חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אידיאולוגיה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אידיאולוגיה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 25 בינואר 2016

הרצוג מגיש: היפרדות מערכים

כשפייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל, הפכו לזירת התרחשות שהיא מימד בפני עצמו החורג מתוך המיקום הוירטואלי שנועד לו, גילו אותן גם הפוליטיקאים. כך נוצר ערוץ התקשרות נוסף בו לפוליטיקאים בימה נרחבת לחשיפה בלתי אמצעית, שמאפשרת בין היתר גם בחינת רעיונות ואופן קבלתן בציבור במקירוקוסמוס שלא לחלוטין משקף את המציאות. אם תרצו, מעין נייר לקמוס לאינדיקציה להעדפות הקהל, אם כי בצורה לחלוטין לא מדוייקת, שלא לומר מוטה ולכן יש לקחתו בערבון מוגבל. 

סטטוסים של פוליטיקאים מלמדים רבות על הכותבים אותם, אם כי לא בכל יום יש סטטוסים שכדאי להתעכב עליהם ולא בגלל שאין סטטוסים אלא כי אין בהם תוכן חשוב. אולם הסטטוס שפירסם ביום ראשון (24.1.2016), ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא דווקא סטטוס שראוי להתעכב עליו, אולי בעיקר משום שהוא שם סופסוף קץ לספקולציות איפה הרצוג? ספוילר: מאחורי הגב הרחב של לפיד.

חלק א'
הרצוג בחר להציג השבוע את תוכניתו להיפרדות מהפלסטינים. בסטטוס שפירסם בפייסבוק הוא הסביר את עצמו, ואפילו לאט לטובת שלי יחימוביץ', כי הרצוג לאחרונה בשוונג שובניסטי שנועד להפגין גבריות מסוקסת מול חברות המפלגה שלו: יש פיגועים על בסיס יומיומי, שני העמים מלאים בהסתה ושני המנהיגים מפחדים. לכן מציע הרצוג להיפרד - גם מנתניהו וגם מהפלסטינים - כמה פשוט?! מכיון שאת החלק הראשון הוא לא מצליח ליישם, יש להניח שגם החלק השני ישאר על הנייר, כך שאין ממש סיבה לדאגה, לפחות לא מצידו של נתניהו וגם לא מצד אלה במפלגתו שחשבו שהם טיפונת בשמאל בזמן שהרצוג לא ידע שמפלגת העבודה עוד חושבת במונחים פוסט-ציוניים שכאלה. 

חלק ב'
לו רק הרצוג היה מסיים בזאת, עוד אפשר היה לדבר על איזושהו רציונל בניסיון הזה ל"הרגעה", לא שאני מאמינה בפתרון כזה, אבל להגיד שצריך עכשיו להרגיע וליצור צעדים בוני אמון זה עמום מספיק כדי שישראל תהיה מוכנה לנסות עוד כלום רעיוני. ובניסיון הנואש של הרצוג לשווק את עצמו כאטרקטיבי לקהל הבוחרים, הוא לפחות יכול להגיד שהציע רעיון "ציוני" דיו וזה יותר ממה שמציע כרגע נתניהו. לפחות אפשר לטעון שזה ניסיון לחשוב מחוץ לקופסא, ולייצר פתרון ביניים שיביא בכל זאת למגמת שיפור. זה קלוש וגם תלוש ובטח לא פתרון, אבל יש לזכור שמבחינת הרצוג הבעיה היא לא הסכסוך הפלסטיני, הבעיה היא נתניהו ולכן מבחינתו זה פתרון הולם שלא יכול להיחשב כמילה הזו שהס מלהזכיר, כלומר "שמאלי". לגבי יעילות של מהלך כזה, ובכן זה כבר נתון לפרשנות אישית של כל אחד. 

אולם הרצוג לא הסתפק בזה, הוא החליט להגדיר מחדש את המפלגה שהוא עומד בראשה: "מפלגת העבודה היתה תמיד מפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל, מפלגתם של בן גוריון ושל רבין". ואם לא הבנתם אז למתקשים "בנגוריוניסטים ורביניסטים". במידה רבה זה נכון - מפלגת העבודה היוותה ספקטרום רעיוני רחב, אך בבסיסו היתה אג'נדה שמזוהה עם השמאל. אך בעוד שהרצוג מתרפק על שמות מנהיגים כמו בן גוריון ורבין, שאגב שונים מאוד זה מזה, הוא אינו מתרפק על ערכי מפלגת העבודה, אלא מגדיר מחדש אג'נדה שלה ערך אחד - ניצחון על נתניהו. אלא שבמחנה השמאל, עליו הרצוג מדלג ולא בחינניות, שהמשיך לתחזק את מפלגת העבודה, יש אמונה אמיתית בפיתרון שתי מדינות לשני עמים והם אינם מעוניינים בשלב הביניים שהרצוג מציע וגם לא להיקרא מרכז. לכן, הרצוג גם אומר בחצי פה כי הרעיון לא נזנח, הוא "נדחה" למועד לא ברור, אולי זה יקרה אם ההיפרדות תצליח, אם אי פעם תיושם.

אבל יש לומר בגלוי - היפרדות רק תוביל להמשך הקיפאון ותוסיף לייצר תסכול בקרב הפלסטינים כמו גם בקרב אנשי הימין וספק אם תביא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים שיהיו נוחים לישראל. מעבר לעובדה שהרצוג צריך בשביל זה לנצח את נתניהו, ההיפרדות אינה בציעה באמת, היא נועדה בסך הכל ליצר עוד תמיכה למחנה הציוני.

ראיית העולם הפשטנית הזו מעליבה את האינטליגנציה של האדם הממוצע - הרצוג מאמין שעדיין מרבית הציבור תומך בהקמת מדינה פלסטינית, שהציבור בישראל מבחין בקיפאון בחסות נתניהו שאינו מייצר עתיד טוב יותר לישראל, שניתן ליצר רוב להיפרדות, ועוד יותר שהיפרדות תביא לצינון ההסתה ושרגיעה היפותטית זו תוכל אולי ליצר חזרה למשא ומתן. רק שהרצוג שוכח שבשביל זה הוא צריך לנצח את נתניהו וזה לא פשוט גם כשאין מתחרים אחרים לבש משניהם ושנית שהציבור אינו מתנהג ברציונלית כפי שהרצוג תופס אותה ויש לו עוד שיקולים. לכן, לא רק שהרצוג לא יכול לבצע את הרעיון שלו, הוא למעשה פוגע עוד יותר בבסיס כוחו גם בתוך המפלגה ויש יסוד סביר להניח כי אם יביא לאישורה של תוכניתו, הוא גם מסתכן בפיצול מכיוונם של אותם חברי כנסת שנעים באי נחת כשמזכירים להם שהם מהמחנ"צ ולא ממפלגת העבודה ולא מתביישים לראות בעצמם שמאל, גם אם מתון.

העבודה מעולם לא היתה מפלגת מרכז אמיתית, כשם שלא ממש הייתה מפלגת שמאל מובהקת, אלא מפלגת מרכז-שמאל. השיוך שלה כשמאל הוא היסטורי ונובע מרעיון כלכלי, איתו היא ממשיכה לשחק ביחסי אהבה-שנאה. אבל לו היתה מפלגת העבודה מפלגת מרכז, לא היה מקום למפלגות המרכז על גלגוליהן השונים. השאלה היא אם המיתוג מחדש של הרצוג את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז לא עוקר ממנה את ליבם של המצביעים האידיאולוגיים שאידיאולוגית הם שמאלה מהעבודה אך מאמינים שרק מפלגה גדולה תנצח ושמפלגת העבודה היא ביתם, וגם אם חשבו להחליף מפלגה, ביום הבוחר הלב שלהם לא נתן להם. התשובה היא שככל הנראה הרצוג מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולפורר גם את המעוז האחרון הזה. אולי התפוררות המחנה הציוני זה בדיוק מה שיכול להניע מחדש את הפוליטיקה הישראלית, ולייצר מפלגה שלא מפחדת מהתיוג שמאל ולא נסחפת אחרי רטוריקה נתניהוהית או לפידיזם חסר תוכן. 

כדי להשלים את הטמעת דף המסרים של נתניהו שאותו אימץ לפיד ועכשיו גם הרצוג, מסביר הרצוג שהמחנה הציוני אינו ימין קיצוני ואינו מרצ. הרצוג נותן תוקף לשיתוף הפעולה שלו עם השיח מצמצם הפלורליזם - מרצ? הם כל כך לא לגיטימיים ממש כמו נוער הגבעות - באמת הרצוג? הוא אולי חשב שהוא מתחכם עם רפרור לעמדתו של בן גוריון "בלי חירות ומק"י", אך אין פה הקבלה.

הרצוג שבעצמו מודר מהשיח, נכנע למסע הדה-לגיטימציה של השמאל והופך אותו לסולם הגנבים שלו כדי לסיים סופית המטמורפוזה של מפלגת העבודה למחנה הציוני, היינו מפלגת מרכז שאין לה ולשמאל ולא כלום. למען הסר ספק, שום מנהיג של מפלגת עבודה לדורותיה לא היה מחוסר אידיאולוגיה כמו הרצוג ואף אחד מהם לא הושיב את הדמוקרטיה במושב האחורי כמו שעושה הרצוג עכשיו. גם רבין וגם בן גוריון היו פרגמטיים בדרכם ועקשנים לא קטנים ועם זאת היה להם קול ברור בכל התחומים. להרצוג אין קול, הרצוג הוא חיקוי. היפרדות? ההיפרדות היחידה שיש פה היא היפרדות מערכים.  

הרצוג מסיים את הסטטוס באמונה כי הוא שומע את תמיכת העם השקטה בו. עם זה הוא יגיע בקרוב לועידת מפלגת העבודה

יום שני, 28 בספטמבר 2015

בואו נדבר על סדר יום ואסטרטגיה

לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.

האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.

את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.

ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.

אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה. 

וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.

בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.

נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.

חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.

לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה. 

יום שישי, 31 ביולי 2015

חוט השני ומבוך המינוטאור

ללכת לישון עם פשע שנאה ולקום עם פשע שנאה אחר, להבין את ההבדל העצום בין שני הפשעים ואת הדימיון הכבד שבכל זאת שניהם נושאים. הייתי רוצה פשוט לבכות ולהעביר את העצב, אלא שהעצב במקרה הזה, שלא עוזב לרגע הוא לא הנקודה. פשע השנאה של אתמול בלילה הוא כרוניקה של טמטום כתובה בדם וידועה מראש. כל מי שקצת ראה סדרות חוק אמריקאיות יודע שזה א"ב לא לשחרר אסיר שניה לפני אירוע שעשוי לגרום לו לפעול בשנית. כל מי שיש לו קצת היגיון היה יודע שכדאי ורצוי לייצר מספר תוכניות חלופיות כדי לדאוג שאם קיים סיכוי שהפושע יגיע שוב לזירת האירוע המשטרה צריכה להיות מוכנה. אבל זה לא קרה. 4 פצועים במצב קשה בבית החולים שערי צדק יעידו על זה. הסיפור האמיתי פה הוא אוזלת ידה של המשטרה. אבל לא רק.

ישי שליסל הוא מפגע בודד כמו שרוני דניאל אוהב לומר בידענות בכל פעם שנפתח אצלנו אולפן פתוח לאירוע מתגלגל, הוא לא נשלח והוא פעל על דעת עצמו. אבל במקום שבו הוא חי, גם אם לפעולות שלו אין לגיטימציה, לדעות שלו יש. ואת הדעות האלה במידה רבה אנחנו מממנים הודות לשילוב של דת ומדינה. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה כמה שאנחנו רוצים, אך כדי להיות דמוקרטיה אמיתית אנחנו צריכים לחנך לסבלנות להדגים אותה ובמסגרת הזו לנתק את הקשרים הפוליטיים בין דת ומדינה. ישראל לנצח תישאר מדינה יהודית, היא הוקמה כבית יהודי, יהדותה מעוגנת ושזורה בשורשיה ויסודותיה, אסור לזה למנוע מישראל להיות מדינה דמוקרטית כפי שראוי היה שתהיה. כל דקירה אתמול שדקר שליסל, שליח מטעם עצמו, מנקבת את ההכלאה הזו של יהודית ודמוקרטית. חוקי המשחק צריכים להיות ברורים - קודם כל דמוקרטית.

אני לא אדבר על ציווי לא תרצח, אני לא אדבר על כל המקיים נפש אחת בישראל, אלה דברים שעדיין רובנו הגדול מסכים איתם. פשעי שנאה כאלה נגד קהילת הלהט"ב נמצאים בכל מקום. הם אכן לרוב מתובלים בצדקנות דתית כזאת או אחרת. אבל העניין הוא לא רק במלחמת החורמה שצריכה להתנהל נגד דעות חשוכות שכאלה, העניין הוא דווקא שוב בלקח. כאשר החברה מקבלת או לא מקבלת נורמה מסויימת נוצר תהליך של עידון, אבולוציה של ערכים אם תרצו, היא יכולה לפעול לטובה וכמובן שגם לרעה. מה שמוביל אדם כמו ישי שליסל לבצע את מה שהוא עשה זה האמונה באמת הבלתי מתפשרת שלו. חוסר היכולת לראות שאפשר גם אחרת. כמו שאתם יכולים לראות את זה במקרה הזה, אתם צריכים לראות את זה גם במקומות אחרים. כן, גם בסכסוך הישראלי פלסטיני, לכן קריאות ה"אין כיבוש" ו"אין פלסטינים" משולות בעיני לקריאות "אסורה התועבה" כי הן אבסולוטיות וברגע שמשהו הוא אבסולוטי יש בו מן הסכנה.

בכל מקום בו דת מונותאיסטית מעורבת יש המון שנאה והמון בורות, זה ידוע וזה בולט אם פה בישראל, אם בג'בהה נוסראת ואם בארה"ב ואני לא משווה. דת היא גורם מאחד וגם גורם משניא, אלה שני הצדדים של אותו מטבע. כמו כל אידיאולוגיה מקיפה הכוללת את כל תחומי החיים, היא מושתת לא רק על אלמנטים יפים אלא גם על אלמנטים של ייחוד והבדלה של הקהילה הדתית או האידיאולוגית מול קהילות מתחרות אחרות. כאשר אדם חי באמונה שרק מה שהוא דוגל בו הוא אמת ואין אחרת, את מה שמטיל ספק יש להעלים. לא לבחון, לא להטיל ספק - להעלים. כל ספק קטן שבקלים פורם מעט מהאמונה ולכן מן הראוי שלא יהיה. גוף של אישה עשוי לפתות? נכסה אותן. קול של אישה? לא נקשיב לו. השיטה היא שיטת האלימינציה דה פקטו. לכן יהיו כאלה שיחשבו שלעצור "מצעד תועבה" זו חובה אלוהית. אגב, מאותה הסיבה גם אין כיבוש ואין פלסטינים. זה לא מפתיע. זה קורה בכל מקום. 

הקו של איפה זה הגיוני ואיפה זה לא הוא קו שנמתח באופן אינדיבידואלי, אבל יש לו כמובן גם פן חברתי. ככל שאדם יהיה בתוך חברה הומוגנית יותר, כך הוא יהיה משוכנע יותר בצדקת הרעיונות שהוא מחזיק. לא סתם ישנם ניסיונות להשתיק אידיאולוגיות מסוימות, ההחלטה על הגבולות היא תמיד מוטה. כדי להתמודד עם המנגנון האנושי הזה, ניסתה האנושות לאורך שנותיה למצוא דרכים להביא מצד אחד ערכים מוסריים לקדמת הבמה ומאידך לייצר משטר וממשל שיהיו לו את הכלים להביא לטוב חברתי. הרעיון של דמוקרטיה לא דתית המאפשרת מחד פלורליזם ומאידך קובעת את גבולות הפגיעה היה אמור להיות אידיאלי. אלא שלתוך הכלי האובייקטיבי הזה אנחנו יוצקים תוכן שהופך את הדמוקרטיה למשנית. כשבישראל 2015 חשובה יותר אדמה מחיי אדם, הבטחה אלוהית מחיים נורמליים, יהדות על פני אנושיות, ניתן לומר די בוודאות שבישראל השיקול הבטחוני מכפיף הכל ושיקולי יהדות גוברים על דמוקרטיה ובהסתכלות רחבה שום דבר טוב לא יצא מזה.

וככה מתעוררים לבוקר בו עלי סעיד דוואבשה, פעוט בן 18 חודשים, נרצח כי הוא פלסטיני, שבו אתה מבין שיש אנשים, שהם רק קומץ, שנטילת חיי אדם מבחינתם היא מצווה. אם אין כיבוש, אין פלסטינים, האם בקבוק תבערה שנזרק על בית של פלסטינים פצע 3 והרג פעוט בכלל נזרק? בנט, שקד, יוגב, מגל, יעלון או נתניהו, יכולים להתייחס בחומרה ולומר ש"זו לא דרכנו", אבל הם לא יפסיקו להצביע על מחנה השמאל כבוגדים ועל הפלסטינים כתת אדם, אם בכלל. אם צריך להפגין למשהו נאמנות זה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות  לחיים במדינה הזאת בבוקר הזה משולה לתכריך לבן על גופתו של פעוט בן 18 חודשים. 

האוירה של העדר הטלת הספק היא שמביאה אותנו למקום בו אנו עומדים. כדי לצאת מהמבוך של המינוטאור, אריאדנה נתנה לתזאוס חוט שני שינחה את דרכו החוצה. אי הטלת הספק הוא חוט השני שנשזר והולך בהיסטוריה שלנו והחוט כבר מאיים להיקרע.

יום שישי, 19 ביוני 2015

סיפורי אלף מייקל ומייקל

הגעתי לרגע הזה כשהפוסט כולו מסודר לי בראש בצורה די ברורה, ללמדכם שהעובדה שלא כתבתי הלכה למעשה, לא מעידה שלא הייתי מכוונת כתיבה בבלוג. התחלתי את הבלוג כשהמקלדת היתה על אנגלית. כן, ככה זה התחיל. שום דבר טוב לא צמח מזה, אם להיות כנה עם עצמי זה היה אפילו מתסכל. הזמן הפך למצרך כל כך יקר וכל בזבוז שכזה הוא מיותר. אולי בעצם היקום מאותת לי שהגיע הזמן לאיזה פוסט נוסח "יומני היקר" שמוציא החוצה קצת קיטור וקיטורים על הקושי בשילוב שבחרתי של חינוך ביתי ועבודה. נוסח "מהגיגיה של אם שהרכבת שלה שועטת על הפסים והכפתור האדום של "לחץ כאן בשעת חירום" כבר שובר את עצמו וולונטרית". מהצד השני, זה לא יעזור,זו בחירה ואופי שלי וככה אני עושה דברים ויש בעולם דברים חשובים ממני. הלאה.

חגיגת התרבות עדיין בעיצומה ואני כבר כולי תקווה שהחלטתם אם אתם קפוצי תחת או שמא בהמות הקש והגבבה. הבעיה עם העובדה שזה לא יורד מסדר היום היא שמתפקשש כאן הדיון המהותי. אני לא מסכימה שזו כסות לגזל הגז, זו בחירה. התקשורת מסוגלת להתעסק בשני הדברים, ויותר, במקביל. לא ניתן לתרץ את עושק הגז שמתרחש מתחת לאף בהסבר שזה מה שהציבור רוצה, זו בחירה של התקשורת בארץ לא לגעת באמת בנושא. אם התקשורת היתה מוצאת לנכון להעלות את הנושא, הוא היה עולה. ומהו הדיון המהותי לנושא תרבות? גבולות הדמוקרטיה, חופש הביטוי, מימון והסדרים - אלה הדברים שיש לעסוק בהם בקונטקסט הזה. אם מלחמת התרבות בישראל היא עניין של העלבת מגזרים, כנראה שבאמת אין מה לממן. מירי רגב, כמו הרבה מהחלטותיו של נתניהו, היא הסחת דעת. מעבר מהעיקר לטפל - אם מה הציבור בישראל עסוק בהטחת גינויים כנראה שמצבנו באמת יותר רע ממה שניתן היה לשער. 

ואפרופו מצב רע, זה הזמן לפרשת מייקל אורן, יחסי ישראל-ארה"ב לא בנקודה טובה מחד אבל אין זה אומר שהם אינם טובים. הבסיס לקצרים עם ארה"ב הם על בסיס אישי (פרסונלי) וכן נכנסת לכאן כמובן גם אידיאולוגיה, אבל בסיס מערכת היחסים הוא איתן ואינו כפוף לאישים. אחת הפרקטיקות היפות יותר בתרבות הפוליטית האמריקאית היא היכולת להפריד בין האדם לתפקיד. אתה יכול לא לסבול את הנשיא ועם זאת אתה תיתן לו את הכבוד המגיע לו, זה לא ככה בתרבות הישראלית. התרבות הישראלית לגמרי מערבבת בין השניים, זה גם עובד ברמה האזרחית. דוגמא מצויינת, שאינה קשורה אבל כן, היא ההתייחסות לראש הממשלה נתניהו כ"ביבי" או לח"כ יצחק הרצוג "בוז'י" וכו'. הפמיליאריות הזו היא לא בהכרח טובה בעיניי. אבל הנשיא אובאמה מעולם לא הפסיק להיות חבר של ישראל, הוא לא חבר של נתניהו והוא לא צריך להיות, זה לגיטימי. הבעיה היא שנתניהו, שמנסה להפוך עצמו לנציג היהודים עלי אדמות, מנסה להפוך את האישי למדיני ובדעת הקהל הישראלית הוא מצליח. פרשת מייקל אורן רק מדגימה את זה.

אישית, לנושא מייקל אורן, ובכן אני לא מכירה את האיש ואני מוכרחה לציין שהוא מעולם לא הצטייר בעיניי באופן, בעצם הוא פשוט לא הצטייר. אבל בואו נגיד שהוא לא ממש השאיר את רישומו כשגריר ישראל בארה"ב, בטח לא במושגים חיוביים. כך או אחרת דומה שדבר אחד הוא לקח מהשהות בארה"ב וזו ככל הנראה האמרה "אין יחסי ציבור גרועים". אני לא יודעת אם ספרו של אורן יונק את השראתו מדעת הקהל השלילית ממילא בישראל ומנסה רק לתפוס את הגל, אולי זו העובדה שגם עכשיו כחבר כנסת הוא ככל הנראה הפנים שלעולם לא ישבור את מעגל הבינוניות (אבל זו רק ספקולציה אישית לא מבוססת), אולי זה ניסיון לקרוץ לנתניהו שברצונו ירים אביון ורצונו ירמוס אותו עד דק (בהנחה שהוא יכול, זה לא תמיד מצליח - ע"ע גדעון סער, אורן חזן, רובי רבילין - רשימה חלקית ביותר). כך או אחרת מה שעולה מעל הכל מבחינתי זה ש:
  • מייקל אורן לא ממש קורא את המפה הגדולה, אבל זה לא מפתיע ולא מעניין
  • נתניהו מנסה למנף את הסיפור אך לא ממש בהצלחה, אבל זה לא משנה כי חומות ההסוואה נפלו וזה כבר צוין בפרוטוקול - ארה"ב יודעת מי זה נתניהו
  • הציבור בישראל אשכרה לא מעוניין בעובדות וזה ממשיך את הרעיון של תחילת הפוסט הזה - דומה שגזרנו על עצמנו כציבור עיוורון מרצון, העניין הוא שכפתור ההשמדה העצמית עלול להילחץ בעת הגישושים באפלה
הבעיה של אורן לא מעניינת, במסווה של עובדות שכל ילד יכול להפריך בקלות הוא מנסה לצבור לעצמו איזשהו מוניטין, אבל כמו שלא הבריק כשגריר ישראל בארה"ב, הוא גם לא מבריק כח"כ וספק אם כוכבו אי פעם ידרוך. הוא ניסה להיות שגריר פופולארי - האמריקאים שמרו אותו במרחק זרוע - כמו שהפרוטוקול מחייב ושום דבר מעבר. והם היו סלחניים כי הוא עשה אינספור טעויות. מייקל אורן הוא לא תקרית דיפלומטית, הוא עוד נקודת ציון לאמריקאים שמוכיחה את השפעת האג'נדה של נתניהו ומזל שהם יודעים להפריד בין האיש למדינה.

הרשו לי להתעכב על נתניהו. נתניהו יודע שחבר כנסת מהקואליציה שמאשים בפהרסיה את הנשיא אובמה בביצוע טעויות מכוונות ביחסים עם ישראל זה משהו שהוא צריך להתייחס אליו. תכל'ס מה שנתניהו עשה זה תרגיל שקוף ביחסי ציבור שרק בישראל עוד מוכנים להבין. אבל נתניהו ראש ממשלה, זו קדנציה שלישית ברציפות, הוא יודע מצוין מה הפרוטוקול המצופה ממנו, מי שעושה "טעויות מכוונות" זה נתניהו, לא האמריקאים. האם המצב היום טוב? לא, אבל הוא גם לא רע. ארצות הברית של הנשיא אובמה היתה ונשארה ידידת ישראל אמיתית. המון פרשיות איימו לשבור אותה לאורך השנים - היא לא נשברת כי היא עקרונית ומייקל אורן בטח לא יהיה הקש שישבור אותה. תגובת נתניהו נרשמה, היא מיותרת כן אבל היא לא משנה שום דבר ואפילו די צפויה. גינוי של נתניהו יכול היה להיות מפתיע וזה לא היה באמת מתיישב עם הפרופיל שמאחורי המסכה.

הבעיה האמיתית היא שוב דעת הקהל בישראל, מדהים שזה חוזר שוב לאותה נקודה. אני יודעת שאני לא פופארית אבל אם לשים את הדברים על השולחן, בעיניי, הנשיא אובמה והממשל האמריקאי עושים הרבה יותר למען האינטרסים של מדינת ישראל מאשר מי שעומד בראשה. השלב הזה, בו מדינת ישראל מתעוורת עת היא נושאת כל הזמן את צדקתה ברבים דינה להיכשל. ישראל לא תוכל להתקדם ללא ביקורת, אהבה עצמית שאינה משולבת בקבלת הפגמים והניסיון לתקן אותם לא עובדת, לא ברמה האישית ולא ברמה המדינית. יואילו נא כל אלה שמדברים בגנות ארה"ב היום לעשות פעם אחת ולתמיד רשימה של כל הנזקים לכאורה שגרמה ארה"ב בזמן נשיאותו של אובמה מול כל הפעמים שארה"ב עמדה לצד ישראל ומנעה ממנה מבוכות בינלאומיות. אני יודעת שצידה השני של הרשימה יקח זמן, אין בעיה - קחו את הזמן שלכם. בלאו הכי נתניהו ינסה לטרפד כל מהלך, הבעיה מתחילה כשהוא מטרפד את יכולת החשיבה הציבורית. אבל בואו נדבר קצת על קפוצי תחת - זה תופס גם על אמריקאים?


יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

צ'ולענט פוליטי

בוקר יום ראשון, הגשם בחוץ יורד ללא הפסקה, בתוך הבית ילדים מתקשים להתעורר ואני כמו צ'ולענט שאחר לפרוח, מעלה את כל מה שהתבשל אצלי בסוף השבוע. והתבשל.

כבר כמה ימים שאני שומעת מאנשים רבים שהדרך להחליף את נתניהו היא דרך הצבעה למפלגות הגדולות, אין לי אלא להניח שהכוונה היא למפלגה בראשות לבני/הרצוג. לוגיקה פשוטה היות והצבעה לליכוד לא תועיל לנושא, יש עתיד אבודה וכחלון הוא יש עתיד חדש. בחיי שניסיתי לשמור על ראש פתוח כשזה עוד היה רק הרצוג, למרות אלפי ההסתייגויות ואדירים עדי שאין משהו אידיאולוגי שקושר אותי למפלגת העבודה (פאוזה לצחוק על אידיאולוגיה - האם בכלל ניתן לדבר על אידיאולוגיה במפלגות שכל הזמן קורצות למרכז כמו העבודה והליכוד, שלא לדבר על מפלגות מרכז כמו יש עתיד או הדבר הזה שעכשיו כחלון מנסה להריץ).

אחר כך חבר הרצוג ללבני, בחיי שניסיתי להעריך את העובדה שהאישה הזו שגדלה על ברכי ז'בוטינסקי ובאמת מאמינה בדמוקרטיה מצטרפת להרצוג ולו רק כדי להפיל את נתניהו, זה לא עבד לי, אבל יכולתי לשחק ברעיון למרות הצמרמורות שזה העביר בי. אני מאמינה שבמצב הנוכחי להפיל את נתניהו זה בהחלט אידיאולוגיה כי האיש הזה מסוכן לכולנו. אז החלטתי למדוד את החיבור ביניהם בעיניים חיוביות - הם החליטו על רוטציה כי הדרך חשובה יותר מהפרסונה (מרענן), היא אישה (סוגיה חשובה), היא דמוקרטית (בעיניי זה חשוב), הם רוצים להוביל לשלום, הם לא נתניהו. כל זה היה חיובי ועוד איכשהו יכולתי לנסות את התרגיל המחשבתי של להצביע להם, אם כי אני מאמינה שמצפונית, בסופו של דבר, לא הייתי יכולה להצביע למי שלא מייצג אותי אפילו לא בשם ה"להפיל את נתניהו". 

אבל אז הם החליטו על השם "המחנה הציוני" - אני לא רואה את עצמי מצביעה למחנה "ציוני", זה מחנה שמדיר את כל מי שלא ציוני וקורץ לכל מי שבמרכז וימינה מעט מהמרכז. זה מסוג הקריצות שלא עושות לי את זה - מודה. אם זה היה המחנה הישראלי עוד ניחא, אבל ציוני מדיר מראש את כל מי שלא יהודי, לי יותר מקשה עם זה. אם כי אני לא באמת משתייכת למחנה הזה, הצורך כל הזמן להוכיח ציוניות הוא תעמולה מיותרת בעיני. אני מאמינה בישראל ולמרות הכל אוהבת אותה, אחרי כל ההגדרות הראשוניות שלי - ישראלית תגיע לפני ציונית. במידה מסויימת החזרה להגדרה ציונית נראית לי מיותרת הואיל ועצם החלטתי לחיות כאן הופכת אותי במידה מסויימת לציונית כמו בהגדרתה המקורית, רק שהגדרת הציוניות היום היא לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אולי יש מקום לפוסט מהגג על ציונות - לא עכשיו.

יכולתי עוד להבין את כל מי ששוקל להצביע למחנה הציוני הזה כי אסטרטגית זה נכון - חישוב פשוט של מדע המדינה. פיצול ההצבעה הוא בעייתי אם רוצים להחליף את השלטון והדרך להגיע להחלפה הזו היא חיזוק האופציה האחרת. אבל אז הגיעה לבני ל"מצב האומה". כן, אני מבינה שזה לא אולפן שישי, שזו תוכנית סאטירה, אבל אדירים - מישהו שמע איך האישה הזו מדברת? זה היה כמו לראות את מירי רגב, קצת יותר מתוחכמת עוד 10 שנים. לי זה עשה רע ורק קראתי חלק מהטקסטים, לא ראיתי את התוכנית. 

אם זה לא הספיק, הרי שקריאת הבוקר בעיתונים והידיעה שהרצוג ולבני מנסים לצרף גם את מופז וטרכטנברג, כבר הדירה אותי סופית מהמחשבה שלהצביע להם היא אפשרות במקרה שלי. עכשיו אני תוהה אם להסביר כמה זה מקומם ולא לעניין או שאתם מבינים לבד. עם כל הכבוד לרעיון של להעיף את נתניהו ובעיניי זה יותר מנחוץ, לא ייתכן שזו האידיאולוגיה היחידה. עם צוות כזה בתוך ה"מחנה הציוני", מה הדבר הראשון באג'נדה שלהם במידה והם אכן מצליחים? אני מצטערת אבל עם כזה "פאנל" של אישים, אני באמת לא יכולה לתת להם מנדט ליום שאחרי נתניהו. אני אשאר בשמאל הרדיקלי שלי אבל לא אהיה חתומה על הצבעה גושית שכזו. מבינה את הצורך להחליף את נתניהו, אבל לא יכולה להצביע למי שמראש יסנדל את כל מה שאני מאמינה בו, גם אם לא יקראו לו נתניהו.

זה לא רק הבחירות, זה היום שאחרי והרצוג שכל כך רוצה להביא שינוי, לא באמת יוכל להביא שינוי במצב הזה, בסינדול הפרסונלי שהוא הכניס למפלגתו. הפרסונות שעשויות להיכנס למפלגה לא רק קורצות למרכז הן לחלוטין לא החומר האנושי שיכול להישאר נאמן למפלגת העבודה. זו גם לא מפלגת העבודה יותר והמרחק האידיאולוגי ביני ובינה כבר בלתי ניתן לגישור. אז אם לא שינוי, אני כבר מעדיפה להצביע למה שנכון לי, כי המצב כנראה לא ישתפר הרבה ביום שאחרי נתניהו, אם יגיע כזה. זו אני שצריכה להסיק את המסקנות.

חשבתי לדבר רגע על כחלון, אבל אין לי כוח לדבר על עוד "אין עתיד". הקריצה למרכז של כל המפלגות היא כנראה אינדיקציה למצב החמור בישראל ולשבר האידיאולוגי שאנחנו מצויים בו. תכל'ס כיום זה מרגיש שכל המפלגות פשוט מלאות באנשים שבעיקר עסוקים באגו של עצמם. נכון, המחנה הציוני בתוך הרביעיה הזו (מחנה ציוני, ליכוד, יש עתיד וכולנו) הוא האופציה היותר שפוייה, רק שלי אין מקום באף אחת מהרביעיה הזו. היא מתאימה למי שמוכן להתפשר, אני לא מסוגלת, אולי זה פגם שלי, אבל זה מה שיש.

גם אין לי כוח וחשק לדבר על המצב בש"ס או הבית היהודי, אחרים יעשו את זה יותר טוב. אבל אם יש משהו שאיתו אני רוצה לקנח, רק שהוא לגמרי לא מתוק זה גל אוחובסקי. בעין השביעית כבר כתבו על זה לפניי. אני לא יודעת מה איתכם, אבל האלימות הזו שבהוצאת הומואים ולסביות מהארון, צריכה להיות מוקעת. לאף אדם אין זכות להוציא אדם אחר מהארון, להתערב בחייו הפרטיים של מישהו אחר. אני גם לא מצליחה להבין, הקהילה מנסה לקדם שוויון זכויות, כבוד האדם בעיניי הוא פועל יוצא והניסיון האלים הזה להוציא מישהו מהארון הוא בטוה ולא מכבד.

מה יהיה הצעד הבא של אוחובסקי - לחייב ענידת טלאי הקהילה בשם הגברת המודעות? לכל אדם יש את הזכות לנטייה המינית שלו - זה לא עיניינו של אף אחד אחר. די לרוץ על טיקט של הומוסקסואל, אישה, גבר, וכולי. במדינה שוויונית באמת אין לזה כל חשיבות ובמדינה שעדיין לא נמצאת שם האלימות הזאת רק מזיקה. הבעיה שאנחנו כל כך רחוקים מזה ובמידה רבה הניסיון לכפות על חברי הקהילה לצאת מהארון פוגע הרבה יותר מאשר מקדם. ידע הוא לא תמיד כוח, אלא אם כן אנחנו מדברים על העובדה שאנשים בעלי ידע יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לפגוע - לא לזה התכוון המשורר.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אדם על אוטומט בעידן האינדיבידואליזם

זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.

אמרתי לא מטריקס
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?

זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה. 


כבולים
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.

במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.

אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.

דיסוננס
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?). 

אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט. 

כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק... 

יום שבת, 4 באוקטובר 2014

כיפור ואידיאולוגיה או טראומת הסטירה

התחלתי לכתוב פוסט על הורות אבל זנחתי אותו בינתיים פשוט כי משהו אחר פתאום ביקש תשומת לב, לכן שמתי את ההורות רגע בצד, עוד יהיו פוסטים נוספים (ראו בזה הצהרת כוונות ברורה מאליה פלוס אזהרה). ונכון שלא הייתם צריכים את ההקדמה הזו, אבל שיקולי העריכה כאן הם שלי, גם אם הם שגויים. בניגוד להנחה הרווחת שלהצלחה הורים רבים ולכישלון רק אחד, בספירה הזו, בבלוג הזה, ממש כאן - האחריות לכישלון, להצלחה, לכתיבה המדוייקת לעיתים ולברברת התמידית יש רק אחראי אחד. אני. עכשיו כבר אפשר לגשת לעניין?


נו? קוגל
באמת מזמן כבר לא הכנתי


כי יום כיפור היום ואני לוקחת את היום הזה נורא באיזי, הילדים עושים מה שהם רוצים ואני במנוחה. אני לא צמה. הפסקתי לצום ביום שיצאתי מבית אימי. בבית החילוני שגדלתי בו, היו מסורות שכן נשמרו, כמו בהרבה בתים אחרים מסביב. יום כיפור היה שיא. כשההורים שלי היו יחד ומהזמן שאני כבר זוכרת. ההורים צמו ואני עשיתי כל מאמץ לצום. לא הכינו לי אוכל במהלך החג. אפשר היה לאכול מה שיש ותמיד היה קוגל (יודעים - פשטידת האיטריות המתוקות עם הקינמון והצימוקים, וקוגל בכיפור זו מסורת רבת דורות במשפחתי היקית. כן, עוד בגרמניה). גם אסור היה לרכב על אופניים, כילדה מעולם לא רכבתי על אופניים בכיפור. אני זוכרת גם את הסטירה הראשונה שקיבלתי. זה גם היה בכיפור.




אבא שלי עישן קנט ארוך

ערב יום כיפור, אני בת 7 בערך. יושבת עם שתי חברות על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה לבית, הדלת למעלה פתוחה והדירה די חשוכה. בבית שלנו ממש בכניסה היה בר, עם ארבעה כסאות בר גבוהים. אבא שלי ישב שם ועישן. ראינו את ריצודה האדום של הסיגריה בחשיכה, העשן הסתלסל מחוץ לדלת. לא ידעתי שלא מעשנים בכיפור, אצלנו גם הדליקו אור, אבל אז חברה אחת שאלה על זה. בתמימותי ניגשתי אל אבא לשאול. אני זוכרת אותו מתרומם מאחורי הבר ורוכן אלי ומשום מקום הגיעה הסטירה. מעולם, אבל מעולם, לא סטרו לי קודם. שתקתי. חזרתי לחברות שלי. לא דיברנו על זה. מניחה שהן ראו הכל. יש כאלה שזוכרים את המלחמה, אני נולדתי אחריה. אני שבויה בטראומת הסטירה. יום כיפור 1981.



שנים לקח לי עד שטעמתי
סלט הרינג
אחרי שההורים נפרדו, בערך מגיל 10, אמא ואני התחלנו לעשות את כיפור אצל אומה (סבתא שלי) בגבעתיים. ארוחה מפסקת קטנה, 4 משתתפים: אומה, אמא, דוד זאביק ואני. אחר כך הליכה נינוחה לבית הכנסת של היקים. תפילה, קצת מינגלינג של יקים בצום בחצר והליכה משותפת, סה"כ כמעט כולם גרו בשכונת בורכוב. לפעמים היינו מעיזות להסתובב גם במרכז גבעתיים אבל הרעש היה מבריח אותנו. בבית היינו קוראות, הולכות לישון וקמות לבית הכנסת שוב בבוקר. בזמן קריאת הקדיש כל הילדים היו בחוץ. אחר כך שנ"צ או ספר ושוב בית כנסת. ההליכה הביתה היתה איטית, ואז היינו שותים לאט משהו עם עוגה קלה בצד ורק אחרי עוד קפה/תה, שיחה ושתיקה עם סיגריה של אומה, ורק אחרי הטלפונים למי שצריך לבדוק שהצום עבר בסדר, רק אז היינו אוכלים. אצלנו הקפידו על ארוחה קלה כשבגרתי וגיליתי שיש בתים שבהם יש ממש ארוחה, אני זוכרת שזה ממש הפתיע אותי. הייתי בטוחה שהארוחה הצנועה הזו היא מסורת יהודית ענפה. ביצה רכה, חלה, חמאה וסלט הרינג. תמיד כל שנה. אחר כך היינו נוסעות חזרה לירושלים. אהבתי את ימי הכיפור האלה, לא הייתי מחליפה אותם גם לו היה ניתן. הם התאימו לאז שלי, הם רק לא מתאימים לעכשיו. מן הסתם גם לא למחר. 

אפרופו כספים ואלוהים
אחרי שאומה נפטרה ואני כבר הייתי ילדה גדולה, לא הצלחתי למצוא את ההגיון בלצום ביום כיפור. לא התחבר לי להיות כופרת שלא מאמינה בקיומו של אלוהים ובכל זאת לצום. גם התקופה שאני זוכרת לטובה כשלקחתי חלק מהקהילה ליהדות מתקדמת לא גרמה לי להרגיש מחוברת יותר לדת. אני מחוברת להיסטוריה שלי, זה כן וההיסטוריה הפרטית שלי היא לגמרי יהודית זה נכון ועדיין - איזה ערך יש לצום ולהתפלל ביום כיפור אם זה לא בא מבפנים? אצלי זה לא. אני לא מאמינה באלוהים ובטקסים. אני רואה את היופי בדת, אני מבינה את כוח המשיכה שלה ובעיקר אני רואה כיצד דת, מכל סוג, מבדילה בין בני אדם הופכת לאב טיפוס של מכונה מגלגלת כספים. זה לא משהו שאני רוצה חלק בו. וזה עוד בלי לדבר על זה שאני לא מוצאת בתוכי את המקום להאמין אלוהים או כל ישות אחרת.


לו דת היתה משהו פרטי, משהו שאדם עושה לעצמו היה לי הרבה יותר קל איתה. כאשר האישי הופך לכל כך חיצוני אני נרתעת. אני לא צריכה לומר שוב שאני לא אדם של אידיאולוגיות. כל האידיאולוגיות מסביב יוצרות קו כל כך נוקשה. הכל צריך להסתדר לתוך עקומות ונורמות וזה די מצחיק כשחושדים על זה כי קו מתוח שהופך לעקומה הוא כזה שמעגל פינות וזה די נוגד כל אידיאולוגיה.

אני שונאת שאימהות נמדדות בהנקה, שגברים נמדדים בכמה הם עושים בבית, שילדים שנמדדים באיזה ציון הם מביאים, ושדתיים נמדדים באורך הפאה או מידת הנענוע בעת תפילה. דברים צריכים להתאים לאדם, אין נכון לא נכון. אנחנו כל כך שבויים בקונספטים שאנחנו לא שמים לב לכבלים בהם כבלנו את עצמנו וכבלים מטיבם מצמצמים מרחב. הדרך היחידה שלי לחיות את חיי בשלווה היא לעשות את מה שאני מאמינה בו בלי לפגוע באחר ומתוך אמונה שיש ממש בכל אחר אפשרי אחר. הבעיה היחידה היא שזה פשוט ככל שזה מסובך.


אז זהו שאני לא
בכלל התכוונתי לכתוב על זוגיות וכל ההקדמה על הויתור על הפוסט שהתחלתי לכתוב על הורות נועדה להגיע לזוגיות והנה חמש פיסקאות אחרי ואני כבר נגעתי ביום כיפור והגעתי לאידיאולוגיות. מה יהיה איתי? מה? אז עכשיו אקום לי מרבצי, בין הלפטופ, הסלולארי והספר ואתפנה קצת לילדים שלי כי אם זה היה תלוי בי הייתי כותבת כל היום ואתם כבר מזמן הייתם בורחים. נפרדת מכם בקריאה נרגשת של "הלאה האידיאולוגיות" ויודעת שסתם זרקתי סיסמא לאוויר. 

יום חמישי, 3 ביולי 2014

לצאת לכיכרות ולא כדי להדליק נרות נשמה, להאיר - הפעם עם תקווה

אין לי תשובות לכל דבר, אני לא יודעת אם יש אלוהים, אני יוצאת מנקודת הנחה שאין. מקבלת לחלוטין את הצורך בתפילות, קריאת פרקי תהילים, משחק בשרשרת תפילה, כריעה מול מזבח, שיחה עם ישות כל יכולה, אפילו תקשור עם מלאכים. אבל אני, מה לעשות? זה לא עושה לי את זה. זה לא רק שאין שום הוכחה לקיומו של אל, זה לא הניצול המחפיר והתעשייה השלמה העומדת מאחורי הדת, זה בעיקר העובדה שאם יש אלוהים יש משהו יותר מהאנושות שיכול להציל אותנו, גלגל הצלה כזה שאם נבקש מספיק חזק גם יציל אותנו. כנראה שזה עניין של אופי, אבל אני מסרבת שיש משהו שיכול להציל את בני האדם מעצמם. האמונה הזו שיש משהו גדול יותר היא גם זו שבמידה כלשהי מאפשרת לנו לא ללכת עם הדברים עד הסוף. הדבר היחיד שאני יכולה להאמין בו הוא שרק האדם יכול לגאול את עצמו. אני באדם אאמין, אותו אני רואה.

בימים האחרונים השורש נ.ק.מ. מופיע בכל כך הרבה וריאציות שזה עושה לי פריחה כמו גם צורך לאוורר את הממ"ד. הדת, כמו כל אידיאולוגיה מתייחסת לנושא הנקמה באופן דואלי - מחד, מאפשרת נקמה (עין תחת עין) ומצד שני "ה' לי נקם ושילם". מטבע שגור הוא בעברית "השם יקום דמם" ודווקא פה אני יכולה להתחבר. אין לאדם לחפש נקמה בעצמו, נקמה מובילה למעגל נקמה שלא נגמר. רק שלאחרונה השם יקום דמם אינו מתייחס כנראה לאלוהים, אלא לשם גנרי כלשהו שיחזיק בנשק. עם ישראל דורש נקמה. כמה פתלתלה היא דרכנו, לפני 20 שנה היה כאן דור שלם דורש שלום ועכשיו עם שלם דורש נקמה. את זה צריך לעצור.

בשם הדת נאמרים בימים האחרונים דברים נוראיים. 

נעם פרל, מזכ"ל בני עקיבא העולמית, תובע נקמה בשם אומה שלמה ואלפי שנות היסטוריה, בתקווה ש"חיל המחפשים יהפוך לחיל נוקמים ולא יעצור בקו 300 ערלות פלישתים"

בנצי גופשטיין , מנכ"ל להבה, קורא לממשלה לנקום את רצח השלושה, מאיים שאם לא תהיה נקמה לאומית יהיו דברים אחרים ומסביר שאם יהודי רצח את הנער במזרח ירושלים זה לא טרור.

אף אחד בממשלה לא אומר דבר, מאף אחד לא יוצאת הודעה להרגעת הרוחות. הנחמה היחידה מגיעה דווקא מהמשפחות השכולות. משפחות דתיות שהאובדן שלהן הוא נוראי. ומתוך תעצומות נפש שאין כמותן הן קוראות לא לנקום. עם ישראל שהפך את שלושת הבנים לבנים שלנו לא מצליח להתעלות מעבר לתחושות פרימיטיביות ומשפחת פרנקל שזה הבן שלה, היא זו שמובילה קו של שפיות, שמאמצת גם את מוחמד אבו חאדר למנין המתים המיותר, למניין החיים הצעירים שנגדעו בגלל שנאה ונקמה.

מפחיד אותי מה שקורה ברחובות. מפחידים אותי האנשים שיושבים מאחורי מקלדות. מפחידים אותי קולות הנקמה שפעם נשמעו במחשכים והיום לאור יום הם נצעקים. מפחיד אותי הגלגול המחשבתי שהוא נחלת הציבור, מפחיד אותי הספין הממשלתי על החטיפה, מפחיד אותי השקט שמגיעה מכיון הממשלה. מפחיד אותי החינוך שניתן לילדים, שהפטריוטיזם החליף חינוך לערכים. מפחיד אותי שמה שתמיד אמרנו על הצד השני מתאים ליותר ויותר אנשים מהצד שהוא כביכול שלי. מפחידים אותי האנשים ששומעים את מה שיש לי להגיד ומבטלים אותי כליל כי אני מגזימה בעוד הם מנסים להקטין את התופעה. מפחיד אותי לחשוב שרוב הציבור יודע שהמצב לא טוב והוא לא מבין שאם ימשיך לעמוד מהצד לא היה כאן אף פעם יותר טוב, כן עשוי להיות יותר שקט, אבל גם מלא אבק ודם. מפחיד אותי המיעוט שצועק והוא הולך וגדל והרוב הדומם שהולך ופוחת.

אבל אני לא מתפלאת, פרשת אדם ורטה וספיר סבח היתה מקום לעצור בו לרגע כדי להבין את גודל המהפכה התודעתית שעוברים הדורות בצד שלנו. זו כבר לא אהבת הארץ, זה עיוורון. מלמדים ילדים רק פטריוטיות ואתוס ואחר כך צועקים שבצד השני מלמדים ילדים לשנוא. חינוך ילדים לאהבה עיוורת הוא אך כפסע אחד מללמד אותם לשנוא. בעצם זה ללמד אותם לשנוא רק בלי לקרוא לילד בשמו. השילוש הקדוש אותו קבע שר החינוך - שואה, צבא ואמונה הוא פנאטי, רק שהוא מתיישב לנו עם תפיסת העולם האתנוצנטרי שהתחילה עוד מימי ה"עם הנבחר" ומאז אנחנו שבויים בקונספט מוטעה ולא נותנים לשום עובדה לבלבל אותנו. מדינה מעורבת בדת, היא מדינה שלנצח תחיה על חרבה, כי אין שום דת שמוכנה לקבל את ה"הם" כשווים, אין שום דת שלא מקדשת בצורה כזו או אחרת גזענות. ואין שום דת שבאמת מוכנה לבדק בית, כי בדק בית הוא לרוב התחלה של שינוי ודת נשענת על סטגנציה.  

אסור למדינה להתבסס על סטגנציה, אנחנו חיים בעולם של שינוי, מדינה שלא מוכנה להשתנות, לקחת סיכונים ולהביט אל העתיד ניכוחה דינה להתפרק. אני לא רוצה לחזות בהידרדרותה של ישראל מהמקום שבו היא נמצאת כרגע. אנחנו יכולים להרגיש שהצדק איתנו, אבל מה עוזר לנו הצדק כשאנחנו משלמים בחיים? זה הזמן לקחת נשימה עמוקה ולראות את הדברים מבעד לכאב. נקמה מובילה לנקמה, נקמה לא יוצרת עתיד, היא יוצרת מלחמה, מלחמה הורגת את בנינו, את העתיד. אם יש משהו שצריך ללמוד כרגע זה לעצור. הממשלה שיש לנו כרגע לא יודעת לעצור. 

נפתלי בנט, שי פירון, יאיר לפיד ובנימין נתניהו שותקים כמו דגים ונפלא מבינתי אם יש להם חזון. הם קוראים קריאות אידיאולוגיות חסרות אחריות ושותקים בדיוק במקום שבו מנהיגות צריכה להתגלות. במקום שאין מנהיגות, הציבור צריך לומר די. הקו שמובילה הממשלה הוא קו חשוך ומסוכן, זו החובה האזרחית שלנו להפסיק להיות ספונים בבית ולנענע את הראש ולתהות לאן זה עוד עלול להתדרדר. זה כבר לא עניין של שמאל וימין, זה עניין של אהבת הארץ והרצון לחיות בה, לא למות בה, לא למות למענה. במקום שאנו עומדים בו כרגע אפשר לתת מקום לנקמה ושנאה רק שבסוף זה יהרוס את כולנו, מבפנים.

כשהייתי קטנה פעמים רבות שמעתי אנשים אומרים, תנו לפלסטינים מדינה, הם יהרגו אחד את השני. היום אני מסתכלת עלינו, כבר יש לנו מדינה ואנחנו הורגים אחד את השני, בתוכנו. היום זה מילולי, אבל אין לדעת מה מחר. בחשיכה הזו שעוטפת אותנו כרגע, אנחנו כולנו בבית עם אפליקציות פנסים וחושבים שהכל בסדר. אבל את האפילה הזו צריך להבקיע. אני מוכרחה להיות אופטימית ולהאמין שהרוב הדומם יפסיק את השתיקה, אנחנו מובלים כמו צאן - שותקים בירידה. די לשתיקה. אל תתנו לצה"ל ול- so called הנהגה שיש לנו לנצח, תנו לאדם לנצח. ומה רוצה אדם בסופו של יום? לשתות קפה על המרפסת, לראות את ילדיו גדלים ולא מובלים אל הכיכר בארונות מתים. לעתיד הזה קוראים שלום ורק הוא יאפשר לנו לחיות כאן. זה הזמן לנרות של נאורות ולא לעוד נרות נשמה. 

יום שבת, 22 במרץ 2014

פוסט לעצמי א-לה-"יומני היקר" אבל לא. אין פוליטיקה, יש מחשבות, אנליזה עצמית קצרצרה לסופשבוע

משהו מסרב להיכתב, אני רק לא יודעת מהו. בחמישי לפנות בוקר פירסמתי את הפוסט האחרון. לא פשוטה הכתיבה לתוך הבוקר, אלה השעות שאני אוהבת במיוחד והן נעימות ושקטות לכתיבה ויותר מכל ברורות וחדות, אך בצער משולבת בהן הידיעה שהבוקר מתקרב. אין תירוצים בבוקר, אי אפשר לפעול על אוטומט כדי לשגר את הילדים ליומם ואותי ליומי. בבוקר אני צריכה מלאי שלם של אנרגיה וסבלנות, בעיקר לעצמי. אני לא טיפוס חברותי בבוקר, לגמרי מתפקד זה נכון אבל קצת מיזנטרופ. היה לא פשוט להפוך את עצמי לחביבה ומכילה על הבוקר כשכל מה שאני רוצה זה שקט מופתי, אבל עם הילדים גם באה אחריות ודוגמא אישית ועוד כל מיני כאלה. אם אני רגע מתעכבת על זה, הנה רגע בוננות - בעצם מזל שהבנזוג הוא לא טיפוס שמתעורר בקלות בבוקר, לרוב עד שאני הופכת לסנוז האנושי (ובחיי שזה לעיתים תהליך של שעות [רציתי לכתוב אלוהים עדי - אבל החלטתי להדירו מאמרות שגורות שמייצרות לו נוכחות פיקטיבית]), יש לי בכל זאת זמן התאוששות שמספיק תמיד לקפה וחבירה איטית לנורמות אנושיות מתקבלות על הדעת. אפשר היה רק לתאר מה היה קורה אם הייתי צריכה להעיר אותו בטרם. עם הילדים זה לא ממש ככה, אבל עם הילדים גם אין לי ברירה, מה שחסר זה שבבוקר תקבל אותם האישה הזאת שבא לה לדבר עם בני אדם כמו שמתחשק לה חוקן פומבי בערך. הבחנתי בכל זאת בתהליך של שיפור ויש מצב שעד שהילדים יצאו מהבית עוד אקבל את פניהם כמו שילגיה בשירה המלווה בציוצי ציפורי השיר על כתפי, אבל בלי הסרט האדום - עד כאן. 

כך או אחרת, בשני בלילה טס הבנזוג, ואני נותרתי עם שלושה ילדים, חתול, תוכית וכאב אוזניים בעיצומה של מתקפת סינוזיטיס. לא פשוט. כל יום עמוס ורווי פעילויות וכל לילה, אחרי הסידורים, הופך לילה לבן. מן לילה שמקבל את צבעו מרקע המסך ולא מהמילים המוקלדות - בהיר ושקט ושלי. ושוב בא הבוקר, סוחבת ככה כבר שבוע של מקסימום 4 שעות שינה בלילה וימים עמוסים. עד חמישי בלילה עוד עמדתי בקצב של כתיבה יומית (שרק אני מכתיבה לעצמי - שיהיה ברור את מי להאשים). בחמישי כתבתי, אבל למשהו שעושה אמא עמיתה בחינוך ביתי ולא יכולתי להביא את עצמי לכתוב יותר. רציתי ועייפתי ופרשתי לקרוא. והיום יום שישי, חצי עצל אבל לגמרי מתוקתק, עם פעילות ילדים, נקיונות, כביסות, ארוחות, קניות, קפיצה לחנות חיות, ספרים, קצת ים, הרבה משחקים ובלי זמן כתיבה. והכתיבה שהפכה לשגרה פתאום נתקעה. לפעמים צריך מנוחה כדי להתקדם, אני אומרת לעצמי ויודעת שזה חסר תקנה.

בחיי שתיכננתי שהילדים ירדמו הלילה ואני אדליק טלוויזיה, אחרי שבועות שהיא סגורה (בשעות שהילדים ישנים ז"א), אולי קצת אלכוהול ונישנוש, סופסוף לגמור את הספר וללכת לישון מוקדם. נרדמו הילדים, הסתיימו הסידורים ובמקום זה אני שוב על המקלדת. לא מתלוננת (ולא, זה לא בגלל שיש במקרר חלב בקרטון [סליחה, שרה, הייתי חייבת]). הכתיבה היומית הזו, גם באישי וגם בפוליטי, נותנת לי קול שני שהיה לי אולי קצת חסר. אני כותבת גם כשאני לא על המקלדת ונוצרת לי זוית ראיה שהיא מנותקת מהסיטואציה, קצת פחות כבולה לרגשות ולכאן ועכשיו. אני שמה לב שזה גם הולך ונכנס לי להורות ולמען האמת זה מוצא חן בעיני. ברגעים של תסכול, אני רגע עוצרת. כותבת את עצמי בעל פה תוך כדי ופורטת את זה בתרגום לילדים (מצונזר, בכללי [מסתבר שלילדות בירושלים יש תוצרי לוואי של פה די מלוכלך, או שאולי זו רק אני]), זה פתאום מאיר את הסיטואציה באור אחר, מעניק פרופורציות ומוציא מתוך הקושי את המקום להתקדם. זה דווקא לא רע, לא יודעת הרבה על הורות מקרבת או לשחרר ילדים או כל תיאוריה אחרת (לא אדם של אידיאולוגיות גורפות ומיני תורות שכאלה), אבל ילדים (ממש כמונו, אגב) צריכים שנסביר להם, לא באריכות, לא בפטרונות אלא את הדברים כמו שהם, אשכרה. גם הם צריכים לדעת מה תרשים הזרימה בסיטואציה הזו כי כדי לא לעשות משהו שוב (ושוב, ושוב) הם צריכים להבין למה וזה שמישהו כועס בגלל זה זו לא סיבה להפסיק, זו סיבה להביע צער בצורה מכנית ולכן זה גם מתכון מובטח שזה יקרה עוד פעם (ועוד, ועוד). 

אבל נראה לי שבדרך כלל אנו נוטים להתפרץ ברגעים של חוסר אונים (אולי בגלל שדברים קורים שוב?), אבל אם דווקא ברגעים האלה אתה עוצר להסביר לצד השני את הקושי שלך, במידה רבה כבר שיחררת חלק מהתסכול. נשמע אבסרטקטי? ניו אייג'י משהו? אז הנה דוגמא, שעובדת על קטנים (נניח בני ארבע) שהם החלק היותר חמקמק בתיאוריה הזו. מצב היפותטי - לילה שלושה ילדים הולכים לישון בחדר ההורים כי אבא בחו"ל, הקטן מתחיל לנשוף בקול ולהקיש עם הלשון (כן אחרי כל הטקס של החלפת הברכות של לפני השינה שהוא ארוך כמו טקס הדלקת המשואות) ולמרות שביקשתם ולמרות שהסברתם שזה מפריע ולא נעים, הוא ממשיך להרעיש בזמן שאחיו מנסים לישון ואמם המותשת נותנת פוש אחרון בדרך לאור בקצה המנהרה והשעה התאחרה (סיפור אמיתי מ"חברה"). מסתבר שלומר בטון סמכותי ושקט "אני ביקשתי שתתחשב ואתה לא, עכשיו יש לנו שתי אפשרויות להמשיך את החיבוק ולא להפריע ולהירדם בכיף או שאתה תעבור לישון בחדר אחר. עכשיו תחליט אבל אם אתה נושף, אתה עובר." עובד, לגמרי עובד. הנה עובדה, אני כותבת (אופס הלך הסיפור כיסוי של ה"חברה"). זה עובד עוד יותר עם הגדולים, זה בטח עובד יותר טוב מעימות ואפילו מצליח להבנות להם תמונת עולם רחבה יותר מזוית של מישהו אחר וזה לגמרי חשוב, אני חושבת, זאת אומרת כבר קראתי את זה קודם.

אז זהו היו לי ימים עמוסים ומה שקורה במדינה הזו די יצא לי מכל החורים, אבל התנהגתי באיפוק אירופי ושתקתי קצת, בסך הכל לא היה הרבה זמן ואתם לא ממש התגעגעתם. לא כתבתי, כנראה הייתי די מוצפת, אז קיבלתם בקטנה איזה דף מיומני היקר של אמא עם תיאוריה לא מוכחת אך בעלת הילה מוארת. זה זמן טוב לקוות שמחר אכתוב יותר טוב, זה זמן טוב ככל הנראה לסיים. לילה טוב

יום שישי, 23 באוגוסט 2013

אידיאולוגיה בגרוש

אדם ללא אמונה משול לדג ללא אופניים הוא משפט טוב בעיני, לא בגלל שהוא מצחיק או נכון, גם אבל בעיקר, שבעיני הוא מחוסר הגיון ועדיין נכון. האדם, לבד מחיפושו המתמיד אחר משמעות (נניח), מחפש כל הזמן תשובות אינסטנט. זה מתחיל שילד מתעקש בעינים מלאות דמעות שתחליטי בשבילו וממשיך בחיפוש המתמיד אחרי איזושהי אידיאולוגיה שתורה לו איך לחיות ומה לעשות. כמובן שלא כל בני האדם הם כאלה, אבל הנטייה האנושית שלנו היא כזו. עכשיו אפשר לדון לעומק אם זו נטייה חברתית או אנושית אך אני אחסוך את זה בעיקר מעצמי כי אותי זה לא מעניין מספיק כדי לכתוב על זה עכשיו. אם מעניין לכם לחשוב על זה אני לא אעלב אם תפסיקו לקרוא ותחפשו דיון כזה במקום אחר. זה בסדר. אני ממשיכה כאילו נשארתם. 

כמו שברור לי שאין אלוהים (וסליחה אם פגעתי) גם ברור לי שאין שום אידיאולוגיה אחת שאנהה אחריה. בעידן פוסט מודרני של אינדיוידואליזם כמעט קיצוני יש ניגוד אמיתי בין הרצון שלנו למימוש עצמי ובין הצורך שלנו לקבל אישוש למה שאנחנו עושים. זה בא בדמות מדריכים למשתמש - איך להיות הורים, איך להתעשר, איך לעזור לילד שלך להצליח, איך לבחור קריירה ואיך להשיג בן זוג (רשימה לא מלאה, לא מדוייקת ולחלוטין לא סופית). לא ברור  לי ממש איך כל המדריכים והגורואים למינהם מתיישבים עם הרעיון של הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם, אבל אולי אני עוד צריכה להתפתח. אם כי יש לי תחושה שאני אשאר עם השאלה הזו פתוחה כל חיי. (אל דאגה, אין בזה משום הטרדה. הבנתי כבר שלא משנה כמה זמן אאריך חיים יוותרו שאלות פתוחות ואני בסדר עם זה. לגמרי. זה אפילו מסקרן). 

אז אם לקצר מה שיש לי לומר זה "הלאה עם האידיאולוגיות". פה אתם יכולים לסיים, אני ארחיב. כמו שיש זהות בין כולנו כי כולנו בני אדם, נדוש ככל שזה יישמע אנחנו גם שונים. כן כבר כתבו על זה שאין אף אחד שהוא כמו מישהו אחר ולכן כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד (פה אפשר להפנות לכותבים רבים, ד"ר סוס הוא אפשרות אחת מיני רבות). אבל בדיוק בגלל זה לא לכל אחד מתאים כל דבר. דוגמא: בגלל שאני מניקה למרחקים ארוכים ויש לנו מיטה משותפת כולם הניחו שאני דוגלת בעקרון הרצף. אני יודעת מה זה, מעולם לא קראתי מאמרים בנושא או את הספר. אני לא דוגלת בשיטת הרצף. אני לא דוגלת בשום שיטה חוץ מהשיטה שמתאימה לי והיא בטח לא מתאימה לאף אחד אחר, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי. היתה לי חברה שחששה לספר לי שהפסיקה להניק בגיל 6 חודשים. קבל עם ועדה הרשו לי להצהיר: "כן, אני מאמינה בהנקה, נראה לי שזה הדבר הכי טוב לילד שלי ולא אין לי שום בעיה עם הורה שהחליט שהנקה לא בבית ספרו וילדיו יקבלו תחליף עוד בטרם נחתך חבל הטבור. זו זכותו של כל אחד לעשות את מה שנכון לו. לא שופטת. רק רוצה לומר שבעיני אידיאולוגיות זה פאסה. מכיון שאני לא מובילה חברתית הרי שאני משולה לגניחת העגבניה עם קטיפתה מגבעולה. היינו, אף אחד לא שומע וספק אם יש לזה השלכה על משהו חוץ מאייל שני.

זה לא אומר שאין מה ללמוד מניסיונם של אחרים, זה לא אומר שאין לקרוא מדריכים. זה לא אומר שאין מה לאמץ ולהכניס לעצמך לחיים. זה רק אומר שכל אדם צריך להחכים ולהרחיב את ידיעותיו ואז לפעול כמו שנכון לו. הלוואי שהייתי יכולה גם לומר שזה מחסן אותך מפני ביקורת אבל לא בזה עסקינן אם כי בקצרה התשובה היא לא, ביקורת היא אוניברסלית ולא נחסכת מאף אחד אלא אם הוא נכנס למנזר שתקנים ובטח גם שם עושים לו פרצופים. 

זה לא שאין לי מה לכתוב בנושא. להפך. אני גם בטח עוד אחזור לנושא. אבל עכשיו אני הולכת להכין פלאפל ביתי. לציניים שבכם אוסיף שכן, אני אשתמש במתכון ולא, זה לא עניין אידיאולוגי.