מניקיון לחנוכה, ממחלה לאירוח - פוסט מעט אסוציאטיבי

תניחי את הסמרטוט והשפריצר
ובואי נדבר על זה

היו המון דברים שרציתי לכתוב היום, אבל זה לא חדש לכם, תמיד יש המון נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וכל כך מעט זמן. חוץ מזה מתארח אצלי כרגע צינון שמאיים להיות סינוזיטיס ואני מצטמצמת לאיטי לפעולות חיוניות בלבד. פעולות חיוניות, כשמן כן הן, נתונות לפרשנות אינדיבידואלית ולכן אל לכם לתמוה אם תראו אותי מחזיקה תכשיר ניקוי (אקולוגי, אקולוגי) וסמרטוט, בעודי משתעלת את ראותיי, לפעמים צריך לנקות משהו כדי להרגיש יותר טוב. לפעמים גם לא, אבל חשוב לא לשפוט. חוצמזה חומץ הדרים כרגע פותח לי את האף ולרגע אני יכולה להריח משהו. יתרה, מחר נארח את המשפחה שלי ומכיון שמצאתי את הדרך בה אני יכולה לבשל לאחותי הדתיה (פירוט בהמשך), אוכל לבשל רק מחר, אך הגיוני לנקות עכשיו. תוסיפו לזה שמפחידה אותי המחשבה שאמא תהיה פה והבית לא יהיה נקי לפחות בסטנדרטים מינימליים של בני תמותה מן המניין (סליחה, אמא, את לא צריכה להגיד כלום כדי שירוצו לי בראש תרחישים אפשריים, זו לא את זו אני).

נקי ומנצנץ

אני רגע סוטה מהנושא, כי לא התכוונתי לדבר על ניקיונות בכלל, אבל הנושא הזה יותר מדי טוב כדי שאפספס אותו. כידוע אני גדלתי בבית יקה, בניגוד לבתים גרמניים רבים בהם ביקרתי שהם לא היו מודל ניקיון, בית יקה הוא בית  בו "נקי" זה אנדרסטייטמנט מטורף. תכל'ס כשאני חושבת על רמות הקרצוף בבית של אמא שלי, זה אפילו פורט על געגוע משועשע, אבל זה בעיקר חומר טוב לצחוק משוחרר.  עזבו לנגב אבק בכל יום, להציע את המיטות, לטאטא, עזבו את זה שאין כלים בכיור והשיש נוצץ. כל עבודת בית אפשרית אני יכולה להעלות ולהשוות בזיכרונות ילדותי - אבק? אפילו על העלים בעציצים לא היה אבק, כי בכל יום שישי מנקים את העלים. נשבעת. מנורות? פעם בחודש מינימום, ואם יש לך זמן פנוי אז למה לא יותר בעצם, כל המנורות בבית היו עוברות צחצוח שנוסף על התרגולת הקבועה של איבוקן (כזה פועל מצחיק לאבק, כזה שעושה לך דחף לתי נשלט להתעטש) במטלית אבק אחת ליום. ואי אפשר היה לעשות חצי עבודה, כי אין דבר כזה. 

מכירים את הבדיחה הזו שמספרים בכל קורס לשיטות ניהול? על ההזמנה אמריקאית ממפעל יפני, בה צוין שביקורת האיכות צריכה לעמוד על סף מינימלי של 80%. בארגז שנשלח מיפן, היו מוצרים תקינים ו- 20% מפורקים בצרוף המשפט: " איננו יודעים מדוע הזמנתם 20% מוצרים פגומים, אך מצ"ב ההזמנה פלוס 20% פגומים." בקיצור, כנראה שכמו היפנים וביעילות גרמנית, גם אצלנו בבית שגדלתי בו, זו היתה רמה. כשהייתי בבית, עמדתי ביעדים ומשום מה אפילו הגדלתי ראש. יש מצב שפשוט נהניתי מהמבט מדושן העונג של אמא, או שניסיתי לחפות על האחות השלישית שהיתה נוער ברדקיסטי בעוד אני הייתי טף ממושמע. כך או אחרת, ככה זה היה ותכל'ס לא רק שהיה לי בסדר עם זה אז, זה מקור לסיפורים לא רעים עכשיו, בעלי אפקט מעגל עיניים כשאני מספרת את זה לילדים.

כשיצאתי לחיים עצמאיים, באופן אוטומטי חל שינוי - היו חוקים שנעלמו והיו שהתעגלו. שעת האיבוק היומי, גיהוץ מגבות מטבח, ניקוי עלי העציצים וכן הלאה היו מנהגים שלא הייתה לי כל כוונה לקיים. עדיין, הדירה שלי עמדה בכבוד בכל סטנדרד ניקיון, מלבד זה של אמא שלי, אבל לזכותה יאמר שהיא לא מאלה שיגידו מילה. העניין הוא שאני כבר היכרתי כל כך טוב שאפילו דברים שהיא לא הסתכלה עליהם, מבחינתי היא פשוט ידעה שאני לא עושה. לא יפתיע אף אחד שמרבית החוקים כבר מזמן ירדו לטימיון, בטח עם כל ילד שנוסף ואם אני מספיקה לנקות את דלתות הארונות פעם בחצי שנה מבחינתי את שלי עשיתי. 

הסדר, ובכן, הוא הכרחי

ברור שאני שומרת על בית נקי ומסודר, פשוט יצרתי סטנדרד משלי. גם ככה כל יום צריך לטאטא את הבית, לשטוף כלים, לכבס ולנקות את השירותים (בכל זאת בית עם רוב גברי - אני לא באמת צריכה להמשיך, נכון?), אז הוספתי לכל יום משימה מיוחדת, שלרוב נעשית עם הילדים. ככה הבית נקי ומסודר אבל בלי סופרלטיבים ובלי להפוך סדרי עולם, בכל זאת ordnung muss sein (כן, זה מצחיק אותי). אני חושבת שחשיבות הניקיון, ואין ספק שהייתה לו חשיבות מהמעלה הראשונה בבית אימי, הוא דווקא מסוג הדברים שלא רע לרכוש בחיים. בפרץ יעילות גרמני הצלחתי פשוט להפוך את כל שריטות הניקיון למוטו אחד שהוא בריא לי - שיהיה בית נקי ונעים לעין. השאלה הנשאלת היא האם זה יוטמע אצל ילדיי או שהם יצליחו ליעל את הסגנון שלי למשהו פשוט עוד יותר, יום יבוא ונדע.

כך או אחרת בכלל לא רציתי לדבר על ניקיון וכבר כתבתי כל כך הרבה. אז אדווח בקצרה שבכל זאת המחלה הכריעה אותי ובמקום לנקות בשבת, ניקיתי רק קצת ובעיקר נחתי. מחר אני מארחת את כל המשפחה אז כנראה שיהיה רק נקי בקטנה, אבל כנראה שהתבגרתי אם אני לא נלחצת מזה. והכי נחמד שמחר, אחרי שאגעיל כלים ותנור ואעמוד בכללים הלא כל כך מסובכים שניתנו לי, אני גם אוכל סופסוף לבשל לאחותי הדתיה ושהיא תאכל את זה ואם יש משהו שמשמח אותי בסופשבוע הזה זו הידיעה הזו. 

לא פשוט לעמוד בשני קטבים כל כך שונים כמו אלה שאני ואחותי הדתייה עומדות בהם ובכל זאת הכבוד והחברות לא נגמרו אף פעם. המעט שאעשה מחר כדי שהיא תוכל לאכול אצלי משמח אותי ובמידה מסויימת הוא גם עונה להגדרה שלי של חג האורים, לא כזה אני נדרשת אליו לפי המסורת, אלא בפרשנות שלי. שכל אחד צריך לנהוג לפי אמונתו, לכבד את האחר ולנסות תמיד לשמור את הלב פתוח. יש מצב שזה גם חשוב יותר מניקיון. 

אני שונאת גזענות

לא דובים ולא יער זה מה שיש לי להגיד, או לחלופין אנחנו אכן חיים בחלום של מישהו וכשהתלוננתי הוא הקשיב ושינה את החלום בהתאם. כך או אחרת אין חום גבוה (יש נמוך), אין תלונות על אוזניים (יש אזניים), כן יש ילד חלש ומסכן, אבל שום דבר שטורניר משחקים ב- wii עם האחים שלו לא פותר. מה שעוד אין זה דברים למסיבה. מחלתו המסתורית של הקטן השאירה אותנו בבית, אז אם באין יציאה לטבע יש חבירה לעורף ובפעולה קבוצתית מוחצת ניקינו את כל חדרי השינה והאמבטיות והסתערנו באופן מדורג על כל הר כביסה שיצא מהמייבש. לאור המאמץ פתחנו מסעדה ששואבת את מקורותיה מהעדה הדרוזית והכנו חומוס ביתי, כל מיני ירקות (טריים, מוקפצים וכדומה) ופיתות תוצרת בית שנאפו על כמעט סאג' בדמות ווק הפוך. ו - voila - בלי לצאת מהבית גם הפעלנו, גם אכלנו בלי מאמץ וגם התעייפנו. ועוד מעט נתחיל ביצירה לקראת יום ההולדת וחוץ מלהכות על חטא שלא ניצלתי הזדמנות ויצאתי לריצה בזמן המסך, אפשר, בינתיים כי עוד לא נגמר היום ואני כבר לא טירונית, לחייך לרגל ניצול די מקסימלי של יום שנראה אבוד מתחילתו. 

אז זה היה העדכון ולענייננו - כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקין לי בבלוג חלון בעמוד הראשון, מעין תת-בלוג אם תרצו, שלא מוכרחים לקרוא אותו אבל הוא שם. חלון פתוח ומתעדכן ובו כל מעשה שנתפש בעיני כגזענות. זה לא שאני מחפשת להחליף את אתרי החדשות, אבל לאחרונה (וזו הגדרה די רחבה, כי אין מדובר בשבועות ואף לא במספר חודשים) מתרבות הידיעות שעניינן גזענות, שנאת זרים וחוסר סובלנות בסיסי. כמעט בכל יום שחולף יש התעמרות ממלכתית כללית או אישית פרטנית בשונה והשונה יכול להיות פלסטיני, או פליט או סתם אחד שנחשב על רקע משהו כשונה. החלון הזה, שעוד עלֹה יעלה, נועד להזכיר ולהטריד אותי ואת כל מי שיכנס אל חלקת האלוהים (רק ביטוי, לא סממן לאפשרות בלתי אפשרית שהתחלתי להאמין) הקטנה שלי שהגזענות ממש כאן ואי אפשר לנפנף אותה כאילו היתה שום דבר. אני נתקלת בקשיים טכניים, אבל לא כאלה שבן הזוג המופלא שלי לא יכול לפתור, אבל בינתיים אף אחד לא מחכה לי ולפתרון בעיותיי הטכניות. הנה, לפני יומיים נשרף בית של פלסטינים כתג מחיר על רצח החייל עדן אטיאס, 5 נפשות נלכדו בבית הבוער ונפגעו משאיפת עשן. אז חיל נרצח רק בגלל שהוא חיל יהודי ובית של משפחה פלסטינית הוצת רק בגלל שהם פלסטינים ואנחנו מצקצקים וממשיכים במקרה הטוב. אבל על מקרה ההצתה לא קראתם בשום מקום מלבד "הארץ" כי זה כבר לא ממש נושא וזה לא ממש מעניין, הם רק פלסטינים וזה לא כאילו מישהו מת. אבל אי אפשר להמשיך כי מעגל שנאה הוא מעגל שנאה והוא מזין את עצמו והוא ממשיך מכוח האנרציה והוא לא מפסיק עד שלא שמים לו סוף וגם לזה צריך אנרגיה. והגזענות הזו מחלחלת כי היא לא יודעת עצור, היא היתה ביננו והיא תהיה ביננו וכל סוכני הסוציאליזציה ימשיכו להזין אותה היא רק תרחיב את היריעה ותחלחל לכל מקום. כי זה טיבה, כל עוד מסכינים לקיומה היא פשוט מתרחבת.

אני זוכרת שכשהייתי צעירה והסבירו לי שבניגוד אלינו, בבתי הספר בעזה מלמדים כמה נורא הוא האויב הציוני ובגלל זה לעולם לא יוכל להיות כאן הסכם כי ילדים לומדים לשנוא אותנו כבר מבטן אימם. סירבתי להאמין אז שזה בלתי ניתן לתיקון, אמרתי, אבל קראו לי נאיבית. היום, אני מסתכלת סביב ורואה איך גם בלי שזה מה שילמדו מפורשות בבתי הספר, גם אנחנו מגדלים דור שכבר פשוט שונא ערבים רק כי הם ערבים, נכון, זה עדיין לא כולם אבל פעם זה היה פחות נפוץ, או שאולי רק הרבה פחות לגיטימי - אני כבר לא יודעת. הם גם שונאים זרים בכלל, ומרוב כור היתוך יש עדיין חלוקה למזרחים ואשכנזים, גם אחרי 65 שנה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל בקרוב יהיה כאן חלון נוסף, שתוכלו להביט בו ותוכלו גם לא. אבל לי הוא יזכיר את מה שחשוב וזה שאני אומרת לא לגזענות. 

ממלכת הלגו ופתרון בעית הגב

כן, עדיין גב כואב, אבל במשחק המוחות האדיר שמתנהל ביננו זו אני שידה על העליונה כרגע. נחתי יחסית בבוקר, נתתי לכאב הגב לחשוב שהוא תפס עלי תחת (כך במקור) והרדמתי את דריכותו. כשהוא הרגיש נוח וכבר חשב על שיפור דיור, תקפתי - לקחתי את שלושת גמדי העל והתחלנו לנקות את חדר הלימודים. אתם בטח מדמיינים לכם כבר את חדר הלימודים המשוכלל וכן, זה התחיל בהמון רעיונות לאיך זה יהיה המקום בו נלמד ואפילו עיצבתי עם הנגר משטח לימודים מפואר, אך בפועל השטח נפל קורבן לפלישת הלגו והפליימוביל. ועדת השמות שוקלת את שינוי השם, אך לפני כן ועדת הבינוי והתכנון צריכה להרשות את שינוי הייעוד, בינתיים ההתנחלויות של הלגואים והפליימובילים משגשגות. לכן, ניקוי חדר הלימודים משמעו ילדים מסדרים את מה שאמא מצליחה לדלות מתהום הנשייה, היינו מתחת לשולחן העבודה העתיק שלי ומתחת למשטח הלימודים הענק שלהם ומתחת למזנון הפליימוביל והלגו (קראו לזה איזור הגבעות, אם תרצו). מכיון שדליית האוצרות לא מתבצעת מדי שבוע (כי לפעמים יש נוהל "שטיפת מעברים" ולפעמים יש ניקוי יסודי), הרי שבכל פעם נמצאים אוצרות אבודים. כך שאני נהנית משני העולמות - גם מנקה וגם רואה איך חדוות הגילוי מחדש מתמרצת את הילדים לסדר. די להתעכב על המשפט האחרון כי כבר הודיתי על אהבתי לניקיון, גם כנראה שלא יכולתי לחמוק מגורלי כי מסתבר ש"יקיות" כן עוברת בגֵנים באופן רציסיבי וסלקטיבי (הרי כבר הודיתי בשטיפת מעברים, סימן שאני מעגלת פינות). 

כך או אחרת, ניקיון הכולל מתיחת שרירים, תנוחות בלתי אפשריות ודבקות במשימה הוא בהחלט התרופה הבדוקה לסיום מטרד כאב הגב. זה האחרון לא היה צריך הרבה כדי להבין שאני מקרה אבוד ולא אסכים להיכנע. מילא לשבש את החיים שלי, אבל כשזה מגיע ליכולות שלי בניקיון אני מסמנת את הגבול. לכאב לא היתה ברירה אלא להכיר במפלתו ולסגת. ורק כדי לודא נסיגה, אנחנו הולכים עכשיו לסדר את חדר הספריה והמשחקים. מה אתם פוערים שוב עיניים? ברור שיש חדר משחקים, לכל האזרחים השוליים של ממלכת המשחקים שלנו... נו, באמת? איך לא הבנתם את זה קודם?