חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות טרומבון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טרומבון. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 11 ביוני 2014

מסוקרטי לסרקסטי בערך בחמש דקות

אתמול כשלתי. מודה. לא מנוחמת. נתתי לעצמי זמן קצת לכעוס על עצמי, אבל בעיקר בודקת איך להתקדם עם זה הלאה.  זה נורא קל לכעוס על עצמך, להתאבל ולחזור על טעויות. הקושי הכי קשה זה לסלוח לעצמך, לבחון את עצמך ולהתקדם מתוך ידיעה שעוד תיכשל שוב בדרך אבל בסוף תגיע. אני גם מרוצה מעצמי כי ידעתי לעצור, גם אם רק כמעט בזמן, ולשבת רגע ולדבר עם הילדים ואיתי. נו אז מה אני מדברת בקודים?

אתמול החלטנו על יום ביתי, יום שלישי שלנו הוא לרוב כזה כי רק לקטינא יש חוג אחר הצהריים מאוחר ולכן אנחנו נוטים לקחת את היום הזה באיזי. האינטרנט, הטלפון והטלוויזיה היו מנותקים כבר יותר מ- 40 שעות (כן, אנחנו מאלה שלא שמעו על זה שלא שמים את כל הביצים בסל אחד) ולכן בזמן שהילדים התאוששו להם, אני ביליתי עם נציג חברת Hot שהיה חביב דיו כדי להסביר לי כמה הניתוק המוחלט הוא לא נורא ואחר כך גם איחל לי "המשך יום נעים". באופן עקרוני אני לא יכולה לסבול את המשפט המטופש הזה כי מה לעזאזל יודע האדם שמעברו השני של הקו על היום שלי ועל המשכו וחוץ מזה זה משפט שמכיר בזה שאחרי שיחה כזו המצב רק יכול להשתפר ברגע שאנתק את השיחה המעיקה הזו, מה שאומר שכנראה לדעת שני הצדדים זו לא היתה שיחה פרודוקטיבית, כשמדובר בנציג שירות זה לא אופטימי במיוחד, בטח כל עוד הבעיה לא נפתרה. מזל שהילדים התאוששו כי אחרי שנציג הלא שירות סיים איתי, אני כבר הייתי זקוקה לזמן התאוששות - לא קרה.

מכיון שעוד לא למדתי לעצור את הזמן, לא נותרה לי ברירה אלא להמשיך עם היום והוא אכן זרם. אז אחרי קצת זמן משחקים החלטנו שהגיע השלב הזה ביום שכל אחד מסדר משהו, אגב - זו שיטה מצויינת כדי להגיע לבית מסודר ונקי יחד עם הילדים. התחלנו עם הארון במרפסת השירות ונכנסנו לשוונג. כל אחד מצא את עצמו מלבד הבכור. ואז הוא נתקע, התחיל לעשות משהו ולא הצליח. יכולתי לתת את הפתרון, אבל אני מאלה שמאמינים בדיאלוג סוקרטי. הדיאלוג הסוקרטי נועד שהמדריך ישאל שאלות שיביאו את התלמיד לחשוב ולמצוא את הפיתרון. כבר כשהייתי קטנה אמא שלי לימדה אותי שאם אני שואלת שאלות כדאי שאהיה מוכנה לכל תשובה שהיא. יש מצב שאתמול היה מהימים ששאלות לא היו רעיון טוב במיוחד - יכולת ההכלה שלי היתה מאותגרת משהו. התחלתי לשאול, אבל התשובות שלו באמת היו כאלה של "אני לא מבין בכלל מה את רוצה ממני" וכנראה שגם אני ממש לא הבנתי מה אני רוצה. כך או אחרת קלטתי שאני כבר פחות אובייקטיבית ומתחילה להיות נפיצה. נורות הבהבו לי במוח, תמרורי אזהרה ואני בשלי - על עגלת השאלות ובעיות בצירים של הגלגלים והמדרון? חלקלק. לא צעקתי כי להימנע מזה כבר די התרגלתי, אבל במקום זה הייתי חסרת סבלנות ועוקצנית. זה היה ברור שמכאן זה לא ימשיך טוב. המשכתי עוד קצת וזה היה מיותר כי לרדת על הילד שלך, אפילו רק קצת, עושה אותך בעיקר קטנה וטיפשית. אז זה מה שהייתי. לשמחתי בנקודה הזו עצרתי.

אספתי את הילדים לשיחת הבהרה. מה הבהרתי? ובכן, שכנראה כדאי להפסיק כאן ועכשיו. התנצלתי על הדיאלוג המקטין, הסברתי שאנחנו צריכים למצוא פיתרונות לדברים שקשים לנו ואחרי חיבוק אמיץ המשכנו הלאה - לעשות סדנת פלאפל וחומוס כי ביננו אוכל זה תמיד נקודת מוצא מאחדת. אז למרות שנחלצתי מזה בעור שיני, ולמרות שראיתי את החיובי, הדיאלוג הסוקרטי שיצא סרקסטי הפעם ליווה אותי לאורך היום. כן היו לי סיבות להיות מרוצה כי ביננו זה יכול היה להיות יותר גרוע ויצא שכנראה החינוך הביתי שלי מתחיל לשאת פרי. אבל כדי להתקדם צריך לפעמים רגע לעצור. ואז הבנתי כמה דברים, אבל בואו נעבור לפיסקה הבאה כדי להקל עליכם.

הדבר הראשון שהבנתי הוא שכנראה מהבכור אני תמיד מצפה ליותר וזה לגמרי הגיוני אבל בעצם גם לא ממש הוגן. אני חושבת שכבר כתבתי על זה פעם. הבכור שלי כל כך דומה לי ולכן אני משליכה עליו המון מעצמי ומצפה ממנו תמיד ליותר. שלושתם ילדים ברוכי כישרון ומקסימים, אבל הבכור תמיד נמצא על סקאלה אחרת ולכן אני תמיד צריכה לבחון קודם כל את עצמי, הרבה לפני שאני בוחנת אותו. כל דבר שהוא עושה הוא בגדר הצבת מראה מול עיני ולכן ההתמודדות עם מעשיו היא תמיד יותר קשה לי מאשר עם אחרים. הכביכול ידיעה, והיא אכן רק כביכול כי בעצם הוא לגמרי לא אני והוא לא אשם שיש דימיון, שאני מבינה מאיפה ההתנהגות שלו נובעת ולכן מצפה ממנו ליותר היא כל כך אדנותית ומכעיסה והמודעת לה מחדדת את תכונותיה יותר. לכן בעצם הפעולה הראשונה המתחייבת היא לנתק את הבכור מהמשוואה של אתה ואני זהים. אנחנו לא, הוא לא התיקון שלי, הוא אדם בפני עצמו והיחידה שיכולה לעבוד על זה היא אני. הדימיון הזה יוצר בלבול של זהות ובעצם אין כאן בכלל זהות (גם כפית אין כאן, אבל זה לא הסרט שלי). את המשא שלי אני צריכה לסחוב בעצמי ולא להטיל על הילד. העניין הוא שצריך לזכור את זה תוך כדי ולא בדיעבד ועל זה, לפחות אני, צריכה לעבוד.

התובנה השניה היא קלה יותר, והיא שהבכור רגיל שהכל הולך לו בקלות ולכן כשמשהו הולך לו יותר קשה הוא פעמים רבות יעדיף למצוא פתרונות קלים ולא להתאמץ כדי למצוא את הפתרון בעצמו. זה יכול להיות מעניין אולי מאיפה זה בא לו, אבל זה החלק הפחות חשוב, בעיקר מכיון שזה איננו מחקר אקדמי, אלא ניסיון הורי לעזור. וכנראה שמה שבאמת צריך לעשות פה זה להתערב, ולעזור לילד לגלות את החשיבות שבתרגול ובמאמץ. כאן כמובן בא לעזרתי הטרומבון, עד עכשיו רב היצירות שהוא קיבל הוא הצליח בקלות, אבל עכשיו מתחילות יצירות עם תוים גבוהים יותר או מקצבים מהירים מאוד והמאמץ נעשה גדול יותר. כל פעם שהוא טוען שזה גדול עליו, אני יושבת איתו, מחלקת לקטעים, עובדת איתו לאט ואז הוא מגלה שבעצם לא רק שהוא יכול אלא גם אוהב את זה. עכשיו אני צריכה ליישם את זה בכל התחומים. זה לא משהו שלא ידעתי, כבר שמתי לב לזה מזמן, אבל לא התייחסתי לזה ביסודיות הראויה. לפעמים פשוט צריך לקבוע אתגרים קטנים כדי להגיע ליעד, הבעיה מתחילה כשלפעמים אנחנו שוכחים את זה ובעצם כל מה שהילד שלנו רוצה זה להגיע בעצמו ליעד אבל שהדרך תהיה רצופה אתגרים קטנים והצלחות. 

אבל התובנה השלישית והחשובה ביותר היא שהצלחתי כמעט לסלק את הצעקות מהבית ומה שאני באמת צריכה זה למצוא תמיד את נקודת האיזון שלי ולא לעבור אותה. העובדה שאני דורשת מעצמי תמיד את המקסימום היא שריטה שלי ואני צריכה להתמודד איתה ולא אף אחד אחר. אבל יותר מזה - הלכאה עצמית יכולה להיות מכשול רציני לא רק בדרך לסליחה שלך אלא בהתקדמות האישית. כי לכעוס על עצמך כשצריך זה אולי כלי חשוב אבל הרסני, שבסופו של דבר עשוי לטשטש לחלוטין את הדרך קדימה ולהשאיר אותך מדשדש במקום בתסכול. היכולת רגע לעצור, להבין את הטעות ולסלוח, היא כמו אורות נכונים בערפל החושי ומאפשרת לראות את הדרך קדימה כדי לא לחזור שוב לאותה נקודה. אז כן, נכשלתי אתמול, הייתי פחות טובה ממה שהייתי רוצה אבל לא שקעתי בתוך זה. ראיתי כמה מהר אשר ליפול ובמקום זה החלטתי שלשם אני לא נופלת. יש מצב שיותר מהכל זה נתן לילדים שלי את הדוגמא הנכונה. עכשיו רק נשאר להמשיך עם דיאלוג סוקרטי, לא להיכנע לסרקזם ולהיות חזקה כמו פילוסוף סטואי. בחיי זנון, זה יכול להיות פי 1000 יותר יאיר לפיד. אבל זה לא. הפסקתי.

יום ראשון, 16 במרץ 2014

יש בי מילים והרבה, אבל מנגינה כנראה קצת פחות... בכל מקרה - פוסט על מוסיקה, נגינה וילדים (פוסט ראשון כנראה)

כשהייתי קטנה ניגנתי בפסנתר, אני באמת לא זוכרת אם נדחפתי לזה באלגנטיות או בחרתי בזה במודע, אבל ניגנתי. כיאה וכיאות קיבלתי אחר כבוד גם פסנתר מאומה שלי (סבתא בגרמנית) כי הרי איך תוכל הקטנה להיות עילוי בנגינה אם לא יהיה לה פסנתר משלה? היכולת להפיק צלילים כבשה אותי וההתלהבות הייתה בשיאה. ההתחלה היתה קלה ביותר ולגמרי אינטואיטיבית. פעמיים בשבוע היה מגיע ליאוניד, המורה הגוץ והנמרץ, מקשיב, מתקן, עובר ליצירה הבאה ומפליג בשבחים על הכישרון החד פעמי שניחנתי בו. עברו חודשים טובים וההתלהבות פגה, כל הסיפור הזה כבר התחיל לשעמם, היו כל כך הרבה דברים נהדרים לעשות ובלאו הכי ניגנתי טוב. לא מצאתי שום סיבה ראויה לשבת ולהתאמן שעות ביום, בטח אם כבר בפעם הראשונה ניגנתי כמעט ללא שגיאות. מצאתי לי מוצא - ניגנתי פעמיים בשבוע. בשיעור. בלבד. למרבה הפליאה ההתקדמות שלי כבר היתה הרבה פחות מהירה. למרבה הפליאה אמא שלי לא נשארה אדישה. התחילו ויכוחים מבוקר עד ערב "את לא מנגנת מספיק", "אם את לא רוצה לא צריך, אבל אני לא אוציא על זה כסף", אתם יודעים - היא אמרה את כל מה שהורים אומרים ואני אולי שתקתי, סביר שלא.

פעמים רבות הוחלט על עוד זמן ניסיון, ללא הועיל. באמת שלא ניגנתי כמעט ולאמא שלי זה נמאס. היא החליטה שהשינוי מתחיל במורה. ליאוניד הנמרץ פינה את מקומו לאוולינה הקפדנית והנרגנת. חדוות הנגינה רק דעכה לי עם כל רגע במחיצתה והיא באמת השתדלה להתחבב עלי. אבל אוולינה לא הייתה טיפוס מלבב והיא הצליחה להשניא עלי את הישיבה מול הפסנתר ובינתיים כבר נכנסתי עמוק לבלט ובין חמישה ימים בשבוע של אימוני בלט, למי היה כוח עוד באמת לנגן? בסופו של דבר אמא שלי החליטה שדי, אני נאלצתי לבחור והרומן שלי עם שיעורי הנגינה נגמר. אנחת הרווחה היתה גדולה אבל הצער, שנים אחרי, על כל שנות האין- נגינה המפוספסות היה גדול יותר וקיבל את ההכרה המוצדקת רק שנים אחר כך. אבל הפסנתר כבר עבר אל אחיניותיי כי בשום דירה שגרתי בה לא היה לו מקום. עד שעברנו לדירה הגדולה שלנו. הפסנתר חזר. 

אבל חזר פסנתר קצת עייף ושחוק. הפסנתר שלי הוא לא סתם עוד פסנתר, חלילה. לידיי הענוגות הגיע פסנתר בעל קלידי שנהב מקוריים שנבנה לפני 1900 עם מנגנון שהפסיקו לייצר לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל אנחנו לא ידענו מה זה אומר לשמור על פסנתר כזה ולכן היום הוא יפה וחבוט עד כאב. הבאנו את המומחה לענייני פסנתרים שפסק שצריך להחליף את כל המנגנון וזה יעלה בערך כמו פסנתר חדש פלוס דירת חדר באילת. אז יש לנו עכשיו פסנתר מזייף בחלקו, אבל יפה ועתיק ועד לא מזמן בעיקר תופס מקום.

27 שנים אני כבר לא מנגנת. עשר שנים פלוס כבר אמא. שנתיים פסנתר בבית. כלום? מקסימום ביטלס על גיטרה ב- wii? מה עם כל האופרות והקונצרטים וההופעות? מה עם המוסיקה בבית ובאוטו (הכל, הכל - רוק כבד, מחזות זמר, אלטרנטיבי, ג'אז, היפ-הופ, אפילו אסיד-ג'אז)? ה- mp לכל ילד? סדנאות? youtube? ומה עם כל כלי הנגינה הקטנים והקסילופון שנקנה בחנות מוסיקה רצינית. לעזאזל מה עם כל ה- baby Mozart? מה? כמה אפשר לחכות? ואז בגיל 5 הבכור רצה גיטרה. הו, האושר, כל כך צעיר וכבר רוצה לנגן. קיבל, ברור שקיבל. מילה לא אמרתי חוץ ממזל טוב (טוב זה שקר, דיברתי הרבה, אבל שום מילה על נגינה). לא ניגן. רק רצה גיטרה, לא הצהיר שהוא רוצה לנגן. שתקתי. בחרו חוג של טרום- כלי, ראיתי את הרקיע השביעי מלמטה. נהנו. לא ביקשו כלי. איך לא ביקשו כלי זה לא ברור. החוג הוא "טרום-כלי", לא מתבקש שהחוג הבא הוא כלי? לא. כבר חששתי שלא תהיה לי ברירה זה יהיה או לשתוק לנצח או לגרור אותם בועטים וצועקים לקונסרבטוריון ולא לצאת משם עד שעולה עשן לבן יען כי כי נבחרו כלים? שתקתי. באמת לא היה קל. בטח לא עם חברות כמו שלי שכל ילד מנגן על כלי מרכזי ועוד איזה כלי, סתם בשביל הכיף. ואני עם המנטרה שלי "לא דוחפת, לא דוחפת... זה צריך לבוא מהם.. סיבות נכונות... ירצו, יקבלו (וכו')". סבבה, רק שירצו... מה ביקשתי?

או, אז מסתבר שהסבלנות משתלמת. (מילא סבלנות, אבל שתקתי. אני לא אמרתי כלום. רק על זה מגיע לי פרס). לפני חודשיים וחצי הילדים שלי התחילו לנגן (לא על הפסנתר). באה המרכזית ואמרה בנחישות שהיא החליטה לנגן בכינור. וואלה, חשבתי לעצמי זה כל כך מתאים. קבענו פגישה בקונסרבטוריון. באותו רגע הכריז הבכור שהוא רוצה לנגן על הגיטרה. נכנסנו לפגישה, הכינור היה התאמה מושלמת. עם הבכור, המנהלת התעכבה. היא מיד אפשרה לו להתחיל עם גיטרה, אבל ביקשה ממנו רגע לבוא איתה למורה לכלי נשיפה. אחרי שהילד נשף פעם אחת בטרומבון זה היה בלתי נמנע, החיבור היה מיידי וטוטאלי. יצאתי מהקונסרבטוריון עם שני ילדים נרגשים ומאושרים שרק מחכים כבר לשיעור הראשון ועוד ילד קטינא רבע עוף שמכריז שבשנה הבאה הוא מתחיל חצוצרה (עזבו, אמרנו שמתחילים בטרום כלי, לא?).

אני מניחה שכתיבתי המעט מוקצנת במכוון, עלולה לעורר דימוי של אמא הישגית. טוב, אולי זה נכון, אני רוצה שילדיי יהיו הישגיים, לא תחרותיים, אבל שיקבעו לעצם מטרות וינסו לדבוק בהן גם כשקשה, שיחתרו להיות מאושרים ולהתמיד במשימה. הבחירה בחינוך ביתי היא מפחידה גם ברמה הזו של הישגיות, כי תחרותיות אין ממש, כלומר אפשר לחפש אותה אבל היא לא מופגנת או מפורשת ולרוב היא לא קיימת, אבל ההישגיות היא חמקמקה וצריכה להיבנות. מוסיקה בהרבה מובנים מספקת גם את הצד הזה, לבד מכל שאר הדברים. הישגית או לא הישגית, אני לא שואפת לילדי פלא, רק רוצה שיתנסו ויגלו. להבין ולו קצת במוסיקה זה משהו לכל החיים, זה כישרון שהוא תמיד נפלא ברמה האישית. מוסיקה היא עוד כלי, עוד שפה, עוד עולם, עוד מימד. קלישאה, נכון? אז תנו לי להתפייט - מוסיקה היא עוד דרך חשיבה, היא עוד מקור אדיר לידע, היא עונג צרוף, היא אופן ביטוי, היא הקשבה. היא גם לקיחת אחריות והבנה של משמעת עצמית גם בלי להיות ישה חפץ (כינור) או קרטיס פולר (טרומבון) הבא. 

החודש הראשון היה מושלם, הילדים התאמנו ונהנו מכל רגע. גם היום הם מאוד נהנים, כל אחד מהם התחבר לכלי שלו וזה מצחיק עד כמה מהר הוא הפך לחלק מאיך שהם מגדירים את עצמם. בעצם זה נפלא. אבל רואים שהם עוד צריכים להתאמן על הכנסת זמני נגינה לסדר היום שלהם וזה לא ממש טבעי. אני מניחה שצריך פה מעבר הדרגתי מתזכורות שלי ומציאת סלוטים של זמן לאימונים לאחריות מלאה שלהם ושהתהליך הזה לוקח זמן. ברור לי שהתהליך הזה צריך להיות נעים ונטול לחצים, באותה בהירות נהיר לי שבכל זאת נכנסים לחצים. נגינה היא מחוייבות גדולה שגוזלת זמן ומחייבת אחריות לאימונים. איך עושים את זה זו שאלה טובה. אני מניחה שצריך למצוא איזשהו שביל של זהב בין ילד מקטר כי בא לו לעשות דברים אחרים ובין הורה שבכל זאת מתעקש. מוסיקה, כמו עוד הרבה דברים אחרים, הוא לא נושא שצריך לריב עליו. להתעקש עם הילד על זמני נגינה, או זמני שיעורים או כל דבר אחר, זה לקחת את האחריות שלו על הכתפיים שלך. אבל זה בסך הכל מכניס מתחים מיותרים במקום שאין סיבה ללחץ. אך זה תהליך שהוא מחוייב המציאות ולכן כל עוד הוא נעשה נכון, אני מניחה שזה חלק מתהליך הגילוי של המושג הערטילאי אך הכל כך מוחשי הזה שנקרא אחריות.

אני עצמי נורא מצטערת שלא המשכתי עם הפסנתר, היום אני לומדת איתם מחדש, הם על הכלי שלהם ואני על שלי. אני רואה את החדווה בנגינה שלהם ואת האהבה ומנסה כמו לוליינית על חבל דק ללכת בין הטיפות ולהנחות אותם נכון בקצב שלהם בדרך שלהם שהיא לא הדרך שלי וזה עוד דבר שצריך תמיד לזכור אני מניחה.