דמוקרטיה מתחילה בחינוך

לינקולן פעם אמר שהפילוסופיה שבכיתת הלימוד היום, היא הפילוסופיה של הפוליטיקאים של מחר. זה כל כך מדוייק שזה עומד בפני עצמו ללא הסברים וללא תוספות. אלא שאני מעולם לא התיימרתי להיות אדם שיכול להסתפק במילים של אחרים ואני לא מתכוונת להתחיל עכשיו. 

מהי הפילוסופיה אליה מכוון לינקולן? הוא מדבר על מושגי היסוד - מוסר, הכרה, מחשבה, היגיון, על הבסיס שמקורו בהבנת הבעיה, חשיפתה הביקורתית, הבניה של טיעונים, יצירת יכולת שיפוט והערכה. אלה הם הנדבכים עליהם אחר כך מבוסס כל חומר לימודי אחר, אם זה ספרות, מתמטיקה, היסטוריה, פיזיקה, ביולוגיה, אומנות או תנ"ך. ולא סתם הוא מכוון אל היסודות, אלו הכישורים אותם צריכים להקנות לילדים וזה נכון, ובכן, מאז ומעולם. ילד שלומד לחשוב, להטיל ספק, לבנות טיעון, להגיע למסקנות ולהשתמש בכוח השיפוט, ישכיל לעשות זאת בכל תחום ידע אליו ימשך. לו בתי הספר היו מקיימים את המטרה הזו, החברה היתה יוצאת נשכרת. 

זה לא סוד שבתי הספר הם סוכני הסוציאליזציה יעילים ביותר, 12 שנים פורמטיביות שמטרתן הלכה למעשה להכשיר את אזרחי העתיד של המדינה, המותאמות מצוין לשלב ההתפתחותי של הילד ומטרתן אחת - ליצר חברה עד כמה שיותר הומוגנית. תפקידם העיקרי של בתי הספר הוא לתת בידי הילדים את ארגז הכלים לצאת לחיים עצמאיים. והחיים עצמם הם לא איראן ולא הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הם גם לא משבר דיור. החיים עצמם  אלה הם קודם כל היסודות הבסיסיים של האדם על כל תפקידיו, כאדם פרטי, כחייל, כסטודנט, כעובד, כחבר בקהילה, כבן זוג, כהורה - האדם על כל היבטיו. ועם זאת כמה מעט מקדישים בתי הספר לנקודה זו? מעט מדי אם בכלל. חשיבה הומניסטית שכזו כמעט בכלל לא נספרת.

יש המון סיבות למצב הזה, חלקן אובייקטיביות וחלקן לא, אבל הסיבה העיקרית היא שזה לא בראש סדר העדיפויות. בעיני קובעי המדיניות חשוב יותר להטמיע ערכים ישראלים ויהודיים, כי לצאת לסיורי מורשת זה חשוב יותר מההבנה של מהי דמוקרטיה. ידע אוניברסלי? ובכן - זו פריבלגיה. אלא שזו לא פריבליגיה כי ככל שנצמצם את מרחבי הידע של הילדים שלנו, ככה אנו מצמצמים את היכולת שלהם להתמודד עם העתיד. סיורי מורשת צריכים להתפס כפריבילגיה כי דור שגדל בלי הבנה בסיסית של דמוקרטיה ולא כעיקרון בו "הרוב שולט" אלא מתוך עקרון השמירה על זכויות המיעוט לא יוכל גם לשמור על המורשת. 

השורה התחתונה היא שיוצאים מבתי הספר ילדים שעיקר ההבנה שלהם בנושא דמוקרטיה ומדינת ישראל מסתכם בסיסמאות שאין ביכולתן ממש להסביר את הם חיים לאורם ללא טיפת ספקנות וזה אולי מצליח לעבור את סף הספקנות בגלל הרצון הכל כך ישראלי לגדל חיילים מסורים הנאמנים למדינתם. אלא שהנאמנות בישראל נמדדת במידת הקבלה שלך את דף המסרים ולא ביכולת חשיבה עצמאית. זה תופעה לא בריאה לא בתקופה שהם חיילים ולא בתקופה שהם פושטים את המדים והופכים לאזרחים. אהבה למדינה צריכה להגיע מתוך רציונל ולהתחזק מתוך אתוס, אך היא אינה יכולה להיות מבוססת נרטיב חד צדדי והיא חייבת להיעשות מתוך ראיה רחבה של ערכים ומוסר והגבוהים יותר מכל ערך אחר והם מצדיקים, אם נשמרים, ערכים אחרים, לאומיים יותר.

להיות אזרח טוב משמעו לרצות להפוך את החברה שבה אתה חי לצודקת יותר, לטובה יותר, לכזו שיש בה עתיד והווה והם חשובים יותר מעבר כזה או אחר. אדם אוהב באמת לא כאשר הוא בטוח שהכל טוב אצל מושא אהבתו, אלא דווקא בשעה שבה הוא רואה את כל הפגמים ואוהב עוד יותר גם בגללם. אהבה אינה אבדן כוח השיפוט, להפך הוא לשפוט אבל לא להתייאש ולהאמין בשינוי. לגדל ילדים להגיד שואה, צה"ל, אלוהים ומדינת ישראל רק מקבע ילדים לתוך דפוס חשיבה מסוים שלא מצריך טיפת מחשבה. בלי טיפת מחשבה מדינה לא יכולה להתקדם. לאהוב את ישראל משמעו להפסיק את שטיפת המוח שמתחילה בבתי הספר. כי הדמוקרטיה מתחילה שם

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

מכתב לחבר ימני, או אולי רק מתון זה לא משנה

זה כבר כמה חודשים שמערכת היחסים שלנו הולכת ומתקלקלת, אני יודעת בשנה האחרונה הפכתי יותר ויותר אקטיבית פוליטית. כבר כמעט שנה אני כותבת, בהתחלה הייתי מעצבנת אותך מדי פעם, עכשיו אני מעצבנת אותך כל הזמן. כל עוד הייתי בבועה שלי, ולא הייתי פעילה במיוחד יכולנו לנתב את השיחות שלנו למקומות אחרים. כשכתבתי על פוליטיקה, על ייהוד המדינה, שבעיני היא סכנה, על ספינים, כלכלה, חינוך וחברה, יכולת להתווכח איתי מעט והיינו ממשיכים הלאה. להתעצבן אבל להמשיך, פשוט כי קודם כל היינו חברים. אבל דעותיי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהר מאוד תוייגו על ידך כקיצוניות. המשכת לקרוא אותי ולהתעצבן בשקט. בשקט כי גם צימצמת נוכחות למינימום. 

שלושת השבועות האחרונים של מבצע צוק איתן הם בגדר הקש ששבר את גב הגמל. מסתבר שהחברות שלנו לא היתה באמת גמל אחרת אני מניחה שהיא יכלה לשאת משקל רב יותר ולהתמודד גם עם תנאים קיצוניים. בעיני חברות אמיתית מתקיימת בגלל מה שאני כאדם ומי שאתה כאדם, לא בשל דעות פוליטיות. כן דעות פוליטיות הן במידה רבה מעוצבות על ידי מי שאנחנו כי הן חלק מסך הערכים שאנחנו מאמינים בהם, אך הן לא מה שמכתיבות את מערכת היחסים. או שמא אני טועה והן כן.

אני מסכימה איתך, הגענו במידה רבה לדרך ללא מוצא. אני לא חושבת שזה בהכרח עזה, עזה היתה גורם מחשף. מסתבר שכל התפיסה שלנו של מהי דמוקרטיה היא אחרת לחלוטין. בעוד אתה מסתפק בדמוקרטיה הישראלית כמו שהיא עכשיו, בעיני זו דמוקרטיה על כרעי תרנגולת שזקוקה לתמ"א 38 דחוף. אתה יכול להביא דוגמאות ממקומות אחרים, זו לא הנקודה, הנקודה היא איך אתה מגדיר דמוקרטיה ולא איך אנחנו בהשוואה לאחרים. דמוקרטיה זה לא עניין של מספרים והשוואות, היא עניין של ערכים ברורים. כששר החוץ קורא לחרם על אזרחים ערבים זה ממש לא משנה לי שבצרפת אי אפשר ללכת עם כיפה או חיג'אב. כשיש בארץ מעצר מנהלי והוא מיושם בלי גבולות, כן כולל על מתנחלים, זה נראה לי לא דמוקרטי. כשלא נותנים לחשודים ברצח, כן גם אם ברצח של מוחמד אבו ח'דיר, לראות עורך דין זה נראה לי לא דמוקרטי. דמוקרטיה זו ההגנה על המיעוט, דמוקרטיה הא זכויות אדם וכן זה גם עניין של הפרדת דת ממדינה גם במדינה היהודית. לכן אני בעד הבעת עמדה ואני מסוגלת להכיל, אני יכולה לא לקבל אבל אני חייבת להכיל.

בעוד אתה מאמין שיש תקופות של סולידריות, אני מאמינה שאסור לה לסולידריות להשתיק את קולות הביקורת כי הביקורת אין בה משום החלשה. אם תשאל אותי מה חשוב יותר סולידריות או דמוקרטיה, זה רק אומר שאינך מכיר אותי כי בעיני הדמוקרטיה חשובה יותר. אבל מבחינתך אנחנו חיים בדמוקרטיה ומבחינתי אנחנו חיים בדמוקרטיה טעונת שיפור. כששר האוצר קורא להפסיק מנוי של עיתון בישראל, אתה יכול לקבל את זה בשם הסולידריות ואילו אני לא אקבל את זה בשם הדמוקרטיה. כי בשם הדמוקרטיה ובשם האהבה לארץ, עיתון ישראלי לא צריך לגסוס כי האמירות שלו לא מוצאות חן. ספר לעובדי העיתון אם יפוטרו שהם פוטרו בשם הסולידריות. דמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט ולהבטיח זכויות אדם, לא נקודתית אלא באופן גורף. אתה עסוק בלהשוות אותנו למדינות אחרות, אני מנסה להאמין שאין צורך בצידוקים ממדינות אחרות, יש ערכים שהם אבסולטיים ואחריהם אני הולכת ולא ממש משנה לי אם יש מדינות שהלכו בשביל הזה קודם.

אני לא בעד החמאס, לא הפכתי לדוברת החמאס, אני לא חושבת שבגלל שאני מתנגדת למבצע הצבאי (אפשר כבר לקרוא לו מלחמה?) הפכתי לאוהבת חמאס. אני לא מאמינה שאני בכלל צריכה להסביר את זה, אין לי קונפליקט איתך בנושא הזה - אני לא חושבת שאנשי החמאס הם קופידונים קטנטנים וחביבים שעושים חשק ללטף. זו לא הנקודה ועצם העובדה שזה מועלה נגדי מעורר בי גיחוך. זה כמו שאאשים כל איש ימין ברצון להגלות שמאלנים או להוקיעם בכיכר העיר. אני לא עובדת ככה. זה שיש לי ביקורת לא הופך אותי לאוהבת חמאס ושונאת ישראל, אם כבר בעיני זה רק הופך אותי לאוהבת ישראל כי אהבה איננה עיוורת, אהבה היא לאהוב על אף הפגמים ולא להאדיר רק את היתרונות. אני לא מרגישה שכל פעם שיש לי ביקורת, היא צריכה להיפתח בדברי שבח והלל על מה שקורה כאן למען הסר כל ספק. אין עלי חובת נאמנות, הנאמנות שלי נמדדת בזה שאני כאן ולא הולכת למרות הקושי.

אני לא אוהבת את ישראל פחות ממך, זו גם לא תחרות או בחינה. אני אוהבת את ישראל בדרכי שלי והעובדה שאני בוחרת כל יום לחיות כאן היא העדות לכך. עצם העובדה שאתה מעמיד את זה כשאלה היא עלבון. אני גם לא שונאת אנשי ימין, בכלל לא, זה לא אומר שאני אוהבת אותם אבל אני מכירה בקיומם ובזכותם לחשוב אחרת ממני, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה להצטדק? אני לא מבקשת מהם צידוקים. אתה חושב שהגישה שלי מתנשאת, אני בטוחה שזו פרשנות שלך. זו הדרך להצדיק לעצמך את העובדה שסדר העדיפויות שלי שונה. כי מי שלא מפגין עכשיו סולידריות בזמנים קשים ונתלה בעקרונות של צדק ומוסר הוא בהכרח מתנשא כי אין סיבה לדרוש מוסריות גבוהה יותר כאשר יורים עלינו טילים. 

אתה צועק עלי בגלל שלדעתך הפלסטינים מחנכים את ילדיהם לשנאה, כי ספרי הלימוד שלהם מלאי שנאה לישראל וכשאני אומרת משהו על ספרי הלימוד שלנו המלאים בנרטיבים ואתוסים מכוננים או מעירה על תמונות של ילדים יהודים-ישראלים הדורשים נקמה אתה מסביר לי שזה לא אותו דבר. אולי זה לא אותו דבר אבל זה קיים גם אצלנו. מלחמות ימשיכו להעמיק את זה בשני הצדדים, מלחמות הן מנת חלקנו, חלקן מבחירה וחלקן לא, כבר 66 שנים. אתה מסביר שאם אני אוהבת את ישראל אני צריכה לגנות את הפלסטינים, אני מאמינה שאני צריכה להסתכל עלינו לא רק כי הפוסל במומו פוסל אלא כי אני יכולה לצפות רק מעצמי. כשילדים גדלים במערכת חינוך שמסבירה רק נרטיבים חד צדדיים ולא מחנכת לערכים אוניברסליים מה שנקבל זה יותר ויותר עשבים שוטים. אולי בורים זו המילה. אנשים שבטוחים שישראל היא הדוגמא האבסוליטית לדמוקרטיה ומוסר, אנשים חסרי יכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב, להיות מושפעים מערכים אוניברסליים. לאט לאט הדורות שיגדלו פה יגדלו תחת ההנחה ש"יהודי זה הכי, אחי" וזה לא העתיד שאני רוצה לילדיי. אני רוצה שהם יהיו חלק מהאנושות ולא יאמינו שהם העם הנבחר, העם הנבחר זה לגזור עליהם דין רודף ונרדף לכל החיים.

אתה מסביר לי שהחמאס הוא איום קיומי, בעיני ישראל שרירה וקיימת והאיום הקיומי גדל פה בתוכנו. אתה מטיח בי כינויים שונים - מקשיבה לא עונה. "נאיבית" - אבל הנאיבי הוא אתה. זה שמאמין שככה נוכל להמשיך ולא מבין שככה אנחנו לא נוכל להאריך ולחיות פה. "אוטואנטישמית" - נו באמת? זה נראה לך? זו דמגוגיה בגרוש שנשמעת מתחכמת ואני לא חושבת שאני צריכה להידרש לזה בכלל. "את רוצה להגיד לי שהחמאס צודק?" - אני לא רוצה לומר כלום על החמאס ואני לא בודקת בכלל מי צודק. ממה אני מונעת? מזה שאין פה צדק אבסולוטי, אבל אני צריכה להתרכז במה שאני רוצה. ומה אני רוצה? אני רוצה שלילדים שלי יהיה פה עתיד ובשביל זה צריך להפסיק את מעגל הדמים ולהתחיל להפנות משאבים לשקם פה את הריסותיה של החברה ושל מדיניות של שנים שמתקצבת את מה שלא נכון. "אבל לדמוקרטיה יש גבולות" - זהו, אין לי מה לומר, אם הטיעון שלך הוא שלדמוקרטיה יש גבולות בהבעת דעה, מה אתה רוצה שאומר?

אם נמשיך במבצע לא ברור לי מה זה ייתן מבחינת החמאס, יש לי תחושה קשה שאת מה שקורה בחברה הישראלית זה כבר לא יעצור. אתה מזועזע מזה שיש אנשים שמאיימים על חיי, אני כבר לא, בסופו של דבר הם יאיימו על חיי כולנו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה ואנחנו לא ממש רוצים לשמוע. כדי לקיים פה מדינה שתחזיק מעמד צריך קצת יותר מהבטחה אלוהית, אתוס מלחמות והליך דמוקרטי בסיסי. אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא. לצערי, ולא מתוך התנשאות כפי שאתה נוטה לחשוב, ההיסטוריה הוכיחה שזו הדרך. אתה מדבר אלי בקלישאות, אז הנה אחת בשבילך - על דפי ההיסטוריה הכתובת כבר מזמן על הקיר. כשיגיע היום והוא יגיע, אני לא אחכך את ידיי בהנאה ואומר שאמרתי לך, כי בניגוד לעכברים, אני מהספינה הזו לא בורחת. הקרע הזה שביננו, היה כנראה בלתי נמנע. אתה אולי ויתרת, אבל אני נשארתי איתך, אגב, לזה אתה מוזמן לקרוא סולידריות. 

* למרות כל האמור, הסיפור אינו מבוסס על דמות אמיתית אחת, אלא על הרבה דמויות, יודעי דבר לא יוכלו לזהות מבניהן את עצמם. לצערי, כל השאר אמיתי בהחלט. מוקדש לכל חבריי האמיצים שמשמיעים את קולם מדי יום ומאמינים כמוני שהמאבק על דמותה של ישראל הוא לא עקר, גם אם הוא מרגיש ככה לפעמים.

במקום בו שורפים ספרים, יישרפו בני אדם. אופס. כבר מותר להשוות?

מוצאי שבת. הילדים חזרו ממסיבת יומולדת בבריכה, מאושרים. אם לשפוט על פי מצב הבועה הכל טוב. הנה אני מכינה מנת גלידה לכל ילד, בנהזוג עובד, אני שוב קצת כותבת, תכף נכין דברים למסיבה שתהיה אצלנו בשבת הבאה. בחוץ יוקד אובייקטיבית וללא שום כוונה סמויה, מהפארק עולה רעש של מסיבת יומולדת. עיר פרברים ישראלית מצויה. אבל כמו בכל סרט אימה טוב אלה הם פני הדברים במיקרו וזה שהמיקרו הוא טוב, לא אומר שהמקרו לא מאיים לפרוץ פנימה.

נכנסת לרשת ותחושה קשה של ייאוש מפעמת, זה כבר לא משנה מי התחיל בשריפה כל עוד היא לא באמת מטופלת.

רקטות נוחתות בדרום הארץ, צה"ל תוקף ברצועה. תהיה רגיעה? לא תהיה? ניכנס בחמאס? נהיה מאופקים?

מהומות בירושלים, במשולש ואפילו בנצרת. שר החוץ, נאמן לסלוגן הנאמנות שלו טוען שמקומם של הפורעים לא בישראל ומסמן שוב את המגזר הערבי כולו. תמונות של ילדים עם פרצופים נפוחים ממכות מעשי ידי חיילים/שוטרים. תמונות של שוטרים חבולים. במרכז ביג בפרדס חנה מנסים קומץ של אנשים להגן על עובדים ערבים מפני מתפרעים יהודים, אבנים נזרקות, אלימות ברחובות, אלימות גם ברשת.

ועוד לא התחלתי לדבר על צווי איסור פירסום - וזה די ברור למה כי רוצים שלא נדע - ציבור שלם תחת מסך של בערות ומנהיגות שאי אפשר לסמוך עליה - זה מתכון רע מאוד. ומה שהכי גרוע זה שכולם יודעים שכל צו פירסום דינו להתפוצץ ושבסוף כולם ידעו, צו פירסום הפך למכסה טפח ומגלה טפחיים. אלון חסן מאיים בפייסבוק? פחחח, עוד לא התחלתי לדבר על כל המאפיות שמבצבצות להן, שכולם יודעים עליהן ולכולם זה ברור ואף אחד לא ממש ישלם את המחיר, לפחות לא מי שבאמת אמור. ישלמו שלמונים, זה מה שישלמו ויעשו כאילו מנקים את האורוות. הדבר היחיד המשותף זה צחנת החרא שעולה מין האורוות בין אם מנקים אותן ובין אם לאו.

נכנסת לאוטומט, יציאה לגינה, משחקים, ארוחת ערב, נוהל מקלחות, ספרים. מטביעה את עצמי בתוך המוכר, השגרתי, היפה. אבל אני לא יכולה. התחושה שהציבור מוכן שילעיט אותו בדמגוגיה קפצה עוד שלב. מרדימה את הילדים, מלטפת מרגיעה ובלב חושבת למה להישאר כאן כשברור שאפסה התקווה. איזה עתיד נשאר להם כאן? מדהים שכל הרציונאלי אומר לברוח ורק הרגש מבקש להישאר ולהילחם על מה שעוד יכול להיות פה.

המחשבות מתרוצצות לי במוח כמו עכבר מורעל ורע לי נורא. מפסיקה לכתוב, יש משחק של הולנד.

יום ראשון בבוקר. המוח שלי מנסה להתעלם ולהתרכז בכאן ובעכשיו, באושר מבפנים, אבל הרעה החולה הזו שהתסמינים שלה הופיעו כבר מזמן לא מתכוונת להיעלם. 

קחו לדוגמא את הדרך בה מוצג רצח מוחמד אבו חאדר, אין לו שם, זה הנער משועפט, דמיינו לכם, חלילה, את שלי דדון ז"ל מאבדת את שמה לטובת "הבחורה מעפולה". השבוע הזה שהיה שבוע של ויכוחים פוליטיים אינסופיים, נטען נגדי שאת הרוצחים היהודים המועטים שהיו בהיסטוריה (ע"ע ברוך גולדשטיין או יגאל עמיר) כולנו זוכרים כי היו מעטים ואילו שמות של רוצחים פלסטיניים אנחנו לא זוכרים כי היו כה רבים. הנה לכם השפעתה של התעמולה שאנחנו כל העת נתונים לה - בשלושת השבועות האחרונים נהרגו 8 פלסטינים שלא היו קשורים לחטיפה, 7 מהם על ידי כוחות הביטחון, את שמם לא נכיר אף פעם כי הרי זה במסגרת פעילות צה"ל ואם זה במסגרת פעילות צה"ל הרי שמותם הוא רק נזק היקפי. זה לא משנה שהם נפגעו בראשם או בחזה כתוצאה מצליפה מדוייקת כי זה חלק מפעולה והפעולה הלא לגיטימית ולכן אין צורך לחקור. גם את "שני הנערים מביתוניא" רצחו בדם קר וללא שום סיבה, אבל גם זה תחת חקירה וגם פה לא נשמע את שם הרוצח וגם לא נקרא לו רוצח, ככה זה בהיסטוריה הישראלית, מצדיקים את עצמנו ורואים רק את אשמת האחר.

הורים מצטלמים עם פעוטות והכיתוב "עם ישראל דורש נקמה"? ילדות מחייכות עם הכיתוב "לשנוא ערבים זו לא גזענות זה ערכים"? אה, אלו מעטים, תראו את הפלסטינים - מחנכים את ילדיהם לשנוא. ילדי התנחלויות הולכים לקיטנה צבאית? מצטלמים עם שכפ"צ ונשק? מיעוט זניח - "הי תראו את הפלסטינים שמלבישים ילדים כמו שאהידים". ככה זה כשאנחנו לא רואים את עצמנו, כי הרי הצדק עימנו ואנחנו העם הנבחר. אבל אלה כבר לא עשבים שוטים, זה מיעוט שהולך ומתחזק, זה מיעוט שמיוצג בקואליציה זה מיעוט שצורח שאנחנו לא נפחד ומרגיש את הרוח הגבית של בנט וליברמן ויודע שאין לו מה לחשוש. כי כשערבים מתפרעים יש מעצרים, כשיהודים מתפרעים? ובכן יש פיזור וחיפוש אחר חשודים.

וזכויות אדם?  מסתכלת על הבלוג שלי ורואה שבשנה הזו (טוב 11 חודשים האלה, בכל זאת דייקנות יקית), כמו נביא זעם, אני עומדת ליד שער מבודד מאוד וצועקת על כל העוברים ושבים שפוטרים אותי במבט מרחם משל הייתי מטורפת אומללה וצועקת על זכויות אדם ושיח דמוקרטי. מרבית האנשים שמדברים איתי, למעט אקטיביסטים כמוני (המכונים רדיקאלים בחברה המתוקנת שלנו) מסבירים לי שישראל היא דמוקרטיה. דמוקרטיה, קוראים יקרים, היא לא עניין של פרוצדורה, היא קודם כל עניין מהותי, אבל המהותי כבר נזנח כאן מזמן, והפרוצידוראלי? ובכן, כצפוי הוא הולך ומצטמצם. ודווקא פה אפתיע אתכם עם דוגמא אחרת - נעצרו היום חשודים ברצח הנורא של מוחמד אבו-חאדר, הילד שנחטף, חטף מכות, אולץ לשתות בנזין ונשרף חיים (קשה לכם לקרוא את זה? גם לי) ומה המשטרה עושה? לא מאפשרת להם לראות עורך דין. הא לכם, זו פגיעה בזכויות דמוקרטיות והליך תקין, המשטרה שלנו יודעת שהיא יכולה לעשות את זה, לכוחות הביטחון יש שנים של ניסיון. אמרנו שמה שמתחיל באחר ממשיך בנו. הנה זה כאן. זכויות אדם בישראל זה חארטה בארטה וגם כבוד האדם וגם קדושת החיים. זה מתחיל להתפוץ לנו בפנים וזה רק ההתחלה של החרא שפוגעת במאוורר.

ב- 10 במאי קם עמוס עוז ובמדינה בה אסור להשוות, השווה גם השווה, מיד אחרי קמו קבוצות שהציעו לשרוף את ספריו. כבר ב- 1820 אמר היינריך היינה "זה היה רק משחק מקדים, במקום בו שורפים ספרים, ישרפו גם בני אדם". כן, כבר סגרנו את פינת האסור להשוות. אבל הנה קחו הנער שיש לו שם, קחו את האדם הצעיר מוחמד אבו חאדר ותזכירו לי שוב שאסור להשוות. תגידו שזה קומץ, תגידו שזו הסלמה רגעית. אני כבר לא קונה את זה. 11 חודשים מסבירים לי שאני כותבת נבואות זעם ושום דבר פה לא כזה נורא והכל נורא שולי ובתכל'ס כל העם הזה אחר. זה אולי עדיין ככה עכשיו, תנו לזה עוד כמה שנים, הפרופרציות ישתנו ודי מהר.

חנוך לוין אמר שבישראל יש שלוש עונות "חורף, קיץ ומלחמה" אבל זה לא נכון, יש רק שתי עונות והמלחמה היא מצב נתון. אנחנו מקבלים את זה כי "אין ברירה", אבל יש ברירה, כולנו יודעים שיש, היא רק דורשת מאיתנו לדרוש מהממשלה שלנו לבחור בה. בעצם, צריך לדרוש להחליף ממשלה. בישראל הממשלה מבינה רק בכסף, אם 160,000 זה הסכום לסגור תיק, כמה עולה כאן לסגור ממשלה?

פוסט קצר לנושא חינוך בעל כותרת יבשושית במיוחד

אמרנו משרד החינוך או לא אמרנו? לדעתי סיכמנו שכן. אני יודעת שכמחנכת בחינוך ביתי אני מראש נתפסית כאנטי מערכת. וכבר אמרתי בעבר שבתחילה באמת בחרנו בחינוך ביתי כי המערכת לא מצאה חן בעיננו והרגשנו שילדינו יצאו נשכרים אם כף רגלם לא תדרוך שם. תמיד יהיו ילדים שיעברו את המערכת הזו בסדר גמור ויצאו ממנה ללא נזקים חמורים, מעטים אולי אף יצאו נשכרים, אבל ביננו, אם אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר, איך יתכן את המקום בו הם מבלים את מרבית שעות העירות שלהם אנחנו רואים כרע במיעוטו? זה שכמעט כולם עושים את זה זה לא מספיק טוב, זה שצריך סידור לילדים אני יכולה להבין, גם השיקולים הכלכליים נהירים לי ובכל זאת לילדים שלנו מגיע יותר. 

אנחנו רוצים שהילדים יגדלו ויעסקו במשהו שהם אוהבים, אנחנו מאחלים לילדים שלנו שהם יהיו הם עצמם וחוזרים ואומרים להם עד כמה אנחנו אוהבים אותם כמו שהם ובכל זאת שולחים אותם למוסד תעשייתי, בו הם נדרשים להיות כמו כולם - זה לא קצת מוזר? איך ילד יכול לקבל את תשומת הלב הראויה בכיתה עם עוד 41 תלמידים ואיש צוות אחד? במצב כזה רוב הסיכויים שיש להם זה להיבלע. אם הילד תלמיד טוב - הכל בסדר, אם הוא מפריע - נטפל בו, אם הוא לא קשוב - נסממם אותו, אם הוא לא מתאים לבית הספר - נוציא אותו, ואם הוא ממוצע ולא מתבלט - פשוט נתעלם ממנו. לא יודעת מה אתכם, לי זה לא נראה נכון.

אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אזרחים בוגרים ותבוניים ובעלי ידע (לפחות בסיסי) - בית הספר מצמצם את הידע בעידן בו כל הידע האפשרי בערך אצור תחת אצבעות ידיהם, בית הספר לא מלמד דבר על החיים האמיתיים (אולי לבד מכוחו המשכר של העדר), אין שיעורי כלכלה, אין שיעורי פילוסופיה, אין לימודי קבלת החלטות, הם לא יודעים לעמוד ברשות עצמם, לא מבינים כלכלה מדינית, לא מבינים בחשבונות בנק, ריביות, משכנתאות, איזון חשבונות, צרכנות נבונה, חלוקת משאבים, פעילויות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות ועוד ועוד. הם יוצאים עם ידע כזה או אחר על דברים מאוד מצומצמים וגם אותו עקב צורת הלימוד חסרת המשמעות הם נוטים לשכוח מיד עם תום הבחינה הרלוונטית. אכן מוסד להקניית ידע - אין ספק.

אנחנו רוצים שהם יבינו את המושג דמוקרטיה אך מכניסים אותם למוסד בו השפה היא שפה עריצה ושרירותית. אין להם יכולת השפעה על תוכן הדברים, אין להם השפעה על מה ילמדו, יכולת הבחירה שלהם שואפת לאפס. הם לומדים על דמוקרטיה בצורה מצמצמת ועל כל נושאי היום משתדלים המורים לא להתעכב כי הם נפיצים ואת גבולות השיח מצמצמים. מהי דמוקרטיה? בעיני יוצאי המערכת דמוקרטיה היא שלטון הרוב, הבעיה היא שהם לא מבינים שדמוקרטיה היא שמירה על זכויות המיעוט. אבל מי חושב על המיעוט כשהוא חונך במתכונת של עדר?

אנחנו רוצים שהם ילמדו ערכים, איזו יופי של סיסמא. איזה ערכים? כמדינה דמוקרטית ויהודית אנחנו אכן מצליחים להנחיל ערכים של מסורת ודת, בעיקר כזו שלא מכבדת זרמים אחרים וברור שלא דתות אחרות. מערכת החינוך מצליחה לגדל ילדים על ברכי הדת היהודית, גם בפירוש חילוני, אך כושלת בהנחלת הדמוקרטיה (הבעיה היא שזה בא לידי ביטוי חברתי והמחיר הוא גבוה ואקספוננציאלי). שוויון מגדרי? לא בטוחה שמצליח לנו כי איכשהו הם יוצאים בתחושה שבנות מהממות ובנים הם גבר -גבר או סתם הומו (סתכלו שניה על הפרסומת כאן, נכון שהיא לא של משרד החינוך אבל זו בדיוק האוירה - אין ספק מודרנה ורק תעיזו לקנות ורוד לילד שלכם). ביטוי מיני? כן המון סבלנות יש בבתי הספר בהנחה שכולם סטרייטים. קבלת האחר? עוד סיסמא נבובה שבעיקר גורמת לילדים שהם אחר להרגיש עוד יותר אחר.

כישורים חברתיים? כן, ברור. מי שמקובל הוא סבבה, מי שלא לומד על בשרו להיות לבד בתוך כל הביחד שמסביב. אלימות פיזית, נפשית ומילולית. זמן הפסקה יכול להביא ילד לתחושה של טרף ניצוד בעידן המוזוזיאקון בו טי-רקסים נמצאים בכל מקום והם רעבים. 

המערכת היא מאוד נוחה למצטיינים וללא מתבלטים. השתתפתי השבוע בדיון ב- facebook על אימרות אומללות של מורים. מודה, הייתי תלמידה מצטיינת לא היו לי בעיות בתוך המערכת, למדתי מצוין את כל הטריקים כדי לעבור אותה בשלום ולא לצאת נשכרת במיוחד. לקחתי איתי בעיקר השפעה של שניים-שלושה מורים שהיו קודם כל בני אדם ואני זוכרת לא רק את החומר שהם לימדו אלא בעיקר את הערכים שהיו חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם. אבל אני גם זוכרת את המורה שהסבירה לי שזה שאני יודעת חומר לא אומר שאני צריכה לתקן אותה גם אם היא טועה (!) והסבירה שאני קוראת יותר מדי - למזלי היא לא עשתה עלי רושם, רק הוכיחה לי שאני צריכה להמשיך בדרכי. אבל קראתי כל כך הרבה הערות של מורים שהיו מבזות, משפילות ומכאיבות בצורה יוצאת דופן. 

מערכת החינוך היא מערכת אלימה - האלימות מתקיימת בה באופן סמוי וגלוי והיא נחלת כל מרכיביה - התלמידים, צוות ההוראה, ההורים והחברה כולה. יש שתי שפות שלומד התלמיד במערכת על בורין - שפת היהדות ושפת הרוב ושתיהן לא ממש רלוונטיות בעולם האמיתי. וכן, העברית לא נוספה למניין השפות שהם דוברים בצורה תקינה במודע.

לא יודעת מה איתכם, אבל כשאיתי מתחילים בדיון על חינוך ביתי מול מערכת, אני קודם כל רואה כמה מקום יש לילדי לגדול, לפתח את מה שמעניין אותם, להבין את העולם, ללמוד סבלנות, לקיים נתינה, לקחת אחריות, לספוג רשמים, לקחת את הזמן, ללמוד משמעת עצמית, לקיים כבר בגילם הצעיר חיים משמעותיים ומלאים ואז אני מסתכלת על דלות המערכת וכל הדיון הזה כבר נראה לי עקר.

פני מערכת החינוך היום מחוקים ודלים. ככה הם בהווה ובהיותם כאלה הם לא יכולים לסמן תקווה לעתיד טוב יותר במתכונת שלהם היום וזו רק סיבה לא לוותר ולנסות לשנות את המערכת. לצערי סך ההחלטות האומללות של שר החינוך היום החל ממדריכים רוחניים, המשך ב"ועדה לגבולות השיח" (שאפשר לקרוא לילד בשמו "צמצום השיח"), הדרת מורים ערביים, הדרת השפה הערבית, הכנסת בנות שירות לאומי כסייעות לגנים (אוף, אל תתנו לי להתחיל לדבר על זה, אפרופו בית הספר כסוכן של הדת היהודית) וכלה בהתייחסותו למורים כפי שהיא עולה מפרשת אדם ורטה (וכן, הרשימה חלקית) מוכיחה לי באופן אישי ששי פירון לא מסמן שיש עתיד, יש רק פוליטיקה כאילו חדשה שלא תביא איתה שום רוח של שינוי בכיוון הנכון. בינתיים אלה הילדים שלנו שמשלמים את המחיר היום וישראל שתשלם את המחיר כבר מחר

משא ומתן, התנחלויות, שחרור אסירים ולופ אין סופי של שידורים חוזרים בנושא הדמוקרטיה ושברה

אתמול שיתפתי בדף הפייסבוק שלי את הכתבה על רם כהן, מנהל תיכון בת"א שקרא לפני הבחירות האחרונות להצביע למרצ וחד"ש והשבוע יש לו על כך שימוע שלפני פיטורין. בתחילת הכתבה אומר המנהל מפורשות שהוא מקדם אג'נדה של חיים משותפים במדינה שלנו ורואה בעצמו מחנך פוליטי. אני מוצאת את הכתבה איתו מרתקת, גם בגלל סגנון בית הספר שהוא מתאר שם שנשמע לי קרוב ביותר למה שהייתי מצפה מבית ספר בעידן שלנו להיות ומסתבר כנראה שאפשר בכל זאת ללמד גם אחרת וגם בגלל הצורה בה הוא רואה את תפקידו כמחנך - אין הפרדה בינו כאדם ובינו כמחנך וזה כל כך יפה. זה גם מה שיוצר, כבר שנים דרך אגב, מיתוסים של מחנכים אגדיים - כאלה שהיותם אדם ומחנך הוא שלם אחד ולא משהו שנעשה במשמרות ולא "טכנאי הוראה".

הרבה נושאים מעניינים וברי דיון עולים מהכתבה, במקרה בדף של חברה התפתח דיון שלם לנושא האפליה המשתמעת מדבריו לגבי העסקת/אי העסקת מורה מ"תפוח". רם כהן מסביר את זה בצורה מאוד עניינית, הוא לא היה מעסיר מורה מ"תפוח" כיון שמורה כזה שעליו מוטלות גם שעות החברה ושעות אזרחות לא יכול ללמד באמת מהי דמוקרטיה בעוד בחיי היומיום שלו הוא פוגע בה בעצם מקום מגוריו. אבל יתרה הוא מסביר שמחנך צריך לראות את הילדים, מחנך שלא רואה גם את הילד הפלסטיני לא באמת רואה את הילדים. בעיני זה הסבר מקצועי נהדר. אבל אין ספק שיש כאן דילמה בעיני רבים ואני יכולה להבין אותה, בעיני, כמה צפוי, אין כאן דילמה. מבחינתי המשוואה מאוד פשוטה - אין לישב את השטחים הכבושים כי אין מה לעשות בשטחים הכבושים, הם לא שלנו. כאזרחית אין לי הרבה אפשרות להשפיע על המדיניות של הממשלה שלי, אני די מוגבלת במחאה החוקית האפשרית. אז ברור שהמקום שאני משפיעה בו בעיקר הוא בפתק שלי בקלפי. בואו נשים את הדברים על השולחן, אם זה המקסימום השפעה שלי זה שולי ביותר אבל זה לא יגרום לי להפסיק. אני יכולה להשתתף בעצומות, במחאות, בהפגנות, אני יכולה גם להחליט שאת הכסף שלי אני לא מבזבזת על תוצרת השטחים כי זו יריה ברגל למחזיקים בדעה שלי. לא מספיק שכספי המיסים שלי מתגלגלים לשם, אני גם אמורה את מה שנשאר לתרום לאחזקתם? לא נראה לי. 

לא אכנס שוב לעומק הנושא של דמוקרטיה מהותית מול דמוקרטיה תהליכית, אנחנו כל הזמן מנפנפים בתהליכים דמוקרטיים הבעיה היא שבדרך המהות הולכת לעזאזל ואז כל הנושא הדמוקרטי לחלוטין מאבד מעוקצו. זה חוזקה של הדמוקרטיה וזוהי חולשתה, אם נאבד את המהות כל התהליכים שבעולם לא ממש יעצרו את הדרדור איטי ככל שיהיה ואני די בספק שהוא איטי. לכן למעשה גם אין מקום מבחינתי לדון בנושא של יהודי ודמוקרטי זה שעטנז כמעט בלתי אפשרי. אך הבטחתי שלא אכנס לזה - אני כן רוצה להיכנס לנושא השיפוט הערכי, זה משתלב יופי עם מהותה של הדמוקרטיה וגם עם מהותו של חינוך. כל עוד אנחנו פועלים במסגרת חוקית יש אפשרויות רבות למרי אזרחי. מרי אזרחי לא אלים לא נועד לפגוע בדמוקרטיה, הוא נועד לחזק אותה. דמוקרטיה נשענת על על הבנה אמיתית של זכויות אדם. האנשים שצעדו אתמול בתל אביב עם הפליטים לא מחלישים את הדמוקרטיה הישראלית, אלה הם קרני האור המאירות את אבני הבוחן, הם הקול השפוי שמשאיר אותנו על המפה. לאורך ההיסטוריה, פעמים רבות היתה דעת המיעוט הדעה שכדאי היה לאמץ מלכתחילה (לדוגמא: פס"ד קורמאטסו נגד ארצות הברית) ולא סתם, במצבים קשים אנשים נוטים לותר על אינטרסים כלליים ולהיצמד לאינטרסים הפרטניים מכל מיני סיבות, לרוב מן הסתם ביטחוניות. יש חשיבות אדירה לכושר השיפוט שלנו ולציווי המוסרי שמוליך אותנו. כאשר בחיל האויר היה מפקד שחשב שפצצת טון המשמעות היחידה שלה היא מכה קלה בזנב, היה בהחלט מקום לתהות על הצווי המוסרי של מפקד שכזה אל מול מותם של אזרחים חפים מפשע כחלק מנזק היקפי "נורמטיבי". זו משמעותו של השיפוט המוסרי שלנו, הבחירה בדבר הנכון על אף המחיר. לאור זה צריך לחנך את ילדינו מה שמחזיר אותנו למורה מ"תפוח".

במקרה של אי העסקת המורה העלום מ"תפוח" יש מין האפליה, פסילת אדם על בסיס מקום מגוריו או כל קריטריון אחר היא פסולה. אך מה עומד פה על הכף? מבחינתי עומד פה המוסר של מדינת ישראל. מי שמאמין במשא ומתן ומי שמאמין שיש פה עוד סיכוי צריך להבין שצריך לסגור את נושא ההתנחלויות, בטח שאסור לעבות אותן, לעבות אותן משמעו להיתקע בעובי הקורה ללא אפשרות מילוט. זה לא מספיק רק להגיד אני עקרונית בעד משא ומתן צריך, צריך להגיד לא להתנחלויות. נקודה. אמרה את זה יפה חברת הכנסת מרב מיכאלי והעלתה את זה היום לדיון ציבורי. לי יצא לשמוע היום את השר אורבך מנסה לנתק את ההתנחלויות מהמשוואה, להסביר ששחרור מחבלים לא יביא לשום דבר, לצייר את ישראל כקרבן של מדיניות נגררת, להסביר שלמעשה הוא מתנגד לכל אלה ועל הדרך הוא בכלל היה שם כדי לתמוך במדיניות הממשלה. אין לי אלא להניח שהסינוזיטיס גרם לנתניהו לשיתוק זמני אחרת לא ברור איך הוא לא קורא את שריו המתפרעים לסדר, כי הם בוודאי שמים אותו ללעג ולקלס. גם משחק הכבוד הזה של ה"בית היהודי" הוא פריבלגיה של דמוקרטיה מטורללת - "אנחנו (בבית היהודי) אחים בקואליציה אך כמו כל כבשה שחורה מתנגדים, אחר כך כאילו מיישרים קו בעוד אנחנו קורצים לקהל הבוחרים שלנו ומזרימים לו עוד כספים". אופס, חזרתי להתנחלויות, איזה טיעון מעגלי. אני סיימתי, הלופ הזה גומר אותי...