כמו הציפיה לבאות (במקרה הזה סרט החבובות החדש) כדי לתפעל אותם בצורה מיטבית להתלבש, לצחצח שיניים ולהחליט מהר מה הם רוצים לאכול. הנסיעה עוברת חלק עם הרבה מוזיקה ושיחה עירנית. מגיעים בזמן. משגרת ילדים לסבתא ועכשיו אני במרחק של 20 דקות מבית הקברות ויש לי יותר משעה לשרוף על זה. כאמא בחינוך ביתי 45 דקות של לא לעשות כלום זה רק מבורך. נוסעת לאט ומרשה לעצמי לשמוע את גלי צה"ל. מגיעה לבית הקברות. לאט לאט אנשים מתחילים להתכנס. אין כמו להגיע לבד ללוויה כדי להרגיש את הבדידות במלוא עוצמתה. במגע עם מוות של אחר אתה לא רוצה להיות לבד, כי הלבד הזה בתוך ביחד של המון אנשים הוא הכי קשה. נושמת לאט ומצטרפת להמון השקט, העצוב והמתגודד. 

מנידה ראש לשלום להמון אנשים שפעם היכרתי והיום הם כל כך רחוקים שגם הביחד איתם ימשיך להשרות עלי בדידות. אבל אני לא כאן למטרות חברתיות. יש משהו כל כך מטריד בלוויות בגלל כל כך הרבה דברים, אבל בעיקר בגלל כל החיים שנאספו כדי להתמודד יחד עם המוות. לחלוק כבוד אחרון לאדם שבכלל לא יודע שבאת לחלוק לו כבוד אחרון, את עושה את זה בשבילו אבל בעיקר בשביל עצמך ובשביל כל החיים שסביב. חיים שנאספים לרומן קצר עם המוות. פאוזה של אבל שאחריה החיים ממשיכים ובעצם גם במהלכה. כי בלוויות אתה פוגש אנשים שכבר מזמן לא ראית ובצל ההספדים אתם מתקשקשים ומתעדכנים על החיים, סיכום קצר של שנות חיים מול המוות האינסופי והכל כך מיותר. מנסים להיות אופטימיים וגם מוחים דמעה, מנסים להיות שם וגם לברוח. לוויות הן תעסוקה חברתית לא פשוטה. 

הלוויה נגמרת, עוד קצת מילות פרידה והחלפת פרטים שנאמר אין כמו לוויה להגדלת מספר החברים/העוקבים ורשימת הטלפונים. והנה זה נגמר. עומדת ליד הקבר הטרי וקצת לא יודעת את נפשי. זה הזמן לומר שלום ולהוקיר תודה שבכל זאת ניתנה לי ההזדמנות לחסות קצת בצלו של הנפטר, שהיה מורה כה נפלא ולנצח יחסר. 

חוזרת למציאות, נוסעת, אוספת ילדים. החיים במלוא עוצמתם. תל אביב פסטיבל עולמות, עשרות בני נוער בתחפושות, חלקם משחקים, רובם משתוללים ויש מי שפורש לקרוא ספרים. לגמרי עולם אחר, עולם מלא חיים. מבלים. מסיימים. מקנחים בפיצה ונוסעים להביא את בנהזוג. שבע וחצי בערב, אני נכנסת למטבח. אחר כך מן הסתם אוכלים.

לילה, זהו, ילדים ישנים. סופסוף מתיישבת לכתוב, ואז מתבשרת, לא, לא אישית אלא ככל בני התמותה הרגילים דרך אמצעים אלקטרוניים, שגבריאל גרסיה מארקס נשם את נשימתו האחרונה. יום שמתחיל בבית קברות נגמר במותו של אגדה. מותו של האיש שידע יותר מכל אדם בעולם לספר סיפורים. מזילה דמעה, לא רק על האיש המופלא שחי חיים מלאים והעניק לי שעות של הנאה צרופה, אלא דמעה אגואיסטית של הידיעה שיותר לא אזכה להתרגשות המופלאה - לגעת בפעם הראשונה בספר חדש ששמו מתנוסס עליו ולהרגיש בציפיה דרוכה את העונג שצפון בשעות שבהן הספר הזה יהיה בידי ויכנס לליבי ויגרום להתעלות נפשית שלא יכלה להיכתב אחרת, כי היא נכתבה תחת ידיים מדוייקות ומחשבה בהירה, תוססת, רגישה ועדינה.

לו רק הייתי יודעת לספוד לך גבריאל גרסייה מארקס במילים... במקום זה אקדיש לך עוד דמעה

שולץ ה"שקרן" - אגדת עם ישראלית על מנהיגים דוברי גרמנית שבאים לכלותינו

עזיבתם של חברי הכנסת מהבית היהודי את המליאה היום, הפוסט האומלל והמתלהם (כרגיל) של בנט וגינוי הנאום על ידי נתניהו מוכיחות רק דבר אחד שולץ נגע בדיוק בנקודה הכואבת של מי שחי על שקריו. אדם שמאמין לשקרים שלו יכול להתמודד עם המון דברים, אך בנקודה אחת הוא תמיד יתפרץ - כאשר הוא נאלץ להתמודד עם האמת החושפת את התשתית הרעועה של שקריו. ואז איך הוא יגיב לעובדות? בהתלהמות, אדמומיות יתר של עור הפנים והקצפת רוק בזוויות הפה וכמובן בצרחות ש"הכל שקרים", אבל הוא לא יתן תימוכין לטענותיו - פשוט כי אין. הרי לא בנט, ולא נתניהו ולא אורית סטרוק ולא אף אחד אחר מעדת "האחים היהודיים" שבינתיים רק צועקים, אף אחד מהם לא הביא עדויות (אם אפשר במספרים) להוכיח אחרת. הרי אם היו להם מספרים כדי לתמוך בצרורות השטויות הטוקבקיסטיות האלה, הם כבר היו מביאים אותם מזמן.

לא כל כך ברורה לי ההתלהמות הזו שאפילו יולי אדלשטיין מגנה (ואני די מתחלחלת מהמחשבה שאני מביאה דווקא אותו לעזרי), כי בסך הכל יו"ר הפרלמנט האירופי התחיל את הנאום בכנסת בזחילה ובעדנה כמי שיודע שהוא חייב להיזהר בכבודם המופלג של מארחיו, הידועים בחוסר סובלנותם. כל הפתיחה המרוככת שלו והמאוד ברורה, שהעלתה את כל הנושאים שהמנהיגים הנוכחיים שלנו רוצים לשמוע: שואה - לקיחת האחריות הציבורית והאישית (בהיעדר מילה שניתן להשתמש בה בעברית ל- accountability והיא בהחלט חסרה בנוף הפוליטי [אפרופו נתניהו, בנט, לפיד, פרופ' מור יוסף וכיו"ב]) ולמידת הלקחים והרכנת ראש בפני הנרצחים (מזל שעוד אפשר לומר נאצי במדינה המתוקנת שלנו), המשיך לנושא איראן (מחוסרת גרעין), התנגדות לחרם, הבטחה שהאיחוד האירופי יעמוד לצד ישראל (טוב הוא לא אמר לימין ישראל אבל רק בגלל שזה לא ביטוי שגור בגרמנית). מה שעוד היה חסר זה שהוא ידבר על מוסריותו העליונה של צה"ל ובכלל הוא כבר היה מקבל את פרס ספיר סבח (אה, עוד אין?).  קראתי את הציטוט המלא של שולץ ואני חיייבת לומר שאפילו בגין לא היה קם ויוצא מהמליאה, למרות הסתייגויותיו הידועות מגרמניה, כי שולץ אמר את כל הדברים הנכונים כדי לשאת חן בפני האפנדי.

הנה הציטוט המלא של מה שאמר שולץ ועיצבן את האחים היהודיים: "לפני יומיים דיברתי עם צעירים ברמאללה, היתה לי הזדמנות לדבר אתם וזה היה מעניין ביותר. כמו כל האנשים הצעירים בעולם, הרי יש להם רק רצון אחד: הם רוצים השכלה, הם רוצים ללמוד, הם רוצים לנסוע, הם רוצים למצוא עבודה, הם רוצים למסד משפחה. אבל יש להם חלום, שלגבי רוב האנשים בעולם זה דומה: הם רוצים לחיות בארצם עם חופש תנועה ובלי מגבלות. העם הפלסטיני, כמו העם הישראלי, רשאי להגיע לכלל מדינה בת קיימא ולהגשים את חלומו. גם לפלסטינים יש זכות להגדרה עצמית ולצדק. היתה שם שאלה שריגשה אותי, מבלי שאני יכול לוודא אם הנתונים נכונים. אני רוצה לשאול אתכם, האם זה נכון מה שהם אמרו? צעיר אחד שאל אותי, איך זה ייתכן שלישראלי מותר להשתמש ב-70 ליטר מים ולפלסטיני רק 17?" בעיני לא היה פגם בשאלה שלו גם אם הנתונים היו לחלוטין מפוברקים או תמונת ראי למצב בשטח (היינו מכסת מים נמוכה הרבה יותר ליהודים מאשר לפלסטינים [כאילו זה היה קורה]). הדבר היחיד שהראנו לו היה ש"על ראש הגנב בוער הכובע". לא דימוי טוב? אז "שהמלך עירום" גם לא טוב? אז הראנו לו שכל מה שהוא חשב עלינו נכון, שאנחנו יותר גזענים ממה שהוא חשב וכנראה שאפילו יותר גרוע כי גם תרבות אין לנו.

מה כן יש לנו? יש לנו מנהיגים כל כך מנותקים מהעם, שכבר סיימו התמחות בנושא ועברו לשלב הבא הניתוק מהמציאות. כבר עדיף היה שמנהיגינו ההזויים היו עושים כמעשה פייגלין ופוסחים על ההגעה למליאה בתואנה האומללה שאין לנאום בגרמנית בכנסת ואין לדבר עם רוצחים  ויורשיהם כי אסור למחול על השואה (אבל כן לקבל שילומים וצוללות - רק בשקט). ככה לפחות היו חוסכים לנו את ההתבזות הנוספת קבל עם, עדה ומדינה. כי בזמן שהם צורחים שכל מה שאמר שולץ ("האיום"?!) הוא שקרים ואין מכסות מים ואין סגר על עזה, יוצאת לשכת נתניהו בהכרזה שהסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון, אף לא כתנאי לפיוס עם תורכיה. איך הסרת הסגר על עזה לא באה בחשבון אם אין סגר על עזה? אני לא יודעת אבל שולץ יצא מה זה שקרן.