לצאת להצביע או להיתקע בין בחירות למלחמה לבחירות וחוזר חלילה

כמעט שלושה חודשים לפני בחירות, ענייני דיומא בשוליים, שום דבר לא חשוב כמו העיסוק האובססיבי במה יהיה, ה"מה שעכשיו" נעזב. כנראה שבאופן טבעי, בעיקר כשהמצב הנוכחי אינו טוב, האשליות לגבי העתיד ממלאות תפקיד יותר ויותר גדול בחיי האדם. התקווה והדחיינות משתלבות נהדר בתקופות מעבר של ציפיה לשינוי. אבל המה שיהיה הוא תמיד תולדה של מה שעכשיו. הפחד הגדול שלי מפני הבחירות האלה הוא שלא יהיה שינוי, שנישאר עם נתניהו לעוד קדנציה וזה כבר כל כך רע עכשיו שהמחשבה שיהיה רע גם אם רק לעוד שנתיים ובאמצע תהיה עוד מלחמה כבר לא יהיה יותר מדי על מה להילחם לבד מהניסיון לשרוד בין מלחמה לבחירות למלחמה.

מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.

אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר". 

הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.

התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.

אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.

במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.

אהבה - שגרה ולא פנטזיה

ימים עמוסים עוברים עליי ואני כמובן נתקפת יסוריי מצפון שאני לא כותבת, אני אוהבת את רגעי הכתיבה האלה. אני לא יודעת מה באמת אתם חושבים על הכתיבה שלי, אני יודעת שרגעי הכתיבה האלה הם רגעי בהירות, רגעים של אהבה מזוככת למילה, למחשבה, ליכולת ליצור קשר במילים. ימים ללא כתיבה הם מעטים, הכתיבה הפכה לשגרה וכשאני לא מספיקה משהו בי חסר. ובכל זאת, למרות הניסיון להפוך את הכתיבה, לזמן יומיומי קבוע, יש ימים שבהם אני פשוט לא מוצאת את הזמן. אז עכשיו אנחנו לקראת יום ההולדת של קטינא (מה שאומר שאוטוטו יצא פוסט יומולדת כמובן) וההכנות בעיצומן, אבל הן כמובן נעשות במקביל לכל הפעילויות הרגילות, מה שאומר שכל עוד לא נוספו עוד כמה שעות לכל יום, הרי ששפחתכם הנאמנה סחוטה ומותשת. תוסיפו לזה את קרב האיתנים שאני מנהלת מול צינון שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה והנה מספיק סיבות לא להספיק לכתוב.

שיחות עם חברות הבהירו לי נקודה שלא חשבתי עליה, אבל היא מלווה אותי כל חיי ועוד הרבה יותר מאז שנולד הבכור. אני מצליחה למצוא זמן לכל זה מהסיבה הכי פשוטה וטריוויאלית. מי שכבר למד להכיר אותי בטח יחשוב שהתשובה שלי היא - בחירה. יש בזה המון מהאמת, קל הרבה יותר למצוא זמן כאשר אתה בוחר לעשות את מה שאתה עושה, אבל לא זו התשובה שלי הפעם. התשובה שלי היא אהבה. אני אוהבת את מה שאני עושה, לכן אני בוחרת בזה כל יום מחדש.

אני מניחה שלנסות לכתוב על אהבה זה די יומרני. מצד אחד היא בכל מקום, מהצד השני היא חמקמקה. לפעמים אני חושבת שקל יותר לבני האדם לערוג אליה מאשר להכיר בקיומה הפשוט. כי כמו כל הדברים היא נמצאת מתחת לאף, אך בתוך השגרה כל כך קל לא לשים לב אליה. נוכחת, אך נסתרת מהעין. כל כך הרבה כתבו עליה, כל כך הרבה מילים נשגבות. כל כך להאדיר אותה, בעוד שהיא נוכחת, בפשוט, במוכר, בתוכך. כן, אהבה היא כל המילים הגדולות, רק שהיא גם כל המילים הקטנות.

אהבה היא קצת כמו הטבע שנמצא בכל מקום ואנחנו חולפים על פניו לעיתים גם בלי לשים לב. קצת כמו ילדים שמבחינים ביופיו של הטבע גם בפרח הפורח בין אבני המרצפות ואחר כך גדלים ומפסיקים לשים לב, כך גם אנחנו עם אהבה, רואים ביופייה בהתחלה ולאט לאט שוחקים את זה ללא הכר. שוקעים בשגרה ושוכחים לראות עד כמה היא נוכחת, אבל האהבה נשארת ברקע, זה אנחנו שנעשים אדישים לקיומה. מצפים להתרגשויות, בעוד שאהבה היא לא רק התרגשות וחישפושים (מבחינתי יש מילה כזו) ועיקצוצים.

אולי הבעיה היא בבלבול בין אהבה להתאהבות, יש משהו מרגש בהתאהבות, התנודות האלה של הלב, אי הוודאות, הרצון להדדיות, להרשים. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על אהבה זה נשמע פעמים רבות כמו שדה קרב. קל מאוד להבחין באהבה בתחילתה, הבעיה היא בלהרגיש את נוכחותה אחרי הרבה זמן, אנחנו נוטים לשכוח גם כשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. ואני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא אהבה בכלל. 

אני מסוג האנשים שאוהב את האהבה גם בשגרה, אני בוחרת לראות אותה כל הזמן ולבחון את העולם לאורה. צינית נכון, אך למרבה הפלא לא מחפשת את יסוריי ורתר, לא מחפשת את הנשגב. אוהבת את הבגד המהוה, אוהבת את המוכר והיומיומי, אוהבת את מה שנוח לי. ולמרות הכל מוצאת את האהבה בכל יום, לא עושה ממנה עניין, אבל שואבת ממנה כוח. 

אני לא צריכה את הדרמה של להתאהב ולהרגיש כאילו קפצתי ממטוס רק לא ברור אם יש לי או אין לי מצנח, ככלל אני לא ממש אוהבת את הגובה, טוב לי יותר להיות על האדמה. גם ברגשות, אני לא מחפשת את הריחוף באוויר, מעדיפה את רגבי האדמה, גם אם גדלים עליה קוצים. בתחושות העזות, הכמעט היסטריות, יש מן האילחוש, הן מייתרות את כל המסביב וניזונות בעיקר מהדימיון והפנטזיה. באהבה שלי יש המון פגמים וצלקות, זה מה שאני אוהבת. לא מבקשת פנטזיות, מבקשת את האמת והאמת הזו נמצאת בפרטים הקטנים. לא רק ביפה גם בפגום, לא רק בחיוך גם בעצב. לא צריכה את רגעי השיא המטורפים, שמקדימים את רגעי השפל, לא את הטלטלות והכעסים. צריכה לזרום ולהרגיש אותה מתעצמת בעצמותיי ולא מעכלת אותן. 

האהבה שלי כל הזמן שם, משתדלת להנות מהרגע, אבל יודעת שהיא מכלול הרגשות ובעיקר היא השגרה וזה מה שנותן לי את הכוח. טוב סילחו לי, הפוסט הזה לא נועד להתפלספות. בוקר ולי יש מסיבת יום הולדת להרים מחר והאהבה לא תעשה אותה בשבילי. אולי זאת בדיוק הנקודה, אני בוחרת לאהוב כי זה נותן לי את הכוח לעשות ובעיקר לחייך.
   

גזענות זה עסק מבלבל

שתי ידיעות פורסמו היום: מהגר מדרום סודן לא הצליח (מן הסתם) לגייס 6,000 ש"ח למכשיר חמצן ונפטר והשנייה שמתלמד ברשת "קפה קפה" פוטר כשנתגלה שהוא ערבי, תוך הסבר שהרבנות אינה מתירה העסקת גויים. אי אפשר להישאר אדיש לנוכח הידיעות הללו ולנוכח מקומן הפעוט בתוך בליל חדשות היום. שתי הידיעות הללו קשורות זו לזו בקשר הדוק. שתיהן מעידות על היחס שלנו לזרים, כי גם האזרח הערבי בישראל אינו אזרח מהשורה ועדות זו אינה מחמיאה. שתיהן מעידות כי נעשנו אדישים ושתיהן יוצרות שאלות מוסריות נוקבות שבמקום להוות עוד תמרור אזהרה יטוטאו או יבוטלו בחטף כי יש דברים חשובים מאלה. אני לא חושבת שיש דברים חשובים מאלה. זו לא הדרך שלאורה אני רוצה לחנך את ילדיי ולא אכפת לי שבדרך אכונה יפת נפש או צדקנית כי כרגיל אין לי בעיה למלא את העמדה הזו, הפינה הזו נוחה לי הרבה יותר מאחרות. אני יודעת שכל השוואה לתקופות חשוכות אחרות בהיסטוריה מעוררת מחלוקת, אך הפניית הראש הזו מעוררת בי אסוציאציות, גם אם זה לא נכון לומר את זה. אנחנו יכולים לצעוק אינסוף את השאלה הנצחית של איפה היה העולם, אך ההתעסקות בהיסטוריה, אם היא לא מניבה מסקנות אופרטיביות, לא שווה כלום. במקום להבין את מקום הנרדף כי גם אנחנו היינו שם, אנחנו משתמשים בעמדת הנרדף כדי להתמודד עם הפוביות שלנו. קל לשכוח את הדמוניזציה שעשו לנו כאשר יש לנו הזדמנות לעשות דמוניזציה לאחר. ואני הכי אוהבת את התרוץ השכיח להתנהגות הבזויה הזו והוא עניי עירך קודמים. המקור למשפט זה הוא התלמוד שיוצר מדרגות עזרה, אך מה שאנו שוכחים שהוא מניח קודם כל שאתה מציע את עזרתך ולא מפנה את העורף, אני אישית לא הייתי מדרגת, אבל אני אישית גם לא מאמינה באלוהים ורואה בכל בני האדם שווים אז ממילא לא היו שואלים אותי. 

קריאה מעמיקה של שתי הכתבות מראה כי אנשי המקצוע עשו ככל שביכולתם לטפל בכל אחד מהמצבים. במקרה של מ' (ולא זה לא קיצור של מהגר, אך זו האות הראשונה של שמו של האדם הזה שלא היכרתי ואת שמו אינני יודעת), שהיה חולה כרוני בתהליכים של קבלת מקלט מדיני - הוא היה זקוק למחולל חמצן כדי להשתחרר מבית החולים לביתו, אולם למרות ניסיונו של הצוות הסוציאלי בבית החולים והתגייסות אירגונים לא נמצא פתרון למחולל החמצן, ומ' נשאר בבית החולים, נדבק במחלה זיהומית ונפטר. 6,000 שקל הם מה שהכריעו את הכף בחייו של אדם. לא יודעת מה איתכם אבל אם כל אדם הוא עולם ומלואו איך עולם שלם איננו בגלל סכום שכזה? הרי אפשר היה להציל את מ', אבל ממש עוד מעט כבר לא ישארו עוד רבים שיזכרו את הסיפור שלו. מין מוות כפול גם של מוסר וגם של מוסר השכל. הסיפור של ג' (לא קיצור של גוי) מוכיח שוב שאנחנו גזענים בדיסוננס, המרכז לסיוע משפטי אמנם פעל מיד אבל הבעיה היא לא בפעולה שאחרי אלא בעובדה שג' לא הועסק כי הוא ערבי ואם אתה ערבי אז יש לך בעיה, בדרך כלל אצל אלה שמסבירים בגזענות לא מודעת שיש ערבים טובים. מבחינתי שתי הכתבות האלה הן ישראל של המאה ה- 21, של הפניית עורף, של גזענות, על הסקאלה ההזויה שבין בנטיזם ללפידיזם. שונאים, מתלהמים, אדישים ובעלי מוסר כפול. אני לא צריכה תזכורת על כמה קשה פה, אבל היה הרבה יותר קל אם היינו זוכרים להיות הומאניים. אנחנו מעדיפים פשוט להעלים עין ולעבור הלאה. הרי המהגר הוא בסך הכל מהגר וממילא לא רצינו אותו והערבים הם ממילא ערבים ואנחנו לא רוצים גם אותם, והשמאלנים הצדקנים יפה נפש שיסעו לברלין כי גם אותם לא צריך ואז נוכל להישאר כאן עם האח שלנו בנט להוציא את כל מי שלא מוצא חן ולאיים על כל מי שיעז לומר לנו משהו. כן, זה מה ששתי הכתבות האלה עושות לי כי הסיפורים הכאילו קטנים האלה הם בעצם סיפורים מאוד גדולים שגם מהם אנחנו מעדיפים להעלים עין כי מי זוכר איך קראו למסעדה הזו שלא הכניסו את הערבים האלה? נו זו, בראשון לציון נדמה לי? או שזה היה הסופרלנד? אני כבר ממש מתבלבלת.

הרהורי עצבות, אדישות ושייכות והודעות מתוך שינה שלא קשורות

אז קמנו הבוקר ליום של אחרי הבחירות, לא יודעת איך אתם אבל אני עצובה, לא מאוכזבת כי לא היו לי ציפיות, בכלל. עזבו אתכם מהתוצאות, הן לגמרי לא חשובות וכל אותם אלה שמוצאים את קרני האור הקטנות בחלקים מסויימים שיבושם לכם. בעיני, הבחירות האלה הן אות קלון כי הן מספרות את הסיפור האמיתי - לרוב הציבור פשוט לא אכפת. ואתה יכול לקפוץ מעלה מטה עם שלטי נאון, או לדבר בתבונה מנומקת זה כבר פשוט לא משנה. נשארתי רק עם טעם מריר של הבנה גוברת ומתגברת שהאדישות הזו היא כאן ולא מתכוונת ללכת. האדישות הזו שלא מותירה אנרגיה לעשות את מה שחשוב באמת, אבל מספקת כדי להזין את הנטייה החברתית שלנו לא להפסיק להתלונן. כל הזמן מתלוננים פה על כמה לא טוב והתנהגות ה"לא אכפת" עושה את הכל עוד הרבה פחות טוב. זה מרגיז, זה מעצבן, זה מחליש. העובדה שרוב הציבור אפילו לא טרח לעשות את המאמץ העילאי של להגיע לקלפי, משאירה אותי, כרגיל, בצד עוד הרבה יותר מבדרך כלל. אולי בצד הדרך מצליחים לקרוא טוב יותר את הכתובת על הקיר בעוד העדר פשוט נוהר קדימה, אולי לעבר תוכנית הריאליטי הבאה. כי השילוט בצידי הדרך מעיד שיש פה מפרצון חירום בצד האוטוסטרדה, אבל העדר ממשיך בלי לעצור. הצרה היחידה היא כשהעדר יעצור מתישהו, קרוב לודאי לנוכח אסון שאפשר היה למנוע זה, כבר יהיה מאוחר והוא יקח את כולנו איתו. אפשר לצקצק ואפשר להצביע, שלא לדבר על השתתפות מעורבת יותר חס וחלילה, אבל הבחירה בצקצוק יש לה מחיר והוא לחלוטין לא נמוך. התרגלנו לסטנדרד של "סביר מינוס" וכל עוד זה לא מתדרדר יותר אנחנו כנראה מסכינים עם זה, בכל זאת אנשים נוטים להתרגל ולהעלים עין כל עוד המחיר הוא לא גבוה מדי וניתן להעלים עין מהמחיר העתידי. אבל לפעמים, וההיסטוריה זימנה לנו דוגמאות רבות, כשמתעוררים מאוחר מדי, התיקון נעשה קשה יותר והמחיר מאמיר פלאים. 

במידה רבה הפכנו להיות מנומנמים, פועלים מתוך אוטומט בלי רגע אחד של תשומת לב. כאילו שמו לנו משהו במים שמשאיר אותנו מספיק זומבי כדי שלא נעשה יותר מדי אבל לא יותר מדי זומבי בשביל לעורר שאלות, בערך כמו סיפור הסודה לשתיה בצבא. השאלה היא מאיפה זה בא? האם זה נובע מתוך יאוש או שמא אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו שהקולקטיבי נעשה חסר חשיבות, למרות שהוא דופק לחלוטין בסופו של דבר את האינדיבידואלי? אין לי מושג מה התשובה לזה, אבל אני מרגישה כאילו זה הולך ומתקרב, גם אם אני לא יכולה לשים את היד. המון דברים חוברים להם יחד לתמונה שלא מוצאת חן בעיני - הטמבל שניסה להידחף היום בתור בתחנת הדלק, הטוקבקיסט הימני שהציע לשרוף אותי, אלה שמדברים על כמה נקיה שוויץ ואיזה יופי הם זורקים את הזבל שם כשהם עצמם מוציאים את הגזם יום אחרי יום האיסוף ואחר כך אומרים שמטונף פה, וזה בלי לדבר על פוליטיקאים חדלי אישים, על הכיבוש, על יצוא הגז, על פוליטיקאים מקומיים שמשתינים על בג"צ בקשת, על דת ומדינה. רשימה חלקית. באמת. אולי זה קצת כמו גל רעידות האדמה האחרון שאולי הוא רק גל רעשים ואולי הוא פרלוד לרעש הענק שיזעזע את כולנו. אני יודעת רק שאני לא מוצאת לי מקום. בטבלת השייכת לא שייכת רשימת הסיבות הפרקטיות והראציונאליות מוצאות את מקומן תחת "לא שייכת" ותחת טור "שייכת" נשארות רק סיבות שבלב. לא קל עם כל האמוציות האלה, ניתן להרחיב את יריעתן המון אבל גם להן יש גבול. זה לא שאני משלה את עצמי שארגיש שייכת יותר במקום אחר אבל להיות לא שייכת כאן כואב הרבה יותר. לא אני לא מתכוונת בינתיים לעזוב, אתגרים רק עושים אותי נחושה יותר, רק שאני כל כך אובדת עצות שאני לא יודעת איך להתחיל. אולי ניקח עכשיו את חמש השנים הקרובות וננסה לבנות פה קהילה בשכונה, קהילה הופכת את האדישות לאיכפתיות ואיכפתיות משאירה הרבה יותר מקום לתקווה.

בלי שום קשר, קיבלתי עכשיו הודעה מחברה, היא פתחה לנו קבוצה בשם party girls בתוכנת המסרים המידיים. בחרה בשם שברגע אחד העלה חיוך שמח וציני ואני יכולה להגג ולהסביר אבל לא. כך שאם בנושא תקווה עסקינן - אז: א. אולי עוד יש סיכוי שבאמת נצא אנחנו הבנות. ב. אם יש לי קבוצה אולי אני בכל זאת שייכת. הודעת הטקסט מביאה אותי לעוד תופעה מוזרה שאני מוכרחה לחלוק איתכם והיא אינה קשורה בשום אופן לנושא הפוסט הזה והיא תופעת שליחת המסרונים מתוך שינה. מסתבר שבגלל שבני אדם, צעירים בעיקר, נוטים לישון עם הסלולאריים לידם (טוב, נושא נוסף שזקוק כנראה לטיפול הוא הקרינה מהמכשירים הסלולאריים והסכנה בשינה לצידם), הם גם עונים על מסרונים מתוך שינה ולעיתים שולחים מסרונים לאהוב/ה לשעבר, חבר או קרוב משפחה והם אפילו לא מודעים לעובדה שכתבו אותם. רק תחשבו על פוטנציאל הפדיחה. ודרך אגב אפשר לקשר את זה בקלילות לבחירות המוניציפאליות. לו הייתי סובלת מהתופעה, אני רק יכולה לדמיין מה הייתי עונה לחבר המועצה ששלח לי מסרון באישון לילה להזכיר לי (ולעוד אלפים כמוני) לצאת להצביע. ואם שאלתם את עצמכם למה בזמן האחרון אני משתפת אתכם במיני מחקרים ותופעות הרי שאין לי ברירה אלא לומר לכם הרף, ראו בזה פשוט שירות לקורא כי ידע הוא כוח, כן כן גם אם לפעמים הידע הזה לא נראה משהו. 

וחוץ מזה, הייתי חייבת, רק בגלל שהבטחתי שלא - אז לזאת שיודעת "יום הולדת שמח" - (נראה לי שזה קצת כמו לנופף לשלום או לשלוח נשיקה בשידור חי בסרט הוליוודי מלוקק - אז ככה שיהיה).

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)

סתם - פוסט רציני על זמן שנראה ללא תכלית

אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט. 

כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית. 

אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו. 

קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם. 

אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי  המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת

עדיין במעגל האימה של האדישות

מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, כל יום ובמהלך כל היום אני מוצאת את עצמי בונה ממצבים פוסט בראש. דברים שהילדים אומרים, פעילויות, בקיצור כל דבר שהחיים מזמנים. והם מתלווים אלי לאורך זמן מסויים, מתעצבים ומעוררים מחשבות, לעיתים נזנחים לדיראון עולם או נשמרים להזדמנות אחרת, לעיתים רחוקות הם אכן מתגבשים לידי פוסט כי כל פעם כשאני מגיעה לכתוב צץ לו משהו אחר שמניע אותי לכתיבה אחרת. אז עזבו את זה שזה מאוד מעניין להיות חלק מהתהליך וגם מעורר תהיות לגבי יכולתי להיות עקבית, היופי הייחודי של זה הוא הפיצול הפסיכולוגי שזה יוצר בהתמודדות שלי עם מצבים כי לבד מה"אני הפעיל" בתוך הסיטואציה מלווה אותי קול חדש של המתבונן מהצד. והמתבונן מהצד הוא תמיד שקול ומאוזן יותר מה"אני הפעיל" ופתאום אני מוצאת את עצמי מודרכת באופן קבוע על ידי מדריכה חדשה, מעין coacher אם תרצו. זה מאוד מוצא חן בעיני, אני מקלפת שכבות מיותרות, מתחילה להרגיש נוחות אמיתית עם הקרן הנשכחת מחד והחדשה מאידך שמתגלה תוך כדי. 

הפוסט המקורי שרציתי לכתוב היום על שיחת הנפש המפתיעה שניהלתי אתמול עם אחותי באמצע היום. אי שקט רגעי שלה בתוך היום המטורף שלה מצא במקרה אי שקט שלי ואיפשר לרגע דיאלוג שאנו מתגעגעות אליו תדיר ולרוב לא מוצאות לו זמן. שלוש אחיות זכיתי לקבל, כל אחת שונה מהשניה והדימיון בינינו מקרי לחלוטין, שלושתן מלוות אותי לאורך כל חיי אחיות וחברות. אז ניהלתי שיחה עם אחותי השלישית, אישיות מופלאה בפני עצמה והחברה הכי טובה שלי ever, כזאת שאם לא הייתי נולדת לנוכחות שלה, הלב שלי היה תר אחריה כל חיי עד שהייתי מוצאת אותה. והתחלנו לדבר על שינויים בחיים ובחירות והדרך שלנו להתמודד ולשנות ועד כמה המודעות שאנו מפתחים יוצרת שינוי נכון בתוכן ובזמן. וזו הייתה שיחה כל כך מעניינת שרציתי להתחיל ממנה את הפוסט הזה, להעלות מחשבות על הכוח שלנו לזהות את הראוי שינוי ולבנות תוכנית פעולה כדי לקיים אותו.

אבל אז קרה אתמול בערב, אהה, תשאלו "מה קרה?" והתשובה כמובן לא תבושש לבוא - ובכן, ועד השכונה החליט שהוא מנסה לעורר את תושבי השכונה לצאת ולהצביע בבחירות המקומיות הקרובות. לכן, החלטנו לארגן מספר פאנלים עם המועמדים לראשות העירייה והסיעוות השונות. חשבנו שאם נקרב את הנושא לתושבים ונרכז את זה בארבעה מפגשים, זה יגרום לאנשים להתעניין. בסך הכל הקונצנזוס אצל מרבית תושבי השכונה הוא שיש לעשות יותר למען השכונה אז בוודאי הם יבינו שככל שנשמיע יותר את קולנו כך יתייחסו אלינו כאל גורם שיש להתחשב בו. כן, טוב, זה לא ממש קרה. במפגש הראשון שהיה עם ראש העיר הצלחנו איכשהו להציל את המצב והבאנו כ- 50 תושבים לאירוע. שתבינו זו שכונה עם 900 בתי אב (!); למפגש השני עם מועמד לראשות העיר הגיעו שני חברי ועד (כולל אני); למפגש השלישי, אתמול, עם 3 רשימות הגיעו באיחור רב אמנם כ- 6 אנשים כולל שני אנשי ועד. הצלחנו להביא 0.2% מבעלי זכות ההצבעה למפגש. למרות שאני בועד, אני יכולה באובייקטיביות להגיד שאנחנו ועד טוב, הצלחנו לייצר שיתוף פעולה נפלא עם העירייה במקום שועדים קודמים כשלו. אנחנו מקבלים רוח גבית מחלק מהתושבים, אך הטון הקבוע הוא של חוסר שביעות רצון. דיירי השכונה שלנו כל הזמן מתלוננים, לכל אחד יש אינסוף רעיונות כיצד לקדם דברים ולכל אחד מיליון סיבות להתלונן. לשבת על התחת מול המסך ולהתלונן מרה. אני אישית לא מצליחה להבין את ההתנהלות האדישה והמחורבנת הזו (סילחו לי על השפה הלא מזוקקת). דווקא פה, ברמה המקומית, לאזרח מהשורה יש השפעה. אם תלך להצביע תשנה את מבנה המועצה תיתן כוח למי שרוצה לייצג אותך ואת האינטרסים שלך. בעיר שלי, רחובות, אתה שומע מהתושבים החילוניים כמה העיר מתחרדת. וואלה? אתם יודעים שבמועצה יש כוח לשנות את זה? אם אתם רוצים מועצה עם רוב חילוני לכו להצביע כי האוכלוסייה הדתית תלך ותצביע למועמדים שלהם, הם יממשו את הזכות האזרחית שלהם אבל האוכלוסיה החילונית, השבעה והמשועממת תישאר בבית להתלונן ואחר כך גם לא יהיה לה כוח לצאת למחאות. "הקדם תרופה למכה" הוא המשפט שמהדהד לי בראש, היציאה להצבעה עשויה למנוע שעות של מאבקים ברחובות. נמאסה עלי השאננות האומללה הזו, קריאות "המגיע לי" מאנשים שיושבים בבית מול תוכנית ריאלטי מטומטמת בתחתונים וכרס במקום ללכת לשמוע מה יש לנציגים אפשריים שלך להגיד.

זה לא מרפה את ידיי, אם אני אוותר, מצבו של הועד שיבוא אחרינו יהיה עגום עוד יותר. אני אנהל נגד האדישות הזו מלחמת חורמה וגם אם היא תישאר וידה על העליונה (כן, זה די צפוי), אני אמשיך לנסות ולשנות בקטנה. אם אני אוותר הפעם מעגל האימה של האדישות יחריף, וגם כך המאזן לגמרי לטובתה. זה נורא מייאש, זה גם נוגע לכל תחומי החיים וממשיך את הביקורת שלי לגבי מי שאנחנו הופכים אליו כחברה. זה מפחיד עוד יותר לנוכח העתיד כי הדוגמא שאנו נותנים עכשיו לדורות הבאים כבר נוגסת בכל חלקת דשא טובה ומתקדמת במהירות האור לעבר הנגיסה בעכוזנו. הייתי רוצה לקוות שהאדישות שלנו תעורר את הדור הבא, אבל קשה להבחין בניצוץ בעיניים של פרצופים בקהל כשמרביתו עם הראש תקוע בתוך המסך...

מחלה ניוונית ושמה אדישות

בפוסט של אתמול השתמשתי בביטוי "האדם הפוליטי" והמושג הזה החליט לא לתת לי מנוח מאז, שבינינו זה ממש לא נחמד כי יש לי עוד המון דברים לעשות ובטח לאור העובדה שלא רציתי להפוך את הבלוג הזה לפוליטי. אבל האישי שלי הוא גם פוליטי ולכן כנראה אין מנוס. אצל תלמידי מדע המדינה "האדם הפוליטי" מתקשר מיד לחוקר בשם רוברט דאהל, שבמידה מסויימת הוא החוקר האמריקאי מהחשובים ביותר של המאה הקודמת והוא עוסק בבחינת המושג דמוקרטיה - פולארכיה ויחסי הכוחות בתוך המדינה.

אליבא ד'דאהל במדינות פוליארכיות יש שכבה רחבה של אנשים שהיא א-פוליטית ושכבה קטנה הרבה יותר של אנשים פוליטיים. בשכבה הא-פוליטית שכוללת את מרבית האוכלוסיה אין מעורבות פוליטית כי אם בעיקר אדישות, וזה מתבטא גם באי מימוש זכויות כמו הזכות להצביע. יש סיבות רבות לאדישות הפוליטית ובקצרה הן כוללות את העובדה שהאדם לא מרגיש שהפוליטיקה תתגמל אותו באותה מידה שדברים אחרים יתגמלו אותו, הוא מרגיש שהצבעתו היא חסרת משמעות או לחלופין מרגיש שהדברים יתנהלו באותה הדרך בין אם ישתתף במשחק הפוליטי ברמה כזו או אחרת ובין אם לאו, וכמובן שיש את נושא העצלות. ככל שהמצב במדינה רע יותר ואנשים מרגישים יותר מאויימים הם ייטו להיות יותר פוליטיים - יותר אנשים יצטרפו למחאה ויותר אנשים ילכו להצביע וככל שטוב יותר האדישות של שכבה זו גדלה ביחס ישר. מנגד קיימת השכבה הפוליטית מחולקת על פי הפעילות הפוליטית יש את מי שרוצה להשפיע במסגרת אזרחית ויש את בעלי השררה ויש את מה שביניהם. כמובן שאדישותה של מרבית החברה להתרחשויות הפוליטיות מסייעת רבות לשכבה הפוליטית כיון שהיא מאפשרת חופש פעולה נרחב יותר. כמובן שקיצרתי לטובתכם את הנושא ופישטתי אותו כמיטב יכולתי ולכן הבקיאים מבינכם וודאי ירצו להעיר לי על ההצגה הפשטנית, אני חוסכת לכם את ההערות ומודה שנעשה כאן פישוט יתר וניתוק משאר חלקי עבודתו של דאהל ועמכם הסליחה. מכיון שדאהל עצמו לא יקרא את הפוסט הזה אני מרשה לעצמי להמשיך הלאה בצעד קל וללא יסורי מצפון.

הפוליטיקה במידה רבה מכתיבה את חיינו ובמדינת ישראל באופן מובהק אף יותר מהרבה מקומות אחרים. הכל נכנס למרחב הפוליטי או שמא הפוליטי נכנס לכל מרחב אפשרי - ביטחון, כלכלה, דת, חינוך (רשימה חלקית אך ממצה). לדוגמא השיקול הפוליטי של בן גוריון לקואליציה עם מפלגות דתיות הביאו לכניסה חד כיוונית של הדת לחיים של כולנו ולהפיכתה לחלק בלתי נפרד מהחיים בישראל. לא רק חתונות, גירושים, מיתות וקבורות, המצרכים שאנו צורכים שיש על כולם תו כשרות, תוכניות הלימודים, אפילו זכויות האדם בישראל שוות יותר כשאתה יהודי. מה שהחל כניסיון לייצר מדינה יהודית חילונית במהותה הפך לחרב פיפיות ובמידה רבה הפך את הערכים הדמוקרטיים למשניים לערכים היהודיים. אבל לא רק במישור של דת ומדינה. ולחשוב שהכל התחיל מפרגמטיזם פוליטי. אבל תעצרו אותי, כי הרי הדת מבחינתי היא נושא מצוין לדיונים אינסופיים וזה לא הנושא הפעם.

בישראל, מסיבות רבות, שקצרה היריעה מלהכילן בתוך פוסט שמתיימר לקצר, הפוליטיקהמחד מתערבת ונכנסת לחיים הפרטיים ובמידה רבה מגדירה את האזרחים  ומצד שני יש אדישות שקשה לנער אותה ושניהם דרים בכפיפה אחת למרות האנטגוניזם המובנה בין שני הדברים. והנה הגעתי לאחד הדברים שמייאשים אותי - האדישות. אתם יכולים להעיר הערה לסדר משום שנושא האדישות כבר עלה בעזרתו האדיבה של דאהל כבר בפיסקה השניה. אבל בהינתן שהאדישות היא כמו הדיווה של האופרה, זה לא נגמר עד שהאדישות מתחילה לשיר. אבל למעשה האדישות כבר הפכה לרעש לבן, היא שם כל הזמן אנו שומעים אותה אך המוח שלנו מנפה אותה החוצה. אנו אדישים לגזרות הכלכליות (סליחה מחאה חברתית - את אמנם חיה אבל כבר בועטת הרבה פחות), כלומר אנחנו נתלונן עליהן אך לא ממש נצא לרחובות כמו שראוי היה שנעשה. אנו אדישים למערכת החינוך המנוונת וממשיכים לשלוח אליה את ילדינו מבלי לדרוש שינוי. אנו אדישים כבר לכיבוש ולעוולות האדירות שהוא מביא עימו. אנחנו אדישים ובוחרים שלא להשפיע מספיק, להתמודד עם מה שיש וכל עוד זה לא עובר קווים אדומים (והם נמוכים מאוד מסתבר) אנחנו מקבלים את כל הקורה כמובן מאליו. האדישות הזאת גורמת לנו לשכוח שיש לנו את היכולת האזרחית לשנות, שיש לנו יכול להשפיע, שאנחנו תבוניים, שאנחנו הרוב. האדישות הזאת מטריפה אותי. בצר לי אני נאלצת לסיים כרגע אך היו סמוכים ובטוחים שגם בנושא זה ההמשך בוא יבוא

הקרב על הוקעת האדישות

במסגרת המסע שלי ליציאה מהבועה שאפפה אותי ואם אתם קוראים קבועים אתם כבר יודעים על מה אני מדברת. ולאלה שלא - עד לפני כשנתיים הייתי שקועה רובי ככולי רק בהורות וקצת איבדתי את קרן העצמאית ועכשיו היא מגיחה לה בצעדים מדודים ובטוחים. אז במסגרת זו, לפני שנתיים בערך מצאתי את עצמי מנודבת לועד הבניין ולפני כשנה בהחלטה עצמאית התחלתי גם להיות מעורבת בענייני השכונה ובנובמבר נבחרתי כיו"ר ועד השכונה. עזבו את זה שהבחירות לועד השכונה נגררו בסופו של דבר לפוליטיקה מהסוג הנחות, כי למרות הכל הצלחנו להתעלות מעבר ולהמשיך ולפעול כועד עצמאי, חי ובועט כשצריך.

אנחנו חיים בשכונה מנומנמת, שמצד אחד תושביה נורא רוצים שהשכונה תהיה שכונה איכותית ומטופחת ומצד שני רוב התושבים הם אדישים וקומץ קטן מעדיף לבוא בטענות והתנצחויות אך לא נוקף אצבע כדי שזה יצליח. זה לגמרי לא פשוט בתוך כל זה גם לנצח על פעילות התנדבותית של חברי ועד שבאמת רוצים לתרום אבל מחד יש להם את חייהם האישיים ומאידך מרגישים שאין להם גיבוי של תושבי השכונה. ובתוך כל זה יש את הפוליטיקה המקומית שהיא גם לא פשוטה לחלוטין וכדי לנסות ולצלוח אותה בהצלחה בלי להתערב פוליטית זה ניסיון התאבדותי פחות או יותר. אבל זה מצליח לנו כרגע.

לפעמים, בעודי מנסה לג'נגל בין בעיות השכונה השונות והחינוך הביתי, עוברות בי מחשבות כפירה. אבל התמריץ העיקרי שלי בהחלטה לרוץ לועד השכונה היה שאדם חייב להיות מעורב בקהילה שלו וזאת הייתה דוגמא לפעילות שהיה לי חשוב שתהיה בחיי הילדים ובחיי שלי. אי אפשר לשבת על הגדר ואחר כך לבכות על שלוליות חלב שנשפך ולנסות לא להרטיב את הרגליים, זה לא עובד. אז אני ממשיכה ומנסה ללא כל תקציב לבנות פעילות  ולהמשיך לנסות ליצור פה קהילה. ברור לי שייקח עוד הרבה זמן, אם בכלל, להגיע לאן שאני רוצה. המטרה שעכשיו עומדת לנגד עיניי היא להמריץ את תושבי השכונה לצאת לקלפיות ולהצביע ביום הבחירות. בבחירות הקודמות אחוז ההצבעה בשכונה בקושי הגיע ל- 20%.

20% זהמספר שמעיד על ניתוק מוחלט מהחיים המוניציפאליים והדיסוננס פה הוא גדול. הרשויות המוניציפאליות במידה רבה קובעות את איכות החיים שלך, לא פחות מהבחירות הארציות. אז איך ייתכן שבנושא שבאמת כל כך משפיע לך על החיים בעיר שבה אתה מתגורר אתה לא מוצא מקום וזמן לממש את הזכות שלך? הרי מי שייבחר במידה רבה הם אלה שיחליטו מה יקום בשכונה, כמה פעמים יאספו את הזבל שלך, כמה ינקו את השכונה, אילו שירותים תקבל במקום ולאילו תצטרך לנסוע, איכות החינוך, סדר העדיפויות ועוד. אני מוגיעה את מוחי כדי לנסות ולהבין איך אנשים לא מבינים שבהשקעה של חצי שעה כולל נסיעות הם חוסכים לעצמם לפעמים 4 שנים של עוגמת נפש. אז זה הקרב הבא - הקרב על הוקעת האדישות. 

אני לא מרגישה כמו דון קישוט, אני יודעת שזה אפשרי. ואחרי שניצלח את הקרב הזה, נוכל לשוב ולהתפנות למאבקים הקטנים בתוך השכונה, לניסיונות העקרים לשכנע את ועדי הבתים לשלם מסי ועד שכונה, לגרום לאנשים לצאת מהבתים ולהצטרף לפעילויות הקהילתיות שאנו מנסים לארגן, ליצור שכונה שהיא כולה פסיפס אנושי שמתגבש לו לתמונה אחת. זה לא שיש לי חלום להפוך את השכונה למעין פרבר הוליוודי פלסטיקי, אלא למקום שבו במקום להיות ספון בבית, אתה רוצה לצאת החוצה ולראות את השכנים ולהרגיש חלק מקהילה.