חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספין. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספין. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 16 באוקטובר 2016

תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 




התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  




מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 


מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 


המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

יום שני, 11 בינואר 2016

איום קיומי

חידוש המילה תבהלה על ידי האקדמיה העברית ללשון נפל כפרי בשל לידי השר בנט עת "הרגיע" את ה'גרבוזיה' כלשונו. הדבקת 'תבהלה' לשמאל היא לא חידוש והניסיון להגחיך מייצר ספין שמייתר את התיחסות עניינית לביקורת. קריאות השמאל על התפוררות הדמוקרטיה הן לא כי השמאל היסטרי / גנבו לו את המדינה / הימין בשלטון / הוא "בוגד" חובב מחבלים. הביטול הזה אינו מתייחס לעצם הביקורת אלא למקור בלבד. כשעושים דה לגיטימציה למקור אין צורך להתייחס למהות. השמאל כושל בנושא הזה כיון שהתפוררות הדמוקרטיה איננה נישתית, ואמורה להטריד את כולנו ללא קשר לאפיון פוליטי.

ההגמוניה של השיקול הבטחוני בדעת הקהל הציבורית מהווה פגיעה מתמשכת בזכויות האדם בישראל וזה עוד מבלי לדבר על השטחים, אבל כל ביקורת בנושא הזה מושתקת. השיקול הבטחוני הפך להיות למקור תבהלה של הממשלה שלא מצליחה לדאוג לביטחון תושביה. יש גל טרור? צאו עם הנשק האישי. יש מחבל שלא מצליחים לתפוס? היו עירניים. מדיניות ההפרטה של הממשלה חרגה מעבר להגיון וציבור הישראלי המבוהל שקט.

כאשר נשמעות קריאות בנושא זכויות הפרט והמיעוט מהשמאל, הן נתקלות בחומת הדף דמגוגית שהציבור אינו רואה דרכה. הביקורת נצבעת כאידיאולוגיה פוליטית, ולמשל העובדה שהועד נגד עינויים פעל לטובת זכויות חשודי הטרור בדומא אינה רלוונטית לדעה הציבורית. בישראל 2016 זכויות אדם נתפסות חשובות פחות. מי צריך זכויות אדם אם זה לא כתוב בתורה?

אבל הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מתמצה ברוח התנ"ך השורה על המנהיגים. הפגיעה היא גם תהליכית והיא אינה עולה לסדר היום הציבורי. שלוש הקדנציות של נתניהו מאופיינות בשימוש בדמוקרטיה ככלי ללא מהות ותהליך דמוקרטי הפך לתקינות מספקת. אולם כאשר נפגע הבסיס הדמוקרטי זה לא עניין אידיאולוגי. פגיעה בדמוקרטיה היא איום קיומי לא פחות מטרור.

כאשר הכנסת הופכת לחסרת רלוונטיות והשפעה הרי שמשהו בסיסי בדמוקרטיה פגום. הכנסת אינה רק גוף מחוקק, אם בזה מסתכם העניין כי אז בית המחוקקים במשטרים פרלמנטריים לא היה אלא חותמת גומי של הממשלה. תפקידה העיקרי של הכנסת הוא פיקוח על הממשלה. איזה פיקוח מציעה היום הכנסת? היום לכנסת אין שום כלי ליישם פיקוח. היא מקור מצוין לפרובוקציות נוסח סמוטריץ', זוהר וחזן, אך לא יותר מזה.
הצעות אי אמון הפכו לפרוטוקול בלבד והן כלי חסר חשיבות ולראיה הצעת אי האמון שעברה בכנסת בשבוע שעבר והיתה לניצחון על הנייר בלבד של האופוזיציה. אין שום כלי שמחייב את ראש הממשלה לענות לחברי הכנסת או לנהל דיונים עקרוניים בכנסת. אפילו ועדות הכנסת אינן מפקחות באמת על משרדי הממשלה. ראוי היה שלכל משרד תותאם ועדה בכנסת שתפקח על פעילותו ושעל המשרד תושת חובת דיווח לועדה. בפועל אין דבר כזה. אפילו ועדה חזקה כמו ועדת החוץ והביטחון אינה עוברת סעיף סעיף על דרישות תקציב הביטחון ובוחנת אותו כראוי, או שמא ראוי היה להחליף את המילה אפילו במילים אין להתפלא.


דמוקרטיה נבחנת במהות כמו גם בתהליך, נתניהו מעקר את שני הדברים ולתוך הואקום הזה נכנסת טרמינולוגיה פטריוטית עם סממנים דתיים. צדק נתניהו כשאמר בנובמבר 2014 "עם השנים נוצר חוסר איזון מובהק בין הממד היהודי לדמוקרטי". חוסר האיזון הזה מתחזק, ב"ה ותודה ששאלתם.

פורסם לראשונה במעריב ב- 10.1.2016

יום שבת, 22 באוגוסט 2015

קבלו את נתניהו סעיף קטן

כנראה שיצחק הרצוג הבין שיש לו קמפיין על הראש, באופן עקרוני הייתי רוצה לטעון שזה מצויין ולברך, כי התעוררות, גם אם לא מוקדמת, בהחלט חשובה על מנת למקסם את יכולתה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות. אין זה אומר שביכולתה להציב אופציה ממשית מול נתניהו אם אכן יהיו בחירות ב- 2016, מה גם שבישראל הבחירות עשויות להיות מוכרעות ממש ביום הבחירות ובעיקר במצבים בהם מוזהר הציבור בישראל כי "הערבים (כן אלה, המובחנים במדינת "כל אזרחיה, בהנחה שיהודים שווים הרבה יותר") נוהרים בהמוניהם לקלפיות". אבל כך או אחרת, הרצוג החליט ככל הנראה שהוא צריך להתחיל בקמפיין, אלא שהוא קצת מפספס את הנקודה ובמקום למצוא את הנישה שלו שתייצג נאמנה את ציבור בוחריו ותוכל באמת להשיג לו את הניצחון בבחירות הבאות, הוא בחר באסטרטגיה שפועלת נגדו ואני גם מיד אסביר, אני קוראת לזה "אסטרטגיית נתניהו סעיף קטן".

ראשית, הרצוג למד להגיד כלום בהמון מילים ותוך כדי לנסות ולעבוד על טון שהוא, כך אני מניחה, בטוח שמשדר נחישות, אך למעשה זו טון תוקפני שמאמץ את דפוס ההפחדה של נתניהו עם טוויסט. הרצוג שמנסה להפוך לאופציה, קצת שכח הוא לא אמור רק למצב את עצמו כאופציה, אלא שהוא קודם כל אופוזיציה. אם הוא היה מבין את זה דרכו להיות אופציה (חלופה) אמיתית היתה סלולה, לא דרכו לראשות הממשלה אלא למדיניות חדשה לישראל אחרי שנים של שלטון כושל. אלא שהרצוג משום מה החליט שמה שטוב לנתניהו טוב גם לו, והוא לא רק מאמץ את הדפוסים, בדרכו שלו, אלא גם את הטרמינולוגיה.

במצב היום, בו נתניהו מצליח למצב את השמאל כמחנה מיותר בתוך הציבור הישראלי ואת חלקו אף כגיס חמישי פשוטו כמשמעו, הרצוג היה צריך להילחם על זכות ההגדרה של השמאל ועל דמוקרטיה במלוא מהותה הפלורליסטית. במקום זה, הרצוג, אני מניחה על דעת האסטרטגים שלו שפועלים לא מתוך אידיאולוגיה אלא על בסיס הישגים, החליט לבדל את עצמו מהשמאל - הוא נציג המחנה הציוני, ציוני ככל הציונים של נתניהו ומחנהו עצום ורב. לפחות כך זה מצטייר מטור הדעה האומלל שלו בהארץ בסוף השבוע.

זה טקטס שמבהיר את הכל - משאפ גרנדיוזי של כל קלישאה אפשרית בהתאם לטרמינולוגיה המילולית של נתניהו, אבל תוך נשיאת דגלו של יצחק רבין ולצערי לשווא. בצעד פופוליסטי, מיותר וחסר כל קלאסה הוא פותח את טור הדעה שלו בירידה על גדעון לוי - הרצוג מנסה להסביר ככל הנראה שלהבחנה של הימין שיש שמאל שהוא הזוי, שותף גם הרצוג. סביר להניח שהרצוג רוצה להראות איזושהי התפתחות של השמאל שתקרוץ לאקסיומה הפוליטית בישראל לגבי המרכז החופשי שמחליף בין מפלגות מרכז או דמויות מרכז. ככה זה לא יצליח. הרצוג נשמע כמו גור אריות קטן שמנסה לחקות את שאגת האריה.

אין לי אלא להצטער שקראתי את טורו של הרצוג, שמיזער את עצמו בעיני עוד יותר, אבל משקראתי להלן התובנות שלי: 

א. הרצוג מאמץ את הטרמינולוגיה של נתניהו
ב. טקסט מגיב ולא יוזם, הרצוג לא מציג משהו חדש - הוא הרכיב רשימת מכולות והלביש עליה מילים כדי להפוך אותה למניפסט וזה לא עובד ולא מפליא שזה לא עובד.
ג. אסטרטגיית "האין" - נתניהו הביא אסטרטגיה זו לכלל שלמות ובינתיים זה עובד לו. את השיח הזה של נתניהו של "אין לקבל את ההסכם עם איראן" ו"אין פרטנר" ואין, ואין, ואין, הרצוג יכול היה לשנות. כאן היה מתחיל הבידול שיכול היה לתת לו את הסיכוי בבחירות הבאות. להרצוג נתנה אפשרות לפקוח את עיניי הציבור ולהגיד מה יש ומה צריך לעשות. במקום זה הוא אימץ את האסטרטגיה הזו וכל הזמן מסביר מה אין בנתניהו ובמדיניותו ומסתפק במילים אצלי זה לא היה ככה, אבל בדיוק כמו נתניהו הוא נכשל בלהציע חלופה או להסביר איך בדיוק הוא היה עושה את זה.

ובהרחבה?

התנערות מהשמאל "הרדיקלי" - לשאלה מיהו ציוני שהיתה צריכה להיות רלוונטית כלל, הרצוג עונה "כולם חוץ מגדעון לוי ומרעיו". מיצוב גדעון לוי (כמשל) כהזוי שיש לבדל באופן ברור מהמחנה - יש שמאל שחוזר על מנטרה למרות שאינו מבין שהזמנים התחלפו. הרצוג לא מייצג את אנשי השמאל, אבל לתקוף אותם ולהוציא אותם מהמחנה זה כב סיפור אחר לגמרי. ברמה הדמוקרטית אסור היה לתת לזה יד וברמת מחנה השמאל זה לגמרי מיותר. הרצוג עושה פה טעות נוראית כדמוקרט ומצטרף למקהלה של נתניהו שיש שמאל שהוא לא לגיטימי, אם הרצוג חושב שזה מה שיתן לו את הכוח בבחירות הבאות הוא טועה טעות מרה. ולא בגלל שהוא שם שכמותי במקום שאין סיכוי שיצביעו לו, ממילא הרצוג לא ממש אופציה מבחינתי בין אם השיקול אסטרטגי או לא, אלא בגלל שבדמוקרטיה יש חשיבות לקול הזה. האחוז שלו באוכלוסיה אולי קטן אבל החשיבות שלו לחברה פלורליסטית וסובלנית הוא רב. הרצוג איכשהו מפספס את זה. בניגוד לנתניהו שיכול לשאוב קולות בוחרים ממפלגות ימניות יותר ממנו, הרצוג לא יכול - אז הוא פונה למרכז אבל מפנה עורף ברור לחלקים מהמחנה שלו - זה לא יביא קולות.

יצחק רבין - מסתבר שיצחק רבין הוא נכס שיש לנכס והרצוג יהיה האדם הזה, אלא שאם להשתמש בז'רגון של הרצוג מצחיק שעוד יש אנשים שחושבים שרצח רבין גורם פה לאנשים לשנות. משהו. הרצוג לא מבין ש"רבין" לא יכול להיות הקלף המנצח שלו, זו לא איראן או השואה של נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. את מה שרבין מסמל, דורות הישראלים (או שמא "ציונים) החדשים לא רואים כמו שהוא רואה והשימוש ברבין בעידן הטירוף החדש נראה לו כמו רמז למתוחכמים סימן למה שקרה ויכול להתרחש שוב, אלא שהציבור בישראל לא כזה ומי שרבין ממילא הוא זיכרון כאוב אצלו לא צריך את הרצוג בשביל זה. ולסמן את גדעון לוי כציוני עושה לגדעון לוי קצת את מה שעשו לרבין בזעיר אנפין וחבל שהרצוג לא שם לב לזה.

טרור - התשובה הניצחת של הרצוג לנושא הטרור שקצת הרים ראש - "אני קיצוני יותר מנתניהו במלחמה בטרור" - איך? רק להרצוג הפתרונים, בכל מקרה הוא את שלו אמר - נגד הטרור הוא קיצוני. מענין, כי כולנו דווקא חובבי טרור, אז מזל שהרצוג. 

איומים - הרצוג עוד צריך להתאמן קצת בקטע הזה, כי נתניהו בכל זאת כבר יש לו ותק באסטרטגיה הזו. אם נתניהו איים שהרצוג יביא את דאעש לגדרות, הרצוג מציע שנתניהו מביא את החמאס, אלא שראשית זה ידוע ושנית זה לא ממש מאיים, זה כבר כאן, אבל מול איומים אלה מציב הרצוג גם אופטימיות - הרצוג מזהה באיומים כרגע על המזרח התיכון דרך לייצר פיתרון כולל, הוא לא מסביר למה כי ככאלה הם החולמים, אינם זקוקים לתוכנית פעולה.

שכנוע עצמי - הרצוג כנראה רואה שהמציאות האלטרנטיבית ומלאת הספינים שנתניהו בונה עובדת לטובת נתניהו וכנראה החליט שזה תרגיל מחשבתי שגם הוא יכול לו, פעמיים בפיסקה אחת הוא טען שיש מחנה עצום שעומד מאחוריו. המחנה העצום הזה הוא אכן חלק גדול בציבור הישראלי, אבל המחנה העצום הזה הותיר את הרצוג כראש האופוזיציה אז עצום ככל שיהיה הוא עדיין לא רוב. אבל נניח לזה - הרצוג מכנה את עצמו כמנהיגות נועזת ואם זה הכי נועז שלו, אני לא רואה את הקמפיין הזה תופס.  

אבל הדבר החשוב ביותר שעולה מהטקסט הזה הוא שהרצוג קיבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו לגבי מיהו ציוני. הרצוג סימן את גדעון לוי כלא ציוני ובכך הפך לעוד שופר של נתניהו. הרצוג כנראה אינו מבין את ההבדל בין ממלא מקום ראש הממשלה המחוייב לדף מסרים ובין ראש אופוזיציה שמציע חלופה וישראל אחרת. אני לא מתכוונת להילחם על זכותו של גדעון לוי להיקרא ציוני, פעמים רבות דבריו של לוי אינם קלים גם לי, אולם הטענה של גדעון לוי, הטענה הבסיסית שהכיבוש משחית, שהנוער הישראלי שמתגייס לצבא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית שפוגעת בו ובערכי המוסר ושאי אפשר להמשיך עם הכיבוש היא עובדה שאין להתכחש לה. גדעון לוי הוא ישראלי והדעה שלו ככל דעה צריכה להיות מקובלת, כשראש האופוזיציה מסמן אותו כלא לגיטימי ומדיר אותו ממחנה ה"ציונים", הרי שראש האופוזיציה לא ממש מבין את מהות הדמוקרטיה, ממש כמו ראש הממשלה עצמו.

אם כל מה שהרצוג מציג זה צל חיוור של נתניהו, אני חושבת שכל בר דעת יעדיף את המקור. בגימטריה "ביבי" ו"בוז'י" הם מספרים עוקבים - 24 ו- 25 בהתאמה, ביבי נמצא לפני נתניהו, יש לי תחושה שזו אלגוריה מתאימה. קבלו את הרצוג, או כמו שאני קוראת לו "נתניהו סעיף קטן". 

יום חמישי, 19 בפברואר 2015

בנט ורבין - לא אחים

בנאדם קם בבוקר, שומע שלכנס של הבית היהודי הגיעו פעילים חברתיים ואנשי קהילת להט"ב שחטפו מכות מפעילי הבית היהודי ואז שומע את בנט אומר ששום דבר לא נלמד מרצח רבין והוא תוהה אם בלילה בזמן שהוא ישן הוא התחיל לקחת סמי הזיה כי אחרת אין לו שום דרך לפתור את הסיטואציה ההזויה הזאת.

אין הרבה אנשים במדינה בעלי תפקיד פוליטי שתרמו יותר לתחושה ששום דבר לא נלמד מאז רצח רבין כמו בנט (אבל הוא חלק מקבוצת אנשים ידועה שמכילה בין היתר את נתניהו, איילת שקד ומירי רגב). האיש הזה הסביר מצוין, בטח בשנתיים האחרונות איך כל ישראל אחים (כמעט), למעט שמאלנים, הומואים, לסביות, טראנסג'נדרים ובי ובטח יש עוד קהילות שאני שוכחת. הניסיון לייצר הפחדה (שלא לומר הסתה מפורשת) קולקטיבית נגד השמאל, הוא ספין די רציני על רצח רבין שדורש הרבה מתנדבים מטומטמים שיוכיחו שספין כזה יכול לעבוד. בינתיים אני רואה שיש מספיק מתנדבים. אבל יותר מזה, כשזה מגיע מבנט זה נשמע יותר איום מניסיון התקרבנות שצלח חלקית.

אני מסרבת להתרגש מאנשים כמו בנט או ממפלגות כמו הבית היהודי, מפלגה כשמה כן היא - מפלגה מייצגת פלגים. הבית היהודי מייצגת אנשים שהם לא אני, אני לא דתיה, אני לא ימנית ואין לי מקום בה, זה בסדר. יש לנו הסכמה לא מודעת שבשתיקה - הם לא פונים אלי ואני לא אצביע להם. העניין הוא שבמדינה שבדמיון הקודח של הבית היהודי אין מקום למי שלא חושב כמותם ואילו במדינה שאני מאמינה בה יש מקום גם להם. יש הבדל גדול בין לא לאהוב דעות אחרות ובין לא להאמין בלגיטימיות שלהם. 

אני לא מצפה משום ראש מפלגה להיות ממלכתי, אלא אם כן הוא נושא בתפקיד ממלכתי. אבל ראש מפלגה שיוצא נגד לגיטימיות של חלקים אחרים מהאזרחים, הוא ראש מפלגה שלא מבין מהי דמוקרטיה. אני לא מכירה יותר מדי שמאלנים מיליטנטיים, אני לא מכירה בכלל שמאלנים שמאמינים באלימות ככלי מדיני, זה לא אומר שאין כאלה. אבל הספין הזה של בנט שמנסה לתאר את עצמו כאדם שמאיימים על חייו, נראה לי די תלוש. הרעיון העומד בבסיס של המחשבה הפוליטית השמאלנית בארץ מבוסס על שיח של זכויות אדם, מי שמאמין בזכויות אדם יפעל בתוך המסגרת החוקית של המדינה.

אני לא מנסה להיתמם ולהצדיק כל שמאלני באשר הוא, אני מניחה שיש מספיק שמאלנים אלימים, ולכן אינני שוללת את האפשרות שייתכן שהוא מקבל איומים על חייו, אני מניחה שאין בהם ממש אבל אין לי תפקיד כלשהו שכולל הערכת סיכונים לחיי אדם. אם אכן יש איומים על חייו של בנט, אני מציעה שגורמי הביטחון יתאפסו על עצמם. מכיון שלא ראיתי עדויות והפוסטר (אני ראיתי רק אחד) שבו מישהו צייר לבנט שפם ומעליו צלב קרס (אגב חובבני מאוד ואין מה להשוות לקמפיין המתוזמר בתקופתו של רבין) לא נראה לי כמו איזו מגיפה שדינה להתפשט ואם זה מקרה נקודתי הרי שיש לטפל בו . חוצמזה שבעיני שימוש בסמלים נאציים הוא פשוט לא לגיטימי (למעט באומנות, עם אומנים אני לא מסתבכת).

אבל בואו לא נהיה תמימים ובואו נשתמש בדבר הזה שקוראים לו מוח, בינתיים האדם היחיד שמנסה להפוך את זה להון פוליטי זה בנט והספין במקרה הזה צורם. אחרי שרואים את מה שהיה בכנס ושומעים את בנט, הדיסוננס כל כך גדול שאין מנוס מלחשוב שזה אך עוד ניסיון להשיג עוד קצת קולות למפלגה שלו. כי מה רואים בסרטון ביוטיוב מהכנס של הבית היהודי אתמול? רואים מספר אנשים שאולי שואלים שאלות אולי מפריעים, אבל בטח לא הפרעה בוטה ובמקום שיבקשו מהם לצאת מתנפלים עליהם במכות. אני מבינה שמבחינת הבית היהודי קהילת הלהט"ב אינה מקובלת, אבל מה לעשות אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והבחירה לא בידם, לפחות לא בינתיים. ועזבו את שאלימות היא אלימות.

אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לצייר שהוא, הרי שמתבקש שהוא היה מקשיב לנציגיהם של קהילת הלהט"בים או לפעילים החברתיים ומייצר איתם דיאלוג (אגב זה היה מוכיח יותר מכל את התדמית שהוא מנסה לצייר במילים אך לא במעשים כאדם מכיל ומכבד [פחחח - סליחה, הייתי חייבת לשחרר]). אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא הרי שהדבר המתבקש להגיד אחרי ההפרעה הזו היא אני מתנצל בשם פעילי מפלגתי שהפליאו מכותיהם באנשים שבאו לכנס הפעילים שלנו. אם בנט היה חכם יותר ממה שהוא באמת, הוא היה מנסה לייצר דיאלוג מקרב עם האנשים שבאו לשאול שאלות שמהותיות להם, אם זה בנושא דיור ואם זה בנושא זוגיות, חתונה אזרחית וזכויותיהם של קהילת הלהט"ב. אבל בנט לא כזה, הוא לא איש ליברלי ופתוח, הוא מתחזה לכזה אך מעשיו בפועל מוכיחים אחרת. 

אז נכון, להצביע לבנט זו לא אופציה בשבילי, אך אני מקבלת את הקבוצה שרואה בו מועמד לגיטימי. זה בדיוק חלק מהמהות הדמוקרטית. בנט לעומת זאת, לא באמת מוכן לקבל את הלגיטימיות של אנשים שחיים אחרת ממנו. הוא לא סובל הומואים ולסביות וטראנס-ג'נדרים ובי-סקסואלים והוא לא באמת מוכן שהמדינה תכיר בהם בטח לא חוקית ולא רשמית אלא רק מתחת לשולחן. בנט הוא לא איש של שוויון זכויות. בנט לא מוכן לקבל את הלגיטימיות של דעות שמאל פוליטיות, הוא רואה בהן מטרד מיוחד. אני יכולה להמשיך, אבל באמת אין לי כוח. זה מרגיש קרב כל כך אבוד אבל לא על העוד קול, פחות קול לבנט, אלא על הניסיון לכונן פה חברה שוויונית ודמוקרטית.

אני יודעת שדעות השמאל שלי נתפסות רדיקאליות, לצערי אני גם יודעת שסביר להניח שבקרוב (ותכל'ס גם מעבר) לא תהיה פה ממשלה שתייצג אותי. אין לי בעיה עם להיות מיעוט ולקבל את דבר הבוחר בכל פעם מחדש. אבל הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך מדינה שוויונית המכבדת זכויות אדם שרואה בדמוקרטיה מהות ולא פרוצדורה (אני טוענת כמובן שכל עוד יש כיבוש זה לא יתקיים כי לא ניתן לשלול זכויות אזרח של אוכלוסיה שלמה ולהיות דמוקרטיה). יש לי ילדים שאני רוצה שיחיו פה. אני לא יודעת מי מהם (אם בכלל) יהיה בעל נטיות מיניות שלא מקובלות על בנט, אני לא יודעת אם הם יהיו חילוניים או דתיים, אני לא יודעת אם הם בכלל ירצו להתחתן או למול את ילדיהם או לשרת בצבא, אם בני זוגם יהיו ישראלים, אני לא יודעת דבר. אני כן יודעת שאני מחנכת אותם להיות בני אדם טובים בעלי מצפון, חמלה ומוסר, אני מלמדת אותם לחשוב ולהיות אזרחים יצרניים, הייתי רוצה מדינה שתהיה ראויה להם. מבחינתי אנשים כמו בנט רוצים להפוך את המדינה שלי לראויה הרבה פחות וגם הרבה פחות שוויונית. 

הנה אני מסיימת - אם יש לקח שראוי להילמד מרצח רבין זה שאת יסודות הדמוקרטיה יש לחזק ולתחזק. אני חוזרת על המובן מאליו כי מדבריו של בנט עולה שהלקח היחיד מרצח רבין שלא הופנם זה שהשמאל לא מפחד מספיק. ועל זה בנט, אני דווקא ממש לא מתנצלת. 

יום שלישי, 22 ביולי 2014

מלחמות קורות בקיץ, בעיקר כי הקיץ הוא רוב השנה

לפני כחודש חבר ירדני ואני פתחנו יוזמה בפייסבוק לקידום השלום באזור. הכמיהה לשלום עודנה איתי, כן אני יודעת אני נאיבית במקרה הטוב, יפת נפש לשווי הנפש ובוגדת במקרה הפחות טוב, זה לא משנה. אני חייבת להאמין בשלום כי אחרת אין בי את היכולת לחיות או לגדל את ילדיי כאן. אבל כעת כשהכמיהה הזו נראית כמו חלום מרוחק, אני מזכירה לעצמי שרבים פה באזור ממשיכים להאמין בשלום. זה ממשלות, גנרלים ופרשנים צבאיים שהופכים את דעת הקהל בישראל, שיצרו פה קונצנזוס שלם שאין עם מי לדבר - זה כבר לא רק החמאס, וכן אני מסכימה שיש בעייתיות, בטח כרגע, לדבר עם החמאס ועם זאת עוד נמצא עצמנו מדברים גם איתם. אבל בדעת הקהל הישראלית זה כבר כל עזה, זה כבר כל הפלסטינים, זה כבר הערבים בישראל וגם מקומם של השמאלנים לא נפקד. זה כל כך הולך לנשוך אותנו במקום שבו נהוג לשבת ברגע שיגמרו פה הקרבות, לא שזה לא נושך כבר. מתישהו יגמרו פה הקרבות ונצטרך להסתכל זה בעיניו של זה ולהמשיך לחיות כאן. 

חודש ונראה שחיים שלמים עברו מאז, חיים שלמים אינם מאז. הסבירו לי שלמנות את מספר המתים בצד שלנו ובצד שלהם זה אסור כי יש בזה מן ההשוואה, השוואה שמעולם לא עשיתי פשוט כי אני לא מחפשת איזון במניין המתים, אני לא מבינה את המוות המיותר הזה. אם אמנה את ההרוגים משני הצדדים במספר אחד הרה גורל ולא אפריד בין דם לדם, ואני מאמינה שאין הפרדה בין דם לדם, וודאי יגידו לי שגם זה אסור, לערב ישראלים ופלסטינים. אז אני לא אמנה ולא אנקוב במספרים. מחיר הדמים הזה הוא נוראי והממשלה שלנו הכשירה את הלבבות שלנו להסכים לו. כן, אני יודעת הפרשנות שלי היא נוראית ולא פטריוטית כי להיות פטריוט זה להתעטף בדגל ישראל ולשלוח הודעות ווטסאפ על נופלים ולקרוא בקול כמה ישראל צודקת ולא להיות מוכן לשמוע כלום. כהורה, מגיע לעיתים גיל שבו הילד שלך מקשיב לך פחות, אם בכלל, ויודע טוב יותר ממך כמעט הכל. כהורים אנחנו יודעים שעלינו להתאזר בסבלנות כי מתישהו הילד יחזור להקשיב. דומני שישראל עכשיו בשלב הזה, היא לא רוצה לשמוע היא בטוחה בצדקתה ולא משנה כמה תאמר שלכל דבר יש שני צדדים, בישראל 2014 יש רק צד אחד ולא הוא לא מקשיב.

47 שנות כיבוש בעזה ובגדה, 47 שנים של העדר עצמאות ודיכוי. זה לא משנה כרגע אם יש לפלסטינים שורשים היסטוריים שמקובלים עלינו או לא, יש עם פלסטיני יש לו תודעה וצורך במדינה משלו - גם אם נמשיך בדרך האדנות שמסבירה שאין עם פלסטיני ושאנחנו מתייחסים אליהם טוב יותר מכל מדינה אחרת (תירוץ אתנוצנטרי מחריד שאני מתנגדת לו כמובן), זה לא מה שישנה את העובדות בשטח. כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט בעם אחר בכוח הזרוע הרי שהתפקיד שלנו בסכסוך הזה שריר וקיים ולא משנה מה הכוונות שלנו. הפלסטינים ימשיכו לשאוף למדינה, ואני יודעת שההקבלה הזו לא מקובלת, אבל בדיוק כמונו, הם לא יוותרו על השאיפה הזו.

קיץ, מלחמות כבר כן קורות בקיץ. אולי הן קורות בקיץ כי יש לנו קיץ רוב השנה. ושוב קיץ ושוב מלחמה עכשיו וכשאני מנסה להביא את עצמי להבין איך הגענו לכאן אני רואה רק ספינים, כאלה שפורטים לנו על כל הנימים, אך הם עדיין ספינים, רק שהמחיר שהם גובים הוא היסטרי. אני חוזרת אחורה. חטיפתם של שלושת הנערים היתה מחרידה (ולצערי גם כללה שקרים חמורים של הממשלה), הלבבות בארץ הוכשרו לנקמה, החטיפה נוצלה עד תום כדי לנטרל את הגדה עד כמה שאפשר תוך פגיעה אמיתית בזכויות אדם והרג מיותר של "בלתי מעורבים". אז הממשלה הפנתה זרקור לעזה כדי שלא יבריחו את החטופים (להזכיר שהממשלה פעלה מתוך הנחה שהחטופים נרצחו, רק לא יידעה את הציבור), מכיון שהציבור הוטעה ביודעין הוא כמתבקש תמך בפעולה. אחרי שנמצאו הגופות, הממשלה שנהנתה מדעת קהל אוהדת החליטה להמשיך ולנצל זאת מחד וגם לייצר אווירה ציבורית כזו שאת הפרשיות שעלו בזמן החטיפה לא תשזוף עין הביקורת.

פתאום הופנה זרקור לעזה. כן היו רקטות שנורו מעזה, יעיד על זה הדרום שהוסיף לספוג אותם בשקט בעוד לממשלה נוח להתעלם ולא לטפל. אגב גם מנהרות היו אבל אתייחס לזה בהמשך. הירי מעזה בחודש שלפני המבצע לא היה נרחב יותר מאשר נניח במרץ, רק שהלבבות בישראל הוכשרו וזה עשה את כל ההבדל. אז התחיל המבצע למניעת הירי. זה לא עבד, החמאס רק הרחיב את הירי. כך קיבל המבצע הקרקעי את הגושפנקא ועכשיו פתאום זה לא הירי אלא המנהרות. כן המנהרות הן באמת סכנת חיים, אבל הן גם לא חדשות. כן המנהרות מהוות איום אסטרטגי, אבל אחת הסיבות לזה היא חוסר ההתמודדות של ישראל עם זה לאורך יותר מעשור - עשור.

אני לא בעלת ידע ביטחוני נרחב, אני כן יודעת שיש כלי בשם טרנצ'ר 1860 שיכול לחתוך את הגבול בין ישראל ועזה ולסגור את נושא המנהרות, הידע שלי לא רחב מספיק כדי להסביר למה לא משתמשים בו. כבר ב- 2006 המנהרות היו בעיה רצינית וידועה שעלתה בציבור אז עכשיו 8 שנים אחרי מזדעזעים? הרי זה מחדל של מערכת הביטחון שהיה צריך להיות מטופל כבר מזמן. הצעות רבות הוצעו, הן לא התקבלו, הסבירו שזו ביורוקרטיה, שזה תקציב - כסף אין וחיי אדם? אני מוצאת את זה שאנן וחסר אחריות. אבל בואו לא נספר לציבור, הביורוקרטיה תנצח והמחיר? חיי חיילים. אני נגד מלחמה אבל מלחמה צריכה שתהיה לה מטרה ולנו יש בנק מטרות מתגלגל. הכי ציני? שעד ספטמבר עוד נשב איתם למשא ומתן. והלגיטימציה? מאות מתים. יכולנו לשבת עוד באפריל למשא ומתן במחיר הרבה יותר נמוך. מלחמת ברירה מול משא ומתן של אין ברירה. ואת זה הציבור צורך. 

אין לי ספק שיגיע הרגע שבו נשב למשא ומתן וגם נגיע לרגע בו תהיה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, זה הפתרון האפשרי היחיד. מטריד אותי המחיר בחיי אדם ומטריד אותי מחיר הדמוקרטיה. זה נראה נאיבי כמובן, אבל דמוקרטיה בהכרח נמדדת דווקא בעיתות משבר. זה לא רק השמירה על מוסדות השלטון שהיא אכן חשובה, זו גם השמירה על השיח ופה הלכנו לאיבוד וזה מפחיד. השמאל הפך להיות בוגד - ממתי לאהוב את המדינה שלך ולבקש להפסיק את ההרג זו בגידה? זה אולי לא בקונצנזוס כרגע, אבל בגידה זו לא. כבר חזרתי ואמרתי את זה בהמון פוסטים לאחרונה. לא אלאה אתכם עוד.

לפטריוטיות גוונים רבים, אבל בישראל כרגע יש רק מיינסטרים אחד והוא מסוכן. חובת הנאמנות מסתבר היא להפגין לאומיות וסולידריות וליישר קווים. לקרוא לפיתרון מדיני זה מסתבר לאהוד את החמאס, אף אחד לא מקשיב לך. להביע צער על ילדים מתים הפך לא ראוי. כן רק החמאס אשם בזה שאנחנו הורגים אוכלוסיה, נשטוף את ידינו בסבון רצח-העם-העצמי שהציע בנט בעוד ספין תקשורתי. זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות. זה שצה"ל מנסה לשמור על סטנדרטים של מוסריות זה דבר אחד, זה שהסיטואציה הזו היא בלתי אפשרית זה נכון, לכן מראש לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזו. לאגף את החמאס אפשר רק בדרך אחת - דרך פיתרון מדיני. החמאס מתחזק עם התקיפות שלנו, הוא ייחלש כשהוא יצטרך לקחת אחריות מדינית, לא תהיה לו ברירה אלא לא להקצין. כל דקה שעוברת מקצינה עמדות באזור, ככה זה במלחמה. רק אחריה אפשר לומר שהמחיר לא היה מוצדק ושהיתה דרך אחרת, אבל לדרך הזו אין לובי מספיק חזק כי תעמולה עובדת טוב יותר תחת אש. זה עובד טוב יותר כאן, זה עובד טוב יותר שם. לפלסטיני שמשפחתו נהרגה בהפצצות זה ממש לא משנה אם החמאס הוא האשם, הפצצה היתה ישראלית. האש הזו זורעת רק שנאה, שנאה שהולכת ומתגברת.

גם אם הייתי מסכימה למלחמה - איך היא תסיים את הסכסוך? אם המלחמה היא הדרך, הרי כדי לגמור לחלוטין את החמאס צריך לשטח את עזה. 1.78 מליון עזתים גרים בעזה. מה נעשה איתם? נהרוג את כולם? אם נהרוג את כולם נבצע להלכה ולמעשה רצח עם, כולנו, מימין ומשמאל יודעים שזה בלתי מתקבל על הדעת. קל נורא להיסחף בתוך המלחמה הזו ולראות ב"צדקתה" אך לאן היא תוביל? מה יגרום לה להסתיים? מכיון ששיטוח עזה והקמת קזינו (שלאף או אדלסון דרך אגב?) הוא כנראה בלתי אפשרי, זה מחזיר אותנו שוב לשולחן הדיונים, מה שאומר שאפשר היה לעשות את זה גם בלי מלחמה. זהו הסתיים נאום הבוגדת.

ורק עוד סיפא בשביל הסיפא - תיכננתי בכלל לכתוב על הקאמבק הנפלא של אייל גולן בחסות רני רהב. תנו לו עוד קצת - הכמיהה לזמר מלחמה עוד תביא אותו לשיר בקרב חיילי צה"ל בעזה  ואז יושלם הקאמבק - מי יזכור לו את פרשיית הנערות ממנה לא יצא נקי? הוא שר בעזה - הוא ישראלי אמיתי. זה ממש יפה ופטריוטי שהוא קורא לאמנים המתנגדים למלחמה להחזיר דרכונים ותעודות זהות כי הם לא יהודים ולא ישראלים, כי לשכב עם קטינות זו מצווה שלב יהודי מסוגל להכיל, אבל לא התנגדות למלחמה - עד כאן. באותו הקשר גם ההתבטאות משובבת הלב והשפה העברית של הצל על אורלי וינרמן לשנות את שמה לאנאלי ויינרמן כי יוצא לה קקי מהפה זה מקסים. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי, אבל אנשים כאלה עושים את האהבה הזו לדרך חתחתים. כך או אחרת מחיר המלחמה גבוה דיו, ובכך עלה גם מחיר המשא ומתן. את המחיר החברתי שאנו משלמים היום ועוד נשלם בעתיד - ובכן, זו בהחלט זוועה שלא ברא השטן. כי אחרי שבסוף יהיה שקט מבחוץ, להביא שקט פנימה יהיה קשה הרבה יותר. 

יום שני, 2 בדצמבר 2013

מתחשבנת כמו פולניה טובה

מה שהכי מרגיז אותי זה שאשכרה יש סיכוי שהאיש הזה יבחר שוב. כן, כן, אל תעגלו עיניים, גם אתם וגם אני ידענו שהפוסט הזה בוא יבוא. כן, פוסט פוליטי שני ברציפות בלי עכבות ובלי שום מחשבה שניה, בדיוק כמו שיעשו אלה שיבחרו בו שוב. עזבו רגע דעות של ימין ושמאל, ולא בגלל שזה לא חשוב אלא בגלל שיש כמה נקודות טרום הדיון המהותי בכלל שהייתי רוצה לציין. והיכונו לספוילר - דו"ח ההוצאות לא ייפקד משורות אלה.

בעיני, תפקיד ראש הממשלה הוא תפקיד אחראי, זאת אומרת שיש בן מן האחריות, זאת אומרת שהוא דורש אדם עם כתפיים רחבות (אויש כמה הייתי רוצה לעצור לפאוזה על זוגתו אבל אעצור בעצמי כי זה לא מן העניין). רק שבמקרה הזה רוחב הכתפיים אינו נמדד בסנטימטרים (כמעשה הגברים) אלא ביכולת האמיתית שלו לשאת מדינה שלמה על כתפיו ופה נתניהו נכשל כישלון חרוץ. נתחיל מזה שמצבה של המדינה לא טוב, לא ברמה המקומית-פנימית ולא ברמה הבינלאומית. האחרונה היא קלה מאוד, ההתנצחויות של נתניהו מול אובמה בשאלת איראן וקשיות העורף שמפגינה ישראל לא טובות לנו. המילה האחרונה להיום (בינתיים, אבל אני לא מתחייבת וכמובן מסייגת) היא "לא ארכין ראש בפני העולם" וגם "אני מחויב לביטחון עמי, אני מחויב לעתיד מדינתי, ובניגוד לתקופות העבר, יש לנו קול רם וברור בין האומות ואנחנו נשמיע אותו כדי להתריע בזמן על הסכנה". נתניהו החליט להיות אופוזיציה לנושא איראן, זה הדגל שהוא נושא כבר הרבה זמן והוא לא מתכוון לוותר עליו. בתוך גנון הקבינט, ברור לו שהוא אינו יכול לשאת את נושא ההתנחלויות - בנט כבר תלש את הקופון, לנושא הכלכלה הוא לא רוצה להידרש - לזה הוא ייעד את לפיד. אבל איראן זה נושא טוב, אפשר לנגן שוב ניגוני שואה, להחזיק קאפה עם ציורי פצצה, להבהיל את הציבור ולעשות שרירים. נתניהו הופך מאוד מליצי בכל מה שנוגע לאיראן ומנסה לפרוט על נימי לב של הישרדות העם היהודי. קשיות העורף הפרטיזנית משהו של נתניהו כבר לא מעוררת כבוד, אלא מעלה תהיות רבות לנושא שיקול הדעת הלקוי לנוכח האחריות המתבקשת. כאלוף ספינים, לא ברור לי למה הוא מתעקש להיות קוץ בתחת במקום לעשות את הלא צפוי, להפגין בגרות מתבקשת ולקרוא בעיון את ההסכם ואפילו להשיג השגות אבל כאלה שהן מן העניין לא ממין השואה וכאלה. 

אבל השערוריה החדשה, דוח ההוצאות של משפחת נתניהו הוא באמת הדובדבן העכשווי (לא אוהבת בון-טון) - איך אפשר שלא? ראשית, מתבקש בעיני שמדינת ישראל לא תסבסד את משפחת נתניהו ולמרות תפקידו הרם אין סיבה שהמדינה תתקצב את מעונו הפרטי לבד מההוצאות ההכרחיות שמביא איתן התפקיד לנושא הוצאות הביטחון בדמות מאבטחי השב"כ שנמצאים שם. יש שיטענו שאם ראש הממשלה אינו מהמעמד הגבוה הוא לא יוכל לארח כראוי במעונו הפרטי ועל זה התשובה גבירותיי ורבותיי - המעון הרשמי. הפלא ופלא, מישהו כבר חשב על זה קודם. אם ראש הממשלה בביתו הפרטי מחזיק בבריכה, שיואיל בטובו וישלם את הוצאות המים המתבקשות, כולל היטל הבצורת, מכיסו הפרטי. אני לא צריכה לחשוב פעמיים על סגירת הברז בזמן ההסתבנות אם האזרח הראשון לא נוהג בכבוד במשאב הזה. אם משפחתו משתמשת בטלפונים סלולאריים שיואילו בטובם וישלמו על התענוג מכיסם הפרטי. קוי הטלפון במעון הרשמי כבר משולמים על ידי ולצערי גם גלידת הפיסטוק והוניל כל עוד היא מוזמנת מהמעון הרשמי, בקו קוי המשולם גם הוא על חשבון הבוחר, או מהטלפון הנייד של אחד העוזרים, שאגב גם הוא משולם מכספי הציבור. על הסיבסוד של הציבור את משכנו הרשמי של ראש הממשלה אני בהחלט יכולה להגן. על החריגה מהתקציב הרבה פחות, בטח בשעה שמרבית אזרחי המדינה נאלצים להדק חגורות, אך נתניהו לא רואה את זה כי כל חבריו דווקא מרחיבים את חגורתם עוד ועוד. וזו הנקודה - הנקודה היא שיושב בירושלים ראש ממשלה זחוח ורודף תענוגות, כזה שיודע לחיות את החיים הטובים בעוד הארץ מלאה בטרגדיות כלכליות קטנות ולרגע אחד הוא לא חושב שהוא צריך לתת דוגמא.

ומה יש לו לפריץ להגיד? או טוב ששאלתם כי גם התגובה שלו מעידה על נפילתו של אלוף הספינים - תשובתו הייתה שגם אריק איינשטיין ז"ל אמר שיורדים לחייו של רוה"מ: "נבקש להתחיל את תגובתנו בציטוט מדבריו של אריק איינשטיין ז"ל בראיון לעיתון ידיעות אחרונות בשנת 1998: 'בראש הממשלה נתניהו נוהגים באי צדק נורא. מתעללים בו ואני פשוט מזועזע מעוצמת הזלזול והשנאה שמפגינים כלפיו. עד כמה אפשר למצוץ לו את הדם, עד לאן אפשר ללכת עם הכניסה לחדרי החדרים" באמת? זה הכי טוב שיכולתם להוציא? ציטוט מוצא מהקשרו מלפני 15 שנה? לרדת כל כך נמוך בחסות האבל (שדרך אגב הוא ממש לא קונסנצואלי מסתבר) על אריק איינשטיין? מר נתניהו, זו לא התשובה הנכונה, הרשה לי לתקן את תשובתך - "עם פירסום דו"ח ההוצאות, הבחנתי לצערי שלא בחנתי את המתרחש תחת קורת ביתי בקפדנות הראויה. הנושא ייבחן על ידי בימים הקרובים, ייערכו צמצומים נדרשים ואנו נבחן אילו הוצאות היו צריכות להיות משולמות מכיסנו הפרטי ונפעל לתיקון המצב, אני לוקח את הנושא לאחריותי ומצר שלא עשיתי זאת קודם. בעידן בו מרבית הציבור בישראל נדרש לקיצוצים, בית ראש הממשלה יהיה הראשון לפעול בהתאם. אני מחוויב לביטחון הכלכלי של עמי, אני מחוייב לעתיד מדינתי, ובניגוד לתקופות העבר, יש לי קול רם וברור בין השרים ואני אשמיע אותו...". אבל את זה הוא לא יגיד כי אין ראש ממשלה אחראי ובעל שיעור קומה בירושלים, יש ראש ממשלה עייף וכושל, חולה מאהבה עצמית וחוטא בנהנתנות. 

אבל נתניהו מקפץ ממשבר תדמיתי למשבר תדמיתי והוא בטוח שכל עוד יקרא כמו אחרון המכבים "מי לה' אלי, ואל תשכחו שלא ויתרנו על אפשרות התקיפה באיראן" הכל יהיה בסדר. מהמיטה האוירית היוקרתית, לעלויות הפמליה האדירות של כל טיסה, מתאוות הגלידה היוקרתית לחשבון המים המנופח העומד בסתירה מוחלטת לשנים של שטיפת מוח נוסח חשוב על כל טיפה, הוא מקפץ ביניהן ובקול ניחר ממשיך להוציא יהודים מתים מהכובע כמו קוסם מזדקן וחושב שהאפקט הזה הוא חדשני. ומה שהכי נורא שאחרי כל זה הוא ייבחר שוב. די נמאס לי, אני יכולה להתחשבן פה כמו פולניה בת מאה עוד שעות. המצב פה מייאש, לייאוש הזה יש כתובת. די נתניהו, נמאסת

יום שלישי, 27 באוגוסט 2013

קשר קלוש לתחילת שנת הלימודים

אני אמביוולנטית לגבי קימה לפני חמש בבוקר - מצד אחד עדיין לגמרי חושך ולקום בחושך זה מעט נוגה, אבל תחושת העשייה והעירנות כל כך מתאימה לעודף האנרגיה שכל מה שיוצא זה דיסוננס קוגניטיבי. תוסיפו לזה את הנהמות החייתיות שיוצאות מהמרכזית והקטן ואני לגמרי מרגישה בממד אחר. וכמו איש קדמון שהלך לצייר על קירות המערה, אני חורטת על קירות המערה הוירטואלית שלי... 

בכל מקרה, קמנו בבוקר. התגברתי על הנהמות. המרכזית התרצתה ולבשה מכנסיים וחולצה למרות שהעדיפה להישאר במיטה. הקטן התעורר בשעה ששלפתי אותו ככה מהמיטה וברגע שהצליח להחזיק עפעפיים פתוחים ליותר משנייה התחיל לבכות ולרטון שהבאתי עוגת פרג ולא בראוניס ושהוא מעדיף סנדלים על קרוקס. הגדול רק הרים מדי פעם מבט מצועף מקונסולת המשחקים הניידת. ואני ניסיתי שישימו לב לשמש שמבקיעה קרניים בוהקות בתוך האפלה המתבהרת. מסתבר שדימויים רומנטיים על הבוקר לא עובד עליהם. לא מפתיע, אבל שווה ניסיון. הדרך עברה בשלווה ועם ביטלס וכשהגענו התברר שהקטן בשביתה ועכשיו הוא לא הולך עם הקרוקס שזה במילים אחרות אולטימטום יעיל יותר מכל אולטימטום שארה"ב יכולה להטיל על מדינה אחרת ומצריך פעולה מיידית ונונשאלנטיות כפוייה כדוגמת נשיאת ילד עם עוד שני תיקים כבדים (כי צריך לסחוב הכל, על כל מקרה) וחיוך שאומר לי לא משנה. זורמת.

הגדול היה מאושר, הוא אוהב להיות באור הזרקורים ורק זמזם באושר "שני שוב בטלוויזיה", לא המנטרה שיכולה להרגיע שני זעופי פנים. מזל שהכניסו אותנו לאולפן מהר ואיפשרו לקטן לבזוז ממתקים. התראיינו אצל יואב וגלית בקשת על הבוקר והיה ראיון נעים וזורם. תמיד מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את מה שלשמו באתי. לא נחלצת מהשאלות, ולא מסוגלת לומר: "אני לא חושבת שזו השאלה, אני מניחה שמה שצריך לענות עליו הוא..." ספינים כנראה זה לא אני.

עכשיו כבר חזרנו הביתה, אחרי שעשינו את כל "הסידורים", כמו שיונתן הסביר בתוכנית. ואמאל'ה יש לי יום שלם להעביר עם ילדים ממש עייפים. תחילת שנת לימודים מאושרת לכולנו