בעשר השנים האחרונות, אני בעיקר אמא יותר מאשר כל דבר אחר. אני מניחה שמהרגע הראשון שאת מגלה שאת בהיריון את אמא, אבל אין ספק שהלידה הראשונה היא תמיד לידה מרובת עוברים - תינוק ולרוב זוג הורים. הורות היא תהליך שנבנה ומתעצב וכמובן שככל שאתה מודע יותר כך כל יום אינו דומה למשנהו. הורות יכולה להיות בקדמת הבמה ויכולה להשתלב ביתר ההגדרות העצמיות האישיות. אצלי ההורות הגדירה מחדש את כל ההגדרה עצמית שלי. היו שראו בתהליך שלי ויתור וזה היה השיח ששמעתי השכם והערב, זו השאלה שנורתה לעברי מכל מקום ולכן למרות האמונה הפנימית שלי בנכונות החלטתי, קירות ביתי הנפשי היו מעוטרים בשלטים מודרניים, על פח או על עץ זה לא משנה, ב- wash עם מראה מיושן או כמו שילוט רחוב ניו יורקי ועליהם רק מילה אחת - ויתור. על שנאתי למושג ויתור בכל תחומי החיים כבר כתבתי בפוסט אחר, מבחינתי אפשר להוציא אותה מהשיח לאלתר. זו מילה שאנשים נוטים להשתמש בה בפייסנות ולהסביר את מידותיה הפילנטרופיות במקום להבין את מידת הסירוס שהיא מכילה בחובה, את ההתקרבנות הלא-מודעת שהיא מאפשרת. אני מזמן החלפתי אותה במילה המעצימה - בחירה ולא בגלל שזו מכבסת מילים, אלא בשל הכוח והמוטיבציה, בשל ההבדל בין הסביל לפעיל. גם במובן של לוותר כדי לפייס אינני אוהבת את המילה הזו, אני מעדיפה את המילה סלחנות, וגם פה יש הבדל בין פסיביות ואקטיביות, הויתור מניח שבמידה מסויימת "הצדק איתי", הסלחנות מייתרת את בחינת הצדק ומניחה לדברים להישאר בעבר, בלי לחזור שוב ושוב לתחושת הויתור.
השיח של הויתור הצריך הרבה אנרגיה כי למרות שידעתי שימי עמוסים ומלאים וחדורים באמונה עצמית, הקשבה לילדי (ואחר כך ילדיי) והכרה בצרכי משפחתי, עדיין עם כל פעולה כמעט הייתי צריכה להתמודד בשתי חזיתות - הפעולה עצמה והויתור שהסביבה ייחסה לו. לקח לי זמן להבין עד כמה קשה לפעול בתוך סביבה שמסבירה לך שהבחירה שלך היא ויתור, רק ייתור הויתור יצר פתאום את הפנאי. שינוי הטרמינולוגיה מויתור לבחירה סייע מאוד גם בהתמודדות עם החברה מסביב ועד מהרה גיליתי שגם הסביבה החלה להתייחס אחרת. הוצאת הויתור המשתמע מתוך המשוואה פינתה לי פתאום זמן, לא ביזבזתי אנרגיה יותר על הדבר הלא נכון ולכן נותרה בי אנרגיה להתחיל ולעשות עוד בשביל עצמי, זה גם בא בד בבד עם הילדים שגדלו. שיא החזרה לעצמי לא היה ביום שנכנסתי שוב למידת הג'ינס של לפני הלידה הראשונה, יש להניח שבעצם הוא עוד לא ממש הגיע, אבל הוא בהחלט התקרב לשם לפני שלושה וחצי חודשים, ביום בו חזרתי לכתוב (הפוסט הראשון שלי).
אני עוד לא מגובשת לחלוטין, לפעמים עוד קצת חורקת, מאריכה יתר על המידה אבל לומדת, יוצרת תהליך עקבי של התמרה, בונה ונבנית ובעיקר שמחה שיכולתי למצוא את הדרך חזרה למקום הכי נכון שלי. חיה לי במגדל המילים, קומה ראשונה עם מעט נוף, משרטטת קירות במילים ומלמולים ובעיקר לא מוותרת.
