זה שאני אוהבת את אלברט אינשטיין, כן, כן אוהבת, עזבו מעריכה וכל השטויות הבנאליות האלה, אוהבת, ובכן ,זה לא סוד. אם יש מישהו שהייתי יוצאת איתו לטיול יחפה על שפת הים עם כוס אייסקפה ביד זה הוא (וסליחה בנזוג, זה לא אתה זאת אני) .הייתי מדברת איתו עד סוף היקום, אם הקשקשן הזה היה נותן לי להשחיל מילה. ולהזכירכם היקום אינסופי ומתרחב לתוך עצמו, כך שהייתי מוצאת את עצמי בלופ מתמשך עם אינשטיין ואני לא חושבת שהייתי מתלוננת. אבל כנראה שזה לא יקרה, אז נדונתי לנצח לנהל איתו שיחות מדומיינות. אז בעוד אינשטיין פה לצידי מנסה לדבר איתי על תורת היחסות הכללית ולדבר על "עקרון השקילות" (הוא קורא לזה Aequivalenzprinzip), אני דווקא חושבת על שקילות אחרת, או שמא העדרה.
פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.
אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.
פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.
באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן.
זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.
אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.
פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.
אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.
פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.
באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן.
זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.
אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.
