כבר תכף אנחנו יוצאים לסיור יום רביעי שלנו, היום נהיה במוזיאון פתח תקווה. אני עוד צריכה לארגן את עצמי ואת הילדים, אוכל לכולם, ספרים ומשחקים לקטן שעדיין לא מתאים להצטרף לשום קבוצת גיל ובמקום זה אני יושבת וכותבת בעוד הזמן פועל לרעתי. אני כותבת כי ישבתי מה שהרגיש כמו נצח בשיחה לא נעימה עם הבכור, כי בעצם זו שיחה שהייתה צריכה להתקיים וגם בעצם לא. כמובן שאסביר - ההורות המודרנית שלי שמנסה לגרום לילדים להבין במקום לקבל, לא מתאימה בכל מצב. כי ילדים הם לא זוגיות, זו מערכת יחסים אחרת לגמרי ולפעמים מסתבר אנחנו פשוט צריכים לקבוע לעצמנו בלי לשתף את הילדים. פשוט להחליט. ההחלטה כבר יוצרת הקלה, החכמה היא להמשיך בקו שאנחנו התווינו לעצמנו. זאת אומרת, אם נעלה את הרזולוציה - נכון שאני בעד שהילדים יבחרו את ארוחת הערב, אבל אחרי שאתמול הגעתי למצב של שלוש ארוחות ערב שונות בשלושה זמנים שונים הבנתי שעברתי איזשהו קו גבול בלתי נראה שהפך אותי מאמא ליברלית ומגניבה לאסקופה נרפסת דקה לפני שהיא נדרסת, או אם תרצו שפחת מטבח. עכשיו מגיע השלב שאני צריכה לבחור - להמשיך או לחדול כי מסתבר מעל לכל ספק סביר שהדרך להגיע לארוחה בריאה ומזינה לכולם לא עוברת דרך ההסכמה של הילדים אלא דרך ההחלטה שלי ושלי בלבד. הבחירה תהיה שלהם - האם לאכול? מתי לאכול? מה לאכול? כל אלה יאפשרו להם חופש בחירה בתוך הגבולות שאינם מעבירים אותי על דעתי. על זה, לדוגמא, אני לא צריכה לדבר, אני צריכה להחליט על זה עצמאית ולתת הסבר אם וכאשר יידרש.
- פאוזה קצרה כדי לדמות את הפסקת הכתיבה -
בינתיים עברו כמה שעות נעימות מאוד, עם סדנאות מצויינות לילדים הגדולים והרבה משחקים וספרים לקטן ולי. מכיון שאת מרבית המשחקים אני משחקת על אוטומט זה אפשר לדברים קצת לחלחל ולהתבהר (אם כי ניתן להתפלסף ולומר שחלחול לא יאפשר התבהרות אבל קחו את זה ככה - הנפש היא מקום מדהים). גם הבכור החל לפתח איזושהיא מחלה וזה לא מותיר לי יותר מדי זמן לכתיבה, בעיקר מכיון שבמסגרת הגבולות החדשים שלי עם עצמי שלי הכרזתי היום, עוד לפני הכרזת המחלה, על ביטול חוק יסוד: מחלה ושזה רשמית אינו בתוקף החל מהיום. כך שאני כנראה אצטרך להוכיח את עצמי לעצמי החל מהיום, אין תירוצים. גבולות, רבותיי, גבולות (שיהיה ברור שרבותיי פונה לגברים ונשים כאחד ואין בו משום פגיעה במהפכה הפמיניסטית או ברגשות קהל הקוראות).
במקרים רבים, כהורה אני מסבירה מה נכון ומצפה שהילדים יבחרו בו. לעיתים אני מבינה מראש שהם לא יעשו את הבחירה הנכונה, אבל בטוחה שאם אני אמשיך בדרך הזו הם בסוף יבחרו נכון ומאמינה שבסופו של דבר דווקא הבחירה בדבר הלא נכון תלמד אותם הרבה יותר. ואם צריך דוגמא - אז נניח להחליט ללבוש חולצה קצרה ביום של גשם - מבחינתי עדיף לתת להם לצאת עם החולצה הקצרה ולקחת איתי מעילון או אפילו לא לקחת כלום ושהם ילמדו על בשרם - זה שווה כל ויכוח בעניין. מבחינתי זה בהחלט רעיון נכון, שמכוון ללמידה ארוכה ומתמשכת והוא באמת טוב ויפה כל עוד הוא לא מורט את העצבים. הכנה פלואידית ומתמשכת של ארוחת ערב אינה עונה על ההגדרה "לא מורט עצבים" ולכן היא נפסלת על הסף מעכשיו. הכרה שלי בגבולות של עצמי היא מתכון חיוני להורות סבלנית. מתיחת הגבולות של עצמך במידה הנכונה מאתגרת אך סטיה קלה ואתה מתדרדר במדרון חלקלק יחד עם כל הכוונות הטובות, ולשם אתה אף פעם לא רוצה להגיע כי הורה חסר אונים מאיים שלא ביודעין על כל העבודה הקשה שהוא עושה כהורה וכמחנך. בקיצור, לרוב ההבנה של הגבולות שלך כהורה חשובה הרבה יותר מהגבולות שאתה מציב לילדיך.
אז זהו, אני צריכה לעשות חושבים לגבי המקומות שבהם עודף הבחירה של הילדים יוצא מהשליטה שלי והופך את כל הרעיון המקורי למיותר. בבואי לשים לעצמי גבולות אני גם בוחרת את קרבותיי, וזה אומר שבתוך הגבול שלי אין קרבות. זה אומר שעלי לעבור על סדר היום שלנו ולהבין איפה המקומות הבעייתיים: אכילה - תזונה וזמני שהייה במטבח (כן, גם לאוהבת מטבח שכמוני לפעמים העשייה האינסופית היא טורח), זמן מסך - הצמדות לגבולות של זמן מסך לילד בלי נזילות, זמן שינה - השעה המקסימלית בה קבילים בעיני ציוצי ילדים גם אם אפם שקוע בספרים, טונים - הגבולות שלי מגדירים יללות כניסיון בלתי אפשרי לדו שיח ולכן ייענו בשתיקה. זהו נראה לי שאלה הארבעה. עכשיו רק צריך לעמוד בהם, אולי זה יותר קל כשאני מצהירה קבל עם ועדה.
ולא, אני לא אנצל את הבמה כדי לרדת כמו כולם על יאיר לפיד, השרפרף והפודיום - פשוט זה גדול מדי למידותיו, אני רק אתלונן שאם כל כמה שאני אוהבת גשם, גשם של אבק יום אחרי אחרי שטיפת האוטו זה קצת מבאס, מזל שאני אוהבת גשם ושגם שאבו בפנים....
- פאוזה קצרה כדי לדמות את הפסקת הכתיבה -
בינתיים עברו כמה שעות נעימות מאוד, עם סדנאות מצויינות לילדים הגדולים והרבה משחקים וספרים לקטן ולי. מכיון שאת מרבית המשחקים אני משחקת על אוטומט זה אפשר לדברים קצת לחלחל ולהתבהר (אם כי ניתן להתפלסף ולומר שחלחול לא יאפשר התבהרות אבל קחו את זה ככה - הנפש היא מקום מדהים). גם הבכור החל לפתח איזושהיא מחלה וזה לא מותיר לי יותר מדי זמן לכתיבה, בעיקר מכיון שבמסגרת הגבולות החדשים שלי עם עצמי שלי הכרזתי היום, עוד לפני הכרזת המחלה, על ביטול חוק יסוד: מחלה ושזה רשמית אינו בתוקף החל מהיום. כך שאני כנראה אצטרך להוכיח את עצמי לעצמי החל מהיום, אין תירוצים. גבולות, רבותיי, גבולות (שיהיה ברור שרבותיי פונה לגברים ונשים כאחד ואין בו משום פגיעה במהפכה הפמיניסטית או ברגשות קהל הקוראות).
במקרים רבים, כהורה אני מסבירה מה נכון ומצפה שהילדים יבחרו בו. לעיתים אני מבינה מראש שהם לא יעשו את הבחירה הנכונה, אבל בטוחה שאם אני אמשיך בדרך הזו הם בסוף יבחרו נכון ומאמינה שבסופו של דבר דווקא הבחירה בדבר הלא נכון תלמד אותם הרבה יותר. ואם צריך דוגמא - אז נניח להחליט ללבוש חולצה קצרה ביום של גשם - מבחינתי עדיף לתת להם לצאת עם החולצה הקצרה ולקחת איתי מעילון או אפילו לא לקחת כלום ושהם ילמדו על בשרם - זה שווה כל ויכוח בעניין. מבחינתי זה בהחלט רעיון נכון, שמכוון ללמידה ארוכה ומתמשכת והוא באמת טוב ויפה כל עוד הוא לא מורט את העצבים. הכנה פלואידית ומתמשכת של ארוחת ערב אינה עונה על ההגדרה "לא מורט עצבים" ולכן היא נפסלת על הסף מעכשיו. הכרה שלי בגבולות של עצמי היא מתכון חיוני להורות סבלנית. מתיחת הגבולות של עצמך במידה הנכונה מאתגרת אך סטיה קלה ואתה מתדרדר במדרון חלקלק יחד עם כל הכוונות הטובות, ולשם אתה אף פעם לא רוצה להגיע כי הורה חסר אונים מאיים שלא ביודעין על כל העבודה הקשה שהוא עושה כהורה וכמחנך. בקיצור, לרוב ההבנה של הגבולות שלך כהורה חשובה הרבה יותר מהגבולות שאתה מציב לילדיך.
אז זהו, אני צריכה לעשות חושבים לגבי המקומות שבהם עודף הבחירה של הילדים יוצא מהשליטה שלי והופך את כל הרעיון המקורי למיותר. בבואי לשים לעצמי גבולות אני גם בוחרת את קרבותיי, וזה אומר שבתוך הגבול שלי אין קרבות. זה אומר שעלי לעבור על סדר היום שלנו ולהבין איפה המקומות הבעייתיים: אכילה - תזונה וזמני שהייה במטבח (כן, גם לאוהבת מטבח שכמוני לפעמים העשייה האינסופית היא טורח), זמן מסך - הצמדות לגבולות של זמן מסך לילד בלי נזילות, זמן שינה - השעה המקסימלית בה קבילים בעיני ציוצי ילדים גם אם אפם שקוע בספרים, טונים - הגבולות שלי מגדירים יללות כניסיון בלתי אפשרי לדו שיח ולכן ייענו בשתיקה. זהו נראה לי שאלה הארבעה. עכשיו רק צריך לעמוד בהם, אולי זה יותר קל כשאני מצהירה קבל עם ועדה.
ולא, אני לא אנצל את הבמה כדי לרדת כמו כולם על יאיר לפיד, השרפרף והפודיום - פשוט זה גדול מדי למידותיו, אני רק אתלונן שאם כל כמה שאני אוהבת גשם, גשם של אבק יום אחרי אחרי שטיפת האוטו זה קצת מבאס, מזל שאני אוהבת גשם ושגם שאבו בפנים....
