יום הולדת 5, או איך מכינים יומולדת פוקימון

זה כבר הפך לנוהל - פוסט יומולדת ואין לי שום תירוץ לא לכתוב אותו, אתמול עוד היה לי כי אחרי המסיבה, והנקיונות וכל שאר העניינים, מצאתי את עצמי כותבת את ברכת היומולדת (שחל היום) שעוד לא כתבתי. אבל היום, אחרי חגיגות הבוקר, טקס פתיחת המתנות, המשחקים וארוחת הצהריים, כנראה שהגיע הזמן.

זה לא סוד שאני אוהבת ימי הולדת, הם משמחים אותי במידה שלא תתואר. זה גם לא סוד שיש לנו כבר מסורת רצינית של ימי הולדת מאחורינו. הפעם באמת בהצלחתי להתעלות על עצמי - גם הכנתי את יום ההולדת במהירות יחסית וגם לא היה שום רגע של לחץ או לא להספיק, להפך - אפילו מקלחת טובה הספקתי לפני שהכל התחיל, מה שאומר שכנראה כבר הצלחנו לייצר מקצוענות בנושא.

את יום ההולדת עצמו (אלא אם כן הוא נופל בשבת), אנחנו מקדישים לחגיגות קטנות של המשפחה הגרעינית. אני בכלל מאוד אוהבת את הקשר המשפחתי ההדוק הזה, בעיניי הוא יותר חשוב מהכל. אבל ימי הולדת הם מהשופרא ד'שופרא של הזכרונות - כל היום הוא בסימן פינוקים קטנים בהתאם לילד החוגג. אני מניחה שאלה החומרים שמבנים לנו את הזכרונות המחוייכים שנשארים לכל החיים.

הידיעה שקטינא כבר בן חמש משמחת ומרגשת כמובן, אבל גם קצת מעציבה - העובדה שהקטנצ'יק הזה הולך וגדל ואין אחריו אחרים וגם לא יהיו, צובטת קצת בלב. מכיון שאין מה לעשות עם זה, כלומר יש רק שהחלטנו שלא, אני מתנחמת בעובדה שאני נמצאת שם כל הזמן, לראות את הפלא הזה שבגידול הילדים ושאני לא באמת מפספסת את השנים האלה שלא יחזרו. אבל אני נסחפת כאן והבטחתי פוסט על מסיבת פוקימונים. כן, זה הנושא שקטינא בחר. 

התוצאה הסופית

אני אוהבת את העובדה שאנחנו מכינים את המסיבות בעצמנו. מפעילי יומולדת יש רבים ורק מעטים מהם שווים משהו. הם אכן מאפשרים ראש שקט ומונעים את הטרדה שההכנות למסיבה נושאות עימן, אך מי שאוהב את המלאכה לא נרתע מהן. אני מוצאת את ההכנות למסיבה כיפיות לא פחות מהמסיבה עצמה - לשיקולכם, לא שופטת. כהרגלי בקודש כל הכנה למסיבת יומולדת מתחילה ביצירת הפינאיטה. הפיניאטה היציבה ביותר תמיד תהיה בצורה של כדור או אליפסה ולכן משהוחלט שהפיניאטה תהיה בצורת כדור פורח כל מה שנשאר היה לנפח בלון, לגזור רצועות מעיתון, להכין בלילה של קמח, מים ומעט מלח ולהתחיל לעבוד. כל יום הוספתי שכבה אחת בבוקר ושכבה אחת בערב עד שאחרי 5 ימים כבר היתה פיניטאה די יציבה. אחר כך מפוצצים את הבלון, שמים את הממתקים, סוגרים ומקשטים.


היום אני כבר יודעת שכדאי שכל ההכנות למסיבה ראוי שיתחילו 6 שבועות לפני בכניסה לאתר הסיני עליאקספרס בחיפוש אחרי פרסים שווים למסיבה. אם הייתי חושבת על זה לפני, הרי שהיו לנו פוקימונים אמיתיים (144 במספר שהיינו קונים ב- $12) לחלק במסיבה, אבל לא ידעתי לכן מבחינתי הרי לכם טיפ ראשון: החליטו על נושא המסיבה והזמינו את הפרסים לפחות 6 שבועות מראש, גם תצאו בזול וגם תוכלו למצוא דברים ממש שווים. אל תודו לי עכשיו. אין לי ספק שתודו לי אחר כך.

חוץ מזה יש את עניין המשחקים - אצלנו תמיד יש בינגו, שזה משחק נחמד שגם מכניס לאווירה. את הבינגו אנחנו לרוב מציירים בעצמנו, אלא אם כן הילדים בוחרים נושאים כמו ספרים/סרטים/משחקי wii- או אז אנחנו מוצאים תמונות באינטרנט ומעלים לתוכנת בינגו את התמונות הנבחרות. אז כל מה שנשאר הוא לגזור דפי מדבקות עגולות וקטנות כדי שהילדים יוכלו לסמן את הלוחות שלהם. אצלנו הבינגו לא נגמר עד שכל הילדים מסיימים את כל הלוח. כך שאין מנצחים, יש רק כיף. עם כל קלף שנשלף אנחנו מספרים קצת עובדות וכך כולם נכנסים לאווירה. מה שנחמד הוא שהילדים כבר די גדולים אז הם ממש מעבירים את הבינגו לבד וביננו זה הרבה יותר מחביב.

עוד משחק חובה אצלנו הוא חבילה עוברת שלרוב הוא בנושא של מסיבת יום ההולדת ומכיל ערבוב נכון של שאלות ידע ומשימות משותפות שלרוב נגמרות בצחוק גדול של כל המשתתפים ובחבילה תמיד יהיה פרס שכל ילד יקבל.

אישי ונעים
והולך ומתמלא ככל שהמסיבה מתקדמת

לאחרונה אנחנו לא מחלקים שקיות יומולדת בסוף המסיבה אלא נותנים לכל ילד שקית שהולכת ומתמלאת בדברים לאורך המסיבה, מה שעושה את כל הסיפור לכיפי במיוחד. אחד הדברים שאני מקפידה לגביו זה שעל כל שקית יהיה שם הילד וגם תודה על עצם ההגעה, אני חושבת שלא רק שזה נחמד ואישי, יש משהו חשוב באמירת התודה הזו. 

השלט - בתמונה על הרצפה
אבל היו בטוחים שהוא נתלה

חוץ מזה לרוב ננסה לקשט את הבית בהתאם למסיבה, זה כולל שלט של יומולדת שמח שאנחנו עשינו וקשור למסיבה, בלונים ומכיון שלרוב אנחנו משחקים משחק בסגנון "הדבק את הזנב" אז גם מעטרים את הבית בריסטולים גדולים שאנחנו מציירים שגם מקשטים וגם במהלך המסיבה ישמשו למשחק. יש אנשים שמקיעים יותר ומכינים תפריטים או שלטים, אבל אני לרוב לא עושה את זה, אם כי דגלונים קטנים בסגנון המסיבה על קאפקייקס וכאלה זה תמיד יפה לעין.

לא תמיד צריך גם להסביר

לעניין הכיבוד, היום אני הרבה יותר מגובשת על עצמי - כל מסיבה מתחילה עם אוכל אמיתי, תוצרת בית. אחרי האוכל ובזמן המשחקים גם יהיו חטיפים (רק צ'יפס ובייגלה ואולי גם פופקורן תוצרת בית, אם יש זמן). ממתקים יהיו קצת במשחקים וגם בפיניטאה ובכלל אני משתדלת לא לעודד צריכה של מאכלים מעובדים אז זה מסתדר יופי. זה אולי מעמיס על מארגני המסיבה אבל זה עושה את כל ההבדל. למסיבה הפעם הגיעו בעיקר צמחונים, התפריט כלל: 2 סוגי מרקים, קיש, פשטידה, לחמים, פיתות, גבינות, סלט חצילים, סלט טחינה, סלט פלפלים קלויים, מלפפונים חמוצים וחמוצים יפניים (הכל תוצרת בית), סלט ירקות, סלט מוצרלה ועגבניות וסלט גזר. בשלב העוגות היתה עוגת שוקולד עם ציפוי בצק סוכר (הפעם בצורת כובע של מאמני פוקימון), טארט תותים ועוגת גבינה. 

עד כאן לעניין מסיבות יומולדת בכלל, איך עשינו מסיבת פוקימונים?

מכיון שמאמני פוקימון צריכים להיות בני 10, המצאנו מבחן מיומנות שאחרי שכולם עברו אותו הם קיבלו הזמנה להגיע למעבדה כדי לקבל פוקימון. הילדים התחלקו לזוגות והיו צריכים להפגין מיומנות בנשיפה על כדור צמר גפן עד לקו הסיום. כל מי שסיים (וגם מי שלא השתתף) קיבלו הזמנה ל"מעבדה".

זה פיקאצ'ו

זה איווי

ב"מעבדה" הילדים שיחקו בבינגו ובסיומו של ילד קיבל כדור דמוי פוקדור ובתוכו פוקימון התחלתי. כדי לדעת יותר על כל פוקימון ולקבל את הפוקדע (דף מידע פוקימון), שיחקנו את משחק הדבק את חלקי הפוקימון (חלקי הפוקימון נגזרו מסול והודבקו עם דבק דו"צ), לשם כך נבחרו שני פוקימונים ואחרי שכל ילד ניסה להדביק את החלק שלו כל ילד קיבל את דף הפוקדע עם הפרטים של הפוקימון שלו.



מכיון שבמהפך למאמן פוקימון דרושים כל מיני דברים שיחקנו משחקים שנועדו ל"צייד" את המאמנים שבדרך:

לחפש מטבעות (שוקולד) בתוך קערה עם קטניות יבשות (אפשר כמובן קמח, אם אתם בנויים לכל הלכלוך - אני לא). התכוונו גם ללכת לחפש סוכריות (מזון פוקימונים) אבל מזג האויר וגם אילוצי זמן שיכנעו אותנו שלא.

אחר כך עברנו לחבילה עוברת שבסופה כל ילד קיבל תג פוקימון ראשון (נורא קל להכין: גוזרים גליונות סול בהתאם לצורה שרוצים, כותבים את שם הילד ומדביקים סיכה בדבק חם). אחר כך היינו אמורים להמשיך באימונים, אבל כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרנו על משחק לימודי בעיטות/הגנה/קפיצות (כל מה שמוציא להם אנרגיה, ביננו), לימודי קריאת הוצאת הפוקימון. זה קל עם פוקימונים כי כל דבר יכול ליפול בקטגוריה של אימון - לפוצץ בלונים, להתחלק לזוגות ולרוץ עם כדור/בלון בין כל זוג מקו ההתחלה ועד קו הסיום בלי שהבלון יפול, קפיצות בשק, כדרור - כל מה שנפשכם חפצה בקיצור.

אחר כך שיחקנו שצוות רוקט מנסים לתפוס את הפוקימונים ולכן כל ילד היה צריך לנסות להוציא פרס דביקי מתוך קופסא בעוד הקופסא זזה. כבר לא היה ממש זמן אז שיחקנו עוד משחק אחרון ודי של לנסות להשחיל נר לבקבוק זכוכית בשעה שהנר קשור לחוט המלופף על מותני הילד, ללא מגע יד. אני אוהבת את משחקי הילדות שלנו ומסתבר שלא נס ליחם. מכיון שנרות מדליקים עם אש כל ילד קיבל את תג האש אחרי המשחק. זה הוביל אותנו לפינאלה - הפיניאטה שהיתה מעוצבת כמו הכדור הפורח של צוות רוקט.

 אחרי זה הגיע תור העוגות ואז כמובן שנגמרה המסיבה וכל מה שנשאר היה לנקות... כמובן שגם את זה עשינו בעצמנו. היה מגניב . תכל'ס

5 הפוכים וחצי ליום אחד זה מספיק במדינת ההפך היהודית

סוף שבוע שלם שקטתי לי ולא ממש כתבתי, סוף שבוע שלם של התעסקות במסיבה - משחקים, בישולים, אירוחים ונקיונות ובינתיים מסביב הכל גועש. 

הכל מאוד הפוך כאן בממלכת ישראל ונראה שכולנו בסדר עם זה, למרות שלגמרי לא ברור איך. אז הנה לכם רשימה קצרצרה של כמה הפוכים, רק בעיני הם לא גולשים בגרון כמו קפה לאטה, הם די נתקעים בערך כמו קפה שרוף בלי סוכר. ולא אין כאן סדר עדיפויות, אלא רשימה רנדומאלית שבעיקר מאירה את החיים שלנו במלוא הבנאליות של חוסר האיכפתיות החברתי שלנו. אולי זה בגלל שכולנו כל כך עסוקים בלשרוד? הבעיה היא שהניסיון שלנו לשרוד בעוד שכל הספינה די טובעת הוא עקר ובוודאי לא מביא לשום תוצאה חיובית. יש המון הפוכים ונאלצתי לקצר, הנה 5 הפוכים נבחרים ורנדומאליים:

הפוך 1: משטרת ישראל הצליחה, ככל הנראה, למגר את השחיתות והפשיעה ולכן היא מתפנה לעסוק בפרשיות החשובות באמת כמו עישון מריחואנה. אין ספק שכולנו נישן טוב יותר בלילה ביודעינו שהמשטרה מבזבזת את תקציבה על הדברים החשובים באמת. טוב זה די הגיוני, עם ארגוני הפשע אין לה יכולת להתמודד, אבל סלבס מצטלמים טוב, בטח יהודה לוי. עזבו ציניות, זו רדיפה מגוחכת ואף חסרת שחר. בעולם כולו יש תהליך ממוסד של לגליזציה, ההתייחסות לשימוש אישי במריחואנה היא סלחנית כמעט בכל העולם המערבי ולרוב אפילו נתפסית כנורמטיבית, היא בטח פחות מזיקה סביבתית משתיית אלכוהול. ובכל זאת המשטרה משקיעה משאבים רבים בתפיסת מעשני מריחואנה למרות שהרוב המכריע בלתי מזיק בעליל ולמרות הנחיות היועמ"ש. בישראל, בה יש בעיות חמורות אמיתיות לא ברור בכלל איך רציונאלית המשטרה יכולה להצדיק בזבוז משאבים משווע שכזה על נושא כל כך שולי (כ- 22,000 פתיחות תיקים ב- 2013 מול 2,300 ב- 2012), אבל ייתכן שזה בגלל שאין שום התפתחויות רציניות בדברים החשובים עליה אמורה המשטרה להיות אמונה. מה שנקרא רעשים של שטיח.

הפוך 2: יוסף א-שוואמרה, בן 14 נרצח (כן, נרצח זו המילה) כשירד לקטוף עכוב עם חבריו. על התל, מול הגדר הפרוצה, מארב של חיילים. שלושת הילדים לא יכלו להבחין בהם. החיילים הבחינו בהם ממרחק רב, הם חיכו עד ששלושת הילדים יחצו את הגדר בכיוון השדה, שבבעלות משפחת א-שוואמרה. אז הם החלו לירות (אש חיה - 3 ילדים). יוסף, ניסה לברוח, אך הכדור פגע בו בירכו, מאחור. בניסיון לעבור את מעקה הבטיחות של הכביש, הוא נפל מתבוסס בדמו. כנראה שחצי שעה (חצי שעה!) עברה עד שאמבולנס צבאי הגיע והילד לא טופל (טוב הוא פלסטיני). שני הילדים האחרים נכבלו בידיהם, הושכבו על רצפת ג'יפ צבאי, על פי עדותם, כשחייל דורך על ראשיהם. הם נלקחו לחקירה שנמשכה כמה שעות, ואז שוחררו. אחד מהם סיפר שחייל אחד איים עליו ברובהו ואמר לו: "תהיה בשקט, אחרת אני אהרוג גם אותך" (מתוך כתבתו של גדעון לוי ותחקיר בצלם). עכשיו תספרו לי שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם. לא בבקשה תסבירו לי.

ואם אתם בשוונג אז תסבירו גם את המשפט של הסרן לאב השכול (כן למרות שהוא פלסטיני) "אני החוק, אני הריבון" אבל עוד יותר את "זה לא אישי". לעזאזל, מה לא אישי? רצחו לו את הבן, אין יותר אישי מזה. אולי יש, כי אחרי שרצחו לו את הבן, גם שללו את הכניסה לישראל וגם את רישיון העבודה גם לו וגם לילדיו הבוגרים, מחשש לנקמה כמובן. אז עכשיו אין ילד ואין פרנסה, אבל זה לא אישי - מה פתאום אישי? זה לגמרי לאומי. אבל למה לחשוש מנקמה אם זה לא אישי? אני לא רוצה לבקש מכם לדמיין את עצמכם במקומו, פשוט כי אינכם יכולים. אני גם לא מבקשת מכם לחשוב מה הייתם עושים אם הייתם צריכים לחיות את חייכם תחת סרן שבטוח שהוא החוק, רק שהחוקים שלו נתונים לפרשנות אישית וגם למצבי רוח. אין אדם מעל החוק, אבל יש ילדים (בן כמה הוא כבר יכול להיות 23?) שיכולים לשחק בחיים של אחרים, משל היו פיונים על לוח משחק - צבא מוסרי בתחת שלי (סליחה). אין ריבונות ישראלית בשטחים, ישראל היא לא הריבון, הצבא הוא לא הריבון ובטח שגם לא הסרן המדובר. גם אין שאלה איך הגענו למצב הזה כי זו כרוניקה ידועה מראש.

יש עוד הרבה מקרים דומים, יש מצב שממש בשעה שאתם קוראים את המילים האלה זה קורה שוב. אבל אל תטרידו את עצמכם, אין לזה השפעה, לא על חיילי צה"ל, לא על הפלסטינים, לא על המוסר הישראלי ובטח לא על המו"מ (או הניסיונות להחיותו). אבל העיקר שבנט מאיים לבנות תיק על פשעי מלחמה נגד עבאס, רק שיש עם זה מספר בעיות. הראשונה היא טכנית - ישראל לא חתומה על אמנת רומא למה? כי באמנה מוגדר שהעברת אוכלוסיה לשטח כבוש היא פשע מלחמה, מה שיוצר בעיה עם ההתנחלויות כידוע, אז לא חותמים. והשניה היא כי גם בנט יודע שהפוסל במומו פוסל - ישראל מבצעת פשעים שכאלה מדי יום ביומו, כבר 47 שנים, יהיה קשה לדון בפשעי הפלסטינאים מבלי לדון גם בפשעי ישראל. אמת, יש אמנם עוד דרכים לפנות לבית הדין בהאג, אך כידוע לכל פניה יש שני צדדים וזה לא אינטרס ישראלי לקדם דיון שיכלול גם פעולות בלתי חוקיות בעליל של ישראל בשטח כבוש.

הפוך במאמר מוסגר: למרות אימוץ הז'רגון של השופט ז"ל אדמונד לוי, יש כיבוש והוא נוכח.

הפוך 3: המשא ומתן או כמו שאני מעדיפה לקרוא לו היום מו"מ-שמום. אין לי הרבה מה לחדש בנושא, אבל במידה מסויימת אני שמחה על החלטתו של עבאס לפנות לאו"ם. עבאס הוא הפרטנר שלנו לשלום, לא אנחנו בוחרים מיהם הפרטנרים שלנו, זה לא ספיד דייט שבסופו נחליט על מנצח. ההסתה של בנט נגד הפלסטינים ובעד ייהוד הארץ, הספין של נתניהו על מדינה יהודית ובינתיים הזרמות הכספים המאסיביות להתנחלויות לא יכלו להמשך עוד זמן רב. עבאס ראה כיצד המאמצים הכנים של קרי מתקבלים בישראל, איך נתניהו מדבר על משא ומתן בעוד תנופת ההתנחלויות נמשכת, כל הבטחה שהובטחה הופרה וסופסוף נפל לו האסימון. עבאס לא טלית שכולה תכלת, רחוק מכך, הבעיה היא שאנחנו מתנהלים גרוע הרבה יותר ממנו ואחר כך מנסים להפיל הכל עליו. את הטנגו העלוב של נתניהו, נתניהו יכול לרקוד לבד, בעוד עבאס יכול לנוע בצעדי פוקסטרוט קלילים לאו"ם ואולי להשיג יותר, טוב אי אפשר להשיג פחות כשנותנים לך בערך כלום. עבאס החליט שהגנון של נתניהו יכול להמשיך גם בלעדיו, הלוואי שגם אנחנו יכולנו לעשות את זה (ולא, אני לא מאמינה שהליכה לבחירות עכשיו תועיל במשהו, חוץ מלייתר את ציפי לבני, אבל היא עושה את זה מצויין גם בלי להכניס את כל המשק להוצאות מיותרות). העניין היחיד הוא שהפסקת המשא ומתן עלולה בסופו של דבר לעלות לנו באסקלציה אמיתית מול הפלסטינים, כזו שאינני בטוחה שאנחנו ערוכים לה, אך היא בוודאי מסתדרת עם האינטרסים של מי שמאמין שכל הארץ שלנו ואפשר לפתור את הכל במלחמה אחת קטנה.

הפוך 4: ליברמן. טוב, אז נכון שלאחרונה ליברמן מתנהג כמו הבוגר היחידי בממשלה וזה הורג אותי לכתוב את זה. אבל באמת? להתמודד עם "השד הדמוגרפי" על ידי עלייה מאסיבית לישראל? א. בהנחה שאכן עכשיו כל העם היהודי עולה לציון - האם יש למדינה תקציב לכל סלי הקליטה המשתמעים מזה? נראה לאור דוח מבקר המדינה (עקרונית זה היה צריך להיות הפוך 5 אבל אני מקצרת) וחוסר הביטחון התזונתי (תודה למכבסת המילים הנפלאה) ההולך ופושה שלא ממש - רק אומרת. ב. אם הם לא עולים לארץ כנראה שיש להם מספיק סיבות ואם לא אני מניחה שמרבית האזרחים במדינה (למעט אולי האלפיון העליון) יכולים ללת להם המון סיבות למה לא לעלות לכאן. ג. גם עלייה מאסיבית לישראל לא תפתור את הבעיות איתן ישראל מתמודדת כרגע, להפך. אם אני מבינה נכון המשק הישראלי בשנה הקרובה צריך להכין את עצמו לכניסה לשוק העבודה (או האבטלה) של אלפי בני ישיבות - איזה ביטחון תעסוקתי מתכוון ליברמן להציע לכלל העולים או שהוא כיוון בדבריו רק ליהודים עשירים? אני יכולה להמשיך, אבל הבנתם. ואז ליברמן הכריז שראש הממשלה הבא של ישראל יהיה ככל הנראה דובר רוסית. אני לא מניחה שהוא דיבר על השלב הבא של פוטין אחרי שיתפנה מאוקראינה, אלא על עצמו. כאן בערך נגמרות לי המילים כי האימה מהמחשבה הזו היא בעיקר משתקת. 

הפוך 5 ואחרון כי לי כבר מאוחר וכמה אני יכולה עוד למשוך את זה (הרבה, דרך אגב): תשובה שוקל לגייס  700 מיליון ש"ח. נו באמת? אנחנו כבר מסופרים דיו- תודה. 

אני שונאת גזענות

לא דובים ולא יער זה מה שיש לי להגיד, או לחלופין אנחנו אכן חיים בחלום של מישהו וכשהתלוננתי הוא הקשיב ושינה את החלום בהתאם. כך או אחרת אין חום גבוה (יש נמוך), אין תלונות על אוזניים (יש אזניים), כן יש ילד חלש ומסכן, אבל שום דבר שטורניר משחקים ב- wii עם האחים שלו לא פותר. מה שעוד אין זה דברים למסיבה. מחלתו המסתורית של הקטן השאירה אותנו בבית, אז אם באין יציאה לטבע יש חבירה לעורף ובפעולה קבוצתית מוחצת ניקינו את כל חדרי השינה והאמבטיות והסתערנו באופן מדורג על כל הר כביסה שיצא מהמייבש. לאור המאמץ פתחנו מסעדה ששואבת את מקורותיה מהעדה הדרוזית והכנו חומוס ביתי, כל מיני ירקות (טריים, מוקפצים וכדומה) ופיתות תוצרת בית שנאפו על כמעט סאג' בדמות ווק הפוך. ו - voila - בלי לצאת מהבית גם הפעלנו, גם אכלנו בלי מאמץ וגם התעייפנו. ועוד מעט נתחיל ביצירה לקראת יום ההולדת וחוץ מלהכות על חטא שלא ניצלתי הזדמנות ויצאתי לריצה בזמן המסך, אפשר, בינתיים כי עוד לא נגמר היום ואני כבר לא טירונית, לחייך לרגל ניצול די מקסימלי של יום שנראה אבוד מתחילתו. 

אז זה היה העדכון ולענייננו - כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקין לי בבלוג חלון בעמוד הראשון, מעין תת-בלוג אם תרצו, שלא מוכרחים לקרוא אותו אבל הוא שם. חלון פתוח ומתעדכן ובו כל מעשה שנתפש בעיני כגזענות. זה לא שאני מחפשת להחליף את אתרי החדשות, אבל לאחרונה (וזו הגדרה די רחבה, כי אין מדובר בשבועות ואף לא במספר חודשים) מתרבות הידיעות שעניינן גזענות, שנאת זרים וחוסר סובלנות בסיסי. כמעט בכל יום שחולף יש התעמרות ממלכתית כללית או אישית פרטנית בשונה והשונה יכול להיות פלסטיני, או פליט או סתם אחד שנחשב על רקע משהו כשונה. החלון הזה, שעוד עלֹה יעלה, נועד להזכיר ולהטריד אותי ואת כל מי שיכנס אל חלקת האלוהים (רק ביטוי, לא סממן לאפשרות בלתי אפשרית שהתחלתי להאמין) הקטנה שלי שהגזענות ממש כאן ואי אפשר לנפנף אותה כאילו היתה שום דבר. אני נתקלת בקשיים טכניים, אבל לא כאלה שבן הזוג המופלא שלי לא יכול לפתור, אבל בינתיים אף אחד לא מחכה לי ולפתרון בעיותיי הטכניות. הנה, לפני יומיים נשרף בית של פלסטינים כתג מחיר על רצח החייל עדן אטיאס, 5 נפשות נלכדו בבית הבוער ונפגעו משאיפת עשן. אז חיל נרצח רק בגלל שהוא חיל יהודי ובית של משפחה פלסטינית הוצת רק בגלל שהם פלסטינים ואנחנו מצקצקים וממשיכים במקרה הטוב. אבל על מקרה ההצתה לא קראתם בשום מקום מלבד "הארץ" כי זה כבר לא ממש נושא וזה לא ממש מעניין, הם רק פלסטינים וזה לא כאילו מישהו מת. אבל אי אפשר להמשיך כי מעגל שנאה הוא מעגל שנאה והוא מזין את עצמו והוא ממשיך מכוח האנרציה והוא לא מפסיק עד שלא שמים לו סוף וגם לזה צריך אנרגיה. והגזענות הזו מחלחלת כי היא לא יודעת עצור, היא היתה ביננו והיא תהיה ביננו וכל סוכני הסוציאליזציה ימשיכו להזין אותה היא רק תרחיב את היריעה ותחלחל לכל מקום. כי זה טיבה, כל עוד מסכינים לקיומה היא פשוט מתרחבת.

אני זוכרת שכשהייתי צעירה והסבירו לי שבניגוד אלינו, בבתי הספר בעזה מלמדים כמה נורא הוא האויב הציוני ובגלל זה לעולם לא יוכל להיות כאן הסכם כי ילדים לומדים לשנוא אותנו כבר מבטן אימם. סירבתי להאמין אז שזה בלתי ניתן לתיקון, אמרתי, אבל קראו לי נאיבית. היום, אני מסתכלת סביב ורואה איך גם בלי שזה מה שילמדו מפורשות בבתי הספר, גם אנחנו מגדלים דור שכבר פשוט שונא ערבים רק כי הם ערבים, נכון, זה עדיין לא כולם אבל פעם זה היה פחות נפוץ, או שאולי רק הרבה פחות לגיטימי - אני כבר לא יודעת. הם גם שונאים זרים בכלל, ומרוב כור היתוך יש עדיין חלוקה למזרחים ואשכנזים, גם אחרי 65 שנה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל בקרוב יהיה כאן חלון נוסף, שתוכלו להביט בו ותוכלו גם לא. אבל לי הוא יזכיר את מה שחשוב וזה שאני אומרת לא לגזענות. 

קללת יום ההולדת

ימי הולדת נתפסים באופן שונה בין בני אדם, כמו הרבה דברים בחיים. אין שום צורך להעלות כאן את מנעד ההתייחסויות לנושא גם כי זה יקח המון זמן ובתכל'ס זה לא ממש מעניין. אבל כמובן שאיך שאני מתייחסת לימי הולדת זה ממש מעניין וגם ברומו של עולם (או של בלוג זה בלבד, ניחא). אני ממש אוהבת ימי הולדת, לא רק את שלי, את של כולם. ימי הולדת הם סיבה למסיבה מבחינתי ולאנשים שאני אוהבת אני אשתדל לעשות הכל כדי שיהיה להם יום מיוחד. עם הילדים זה כבר הגיע לרמות קלות של טירוף מהסגנון הפסטיבלי במיוחד. ימים, או נכון יותר, בעיקר לילות של הכנות - מסיבה שאנחנו מארגנים ועושים בה הכל בשבת הקרובה ליום עצמו וכמובן היום עצמו - הם קמים לחדר מקושט, המון מתנות ויום של כיף לפי בחירתם שכולל אוכל טוב בילויים והרבה שמחה. יום הולדת הוא מבחינתי חג אישי וככזה הוא ראוי להתייחסות מקסימלית. 

רצה הגורל, שכמו בספורט, גם בהתייחסות לימי הולדת, בנזוגי שיחיה, לא ממש בקטע. אבל זה בכלל לא מפריע לי - אני ממשיכה בשלי וחוגגת לכולם וגם לו. אם כי ימי ההולדת שלו מכניסים אותי לדיסוננס כי אני מנסה לכוון לטעם שלו נטול המסיבות והגינונים. אז סגרנו את ימי ההולדת של בן הזוג והילדים והגענו ליום ההולדת שלי. עם בנזוג שלא מת על ימי הולדת וילדים עדיין קטנים מספיק כדי לוותר להם זה משאיר אותי לבד בחזית. אבל לארגן לעצמי יומולדת נשמע לי קצת טיפשי. מה שיצא מזה שיום ההולדת שלי קצת נזנח. בתחילת מערכת היחסים, בתקופה ששנינו עבדנו בלי גבולות, היינו מתחילים עם קפה של בוקר ונפגשים שוב בערב כדי לצאת לארוחת ערב בחוץ. לא יודעת מה לומר אבל בארבע שנים עד לכניסתו של הבכור לחיינו כל יציאה למסעדה ביום ההולדת שלי הפכה לפיאסקו. אם לילדים היום אני עורכת ימי הולדת מתגלגלים שנחגגים ימים, ימי ההולדת שלי ביחס הפוך היו ימי הולדת מדרדרים. הייתה מסעדה שהזמנו לה מקום שבועות מראש וכשהגענו בכל המנות, כולן לבד ממנת הצדפות החיות, היו עם עשבי תיבול (כאן המקום לציין שיש לי אלרגיה קטלנית לעשבי תיבול). אז שתינו את האפריטיף, בדקנו את התפריט, דיסקסנו את העניין עם המלצר והשף והבעלים ובסוף שילמנו על המשקאות ועזבנו רעבים ודי מדוכדכים. זה נגמר בסנדוויץ של סניור סנדביץ שתוכנן להאכל מול הים ונזלל באוטו בלי גינונים. מאז, כל יום הולדת יש בו משהו כזה. איזה אירוע קולוסאלי שנועד להרוס לי את היום שאני רוצה שיהיה מיוחד והקוסמוס כולו כנראה שלא... 

השנים שחלפו, והן מתועדות, הוכיחו כי המזל שמאיר לי פנים כל יום דווקא ביום ההולדת שלי, עסוק עם אחרים. מכאן התפתחה האגדה האורבנית של "קללת יום ההולדת של קרן" שהיא אכן מוכחת מדי שנה בשנה. בכל מקרה הנה הגיע היום שוב ולמען האמת השנה אני זורמת עם מה שיש (אפשר להתפלסף על זה שראש השנה היום והנה שוב הלכה המסיבה הפרטית שלי לטובת שמחה משפחתית לא קשורה, אבל דווקא הפעם זה נשמע לי נחמד ביותר). אז כיאה וכראוי ליום הולדת, אני יוצאת עכשיו לעשות קניות בסופר הדחוק, עמוס לעייפה באנשים עצבניים לפני החג וזה בהינתן שאעבור את מחסום מגרש החנייה...השנה אני זורמת עם קללת יום ההולדת ועל אפה וחמתה אני אוכיח לה שגם ממנה אני נהנית והיא מוזמנת כל שנה...