בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

פוסט על מציאות מוזרה בה ממעשים מגונים הדיון עובר לנישואים (במסגרת פינתנו "שמות מפוצצים מביאים יותר קוראים מזדמנים". הפוסט הזה לא)

רשימת הנושאים ברי הכתיבה הולכת ומתארכת ככל שנוקפות השעות. ה"רב" אלון קיבל 6 חודשי עבודות שרות, בזה נמדד עונשו וגם על זה הוא צפוי לערער - הוא לא מביע חרטה, הוא ממשיך לדבר על ההשגחה האלוהית, ומערכת המשפט מעבירה אלינו מסר ברור - שימרו על הילדים שלכם בעצמכם בגדר רבנים חשקו בבוסר ושיני תלמידיהם תקהינה. זה גם נחמד שפסקו לו עבודות שירות כי הוא בטח יפסוק שעבודות שירות זה מה שהוא עשה עד עכשיו, עם המון אהבה ותחושת ייעוד. עכשיו הוא בטח יחשוב שפסק הדין הוא אור ירוק להמשך, רק אם אפשר הפעם להיזהר יותר, ממילא כל חסדיו בטוחים שהוא זכאי (כן, היו תקדימים וכן, הם תמיד זכאים). על תוכנית חצר המלכות שצפה ועולה שוב דווקא בימים של הידוק חגורות כלכלי ודו"ח העוני אפילו לא התחלתי לכתוב. וזה עוד בלי לדבר על גלי ההדף של המיני סופה שפקדה אותנו והוכיחה בו זמנית את אוזלת החזון של אלה העומדים בעמדות מפתח ואת חוסר האונים שלנו, הציבור של אומת ה"יהיה בסדר בוא נעלה לירושלים למרות אזהרות הסופה, כן עם הילדים ועם מיכל דלק חצי מלא אין זמן להתעכב ולתדלק". וזה בלי להזכיר שהרכבות עוד לא חזרו לפעול כרגיל אבל אחת שפעלה דרסה 14 גמלים למוות, חלק ממוסדות החינוך לא חזרו ללמד ושאר נזקי הסופה והם עולים על כל דימיון גם בהתחשב בעצמת הסופה. שלא לדבר על כל ההרמות להנחתה בדמות העונש החינוכי של גננת שהחליטה לא להאכיל ילדים כי כידוע ילד רעב משתף פעולה מצוין (או שאולי זה הפוך, לא סגורה על זה - אולי לנסות בבית?) וגם הספר החדש והמצוין שעלה על מדפי הספרים מסתבר "אמא ונטע עושות דיאטה", שנועד לעשות סדר בנושא תזונה והרגלים בריאים לחיים אך בסופו של דבר מאדיר את תפיסת גוף נשי מעוותת וסב-טקסט רווי תובנות לא בריאות לחיים. 

חלפו עברו להן מספר שעות - אם אני לא תופסת את חלון ההזדמנויות לכתיבה על הבוקר, אחר כך נבנית כתיבתי טלאים-טלאים. לנושאים החמים נוספו גם 14 שנות מאסר לגבר שהטריד וירטואלית 33 ילדים וכנראה עוד מאות וזה רק מעצים את הדיספרופורציה שבגזר הדין של "הרב", הבית היהודי הצליחו להערים על "יש עתיד" בנושא זכויות זוגות הלהט"ב, אין ערעור על זיכוי ליברמן ובועידת הליכוד הערב יוכרע גורל "הליכוד ביתנו". בקיצור מלוא הטנא נושאים הגרילה לי היום ההיסטוריה.

אני יכולה, בצר לי, לקונן על נהרות ההיסטוריה בעוד רגלי מבוססות בבוץ הדלתא ולצעוק חמס על על העוולות שעולות בארצנו כמו הפרות השדופות בחלומו של מלך מצרים רק שמספרן גדול ועולה בוודאי על שבע, אלא אם כן כל פרה היא קוד מורכב שיש לפענח ואז אין קשר לערך הנומילי של הפרה, בכל זאת פרה היא פרה. ביננו גם אין יוסף ובתכל'ס בכלל לא דיברנו על חלומות. כך או אחרת, אני בהחלט יכולה להמשיך במסורת הפוסטים הפוליטיים והמדכאים קלות, בהן אני מוצאת עצמי, קצת כמו נביא זעם מטורלל, קוראת בשער (או ברכבת התחתית) ונדמית בעיני העוברים ושבים כעוד כישלון של מדיניות הרווחה (בהנחה שהייתה מדיניות שכזו,  במקרה של טענות יש לפנות לשר האוצר, אני בהחלט לא הכתובת ואל תתנו להתחיל לדבר גם על זה). 

אבל הפעם אני חוזרת לאישי, הציבורי מקומם יתר על המידה וכמה כבר אפשר להשחית מילים על כל התועבות שמתרחשות פה? טוב, צריך, אבל לזה יהיו עוד פוסטים. פשוט כי לפני 13 שנים, בבוקר מושלג קלות במינכן, בוססנו ,בנזוגי ואני, עם בקבוקון של ייגרמייסטר בכיס מעיל החורף אל בית העיריה שם פגשנו בנגנית העוגב שהיתה גם עדה, מתורגמנית וצלמת (כן, מרוב כישורים אף אחד מכישוריה לא היה מהוקצע כראוי) שליוותה אותנו בטקס החתונה האינטימי שבחרנו לעבור.  13 שנים עברו מאז  ולא משנה כמה רע מסביב יכול להיות, הבית שלי הוא במקום בו בנהזוג נמצא, גם אם זה מאחורי מסך הלפטופ הנצחי וגם אם לשמוע את קולו זה בעיקר לשמוע אותו מדבר בטלפון או בסקייפ בעינייני עבודה (די, מותר להתלונן, אחרת כולם יחשבו שהוא מושלם). צחוק בצד, זוגיות זה לא לראות דברים בעיניים מזוגגות והורמונים שופעים, זה גם לא לרוץ זה אל זה בזרועות מושטות על גבעה ירוקה שלמרגלותיה חוף ים. מעולם לא נהיתי אחרי הקישקושים הרומנטיים האלה. לא חיפשתי מתיקות של מרמלמדה בעטיפות מלמלה ורודה ומנצנצת, לא חיפשתי טקס ולוקיישן לצילומים, מכוניות מפונפנות ותסרוקות מגונדרות. באתי לזוגיות שלי כמו שאני - בלי איפור, במכנסיים, שיער פזור ובעיקר עם האיש שאיתו בחרתי לחיות את החיים. אחר כך עשינו גם מסיבה לכולם, אבל זה רק בגלל שאנחנו כאלה נוחים לבריות, אבל בלי כל השטויות, אם כי נפלתי בפח השמלה הלבנה. מאחורינו, היה נפלא. 

אבל ככה זה כבר 13 שנים, לא מאפרים ולא מגנדרים ולא מייפים ולא מנסים להתאים, פשוט נהנים לחיות יחד. לא מחפשת קלישאות בדמות החצי השני, לא מוותרת, לא נלחמת, לא הולכת אחרי וגם לא לפני, הולכת צד בצד, לפעמים מתהדקת האחיזה, לפעמים היא קצת יותר רפה, אבל היא כל הזמן שם - צד לצד, יחד. מה הסוד לזוגיות? הסוד הוא שאין מתכון, הסוד הוא לבוא כמו שאתה ולאהוב, לתת מרחב ולכבד. הסוד הוא לדעת שלא תוותר, כי כל מה שיבוא אפשר להתמודד איתו ביחד, הכל חוץ מההחלטה להישאר לבד. לבוא לזוגיות כמו שאתה בעומדך ערום מול המראה עם כל היופי וכל הפגמים ולדעת שלא יחפשו לשנות אותך, להכתיב לך, לחפש אותך, פשוט יקבלו אותך כמו שאתה כי יש לך את כל המקום.