סתיו אהוב

סופסוף מתחילים להרגיש את הסתיו, הטבע משיר את חליפת הבגדים שלו ובני האדם עוטים על עצמם עוד שכבה. זו בשורה נפלאה לאנשים כמוני שלא יכולים לאהוב את הקיץ. הישיבה במרפסת לצורכי כתיבה נעשית נעימה הרבה יותר, אם כי היא יעילה פחות כשכל הזמן מסתכלים על השמיים ואיך אפשר שלא? המהירות בה העננים מתחלפים, המאבק בין העננים האפורים והכבדים עם העננים הלבנים שמעליהם, רצועות תכלת השמיים שמציצות לעיתים. הבטחה אמיתית לאושר קריר ולשאיפות אוויר מהולות בריח גשם. הסתיו מביא עימו הקלה נפשית ולא רק בעומס החום וכנראה גם הרבה מליצה מצידי ואני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

צבעוניות שאין שניה לה

את מה שהטבע לא עושה בארצנו הקטנטונת אני משלימה עם הערגה לסתיו באירופה או בניו אינגלנד, בוסטון ספציפית אם תרצו. העצים שמשנים את צבעם - חום, כתום, אדום, ורוד, חיות מתפרצת שאין אצלנו. אבל המילה סתיו כל כך טבועה בי שאת מה שאני לא רואה סביבי משלים לי הדמיון. נפלאות המוח האנושי.

אפילו הסתיו בארץ עייף, העצים הופכים חומים, השלכת לא ממש שלכת והוא קצר כל כך ולא החלטי והגשם הוא מתעכב ואז ניחת כמו מבול קצר. יוצר שלוליות מים על כבישים שלא היו מביישות מאגרי מים בצפון ונעלם. ובכל זאת זה הסתיו שיש לי והוא מסמן שהחורף תכף מגיע ולכן אני שלו בכלל בלי היסוס ובלי תלונות. ואם נדמה לכם שהתלוננתי אתם טועים, זו רק לא אהבה עיוורת, רואה את פגמיו ואוהבת בכל זאת. 

הפכפכות מזג האויר, בין חום נעים לגשם מטורף לא מכניסה אותי ללחץ. מה לובשים? לרוב קצר. מה קורה אם יורד גשם? כנראה שקצת נרטבים. מה עושים בערב במרפסת? לובשים קפוצ'ון דקיק ועוטף ומתפנקים עם אלכוהול ובנזוג. הייתי רוצה שהסתיו שלנו יהיה יציב יותר, שלא ירגיש כמו מאבק בכורה של הקיץ שממילא נמצא פה רוב הזמן ומרגיש כאילו הוא לא רוצה לוותר על יום אחד, בלי ימי שרב, עם שמיים אפורים, גשם קבוע ושמש שמדי פעם מפתיעה.

אבל הסתיו שלנו הוא אחר, הפכפך ועצבני. זה מצחיק אותי כי בתודעה שלנו סתיו תמיד נראה כמו משהו מאוד הוליוודי, רומנטי, נוגה, אולי אירופאי, מעט דכאוני. אין באמת הקבלה בין הסתיו כמו שאנחנו חווים אותו כאן והסתיו בשירה הישראלית או בספרות. לא רק ביאליק גר בתל אביב וכתב על סתיו אירופאי, גם עמיחי שהיה ישראלי הרבה יותר ממנו והסתיו שלו היה ירושלמי, כתב על סתיו וחרז עם חצב. רק שהופעת החצב לא מסמלת את בוא הסתיו, היא מכריזה על תחילת סוף הקיץ כבר כתבתי על זה, כאן). היא לא מביאה עימה רוח סתיו, גם לא ימים של גשם, היא רק מודיעה שאוטוטו השרב יהפוך לספוראדי עד שיעלם לקצת מהנוף האקלימי.

ובכל זאת סתיו. הוא כבר כאן. אותי זה משמח וקול הגשם מצהיל אותי וגורם לי להרגיש אנרגטית אחרי קיץ שמאיים על מלאי האנרגיה שלי ועל כוחותיי הנפשיים. הסתיו כבר ממש כאן, אני יודעת שעוד יהיו ימים שמשיים, אני שמחה גם עליהם, למרות שהייתי מעדיפה אותם גשומים. הסתיו כבר כאן ואו שאתה אוהב אותו או שאתה מדוכא ממנו, אבל בטח שאתה לא יכול להישאר אדיש אליו. והוא כבר ממש כאן.

תקשיבו לגשם, נספג באדמה שכמהה אליו, מרווה את צמאונה, מטשטש את היובש, שוטף את הדם. יש בו הבטחה לא ממומשת לשקט אנושי שמפנה מקום לרעש של הטבע. הגשם הזה, בעיקר אחרי קיץ של מלחמה, יש בו משהו מרגיע, משמח ובטח לא עצוב. סתיו הוא לא עונה לדיכאון, הוא עונה להתחדשות. סתיו הוא הפוגה מרעננת במקום שכוח האל הזה שכל כך הרבה אנשים רואים בו קדוש. הסתיו הוא מנגינה מאושרת שחוגגת את החיים, אפשר קצת להיסחף איתו ולהרגיש שוב קצת כמו ילדים.

"שוב חצב. אתה מביט בו  

במבט חטוף, כאדם בשעונו  בלי שהתכוון לכך. יפים המקומות הקדושים  בהרי יהודה שעננים באים להם ממערב.  עננים כאלה הופכים אותך לנביא – יהיה גשם  לשעת נבואה קלה, בלי יסורים"

יהודה עמיחי מתוך "סתיו בהרי יהודה"

הורות וסבלנות - עניין של תקשורת

בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?   

יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.

אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.

לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.

לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.

הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא. 

כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום. 

גשם ואנשים מעצבנים

כשסוף סוף נמצא זמן לכתיבה, הוכן הקפה. השמש היתה חמימית ומזמינה, המרפסת היתה מוצלת והילדים עסוקים בענייניהם, התיישבתי מוכנה לשכוח מהשטויות של כל מיני אנשים סביבי שמאיימות לדכא אותי כליל ולהתמכר לדקוֹת המילים ודקוּיוֹת הניסוחים ואז החל לרדת גשם. חמש דקות של גשם סוחף, אני בגופיה ולא קר, השמש שם והגשם יורד, נקי ומנותב מטרה. אבל כמו שהוא החל לרדת פתאום הוא הסתיים. משאיר אחריו ריח נפלא ורעננות משחררת. אישית הייתי שמחה אם היה נשאר יותר. הטעימה הקצרה הזו משאירה רק טעם של עוד והידיעה שצפויים השבוע יותר ימים של שמש מעט מעציבה. גם העונה הזו יפה, השמיים מתרחקים מהאדמה ויוצרים הקלה שאין לתאר, הירוק מתכהה ונהיה חיוני יותר וכל כך נעים. אני יודעת להינות ממה שיש ואני מעריכה כל הקלה בעומס החום, אבל אין כמו החורף.

אין בעולם תיאור מספק לאהבתי את החורף וכל מה שהוא טומן בחובו - הגשם, הרוח, הקור, האויר, הצבעים והשמחה המתפרצת. עונה מטורפת שמעוררת את כל החושים. אני לא גרה במקום המתאים לאהבת החורף שלי, ישראל ברובה אינה יודעת חורף. ומאז שעזבתי את ירושלים, חורף הוא סוג של סתיו אירופאי ואני מוצאת את עצמי כמהה לחורף אמיתי. חורף כזה שדורש מעיל ולא מעיל רוח, כזה של צעיף ואפילו כפפות, של אף שנצבע באדום, של קור בחוץ וחום וריחות תבשילים בבית. חורף הוא העונה שהכי מחממת לי את הלב. אמרו לי שזה ישתנה כשיהיו לי ילדים - זה לא. אבל הרבה דברים שאמרו לי שישתנו לא השתנו עם הגעת הילדים, מילא. בכל מקרה היה יכול להיות רומנטי לכתוב את הפוסט בזמן שיורד גשם, לא הלך. גם כי אי אפשר להגן על המחשב מפני הטיפות ובעיקר כי נגמר הגשם, נשאר הפוסט ובכלל לא התכוונתי לכתוב על גשם או חורף.

רציתי בכלל לכתוב היום פוסט על אנשים קטנים, אלה בדיוק שלא ממש הגיעו לאן שהם רצו להגיע, הם לא מסוגלים להגיע ליותר כי אין להם את הכישורים והיכולות ולכן הדבר היחיד שהם עושים הוא לאמץ את כוחותיהם הקטנים כדי לשלוח את ידיהם הקטנות לנסות ולתפוס את המקום הכי כואב שהם יכולים. הם קטנים כל כך שהם מצליחים להשתחל לכל מקום וליצר בוקה ומבולקה שלתוכה מצליחים להשתחל עוד כמה קטנים כאלה. והם פורים ורבים וממלאים את הארץ. ודרך אגב גם הגשם לא מטביע אותם, אבל זה בלי שום קשר. אחד הדברים שניסיתי בשנים האחרונות זה להתעלם מאנשים קטנים, אבל הם מצליחים לחדור גם לבועות. אתה פוגש אותם בכל מיני הזדמנויות, חלקם יודע להסוות את עצמו ממש טוב. אבל לעולם לא תצטרך להמתין הרבה עד שתחוש את לפיתתם במקום הכואב.זה יכול להיות איש השרות שלא יודע לתת שירות, הטכנאי שלא מגיע בשעות שקבע איתך אבל יודע שאתה תישאר כמו טעטלה בבית, השומר שלא נותן לך להיכנס כי הוא עושה שרירים, או הגזבר של הועד שלא טורח להגיע לישיבות אבל למרות החלטות שהתקבלו כראוי מסרב להעביר את הצ'ק ומכריחים אותך שוב להוציא מכיסך. טוב, המשחק האסוציאטיבי הזה עבד. עליתם עלי - זה הגזבר עם הצ'ק במטבח והוא עשה את זה עם הטלפון. אני באמת משתדלת לסנן. אם היה אלוהים הוא היה עדי - אני מנסה להכניס אותם לרובריקה הקטנה שהם מתאימים לה, אבל לפעמים כמו דג אבו נפחא מעצבן קשה מלעצור אותם מלהתנפח. 

רבים הם האנשים הקטנים והמעצבנים שפגשתי בחיי, יש כאלה שחולפים כהרף עין ויש כאלה שנשארים עוד קצת ואותם אני הכי לא סובלת. אני בעיקר כועסת על עצמי שמצאתי להם מקום, גם אם ארעי. כי בניגוד לבעיות אמיתיות שאם נתעלם מהן הן רק יגדלו, אם לא נשים לב לאנשים הקטנים הם לא יתנפחו, הם לא ישימו לב שהם הצליחו לצבוט את צביטתם המעצבנת, הם פשוט ישארו מגומדים. וגמדים שוב מחזירים אותי אל הגשם, כי גמדים אוהבים פטריות והן צצות אחרי הגשם. אז אולי למרות הקלישאה הגשם כן יכול לשטוף את הכל? אני בכל מקרה עם אנשים קטנים גמרתי, לא נותנת להם לעצבן אותי יותר ויפה שעה אחת קודם. עכשיו אפשר עוד ממטר קטן כזה סתם בשביל הכיף? זה ילך מצוין עם המרק של היום והקדירה של מחר.