סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:

• מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
• נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
• הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה

הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?

מלחמות קורות בקיץ, בעיקר כי הקיץ הוא רוב השנה

לפני כחודש חבר ירדני ואני פתחנו יוזמה בפייסבוק לקידום השלום באזור. הכמיהה לשלום עודנה איתי, כן אני יודעת אני נאיבית במקרה הטוב, יפת נפש לשווי הנפש ובוגדת במקרה הפחות טוב, זה לא משנה. אני חייבת להאמין בשלום כי אחרת אין בי את היכולת לחיות או לגדל את ילדיי כאן. אבל כעת כשהכמיהה הזו נראית כמו חלום מרוחק, אני מזכירה לעצמי שרבים פה באזור ממשיכים להאמין בשלום. זה ממשלות, גנרלים ופרשנים צבאיים שהופכים את דעת הקהל בישראל, שיצרו פה קונצנזוס שלם שאין עם מי לדבר - זה כבר לא רק החמאס, וכן אני מסכימה שיש בעייתיות, בטח כרגע, לדבר עם החמאס ועם זאת עוד נמצא עצמנו מדברים גם איתם. אבל בדעת הקהל הישראלית זה כבר כל עזה, זה כבר כל הפלסטינים, זה כבר הערבים בישראל וגם מקומם של השמאלנים לא נפקד. זה כל כך הולך לנשוך אותנו במקום שבו נהוג לשבת ברגע שיגמרו פה הקרבות, לא שזה לא נושך כבר. מתישהו יגמרו פה הקרבות ונצטרך להסתכל זה בעיניו של זה ולהמשיך לחיות כאן. 

חודש ונראה שחיים שלמים עברו מאז, חיים שלמים אינם מאז. הסבירו לי שלמנות את מספר המתים בצד שלנו ובצד שלהם זה אסור כי יש בזה מן ההשוואה, השוואה שמעולם לא עשיתי פשוט כי אני לא מחפשת איזון במניין המתים, אני לא מבינה את המוות המיותר הזה. אם אמנה את ההרוגים משני הצדדים במספר אחד הרה גורל ולא אפריד בין דם לדם, ואני מאמינה שאין הפרדה בין דם לדם, וודאי יגידו לי שגם זה אסור, לערב ישראלים ופלסטינים. אז אני לא אמנה ולא אנקוב במספרים. מחיר הדמים הזה הוא נוראי והממשלה שלנו הכשירה את הלבבות שלנו להסכים לו. כן, אני יודעת הפרשנות שלי היא נוראית ולא פטריוטית כי להיות פטריוט זה להתעטף בדגל ישראל ולשלוח הודעות ווטסאפ על נופלים ולקרוא בקול כמה ישראל צודקת ולא להיות מוכן לשמוע כלום. כהורה, מגיע לעיתים גיל שבו הילד שלך מקשיב לך פחות, אם בכלל, ויודע טוב יותר ממך כמעט הכל. כהורים אנחנו יודעים שעלינו להתאזר בסבלנות כי מתישהו הילד יחזור להקשיב. דומני שישראל עכשיו בשלב הזה, היא לא רוצה לשמוע היא בטוחה בצדקתה ולא משנה כמה תאמר שלכל דבר יש שני צדדים, בישראל 2014 יש רק צד אחד ולא הוא לא מקשיב.

47 שנות כיבוש בעזה ובגדה, 47 שנים של העדר עצמאות ודיכוי. זה לא משנה כרגע אם יש לפלסטינים שורשים היסטוריים שמקובלים עלינו או לא, יש עם פלסטיני יש לו תודעה וצורך במדינה משלו - גם אם נמשיך בדרך האדנות שמסבירה שאין עם פלסטיני ושאנחנו מתייחסים אליהם טוב יותר מכל מדינה אחרת (תירוץ אתנוצנטרי מחריד שאני מתנגדת לו כמובן), זה לא מה שישנה את העובדות בשטח. כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט בעם אחר בכוח הזרוע הרי שהתפקיד שלנו בסכסוך הזה שריר וקיים ולא משנה מה הכוונות שלנו. הפלסטינים ימשיכו לשאוף למדינה, ואני יודעת שההקבלה הזו לא מקובלת, אבל בדיוק כמונו, הם לא יוותרו על השאיפה הזו.

קיץ, מלחמות כבר כן קורות בקיץ. אולי הן קורות בקיץ כי יש לנו קיץ רוב השנה. ושוב קיץ ושוב מלחמה עכשיו וכשאני מנסה להביא את עצמי להבין איך הגענו לכאן אני רואה רק ספינים, כאלה שפורטים לנו על כל הנימים, אך הם עדיין ספינים, רק שהמחיר שהם גובים הוא היסטרי. אני חוזרת אחורה. חטיפתם של שלושת הנערים היתה מחרידה (ולצערי גם כללה שקרים חמורים של הממשלה), הלבבות בארץ הוכשרו לנקמה, החטיפה נוצלה עד תום כדי לנטרל את הגדה עד כמה שאפשר תוך פגיעה אמיתית בזכויות אדם והרג מיותר של "בלתי מעורבים". אז הממשלה הפנתה זרקור לעזה כדי שלא יבריחו את החטופים (להזכיר שהממשלה פעלה מתוך הנחה שהחטופים נרצחו, רק לא יידעה את הציבור), מכיון שהציבור הוטעה ביודעין הוא כמתבקש תמך בפעולה. אחרי שנמצאו הגופות, הממשלה שנהנתה מדעת קהל אוהדת החליטה להמשיך ולנצל זאת מחד וגם לייצר אווירה ציבורית כזו שאת הפרשיות שעלו בזמן החטיפה לא תשזוף עין הביקורת.

פתאום הופנה זרקור לעזה. כן היו רקטות שנורו מעזה, יעיד על זה הדרום שהוסיף לספוג אותם בשקט בעוד לממשלה נוח להתעלם ולא לטפל. אגב גם מנהרות היו אבל אתייחס לזה בהמשך. הירי מעזה בחודש שלפני המבצע לא היה נרחב יותר מאשר נניח במרץ, רק שהלבבות בישראל הוכשרו וזה עשה את כל ההבדל. אז התחיל המבצע למניעת הירי. זה לא עבד, החמאס רק הרחיב את הירי. כך קיבל המבצע הקרקעי את הגושפנקא ועכשיו פתאום זה לא הירי אלא המנהרות. כן המנהרות הן באמת סכנת חיים, אבל הן גם לא חדשות. כן המנהרות מהוות איום אסטרטגי, אבל אחת הסיבות לזה היא חוסר ההתמודדות של ישראל עם זה לאורך יותר מעשור - עשור.

אני לא בעלת ידע ביטחוני נרחב, אני כן יודעת שיש כלי בשם טרנצ'ר 1860 שיכול לחתוך את הגבול בין ישראל ועזה ולסגור את נושא המנהרות, הידע שלי לא רחב מספיק כדי להסביר למה לא משתמשים בו. כבר ב- 2006 המנהרות היו בעיה רצינית וידועה שעלתה בציבור אז עכשיו 8 שנים אחרי מזדעזעים? הרי זה מחדל של מערכת הביטחון שהיה צריך להיות מטופל כבר מזמן. הצעות רבות הוצעו, הן לא התקבלו, הסבירו שזו ביורוקרטיה, שזה תקציב - כסף אין וחיי אדם? אני מוצאת את זה שאנן וחסר אחריות. אבל בואו לא נספר לציבור, הביורוקרטיה תנצח והמחיר? חיי חיילים. אני נגד מלחמה אבל מלחמה צריכה שתהיה לה מטרה ולנו יש בנק מטרות מתגלגל. הכי ציני? שעד ספטמבר עוד נשב איתם למשא ומתן. והלגיטימציה? מאות מתים. יכולנו לשבת עוד באפריל למשא ומתן במחיר הרבה יותר נמוך. מלחמת ברירה מול משא ומתן של אין ברירה. ואת זה הציבור צורך. 

אין לי ספק שיגיע הרגע שבו נשב למשא ומתן וגם נגיע לרגע בו תהיה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, זה הפתרון האפשרי היחיד. מטריד אותי המחיר בחיי אדם ומטריד אותי מחיר הדמוקרטיה. זה נראה נאיבי כמובן, אבל דמוקרטיה בהכרח נמדדת דווקא בעיתות משבר. זה לא רק השמירה על מוסדות השלטון שהיא אכן חשובה, זו גם השמירה על השיח ופה הלכנו לאיבוד וזה מפחיד. השמאל הפך להיות בוגד - ממתי לאהוב את המדינה שלך ולבקש להפסיק את ההרג זו בגידה? זה אולי לא בקונצנזוס כרגע, אבל בגידה זו לא. כבר חזרתי ואמרתי את זה בהמון פוסטים לאחרונה. לא אלאה אתכם עוד.

לפטריוטיות גוונים רבים, אבל בישראל כרגע יש רק מיינסטרים אחד והוא מסוכן. חובת הנאמנות מסתבר היא להפגין לאומיות וסולידריות וליישר קווים. לקרוא לפיתרון מדיני זה מסתבר לאהוד את החמאס, אף אחד לא מקשיב לך. להביע צער על ילדים מתים הפך לא ראוי. כן רק החמאס אשם בזה שאנחנו הורגים אוכלוסיה, נשטוף את ידינו בסבון רצח-העם-העצמי שהציע בנט בעוד ספין תקשורתי. זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות. זה שצה"ל מנסה לשמור על סטנדרטים של מוסריות זה דבר אחד, זה שהסיטואציה הזו היא בלתי אפשרית זה נכון, לכן מראש לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזו. לאגף את החמאס אפשר רק בדרך אחת - דרך פיתרון מדיני. החמאס מתחזק עם התקיפות שלנו, הוא ייחלש כשהוא יצטרך לקחת אחריות מדינית, לא תהיה לו ברירה אלא לא להקצין. כל דקה שעוברת מקצינה עמדות באזור, ככה זה במלחמה. רק אחריה אפשר לומר שהמחיר לא היה מוצדק ושהיתה דרך אחרת, אבל לדרך הזו אין לובי מספיק חזק כי תעמולה עובדת טוב יותר תחת אש. זה עובד טוב יותר כאן, זה עובד טוב יותר שם. לפלסטיני שמשפחתו נהרגה בהפצצות זה ממש לא משנה אם החמאס הוא האשם, הפצצה היתה ישראלית. האש הזו זורעת רק שנאה, שנאה שהולכת ומתגברת.

גם אם הייתי מסכימה למלחמה - איך היא תסיים את הסכסוך? אם המלחמה היא הדרך, הרי כדי לגמור לחלוטין את החמאס צריך לשטח את עזה. 1.78 מליון עזתים גרים בעזה. מה נעשה איתם? נהרוג את כולם? אם נהרוג את כולם נבצע להלכה ולמעשה רצח עם, כולנו, מימין ומשמאל יודעים שזה בלתי מתקבל על הדעת. קל נורא להיסחף בתוך המלחמה הזו ולראות ב"צדקתה" אך לאן היא תוביל? מה יגרום לה להסתיים? מכיון ששיטוח עזה והקמת קזינו (שלאף או אדלסון דרך אגב?) הוא כנראה בלתי אפשרי, זה מחזיר אותנו שוב לשולחן הדיונים, מה שאומר שאפשר היה לעשות את זה גם בלי מלחמה. זהו הסתיים נאום הבוגדת.

ורק עוד סיפא בשביל הסיפא - תיכננתי בכלל לכתוב על הקאמבק הנפלא של אייל גולן בחסות רני רהב. תנו לו עוד קצת - הכמיהה לזמר מלחמה עוד תביא אותו לשיר בקרב חיילי צה"ל בעזה  ואז יושלם הקאמבק - מי יזכור לו את פרשיית הנערות ממנה לא יצא נקי? הוא שר בעזה - הוא ישראלי אמיתי. זה ממש יפה ופטריוטי שהוא קורא לאמנים המתנגדים למלחמה להחזיר דרכונים ותעודות זהות כי הם לא יהודים ולא ישראלים, כי לשכב עם קטינות זו מצווה שלב יהודי מסוגל להכיל, אבל לא התנגדות למלחמה - עד כאן. באותו הקשר גם ההתבטאות משובבת הלב והשפה העברית של הצל על אורלי וינרמן לשנות את שמה לאנאלי ויינרמן כי יוצא לה קקי מהפה זה מקסים. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי, אבל אנשים כאלה עושים את האהבה הזו לדרך חתחתים. כך או אחרת מחיר המלחמה גבוה דיו, ובכך עלה גם מחיר המשא ומתן. את המחיר החברתי שאנו משלמים היום ועוד נשלם בעתיד - ובכן, זו בהחלט זוועה שלא ברא השטן. כי אחרי שבסוף יהיה שקט מבחוץ, להביא שקט פנימה יהיה קשה הרבה יותר.