לקוח משומר - חשוך, המלח קצת צורב אבל אני בסדר

האינטרנט עשה בעיות, הטלפון הקוי נדם ואפילו הממיר לא הצליח להתחבר לכבלים - לא זה לא סרט אימה מודרני, זו המציאות שלנו פעם בחצי שנה. ואז מגיע טכנאי דחוף, מחליף את המפצל והנה עוד 5 חודשים של תקשורת  ללא בעיות (כן, זה הכי סופרלטיב שניתן לתת), חודש של צרימות קלות, אז התנתקויות של הטלפון הקוי שהוא משול לפריחת החצב, אחריו האינטרנט (להלן הנחניאלי) ואז הטלויזיה (חורף!). ושוב השיחה למוקד והמוקדנית תגיד עוד לפני שאתחיל להתלונן "אוי, אני רואה שצריך לשלוח אליכם טכנאי". אני כבר שומעת את גדעון רייכר מדקלם, אתם? סוג של תרגולת ודוגמא לצרכנות גרועה. כבר מזמן שהייתי צריכה להתנתק מהם, זה שאני עדיין סובלת זה לגמרי אשמתי. אבל אז קיבלתי אתמול שיחת טלפון מפתיעה, לא משי ודרור, אלא משרות שימור הלקוחות של ???. באמת שישר חשבתי שהם עומדים להתנצל, זה בסדר לא צריכה סרט מתנה. 

?: "אהלן קרן מה נשמע?" ההמם, קול שאני לא מכירה מטלפון חסוי ופמיליאריות מבהילה - זה אומר שזה בטח מישהו שירות לקוחות כלשהו. שדרך אגב זה נראה לי כל כך סחבקי כמו חזון האחוקים של הבית היהודי. זה לא שאני צריכה נימוס מתלקק, אבל קורקטיות זה סבבה בשבילי, לא צריכה יותר, רק אומרת. 

אני: "בסדר?" בכל זאת לא כדאי למסור ככה פרטים בטלפון.

?: "מדברת דולב משירות שימור לקוחות של ???. רציתי לדעת למי אתם מחוברים ולשמוע אם את יודעת על שירות הטריפל שלנו".

שתיקה מצידי רק כדי לא לומר את מה שרץ לי בראש. להלן ננומטרית ממה שחשבתי ואחרי צנזורה: די! are you fu&%ing kidding me??? כאילו באמת? אני מחוברת לשרות החרא שלכם, כן יש לי טריפל ולכן אני גם טריפל מקללת אתכם כי כשאתם קורסים ואתם קורסים תמיד ולא נותר לי אלא לברך על עידן הסמארטפונים שזה החיבור היחיד שלי לעולם. השירות שלכם הוא עד כדי כך גרוע, אני סובלת בשקט ומנסה לא להתלונן ואז את מתקשרת אלי שניה אחרי ששוב כיביתם אצלנו שריפה ואת בודקת אם אני בכלל מנויה שלכם? 

אני: "את צוחקת עלי? שימור לקוחות אמרת? חשבתי שהגדלתם ראש והתקשרתם להתנצל..."

דולב: "זאת אומרת ששמעת על מבצע הטריפל שלנו?"

שתיקה, אבל כבר קצת קשה לי לשתוק. את מטומטמת דולב או שזה חלק משימור הלקוחות שלכם? ניסיתי להיות מנומסת בחיי, דולב עדיין לא הבינה מה הבעיה אז סיימנו בזה שכן אני לקוחה שלהם ויש לי טריפל וגם שיהיה לי המשך יום נעים. כי אמנם דולב לא יודעת שיש לי טריפל אבל היא בטח יודעת שעד השיחה איתה היה לי יום מקסים. אני מניחה שדולב גם לא העבירה את התלונה שלי לאף אחד. כי שימור הלקוחות בחברה הזו הוא רק לשמור על רמה אחידה של שירות - שירות גרוע נקודה. ומה אני אעשה? קרוב לוודאי ששום דבר כי כנראה שלא מגיע לי יותר, אפילו ??? חושבים ככה. אני נראית כמו כל לקוח משומר - חשוך קצת, יש תחושה שומנית משהו והמלח צורב בפצעים, אבל באמת הכל בסדר, אל תטריחי את הטכנאי, חבל הוא עובד קשה גם ככה.

אבל אולי זה לא עניין של תודעת שירות, אולי זו רק אני. בסך הכל זה די קורה לי עם כל חברה שאני מנויה בה. עם החברה הסלולארית זה לקח לי 12 שנה להבין שדופקים אותי. ממרום שנותי אין לי אלא להסיק שכנראה זו אני בעלת ההתנהגות האקסצנטרית שהם לא יודעים איך לאכול. אני מנומסת ולא דורשת וזה פשוט לא עונה לדרישות הבסיסיות של לקוח כי בישראל תודעת שירות זה לדעת להשתיק את מי שצורח - פשוט לדחוף לו לפה חבילת שדרוג בחינם. אני לא קיבלתי שדרוג בחיים שתבינו... 

נסיכה שולטת

מה שהכי מפחיד אותי כל נסיעה של בנהזוג לחו"ל זה כמה קל לי לתפעל את הכל בכוחות עצמי, לא בגלל שאני לא עושה את זה כל הזמן אלא בגלל שאני כל הזמן מקבלת טלפונים שבודקים אם אני עדיין בחיים (שזה אומר לא ברור לי למה דווקא כשבעלי בחו"ל כולם נזכרים, אפשר לחשוב שכשהוא בארץ המצב אחרת). הנה אנחנו שבוע אחרי הנסיעה, 4 ימים לפני החזרה והכל זורם והכל ממש טוב (שזה אומר שלילדים יש פעילויות מבוקר ועד ערב, הם אוכלים, לומדים, משחקים ונהנים והבית נקי ומסודר). אני יודעת שאני אמורה להיות מרוצה מזה, סך הכל זה אומר עלינו רק דברים טובים (שזה דרך מנומסת להגיד שאני ממש מופלאה והילדים ממש מוצלחים) . אבל אני מרגישה כל הזמן איזשהו צורך להקטין את ההצלחה (שזה אומר בלי סופרלטיבים ועם דיווח לאקוני). בכל שיחת טלפון מגיע הרגע הזה שמי שאני מדברת איתו מתנצל שהוא לא עוזר, וזה מצחיק אותי כי באמת שלא ביקשתי עזרה, אבל זה גם מלחיץ אותי קצת כי זה כל הזמן חוזר על עצמו. וזה גורם לי לתהות - האם אני צריכה להפגין יותר חוסר אונים? האם מה שמצופה ממני זה באמת לא להסתדר? אבל אני מסתדרת כי אני תמיד עושה את זה לבד, אני מתורגלת בסדר יום של פעילות עם הילדים ותקתוק הבית תוך כדי (ולא, זו לא דרך נוספת לסחוט מחמאות).

בנזוגי עובד כל הזמן, גם כשהוא בארץ הוא עובד כל הזמן. לכן אני מתורגלת לעשות הכל בלעדיו (שזה אומר שהמצב די עצוב אם חושבים על זה). לצערי הכל אפילו קל יותר כשהוא לא בארץ (שזה לא אומר שאני לא מתגעגעת לנוכחות שלו), בעיקר כי אני לא בלחץ שהילדים יצליחו לראות את אבא ברגעים שהוא מתפנה מהעבודה (שזה אומר שזה חשוב לכולנו הרגעים האלה של הביחד - הורים וילדים). כל פעם אני אומרת לעצמי שזה בגלל אורח החיים שלנו (שזו דרך יפה להגיד שזה בגלל שאני לא עובדת בעבודה מכניסה, כי ברור לכולם שאני עובדת קשה). העבודה שמשתלטת על כל הזמן שלו, יום ולילה, ולא אני לא מגזימה, נדמית בעיני ככורח המציאות, לא רק בגלל המציאות הכלכלית העגומה בישראל אלא בעיקר בבית שבו הוא המפרנס היחיד. אבל עם יד על הלב (שזה אומר היכונו לאמת הצרופה) גם אם הייתי עובדת בעבודה מכניסה, זה לא היה משנה בפסיק את סגנון העבודה שלו. כי תעשיית ההיי-טק יצרה עבדות חדשה, בה השעות בכלל לא מהוות איזשהו גורם. עובדים כי יש עבודה, ממשיכים לעבוד כי יש עבודה ועובדים גם בלילה כי אז גם השוק האמריקאי עובד. כל הזמן עובדים (שזו דרך נוספת לתאר מציאות עגומה מאוד). 

זה עצוב לי כי אני יודעת כמה בנהזוג שלי, שהוא אבא ובנזוג מופלא, רוצה להיות איתנו יותר. זה עצוב לי כי אני במילכוד ולא יכולה לנסות בכלל להגביל את שעותיו כי העבודה שלו היא שמאפשרת לנו את הבחירות שלנו בגידול הילדים, אבל העבודה שלו היא זו שמותירה אותו יותר משקיף ממשתתף. אז ברור שאני מעדיפה שהוא יהיה בארץ איתנו (שזו דרך נוספת להתוודות על כמה אני אוהבת שאנחנו חולקים את אותה המיטה ולו רק למספר מועט של שעות כי לא חולפות הרבה שעות מרגע ההירדמות שלו לרגע היקיצה שלי) וברור שאני מעדיפה לראות אותו גם אם המסך מסתיר את רוב חלקי פניו (שזו עוד דרך להתלונן על זה שהוא כל הזמן עובד), וברור שאני מעדיפה שהוא לא יטוס יותר מדי (למרות שבכל טיסה אני מפרגנת לו עוד כמה ימי חופש אצל חבר, שאמנם גם בהם הוא עובד אבל גם מצליח להינות). אבל אני גם מסתדרת כשהוא לא כאן ואני בסדר גמור (שזו דרך נפלאה להגיד שאין לי בעיה שאני לא מתנצלת על זה שהכל בסדר). ואם מישהו חיפש סיפור על נסיכה במצוקה שמחכה לגאולה בדמות נסיך על סוס לבן, זה לא הפוסט בשבילו. במצודה הזו יש נסיכה שולטת והנסיך שלה כבר הגיע (הוא רק יצא לגיחה קצרה) והממלכה על כל נתיניה שוקקת חיים והדבר היחיד שצריך בה זה להפסיק את הגעגוע ולזה יש רק תרופה אחת שתרד מהמטוס כבר עוד 4 ימים (שזו דררך מצויינת להזכיר שתמיד אפשר לקנות עוד מתנות).

יאללה, לנו יש יום מוזיאון, צריך לעלות לירושלים (שזו דרך נוספת לומר שהפוסט הזה לצערי הסתיים ואני צריכה לחזור לעמלי)...