ארץ הג'ונגל

פורסם לראשונה במעריב, 14.2.2016

מילים ומשמעותן מייצרות ומבנות מציאות ואינן נטולות הקשר (קונטקסט). הבנת ההקשר הלא מילולי היא חלק חשוב מתוך הבניית המשמעות, ממנה גם נבנית המציאות. מכיון שמילים תמיד נאמרות על רקע מצב, הן חלק מהדרך בה יובנו וגם יובן המצב. כאשר ראש הממשלה צופה על ירדן, מדינה עימה מתקיים שלום יציב ומוצא לנכון להשתמש בביטוי "חיות טרף", כל אדם בעל הגיון ישר יסיק שהפלסטינים על אחת כמה וכמה. כה אמר ראש הממשלה, האחראי דה-יורה ודה-פקטו על ביטחון המדינה.

זאת סיבה מצוינת להתייחס ברצינות לאמירתו של ראש הממשלה על "חיות הטרף שמסביבנו", משמעותה והתודעה הציבורית שהיא מסייעת לייצר. לפי ההגיון שהפגינה ח"כ ד"ר ענת ברקו שבוע שעבר, הרי שראש הממשלה לא היה נדרש לסוגיית חיות הטרף לו רק ה-פ' הרפה לא היתה קיימת בעברית, גם לא לפלסטינים – הם לא היו קיימים משום שלא ניתן היה להגותם והתאמה לשונית היא לחלשים. אבל כל עוד לא הוצאה ה- פ' הרפה מחוץ לחוק, במסגרת הנורמה הציבורית לחקיקת חוקים הזויים, נותרנו עם פלסטינים ועם חיות טרף.

המשמעות שניתנת למילים קובעת במידה רבה את ערכן, קליטת המילים והמסרים הפרטית והציבורית בסופו של דבר מתרגמת לשיח הציבורי שגם מייצר את נורמות ההתנהגות. כשראש הממשלה קורא לירדנים, למצרים, לפלסטינים, ללבנונים ולסורים "חיות טרף" הוא נשמע באופן ברור וחד משמעי והמסר אינו משתמע לשתי פנים. אין בני אדם מסביב לישראל - יש חיות טרף, אין סביבה עוינת – יש ג'ונגל. ולג'ונגל יש חוקים משלו. חוקים אותם מכיר רק מי שנמצא בג'ונגל.

זו לא אמירה סתמית, פליטת פה או בחירה אקראית של מילים. זה קו המחשבה של ראש הממשלה ובמידה רבה התפיסה הכללית הציבורית שהוא מנסה לייצר. הסבטקסט ברור ורב ערוצי – ישראל צריכה להגן על עצמה, "האויב", ממש כמו חיות טרף, לא מבחין בין קרבנות, אין לו בכלל שום כללי מוסר אנושיים – הוא פראי והוא סביבנו וכל האמצעים כשרים. זה גם המשך התמה המקשרת את הטרור הפלסטיני לטרור המוסלמי הקיצוני עימו מתמודד המערב, משל חיות הטרף מהג'ונגל שלנו מתחילות להגיע אליכם. יש משהו קמאי ואינסטינקטיבי בתגובה המתגוננת שהאיום בחיות טרף יוצר. הקמפיין להעלאת המודעות הציבורית לתבהלה בחסות ראש הממשלה זו הקדנציה השלישית, עלה מדרגה.

אין כאן הפתעה גדולה, נתניהו רואה בערבים בעיה והוא מעביר את זה לציבור בצורה חד משמעית, עם המיעוט הערבי שחי בישראל, הוא קצת בבעיה, גם כשהוא לא ממציא בעיות כמו "נהירה לקלפיות". אזרחות מלאה? שוויון זכויות? ובכן במגבלות הראויות ורק אם הוכחה נאמנות. לא מן הנמנע, כי מלבד מההחלטה ה"דמוקרטית" להכתיב לציבור הזה מי יהיו נבחריו המקובלים על השליט (ע"ע חוק ה- 90), עוד "נאלץ" יום אחד לשכנם בגני חיות יעודיים כמעשה האדם בחיות טרף. 

למילים יש משמעות, לסיטואציה יש משמעות וכמובן גם לדובר. אין תימה שראש ממשלה שחרטה על דגלה את מפעל ההתנחלויות, דה-לגיטימציה של הפלסטינים על כל המשתמע, חיזוק הזהות היהודית והצרת פעילות של מחנה פוליטי, מתבטא כך. אלה הפנים של ישראל וזה השיח שהוא משליט. ואפרופו חיות טרף, אני מוצאת את זה מתאים לצטט: "שריה בקרבה, כזאבים טורפי טרף, לשפוך דם לאבד נפשות למען בצע בצע" (יחזקאל כ"ב, כ"ז). אתם רשאים להתייחס לזה כמסר.

בין קתרזיס לקטליזטור - מחשבות על נקודות ציון

זה יום הכיפור הזה שגורם לי לאיזה דיסוננס, בין מה שאנשים אומרים לרגל נקודת ציון כלשהי ואיך הם מתנהגים לפני או אחרי. בעוד שכל קשר בין בין המעש למלל הוא מקרי ביותר, אם בכלל קיים, הקשר בין סוגי ההתנהגויות הוא הדוק - אין הבדל בינהן. ברור לי שקל הרבה יותר לדבר, קלישאות כמו "מעשים מדברים יותר ממילים" אני כבר מכירה. אני מבינה שאפשר להיות אופטימים ולומר שעצם האמירה היא סוג של צעד בכיוון, אין לי בעיה עם זה, אנחנו חיים בעידן שבו הכל מוכר. 

השינוי שעשתה בי ההורות גרמה לי לזנוח מזמן את החיפוש אחר המקום שאני צריכה להיות בו ולבנות את המקום שאני רוצה להיות בו. הייתי חייבת את השינוי עבור הילדים שלי ולמדתי שלמעשה הייתי חייבת אותו בעיקר לעצמי. אם יום כיפור הוא יום של התבוננות במעשים שלך, בקשרים שלך, בהתנהגויות שלך, אני אסתכן בלהישמע פולניה גמורה ואומר כל יום אצלי הוא יום כיפור. זה לא סיגוף ולא תענית ולא תחינה לאל כל יכול שירשום אותי בפנקס שלו, זה פשוט לשאול את עצמי באופן קבוע ולא לחכות לרגע מסוים של שינוי אלא ליצור אותו באופן רציף ותוך כדי תנועה.

אישית, אין בי אמון בימים מסויימים של חשבון נפש, בעיניי זו הדרך הקלה. אל תבינו לא נכון, זה נחמד שיש את זה אבל במרבית המקרים זה לא ממש יוצר הבדל. אם אין הבדל בין האני שלפני חשבון הנפש והאני שאחרי חשבון הנפש, הרי שלא היה בו טעם. העדרו של שינוי יכול להעיד בעיניי על אחת משתי האפשרויות וסליחה על ההכללה: 1. העדר מודעות 2. הכחשה. וזאת מהטעם הפשוט אין אדם שלא מצריך שינוי כזה או אחר ולא משנה כמה נשתנה תמיד יהיה משהו שידרוש את תשומת הלב, ככה זה ואני מניחה שזה גם מה שעושה את הכל להרבה יותר מעניין. 

אנחנו מוכרים לעצמנו סיסמאות נבובות, כמו שאנו מוכרים לעצמנו את הבבואה שאנחנו רואים במראה, זו מציאות מיופה וסלחנית, אבל גם אפשר לראות בה עיוורון מקבע. לא לראות אומר שגם אתמשיך להיות כל מה שאתה לא אוהב להיות, כי רק כשבאמת באמת מסתכלים על הדברים במבט בוחן וקר, אפשר להתחיל לתקן. אני יודעת כי הרבה זמן הסתפקתי בלהגיד לעצמי ואחר כך לתרץ. זה הגיוני, השינוי שאנחנו מדברים עליו או מקווים לו דורש עבודה קשה והמון אנרגיה. לראות את שראוי שינוי פעם בתקופה זה תרגיל מחשבתי נחמד, אך כל עוד אינו נמדד בשינוי מורגש, הוא שום דבר מלבד הבטחה. חשבתי להסביר את זה דרך הפוליטיקה, בכל זאת היא מספקת כל כך הרבה דוגמאות, מזל שבעצם ויתרתי. קל לי יותר להציג זאת מתוך ההורות.

הרבה דברים טובים אני חייבת להורים שלי, ולמעשה ככל שאני מתבגרת אני מעריכה יותר דווקא  את הדברים שהם ניהלו פחות נכון. כי דווקא מאלה למדתי הכי הרבה. התחושות שחשתי ברגעים מסויימים כילדה, חזרו אלי כשהייתי הורה וגרמו לי לראות את עצמי בדיוק בנקודות הכי כואבות, במקומות האלה שאת רק רוצה לעצום עיניים ולצרוח. אלה שאת לא רוצה להיות בהם ואת לא רוצה להאמין שמשהו מהם נמצא בך. אלה שדווקא כן יוצאים, כמו ארי הפורץ מכלאו. והאריה הזה רעב. אם הוא באמת יפרוץ החוצה, זה יפגע בילד שלך, לכן הלביאה שבך מוכרחה לצאת החוצה ולמנוע ממנו להשתחרר. המקומות האלה, שאולי לא כולכם מכירים.

המאמץ הכרוך בלהכניס אותו חזרה לכלוב, גם אם אינך מודעת לו יוצא על הילד שלך, זה שהבטחת לעצמך שכלום לא יצא עליו. לפעמים, בתוך סיטואציות מסוימות, יוצא ממני הורה שאני לא רוצה להיות, ברגע כזה אני כל כך מודעת לשנאה שלי לעצמי הזה שזה עוצר אותי כמעט מיד. הצלחה מבחינתי היא כשאני עוצרת את עצמי במקום ומתחילה מחדש, כישלון הוא לשמוע את קולות האזהרה ולא להפסיק בכל זאת. האפשרות השניה כבר כמעט לא מתרחשת, אבל זה בגלל שעות של עבודה ושל חשבון נפש, יומיומי ולא פוסק. לא כזה שמלקה, ולא כזה שפוגע, כזה שפשוט לא מתעייף מלהרים את היד עם המראה, והתפקיד שלי הוא למצוא את הבבואה שאני יכולה להעריך כשאני מישירה מבט.

מבחינתי המהות הזו הגיעה עם הפיכתי להורה, בעצם זה לא נכון, לא הבנתי את זה עד הפעם הראשונה שפתאום זה יצא והותיר אותי מבוהלת, אני מודה. אני לא חושבת שהבכור בכלל הבין, ממני יצא הורה שלא אהבתי לשמוע, את הילד זה ממש לא הטריד ואותי זה השאיר מחוסרת נשימה. אני חושבת שהבנתי את הפוטנציאל של מה שיש שם בפנים. שבתוכי מתחבא ההורה שאני לא רוצה להיות והוא רק מחכה להזדמנות. ולמרות שהייתי מודעת וידעתי שאני לא רוצה, החיים מלמדים שנתתי לו הזדמנות, ויותר מפעם אחת.

ואז הבנתי מה האחריות שלי כהורה, זו האחריות שלי לשבור את הדפוס "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה". התפקיד שלי הוא לא להעביר את זה לילדים שלי. לשבור, לנתץ ולא להשאיר זכר. אולי רק מצבה. את מה שאני עברתי יכולתי להעביר בדרך זו או אחרת שלא מרצון או להחליט שאת זה הילדים שלי לא עוברים מתוך מודעות לזה שהתהליך הזה הולך לכאוב. בעיקר לי. אני עדיין עובדת על זה כל יום מהחשש שההורה הזה שאני לא אוהבת יהיה שם. זו עבודה יומיומית שממש כמו התמכרות צריכה את ההבנה הפנימית הזו שזה תמיד יהיה שם אם אני לא אשים לב. 

ההכלה שלי את ההורה הזה, מאפשרת לי לכלוא אותו ולספק לילדים שלי מודל הורי אחר. אני לא משלה את עצמי - אני ממש לא חפה משגיאות. אבל אני יודעת שהתפקיד שלי כהורה הוא להדריך, לבנות, לשמש דוגמא ובעיקר להראות להם דרך, כזו שמגיעה מתוך כבוד והידברות, מתוך הכרה אמיתית של הילדים כבני אדם ובעיקר מתוך הבנה שאלה החיים שלהם שהם חיים והתפקיד שלי הוא לתת להם כלים כדי שיבנו בעצמם את החיים שלהם טוב יותר. כדי לתת להם את זה, אני קודם כל צריכה להיות אדם שחותר להשתפר, להיות האדם וההורה שאני רוצה להיות, בלי הנחות ובלי לספר לעצמי סיפורים.

לא צריך לצום על זה, להפך, צריך הרבה אנרגיה. ובעיקר לצאת מתוך הנחה שככל הנראה אתה ממש, אבל ממש רחוק מלהיות שלם. לא צריך לצאת בהצהרות על זה, להפך אלה דברים שנעשים בשקט. הצהרות טובות למעמדים של חשבון נפש, יש בהן קתרזיס, אלא שקתרזיס הוא לגמרי לא מסוג הדברים שמניעים לפעולה. 

אז אם תהיתם מהו חשבון נפש עבורי? ובכן קיבלתם תשובה די ארוכה. חשבון נפש הוא הספק שמקנן כל יום. חשבון הנפש הוא עבודה מתמדת ללא ויתורים, חשבון נפש זה לבדוק שאתה עומד בסטנדרטים שאתה מציב כי רק להציב אותם זה קל ואפילו לא מחייב. חשבון נפש זה לצקת תוכן במקום הזה בו המילים, למרות עומקן ויופין הן נבובות.

אי מילים

לפעמים יש בי כל כך הרבה מילים שרק לשבת ולנסות לעשות בהן סדר נראה כמעט בלתי אפשרי וחסר תוחלת. בעוד שבחיים אני מסודרת, פועלת בהיגיון ויעילות, במילים אני בזבזנית. ואני לא מתכוונת לזה שאני מדברת או כותבת המון, אלא דווקא למילים שלא נשמעות (למרבה הפלא יש כאלה - דמיינו). אלה שהן רק שלי. נותנת להן להסתובב בכל הגוף, להסתלסל, להתערבב, להבליח ולגוז, להתארגן ולהתבלגן. אי הסדר של המילים הוא אי שפיות קטן, בו אין מקום לסדר, לשכלתנות יתרה, לניתוח רציונאלי, גם אין בו צורך להיות חזקה. להפך, באי המילים הזה שלי, אני יכולה להיות הכי ספוגית ורכה. זה לא אי בודד, זה אי של מילים, בו אני הזרה אך המוכרת, הצופה המעורבת. אך המילים שם מסתובבות חופשי כי רק אני יוצקת בהן משמעות.

אין אף אחד שנמצא איתי באי המילים, אדם אחר שיביא עימו הרגלים אחרים, מסנני רגש לא מוכרים, עוד משהו שיש להתחשב בו או להתכייל אליו. האי הזה הוא בדיוק המקום בשבילי למדוד את כל המילים, אלה שיצאו ממני בכתיבה ואלה שיצאו בקול ואלה שישארו הפעם רק שלי. הן מציעות את עצמן, יכולות לקוות שאוציא אותן נכון, אני לא בטוחה שזה כך כל הזמן.

אי מילים. אי יכול ללמד על העדר, אין. אבל האי הזה מלא וגדוש במילים, אוספות אותי אליהן כמו קליפסו, שובות אותי באי שלהן ולא נותנות לי ללכת עד שכל המילים מיצו את עצמן ויצרו את מה שנועדו ליצר, איזו הבנה, או פיתרון.

הן סלחניות המילים שלי, גם אלה העוקצניות, בשלב הגולמי שם באי הן מכילות אותי, מתאימות את עצמן למצבי. כשאני עייפה הן עוטפות אותי כמו שמיכת פוך וכרית, הן המקלחת כשאני צריכה להישטף, או בריזה של ים באחר הצהריים של מחשבות לקראת שקיעה. הן הכל והן כלום, הן סערה ורוגע. מכילות את מי שאני כשאני נכנסת וסוחטות החוצה את מי שאני צריכה להיות כשאני יוצאת.

ורק ממש לפעמים, אולי ברגע הזה של לפני השינה, בהיסח הדעת, או כשאתה מפשיט ממני מגננות, או מערסל אותי, מילה מכל המילים האלה נאמרת פתאום בקול. בטח לא תבחין בה, היא נדמית כמו כל האחרות, היא רק לגמרי לא כזו. מילים מהאוסף הפרטי שלי, לכל אחד יש כאלה. מילים אינטימיות, שלפעמים בתוך המשולש שלנו, רק אני והמילים יודעות שזה מה שזה.

מילים - אני אוהבת אותן הן נותנות לי סדר כמו גם מנגינה

יש קושי גדול בלשמור את הדברים בלב ולא להוציא אותם, העומס הבלתי אפשרי שהולך ונאגר בתוכך הוא כואב וזה שאפשר ללמוד לחיות עם זה לא עושה את זה נכון. כלומר, ללבן את הדברים עם עצמך זה מצוין, אפילו חשוב ויסודי בהחלט, אך היכולת לפרוק היא לא פחות חשובה. לפעמים לפרוק עוזר רק לסדר את המחשבות, גם אם הוא לא מביא עימו שום פתרון מיידי הנראה לעין. זה כמובן לא אומר שכדאי לפרוק את כאבייך בפני כל אדם פנוי לשיחה. אם כי בהעדר הרבה אפשרויות גם זה עלול להיות בסדר. אני לא יודעת ממש לשמור את הקשיים שלי לעצמי, אני כותבת, אני מדברת, אני מתפרצת, אני מוציאה. יש שיקראו לזה לאוורר, אצלי זה מודוס אופרנדי נטול שם ספציפי.

את הקשיים עצמם אני לרוב אפתור בעצמי, ההוצאה או האיוורור הם לא כדי שמישהו אחר יקח על עצמו את הקושי, זה יותר כמו לסדר את המחשבות, סדר מביא איתו לרוב את הפיתרון. ככה זה אצלי, אני לא יודעת אם זה מתכון לכל אחד, אני משערת שזה עניין של אופי. היכולת לדבר על זה היא כבר הדרך החוצה מהכאוס שמאיים להשתלט. לכן, אני לא מבינה את אלה שלא מדברים. יהונתן גפן אמר פעם: "כל מה שלא אמרתי מעולם לשום אדם, מסתובב אצלי בתוך מחזור הדם".

בכיתה י"ב, לספר המחזור, כל אחד התבקש למצוא איזשהו משפט, לא יודעת למה אבל זה המשפט שבחרתי. אחר כך לא ממש הבנתי למה בחרתי דווקא את המשפט הזה. הסברתי לעצמי שבחרתי בו בגלל שלא היה לי כוח למצוא משפט גרנדיוזי למשהו שלא באמת התחברתי אליו. היום אני יודעת שמכל המשפטים שבעולם, זה דווקא לא ממש רע שבחרתי בזה. אין בו יותר מדי פילוסופיה ובכל זאת הוא מוטו שמתאר אותי. אני מדברת. מדברת וכותבת. אוהבת מילים. בעיקר בעברית. אם כי עליי להודות שאני אוהבת שפות בכלל. יש כל כך הרבה דברים שמסתובבים לי במחזור הדם, מילים פחות. מילים אני מוציאה וטוב לי עם זה. 

אנשים שלא מדברים על זה, לאן הולכות להם כל המילים? איך הם יכולים להישאר עם כל כך הרבה מילים תקועות בפנים? אני לא מבינה את זה. זה נראה לי בזבוז נוראי של מקום. בדם, אני מעדיפה שיסתובבו לי אנדרופינים, אם כבר. יש כל כך הרבה הקלה בלהוציא דברים, לא בהתפרצות, אם כי גם בהתפרצות יש לעיתים משהו חיובי, רק שהתפרצות גם יכולה להרוס ולכן בעיניי צריך להימנע ממנה. אני לא קדושה, אני לא מצליחה להימנע ממנה, היא מתרחשת, רק שלרוב היא מוציאה אנרגיה והורסת בדרך דברים שאפשר לבנותם מחדש, אך מיותר היה לחלוטין להרוס אותם. 

פעם הייתי מוציאה דברים מיד, זה דווקא פחות טוב בעיניי, היום אני מעדיפה להוציא אותם אחרי שעיבדתי אותם כבר בתוכי. נותנת להם להסתחרר בתוכי עד שהם מוצאים את דרכם המילולית החוצה. יש חשיבות בדיוק הזה של המילה הנכונה. יש אנשים שמוציאים הכל החוצה כדי לתת לאחרים לפתור את הבעיה בשבילם. אני מניחה שגם זה לא נכון עבורי. אני מוציאה אותם החוצה, כדי לשמוע אותם, כדי לשמוע דיעות של אחרים, כדי שאוכל לעבור לשלב הבא ולמצוא את הפתרון. אני מאמינה בלמצוא את הפיתרון בעצמך. יש משהו מאוד מחזק בידיעה שאין הרבה דברים שאני לא אוכל לפתור. הכוח הזה שאני מוצאת בעצמי, לא מייתר את האנשים שסביבי, עצם היותם הוא נדבך חשוב ביכולת שלי לפתור דברים. אולי זאת התחושה הזאת, שבגלל שיש מי שצריכים אותי, היא זאת שנותנת לי חיוניות. 

גם בתוך הבלאגן הנפשי, הוצאת המילים, ממש כמו הוצאת בגדים מארון מבולגן (אצלי הוא לא מבולגן כמובן, כי בבית יקי הארונות מסודרים, אלא אם אכן החתול מבלגן, אבל זה כבר סיפור אחר), היא הדרך לסדר. ממש כמו שאי אפשר (לפחות אני לא יכולה) לסדר את הארון מבלי להוציא את הבגדים, אני לא מצליחה לסדר את הנפש בלי להוציא מילים. הוצאת המילים היא תחילתה של ההרמוניה, לכן המילים צריכות לצאת מתוך מחשבה, כאשר הן מתפרצות הן נוטות לפגוע ולחלחל לא נכון. ממש כמו ההבדל בין גשם וסערה או בין גשם לברד. אני אוהבת הרמוניה, אני מוצאת אותה בטבע, כמו גם באדם. זה לא שאינני יודעת להנות מהכאוס כשהוא בא לעיתים רחוקות. אבל כאוס זה תמיד עניין של מינון. 

מילים, כשהן יוצאות מתוך רוגע, יש להן ניגון, כשמקשיבים להן היטב, המוסיקה הזו היא מה שלוקח אותך הלאה, אל פיתרון, לפחות בכיוןן. הוא מעט מזייף בתחילה ולכן צריך להתכוונן אליו. זה הכיוונון שאני אוהבת, מילים שמסתדרות. בתחילה הן יוצאות בבלאגן, קצת לא סימטרי, אחר כך הן מוצאות את דרכן ובעקבותיהן זו אני שמוצאת את דרכי.

בא לי לסיים היום במילים הכי פשוטות - תודה שהקשבתם. כן, אני יודעת להעריך את המילה, אני גם יודעת להעריך את השקט. אבל השקט יצטרך מן הסתם להמתין לתורו בפוסט אחר שאולי עוד יבוא ואולי גם לא. מילים - כבר אמרתי.    

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

שוחקת, שוחקת על חלומות ובאמא'שלי מנסה להאמין באדם

סילחו לי על השקט היחסי, אני מודה לא מצליחה לכתוב כל יום. לא עניין של מצב נתון, עניין של מצב נפשי. משקיעה כל כך הרבה אנרגיה בלנסות להיות מפוקסת על המציאות, להתנהג כרגיל, בעוד הנפש מתרוצצת בחוסר רגיעה מתואם ביחס הפוך וסימטרי לפאסאד הרגוע והמחוייך. יש עצב תהומי בתוכי שאני מנסה להכיל אך הוא מאכל אותי, כמו חומצה. כמעט 1900 הרוגים משני הצדדים, אלפי פצועים. סיפורים אנושיים מתגלגלים לרגע לתוך עיתונים, מעלים דמעה ומתגלגלים למשהו אחר. מתקלחת לפחות פעמיים ביום ומרגישה כאילו אני לובשת שק ומתפלשת באפר. יש לאן לברוח, זה לא העניין, גם בעצם די טוב לי איפה שאני נמצאת פיזית. זו הנפש שלא בורחת לשום מקום והיא כואבת, דווייה וחבוטה וממאנת להתנחם בקטן ובטוב, שפילוסופית גם אפשר לטעון שהוא הכל. 


מילים יוצאות מתוכי ומתעגלות במעגלים אינסופיים שלא מביאים לכלום. נואמת למקהלה והמקהלה ממילא מרגישה די דומה. כותבת, המילים יוצאות החוצה ואני מתכנסת בתוכי. מקופלת, מצונפת בפינת חדר אפל ומעושן. בהתחלה עוד ניסיתי לנקות, להוריד שכבות פיח, לאוורר את העשן, להסיר את האבק, להשאיר את העיניים פקוחות. המוות המיותר, הפצצות, המלחמה לא הפסיקו לרגע, הדיווחים ממשיכים כאילו אין מחר. הרגשתי את עצמותיי פקות, נשברות וידעתי שאת מה שיש עמוק בנפש לא יוכלו לקחת גם אם לא יוותרו עצמות. אבל העשן הזה כבר מתחיל לחדור עמוק פנימה ולא מוותר. על הרצפה האוויר נקי יותר ואני מנסה לסנן. לא ממש עובד בינתיים. גם עם הנסיגה, הכל כל כך חנוק.


שלשום יצאתי לעזור לחברה, נסעתי אליה, נסעתי ממנה, חזרתי למשפחה שלי. הכבישים היו סבירים, המזגן היה מבורך. ובדרך הרדיו ניגן מחדש את ילדותי עם המון שירים משנות ה- 80 שעשו לי שמח בצורה לא מובנת. הייתי לבד ולרגע כל כך נהניתי מהחופש הזה, הפוגה קטנה באמצע החיים. ואז בצד הדרך שלט מתחלף הזכיר לי מה לעשות באמצע אזעקה. פתאום לא היתה משמעות משמחת לאלטון ג'ון ואחריו לדיויד בואי. פתאום נפלה עלי הכרה שהשאירה אותי קפואה ומנומלת. ברדיוס של עד 10 ק"מ ממני בקו אווירי לכל מקום, ישראל ועזה, יש הורה אחר שרק רוצה לחבק את הילד שלו ואין. אין ילד. יש שכול. שכול זו מילה כל כך מגוהצת לכאוס מוחלט שאני לא יכולה להבין ולא רוצה להבין. פתאום כל מה שרציתי זה לחזור לילדים ובנהזוג ולחבק.


כן, ריצה לממ"ד בעת אזעקות זה לא נעים, אבל אלא רק עצירות מטרידות באמצע החיים. עדיין אנחנו יכולים לצאת, להנות מהים, מהשמש, להרגיש את הרוח ולנשום, לשחק, לצחוק, להשתולל. ויש לנו בית לחזור אליו, עם חשמל, ומים. אדירים, יש לנו מים. מים חמים ומים קרים ומים לשתיה, למקלחת, לשטיפה ואפילו למשחק. בעזה אין. לעזה יש ריח של מוות והרס. איך בתוך כל זה עוד אפשר לשקם?


אני יוצאת אחרת מהמבצע הזה. ויכוחים אינסופיים, הפגנות, ניתוקים, איומים, נאצות, קללות ופחדים. המבצע הזה לא שינה אצלי שום דבר בהגדרות הבסיסיות, אם כבר הוא רק חיזק את כל מה שאני מאמינה בו ולימד אותי דברים על אנשים, קרובים ורחוקים שלא הייתי רוצה לדעת. גיליתי אנשים אטומים לכאב של אחרים שמתהדרים באנושיות וגיליתי עד כמה הגדרות למושגים בסיסיים יכולות להיות גמישות. במידה רבה נבהלתי מהדברים, דווקא לא מהאיומים אלא מהדברים שחברים "מתונים" אמרו, מהקונצנזוס הסולידרי הזה. מהמוכנות להיסחף מדמגוגיה בגרוש, מהמוכנות להצדיק ואף לסובב מבט, מקבלת האבדות בנפש ככורח, למרות שניתן היה למנוע אותו, כי ממילא הסיום חייב להיות מדיני, מהמוכנות לוותר על סממנים של דמוקרטיה ולהאמין שאין ברירה. אני מניחה שכרגיל ההיסטוריה תהיה זו שתשפוט, במבט על נראה שהלקח ההיסטורי שאמור היה למנוע מאיתנו לחזור על שגיאות ידועות מראש נשכח. אבל העניין הוא לא מי צודק או לא. העניין הוא שעוד לפני שהתחיל המבצע היה ברור שאין טעם במבצע כי ממילא אין דרך אמיתית לגמור את זה אלא במשא ומתן.


תגידו - מיגרנו את המנהרות
ולזה אומר שבמנהרות היינו אמורים לטפל כבר מזמן. למעשה, אם חושבים על זה, ונניח שצודקים נתניהו ויעלון ואי אפשר היה לטפל במנהרות בשום צורה אחרת (אם כי מאמרים שיוצאים לאחרונה מוכיחים שכנראה יש דרכי טיפול), הרי שבשני המבצעים הקודמים (עופרת יצוקנ ועמוד ענן) היינו אמורים לטפל במנהרות וזה שהן לא טופלו למרות המידע המודיעיני זה מחדל רציני.

תגידו  - ביססנו את כוח ההרתעה של צה"ל 
אתם בטוחים שזה הקו שאתם רוצים ללכת בו? לא ברור לי בדיוק איך ביססנו את זה. מה שכן ביססנו זה שאנחנו מוכנים לשחק במשחק של החמאס ולפגוע במטרות אזרחיות ולהסביר שזה בכלל בגללם.  אני מסכימה שזה בדיוק מה שהחמאס עושה, אבל טוענת שדווקא בגלל זה אסור לנו ליפול למלכודות האלה. ישראל יכולה להתהדר בהיותה מוסרית באמת רק באמת אם תחדל לפגוע במטרות אזרחיות בדיוק בגלל שהיא לא מוכנה לקבל ירי על אזרחיה.  

תגידו - רוקנו להם את מחסני התחמושת
אני לא בטוחה שזה נכון, מה שכן אם לא נשב למשא ומתן הרי שאנו דנים את עצמנו לסיבוב נוסף של מבצע שכזה בקרוב מאוד ואל תשכחו שזה עשוי להגיע לפני הבחירות הבאות עלינו לטובה, זאת אומרת שיש לנו כאן טווח של שנתיים למבצע הבא. החמאס ימשיך להתחמש ושוב נגיע לאותה נקודה.

איזה הישגים יש כאן? לבד, כמובן, מכל כך הרבה מוות? הרי מלכתחילה, כל הביקורת על המבצע הזה היא לא רק על עצם היוולדו מחטא וספין, אלא שכמו מבצעי עבר גם הוא לא יביא באמת להישגים ובעצם יוכיח כי רק משא ומתן יכול להביא שינוי. הרי את המשא ומתן, גם אם ינוהל מול עבאס, גם אם ינוהל באמצעות עוד מתווכים, יכיל גם התייחסות לחמאס וסביר להניח גם הידברות עם הזרוע המדינית של החמאס, גם כך יש מולם התנהלות בשוטף וזה לא חדש. הרי הדרך היחידה שמבצע באמת יביא שינוי בעזה זה רק אם הוא ימחק את העיר כליל רק שמחיקתה של עזה לא תעלה על הדעת. היא אפילו בלתי ישימה גם למי ששוקל את הרעיון - אי הבציעות של רצח עם של 1.78 מיליון בני אדם, מובנת אפילו לבנט ולליברמן (שכמובן התחזקו במנדטים). אז בשביל מה נועד המבצע הזה?


הנה עוד לא הודיעו על סיום המבצע אבל כבר מדברים שוב על היתכנות ירי על הדרום - חשבתי שהפסקת הירי הזה היתה חלק ממטרות המבצע. מסתבר שבבנק מטרות מתגלגל, לא מצליחים להשיג מטרות אלא בעיקר להתגלגל. יותר מ- 60 אנשים נהרגו בממוצע בכל יום מימי המבצע. 6 מיליארד שקלים שאפשר היה להשקיע בכל כך הרבה דברים וזו גם לא השורה התחתונה כי זו העלות המבצעית בלבד וללא שקלול העלות למשק, הפגיעה בשוק העבודה, הייצוא, הפיצויים וכולי. מנסה להבין למה המבצע הזה טוב? האם זה מס דמים הכרחי טרום ישיבה למשא ומתן? אני מניחה שמי שהאמינו בנחיצות המבצע, יהיו אלה שבקרוב ייחצנו את הצורך בישיבה למשא ומתן, גם אם רק "בתנאים שלנו". כאן אני מהמרת שעוד פעם יש שתי אופציות:

לעשות קולות של משא ומתן, לפוצץ אותו, לטעון שאין פרטנר לייצר הסלמה ולצאת לעוד מבצע. קטע, אנחנו בדיוק יוצאים מכזה ולא הייתי רוצה שנבחר בזה שוב רק בשל איזו תיסמונת ריבאונד של אחרי מערכת יחסים. הרי לא ייתכן שממבצע למבצע, כוח הסקת המסקנות הלאומי ילך ויצטמצם.

שבאמת נשב למשא ומתן ונוכיח שבאמת יש אפשרות להגיע לאט לאט ובהרבה ביטחונות, סייגים, ערבויות ומתוך הססנות ואפילו חשדנות ליישום שתי מדינות לשני עמים. הרי בסופו של דבר, אין לנו ברירה אלא לחיות כאן אחד לצד השני ועדיף בשלום מאשר במלחמות ואובדן חיים ותקווה.

ואז אני חושבת על עוד אפשרות, האפשרות הזו שבנט וליברמן שעל פי הסקרים התחזקו בתקופת המבצע, יערערו, איש איש וסיבותיו את הקואליציה ויסתכנו בהפלת הממשלה או לפחות בניסיון להפילה ולטרפד כל מהלך מדיני תוך כדי.

אבל מה שקורה לנו מבפנים הוא באמת הסיפור המרכזי כאן, זאת אומרת שני רק לממדי השכול. חברה שלמה שצריכה להישיר מבט ל- 64 משפחות שכולות ועוד כ- 150 פצועים מתוך ידיעה שאפשר היה למנוע את מותם או פציעתם. והאם אחרי המבצע נתפנה לטפל בעוד אי אילו פרשיות שחיתות שעדיין זכרנו לפני המבצע, ומה עם האלימות, ההשתקה, הגזענות, הלאומיות, ההתחזקות היהודית הפומבית, הטשטוש במושגי יסוד בדמוקרטיה שעלו בתוכינו בזמן המבצע? הייתי רוצה להרחיק לכת עד לתוכנית לימודים אמיתית של לימודי דמוקרטיה, פילוסופיה פוליטית, אזרחות וזכויות אדם ומשם לקפוץ לתוכנית מקפת להפרדת דת ומדינה, אבל אז הפוסט הזה יהפוך להתנסות הראשונה שלי בכתיבת מד"ב וזה לא בדיוק מה שהיה לי בראש אם וכאשר אגיע לז'אנר המדובר. 

העניין הוא שאם אני אאמין שישראל אינה מבינה שעליה להיכנס למשא ומתן ולהוביל את תהליך השלום ואוסיף לזה את המשמעות של "קודם כל ישראלי" ומבחני הנאמנות והסולידריות, לא תהיה לי ברירה אלא להבין שבעצם אין על מה להילחם וכדאי שאפנה את מרצי לאריזה. אבל הבעיה איתי היא שאני מאמינה שאני כן יכולה לשנות ומה שאני יכולה לעשות מכאן אני לא יכולה לעשות ממקום אחר ומה לעשות כאן זה המקום שלי . כששאלתם אותי למה אני לא מתחילה כל פוסט עם משהו חיובי על המדינה שלי או איזשהו משפט מעורר סימפטיה לישראל זה היה לי ברור, זה לא בגלל שאני לא אוהבת את ישראל, זה בגלל שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שאני קודם כל אוהבת את ישראל ולכן אני לא צריכה לציין זאת בכל פעם. בגלל שאני כל כך אוהבת את ישראל, אני לא מוכנה להתפשר על ערכים שבעיני הם בלתי מעורערים ולכן כאשני נגדירה את עצמי אני קודם כל אדם, הרבה לפני שאני ישראלית ואני יכולה להגיד את זה בגלל שאין בי שום שאלת נאמנות. אני לא צריכה להוכיח. כמו בפירמידת הצרכים של מאסלו - מדינה כבר יש ואין עליה איום קיומי, לכן אפשר לפנות לשלב הבא  ולהתעמק בהרחבת יסודות הדמוקרטיה.

אני יודעת שעשן המלחמה יוחלף בסופו של דבר במקטרת שלום, אין בזה ניחומים. לפחות לא כרגע. המוות ששורר פה מדכא אותי עד דק. אם רק הייתי יכולה לדעת שזה לא רק עוד שלב במערכה שבינתיים אין לראות את סופה. אבל אני לא יודעת, יכולה רק לקוות שעוד יש כאן תקווה.

מסיימת שוב בטשרניחובסקי, ולו רק משום שהאופטימיות היא מצרך בסיסי, אם נוותר עליה כנראה שלא תהיה עוד שום סיבה...

שחקי שחקי על החלומות, 

זו אני החולם שח. שחקי כי באדם אאמין, כי עודני מאמין בך. 
כי עוד נפשי דרור שואפת, לא מכרתיה לעגל פז, כי עוד אאמין באדם, גם ברוחו, רוח עז. 
רוחו ישליך כבלי-הבל, ירוממנו במתי-על: לא ברעב ימות עובד, דרור לנפש, פת-לדל. 
שחקי כי גם ברעות אאמין, אאמין, כי עוד אמצא לב, לב תקוותי גם תקוותיו, יחוש אושר, יבין כאב. 
אאמינה גם בעתיד, אף אם ירחק זה היום, אך בוא יבוא - ישאו שלום, אז וברכה לאום מלאום. 
ישוב יפרח אז גם עמי, ובארץ יקום דור, ברזל- כבליו יוסר מנו, עין-בעין יראה אור. 
יחיה, יאהב, יפעל, יעש, דור בארץ אמנם חי, לא בעתיד, בשמים - חיי רוח לו אין די. 
אז שיר חדש ישיר משורר, ליפי ונשגב לבו ער לו, לצעיר, מעל קברי פרחים ילקטו לזר. 

דוד רבא שלי - שנה למותך

לפני שנה, לפני 12 חודשים, לפני 365 ימים, לפני 8,760 שעות, לפני 525,600 שניות, קיבלתי את ההודעה. זה לא שזה לא היה צפוי, מרוב שזה היה צפוי כבר לא רצית שאבוא לבקר וכפית עלינו פרידה ללא פרידה. זה לא שלא היית מבוגר וחיית חיים שלמים ומלאים. זה לא שלא היית חולה וגופך היה מקור של כאבים שייסר את נשמתך והכרתך. הכל נכון. אבל הכאב על הפרידה שלנו מלווה אותי כל יום, שם, שקט, לא דורש תשומת לב, רק חלק מההכרה היומיומית של מה שאתה תהיה בשבילי לנצח.

ייתכן שאם הייתי יודעת לאהוב יותר הייתי צריכה לחוש הקלה שאינך כואב יותר, אבל האהבה שלי אליך היא מעט אגואיסטית, כי רציתי עוד שנים איתך ומה שהיה פשוט לא הספיק. משתדלת לא לייסר את עצמי שלא באתי יותר, משתדלת לזכור רק כמה יופי וצחוק הכנסת לחיי, כמה נפלאות השעות ששוחחנו, כמה טוב היה לראות אותך מתענג על עוגות שהכנתי ובסוף מדייק בביקורת בלי לחסוך. כמה ההומור שלך היה במקום הנכון. כמה כוח היה בידיך וכמה חוזק משולב ברוך אינסופי היה בנשמתך. כמה היית אדם, קצת סדוק כמו כולנו, אבל קודם כל אדם. 

כבר שנה של געגועים והכאב שם, עמום אבל בלתי פוסק. החיים נמשכים ואתה חלק מהם בתוכי. לנצח יהיה לך חלק בעולם, גם אם אינך פה כרגע. אני יודעת כי אתה איתי כל יום, יודעת כי אתה גם נמצא עם ילדיי שזוכרים אותך באהבה ומזכירים אותך לרוב. זכינו בך וכל דקה היא חלק ממי שאנחנו.

כששואלים אותי אני מסבירה עד כמה היינו קרובים, היית הסבא שלא היה לי כבר מגיל 8, היית הקשר שלי לעולם שהיה בגרמניה של לפני המלחמה. היית האחרון לדור נפילי שבט ורטהיים, האח הקטן מבין ארבעת האחים. זה מצא חן בעיני ההקבלות הקטנות שביננו - פער הגילאים בינך לבין האחים והפער ביני לבין אחיותיי, סוג ההומור, הדימיון בתחושות, העקשנות, הנחרצות וההליכה שלך בדרך שלך, עם האמונות שלך והכבוד הבסיסי שלך לכל אדם באשר הוא אדם. 

היה לסבא שלי אח צעיר, היה לאמא שלי דוד, היה לי דוד רבא שהיה כל מה שיפה ואנושי באדם. יש לי עכשיו זכרונות ובהם אצטרך להסתפק והכאב אינו רק בחסרונך, הוא גם בכל המילים שעוד לא נאמרו, בכל השאלות שעוד לא נשאלו, בכל התשובות החלקיות ובכל האהבה אליך שנותרה ואין על מי להרעיפה. מוצאת את עצמי רוצה להתקשר אליך כל כך הרבה פעמים, לשמוע את החוסן שלך שבוקע מהאפרכסת, מחזק ועוטף. ובעל זאת אתה נוכח עדיין.

מנסה לזכור אותך חזק ואיתן תמיד, להמשיך להרגיש את הכאב בקמיצה של יד שמאל שמעכת מתוך התרגשות אחרי שהודעתי לך שאני מתחתנת. לזכור את המילים שאמרת, תמיד בפנים, אף פעם לא מאחורי הגב של אף אחד כי כבוד זה כבוד. מנסה להחיות את הזכרונות המעטים שטיפטפת במשורה, אני רציתי לדבר על העבר ואתה רצית לדבר על העתיד. משתדלת כל יום לחיות כאילו אתה בוחן אותי גם אם בחיים לא בחנת ולא שפטת. תמיד רואה בחסדם של אחרים, תמיד נכון לעזור ותמיד מובך כמו ילד עם כל גילוי אהבה.

היום לפני שנה ליווינו אותך למנוחת עולמים. התקופה שלפני מותך היתה קשה במיוחד. לפני שחלית אמרת לפעמים שממרום זקנתך כבר קצת קשה לך והיית רוצה לסיים עם זה כבר. אחרי שחלית נלחמת כמו אריה, מנסה למצות כל שניה ולא לוותר למוות האכזרי הזה שהוא אכזרי בכל גיל, כן גם בגיל 89. תמיד כל כך מודע לעצמך עד שלא רצית לראות איש כשהרגשת שהכל כבר מתדרדר, עד שכבר לא היה טעם. לא הבנת שבעינינו כל רגע איתך מלא טעם. מנסה לשכוח את התקופה האחרונה, את הימים בהם זעקת מכאב, אבל אני אוהבת אותם למרות הכל כי הם היו חלק ממך. חשבת שאתה שבור אבל מעולם לא היית שבר.

בלוויה שלך הייתי, אבל לא הייתי לגמרי, כי אחרת הייתי נשברת. שמעתי אנשים שמספרים אותך נכון, שמעתי אנשים שמספרים אותך אחרת, הלב שלי נאנק כשרציתי לזעוק את כל מה שהיה לי אבל לא יכולתי. מולי היו דפים, דפים מלאים במילים שכתבתי, מילים יפות שניסו לתאר אותך בלי לעשות לך חסד, פשוט כי כל המילים התייצבו בשורה לזכותך. והשורות הטשטשו בעיני ולכן רק דיברתי מלב, אמרתי מילים שכבר לא יכולת לשמוע וכל שקיויתי זה שהצלחתי להעביר לך אותן בכל יום שחיית.

היום לפני שנה הלומת צער כתבתי לך וכתבתי עוד והנה אני כותבת שוב ודומה ששום דבר שאכתוב לא יצייר את דמותך כראוי. גודלו של אדם הוא הוא כגודל חסרונו בחיי אחרים. גודלו של אדם הוא כחוסר המילים שלא יוכלו לתארו לעולם.

התמלאות/התרוקנות וכתיבה

בצעירותי כתבתי שירים, כתבתי לאורך יותר מעשור, הפסקתי לכתוב לא הרבה אחרי גיל 25. זאת אומרת התפקחתי משיגיונותיי לפני כ- 15 שנה. כשהייתי ממש צעירה התגאיתי בשירים שלי, היה לי קהל מצומצם ואוהד שבפניו הקראתי את שיריי במחתרת וחלמתי לפרסם אבל מעולם לא העזתי, ייתכן שבתוך תוכי ידעתי שהם לא עד כדי כך טובים. שיש בהם את האיכות שנוגעת לי בלב אך אין להם את האיכות האמיתית של שירה, אולי רק פוטנציאל. פוטנציאל זה מעולה, אבל לא יותר. היום בעידן שכל כך הרבה אנשים כותבים "שירה", אין לי אלא להודות לאינטואיציה שקיננה בי ולא איפשרה לי להביך את עצמי בפרהסיה.

מאז, הם עוברים ממגירה לארגז ושוב למגירה עם כל מעבר דירה. רק אז הם רואים מעט אור. תקועים במעמקים, מקווים לחילוץ עצמות בכל פעם שהמגירה נפתחת ומתאכזבים שלא אותם אני שולפת. בכל אריזה ופריקה, עיני מרפרפות עליהן, ידיי נוגעות והלב מתכווץ לו. גם לשכל לא קל, הואיל ובכל פעם האספירציות הליריות שלי משעשעות אותו. זה לא שאין שם יצירות נחמדות, אך אלה שירי בוסר, כאלה שיכלו להתפתח ונזנחו. דווקא מידת היעילות, האהובה עלי כל כך, היא מידה חשובה אצל משורר מכל הטעמים הברורים, אך כנראה שחסרות בי כל המידות האחרות שיוצרות את הטיפוס המיוחד הזה ואין לי אלא להצטער ולהכיר במגבלות. 

אני קוראת את השירים שלי מדי פעם, בוחנת את הנערה הרומנטית שהייתי, את האהבה לשברונות לב ולדרמות קטנטנות של חיים. כל דבר קטן הרטיט אותי ובהכל היה כל כך הרבה להט. כל אהבונת היתה אהבת חיים, כל משבר קטן היה דרמה לאומית שמצריכה אולפן פתוח. כל שיר מזכיר את הכאב והשמחה ואיך הם נשפכים לנייר בעוד אני המשכתי להתנהג כאילו הכל כרגיל. תמיד חייכתי החוצה, תמיד ניסיתי להסוות את הכאב, אבל הדמעות היו עולות במעלה הגרון. פעם לא הצלחתי להחניק אותן בשום מצב, היום כבר למדתי. הפריקה אפשרה לעבור ממצב צבירה של נערה לאישה. למדתי לזהות את תחושת החנק ומיד לחשוב מחשבות אחרות או להתעסק במשהו אחר שיקח אותן משם ויאפשר לי לבכות במקום ובזמן שיהיו לי נוחים.

הדרמה הפכה כל חוויה לשיר והם היו נשפכים ממני, נוזלים בסך דרך דמעות ולב גועש אל עיפרון ודף, משתרבטים לעצמם ומסתדרים. הכל היה נפרץ לתוך מילים שהיו מסדרות את הרגש ועם הירגע הלב גם את המחשבות. מסיימת שיר, קוראת אותו, דומעת וכותבת חדש. משרטטת שברון לב כדי לבנות מחדש את הלב השבור. את כל הכמיהות העליתי על דפים מהוגגים, הופכת רגשות למפל של מילים, משתפכת, שופכת וזולגת, מתרוקנת, מרוקנת את הלב ואוגרת מילים כדי לאפשר מחדש ללב להתמלא או לפחות את המקום, את האפשרות שהוא יתמלא מחדש. אהבות, אכזבות, פגיעות, שברונות היו הופכים למילים קצובות ומתוך הקצב באה רגיעה. מתוך הכתיבה נוצרה אפשרות של איחסון בגוף חיצוני מנותק ומכיל. דף, כולו שתי אותיות. דף מתמלא, לב מתרוקן. דף מתאפסן.

זה עבר לי, בדיוק אחרי שקיבלתי מחברה מחברת שירים חדשה. זו היתה המחברת הייעודית הראשונה שלא קניתי לעצמי. עוד כתבתי בה קצת, אבל אז בדיוק הגיעו משברים אמיתיים, לא לב סוער של נערה, משברים של אישה. את הדף וההגיגים החליף חבר אמיתי לחיים. אחר כך באה הפסיכולוגית. הלכתי אליה כשהרגשתי שבתוך החיים החדשים שאני מקימה אסור שהחיים הישנים ישכבו כמו פצצה מתקתקת. אחר כך כבר לא היה לי צורך בשירים. רוקנתי את עצמי במחשבות, איחסנתי בתוך קופסאות מטאפוריות והכנסתי לפריזר בתוך המוח שלמד לנתק ולהתקדם. אחר כך היה לי צורך בשקט ואחריו בכתיבה. בלי מבנים, בלי חרוזים, בלי הדיוק הקטן שמצריכה השירה, בלי התמצות המדוייק משורה לשורה. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו פורקן בספרי ילדים. עכשיו זה הבלוג הזה, זה אני, המקלדת, השפה שאני כל כך אוהבת, השקט, השקט היחסי בין לבין הילדים ובלאגאן החיים והשקט היחסי הזה בזמן שאני כותבת. מתרוקנת, מתמלאת וחוזרת

מצעקות למילים - חינוך אישי במסגרת החינוך הביתי

מן הידועים שצעקה או הרמת קול פתאומית מזיקה למיתרי הקול, היא מזיקה לעצמנו לא רק ברמה הפיזית  - נניח פיצוצי נימים קטנים בעין או צרידות (שאולי זה סקסי, אבל אני מעדיפה דרכים אחרות) וברמה נפשית, היא גם מזיקה באופן עקרוני לסובבים אותך, אבל יותר מזה היא מפחידה. היא מפחידה ברמה האישית - שבכלל דבר כזה יכול לצאת ממך (אם כי כבר היכרתי מספיק הולכים על שתיים בחיי הארוכים שאין להם שום בעיה עם זה, להפך זו דרך חיים) והיא מפחידה את מי שמסביבך. כשזה מפחיד את הילדים שלך היקף הנזק הוא הרבה מעל משוער. כאדם שמנסה לבלות את חייו באופן נטול צעקות (כל אחד ובחירותיו הוא), העובדה שכאשר אני צועקת זה דווקא על ילדיי הטרידה אותי רבות. איך ייתכן שמפגש עם צעקנים מותיר אותי שקטה (ומעורערת) ואילו דווקא על אלה שאני אוהבת ומגוננת אני מצליחה לצעוק ללא מנגנון רציני של סייגים ועכבות. 

זה הרבה מעבר לצורך האמיתי לשמש דוגמא לילדים, על אחת כמה וכמה בתוך החינוך הביתי כשהמודל העיקרי להתנהגות לילדים הוא את בעצמך. בכל פעם שמצאתי את עצמי כועסת וצועקת, ולא משנה כמה הצדקות את יכולה לתת לסיטואציה, הייתי מחוסרת אונים עוד הרבה אחרי. כועסת על כל כך הרבה דברים - שלא התגברתי, כועסת על הדוגמא הנוראית, על היעדר האיפוק, על הויתור על כל הדרכים האחרות ועל גלי ההדף של החורבן שצעקות נוטות לייצר (רשימה חלקית לחלוטין אך מייצגת). 

אז כבר סיפרתי לכם בפוסטים קודמים (למשל זה) על הניסיונות שלי להביא לצורת הביטוי המגונה הזו סוף. זה התחיל בהבנה שלמרות ש- 200 פעמים בהן אני מאופקת וסבלנית ומכילה, אם בפעם ה- 201 אני צועקת, כבר כלום לא יעזור, את הדוגמא ילמדו צאצאי מהפעם ה- 201 ולא מכל אלה שקדמו לה והיו ראויות הרבה יותר. זה היה גילוי מטלטל וכואב שהשאיר אותי מחוסרת כוחות. בתוך הייאוש הזה הבנתי שמצאתי את הנמסיס שלי ואם אכן חובבת אתגרים אנוכי, הרי שזה האתגר האולטימטיבי ולכן אין מנוס אלא להצליח במלחמה מולו.

הניסיון לשנות את עצמך הוא בגדר האמונה שאף פעם לא מאוחר, שאתה לא מוותר ויש בזה המון אנרגיות טובות. שנים שמעתי קלישאות מתנגשות נוסח "אני כבר לא אשתנה, אני אדם בוגר" מחד, ו- "אדם כל הזמן לומד" (בכל מיני גרסאות) מאידך, ועד שבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן. למעשה גם כשבגרתי לא הצלחתי ליישב ביניהן, רק בחרתי לי את הדרך - להמשיך וללמוד, להטיל ספק ולצמוח. כל עוד אתה מנסה להיות שלם (להבדיל ממושלם), אתה כל הזמן לומד ומשתנה ודומני שאשאר כזו לנצח. מכל חוויותיי בחיים למדתי והתעצבתי וכבר בפוסטים אחרים כתבתי שדווקא הלמידה המשמעותית ביותר שלי ושכלול כשרונותיי נעשו בתקופה בה מרבית האנשים סביבי ראו בהחלטתי ביזבוז - השנים בהם בחרתי (ועדיין בוחרת) להישאר בבית בחינוך ביתי. כי החינוך הביתי שבחרתי הוא קודם כל לחנך את עצמי ומזה ילדיי לומדים הכי הרבה.

ההחלטה להדיר את הצעקות מהבית היא החלטה לא קלה, בטח כאשר בתוך החברה בה אנו חיים פעמים רבות שמעתי מאנשים את התהייה "אבל למה לא לצעוק? זה בסדר שהילדים ילמדו שאת לא סופר-וומן אלא רק בן תמותה". זה נכון, זה בסדר גמור שהילדים ילמדו שאני רק בן תמותה ולא כל יכולה, אבל לא הצעקה תלמד אותם את זה, הצעקה רק תקטין אותם וגם אותי. דווקא הדרך שבחרתי - לא לצעוק  - היא תהליך למידה מרתק. אם פעם היתה יוצאת השאגה מפי כדרך להביע תסכול במצבים בהם נידחקתי לפינה, וילדיי המשותקים היו נלחצים - הם לא למדו מזה כלום חוץ מזה שלצעוק זו עוד דרך ביטוי. שאלתי את עצמי אם זו דרך ביטוי שאני רוצה שילדיי יחקו והתשובה היתה ברורה היא לא. 

הדרך שלי להוציא את הצעקות מחיי היא דווקא על דרך השיתוף והתהליך הוא ארוך ומייגע, אבל הוא מלמד את הילדים שלי לא רק שאני אדם, אלא שאני לומדת ומנסה להשתפר ולא מקבלת דברים כהווייתם רק כי אפשר. החלטתי לפתוח מולם את כל הקלפים. זה התחיל בלשתף - לספר להם על התיסכול שלי מזה שלעיתים אני צועקת או שהם צועקים, זה המשיך בלבקש מהם להצטרף אלי לתהליך, והם כמובן נענו בשמחה. במצבים בהם הרגשתי את הצעקה מתרגשת ובאה או כאשר הם צעקו, לקחתי נשימה עמוקה ועצרתי. לפעמים לרגע שתקתי ואז התחלתי לדבר. להסביר, אבל לא לחפור, למדוד את מילותי ולשקול אותן היטב. להסביר שהדרך שבה הם מתנהגים היא קשה לי והיא לא מובילה לשום מקום טוב. לחשוב יחד לאן זה יכול להתפתח ועד כמה זה רחוק ממה שאנחנו רוצים, בקצרה, עם שאלות פתוחות שלאו דווקא מקבלות תשובות מילוליות. 

לא קל התהליך הזה, אבל אני רואה לחלוטין את השיפור גם בהתנהגות שלהם בינם לבין עצמם ובטח בעצמי. אני חוגגת עכשיו כבר שמונה שבועות בלי צעקות וכמו כל מכורה אנונימית אני מוציאה את זה החוצה כדי לחגוג את ההישג.  

למילה יש כוח עצום, לצעקה עוד הרבה יותר כי היא נוטלת מהמילים את הכוח והופכת את הצעקה לדבר העיקרי ובכך היא כופרת בעיקר. אני לא סופר-וומן אני לגמרי אדם, עם המון סדקים ומכות ושריטות. הילדים שלי יודעים את זה ולא רק שהם אוהבים אותי בגלל כל אלה ועל אך כל אלה, הם שותפים מלאים לתהליך. לחנך אותם בבית זה לא רק להקנות להם ידע, ערכים וכישורי חיים, זה ללמד אותם להיות בני אדם שלומדים כל הזמן, אוהבים את עצמם ולא מכים על חטא אלא משתפרים והולכים וקובעים מטרות ולא נכנעים אלא ממשיכים ומתקדמים, מלטשים בליטופים ולא בהלקאות עצמיות או בצעקות מיותרות, אלא מתוך חשיבה וראיית המטרה, מטרה שלא מקדשת את כל האמצעים, אלא בוררת אותם בקפידה. והמטרה היא בכל יום בחיים להיות אדם יותר טוב שמגשים את עצמו ולא הורס בדרך, לא את עצמו ולא אחרים.

אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.

זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 

אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת

זה הזמן להרים את הראש - מחשבות על מנהיגה אמיתית. לזכרה של שולמית אלוני

המון מילים נכתבות בדקות אלה על שולה, אני בטח לא היחידה. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחת לסכם את האדם הגדול שהיתה האישה הזו ושום מילה לא תספיק. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחרת - לנחם ולא ממש יהיה ביכולתן לעשות זאת, אך הן יעלו חיוך. חיוך שיכול להעלות רק אדם שהפיק כל כך הרבה אור. לא היא לא היתה קלה, אך לא משנה באיזה נושא, נמצא את עצמנו מחפשים סופרלטיבים, כן גם לעקשנותה, וגם ללוחמנותה, וגם לטעויותיה.  אין מילה אחת לתאר אותה, יש כי ההגדרה לשולה אלוני היא  - שולה אלוני. אחת ויחידה. כל מילה אחרת תחטא למציאות. ונכון היא היתה המון דברים אבל היא היתה מצפן, מצפן אנושי המקדש זכויות אדם, באשר הוא אדם ולא, זו לא קלישאה. שולה אלוני נלחמה על זכויות האדם בישראל וכולנו מימין ומשמאל חבים לה על כך בכל יום.

כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. 

אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.

השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.

כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).

העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.

החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה. 

"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)

וידוי אישי על פופלאריות זולה (ניסיון נוסף לראות איזו כותרת מושכת)

כשפתחתי את הבלוג הזה ופצחתי במסע להשחתת מילים פומבית לא הבחנתי בשום התוויה רפואית. לתומי חשבתי שזה רעיון טוב לחזור לכתוב, למצוא לעצמי רגעי זמן, לתרגל שוב שרירים שמזמן לא פעלו. אח התמימות! כמה לא ידעתי שהבקשה התמימה לכתיבה תהפוך עד מהרה להתמכרות. לצערי, לא אוכל להתלונן על ההתמכרות הזו לכתיבה היומית גם מן הטעם הפשוט שזה היה צפוי, התמכרות מעין זו היא גם מסוג התכונות שדווקא ראויות להערכה. אותי תקפה התמכרות נוספת, מהסוג המפוקפק, הנחות, כזו שלא נעים להודות בה בפרהסיה גם אם הקהל אוהד. לכן ללא שהיות עלי להתוודות - אני מכורה לבחינה קונסיסטנטית של מספר הקוראים בבלוג. בטרם אלגלג על עצמי עוד אומר לזכותי שאני די בטוחה שאני לא היחידה ולכן אני מאמינה שהיה כדאי בטרם אתה מתחיל במסע הזה שאת סופו אין לדעת, שכל האתרים נותני השירותים לבלוגרים השונים יציינו, ובהבלטה, שעד שהבלוג שלך נוסק, וזה לא קורה מהר ובטח לא להרבה, אתה כנראה דן את עצמך לשיעבוד לפופולאריות זולה הנמדדת במספר האנשים שנכנסו, גם אם בטעות, לקרוא את מה שהיה לך לכתוב לעולם, ובסך הכל ביננו לא נמדדים פה מספרים מעבר לעשרות בודדות, אם בכלל. השאלה הנשאלת היא האם באמת יש עוד אנשים שהתמכרו לכך כמוני או שמא אני היחידה ועכשיו אין לי ברירה ללכת חפויית ראש כי אני יוצאת בהכרזות כאלה בומבסטיות בלי שום דבר מאחוריהן. אבל אני מהמרת שאני לא היחידה, אז נלך על הכיוון הזה בכל זאת.

יקולל השיעבוד הנוראי לבחינת מספר הקוראים בכל רגע נתון. כאילו שבאיזשהו אופן מדובר בנתונים מכריעי חיים, אני יכולה לבדוק כמה אנשים נכנסו לפוסט ואם שניה אחרי הבכור ידרוש במספר הקוראים אני אבדוק שוב רק כדי לא לתת לו נתונים לא מעודכנים, למרות שכמובן שאפילו הסתברותית הסיכוי לשינוי היה מזערי. בלי להעליב את קהל הקוראים הנאמנים, ובליבי אך אהבה כנה אליכם, בל נכחיש את העובדה שבלוג זה נחבא אל הכלים ובוודאי אינו בעל תפוצה רחבה, נו טוב, תפוצה. נו טוב, תהודה כלשהי. הלו? אני מניחה שעכשיו כבר נשארתי לגמרי לבד, אבל עדיין כניסתכם תיספר... היום, אם כי לגבי מחר אני כבר לא מהמרת. 

אז ככה אני, ד"ר מילים יפות ומיסטר פופולאריות זולה, נעה על הרצף הטראגי הזה ללא יכולת מילוט. יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט מעמיק ולנסות לדון איתכם, בהרחבה כמובן (אלא מה? אני אוהבת להרחיב במילים בערך כמו שהממשלה שלנו אוהבת להרחיב התנחלויות וכן התחרות קשה), בנושא "הכתיבה שלי - לאן", אבל אולי כרגע התשובה מעט מפחידה ולא רק אתכם. אני מזכירה לעצמי חולצה של ילדה שפעם רקדה איתי עם דמות מצחיקה על ספסל ועליה הכיתוב waiting to be discovered. כי כמה מילים עוד אשחית בטרם יגיע הרגע בו גם אתחיל להתפרנס אולי מחיבתי הארורה למילים? מספר האפשרויות הבלתי נתפסות של בחירות שעולות מהשאלה הרת הגורל לאן אני רוצה להתקדם הוא מעט מאיים, אם אמשיך עוד אני עלולה להיתפס כאקזיסטנציאליסטית חלילה ולא היינו רוצים שזה יקרה. בינתיים אני מנסה לקדם את הבלוג - שמתי לב שאם אני כותבת כותרת שנדמית מעט אינטמית היא זוכה ליותר פופולאריות, אבל אינסטינקט כלשהו טוען שכנראה זה לא הכיוון. אז היום היתה כותרת שמכוונת קצת יותר נמוך ופוסט כמעט בלי מילה על פוליטיקה (שזה יפה, אבל באמת לשאלה אם לכתוב עלי או לכתוב על משהו אחר התשובה היא די ברורה, מה לא?!). בואו נראה מה זה ייתן. בכל מקרה, אני דנה את עצמי להמשיך ולכתוב וגם קצת לקוות ולשקוע בכל מיני הזיות מתוקות על מספרים מטורפים של אלפי אנשים שצמאים לשמוע אותי. יש מצב שפתיחת הבלוג היא בכלל איזו סוס טרויאני שבודק השפעות של כתיבת בלוג על שיגעון גדלות, כנראה שכאן קצת נכשלתי. אני אפסיק עכשיו. יש מצב שהייתי צריכה לעשות זאת קודם, נכון? סליחה. אוי, נו, אל תתנו לי להמשיך עכשיו, הסיום היה די דרמטי, לא? נו, טוב זה כבר באמת מספיק

22.11 יום לפני יום הולדת לקטנטן

בוקר מוקדם עם טיפונת קרירות קיבל את פני כשקמתי מוקדם ומצאתי בסלון את בן הזוג שעבד, כרגיל, כל הלילה. קפה במרפסת עם רחשי ציפורים בין השיחים. לקחתי את הזמן ולא כתבתי, לא בגלל שעדיין לא היתה הכרזה על היו"ר מטעם מפלגת העבודה, כי נתתי לנושא לבוא אלי. מחר קטנטני בן ארבע ובין כל המטלות לקראת החגיגות, אני מרגישה מוצפת מההבנה שהילד הקטן שלי כבר לא ממש קטן, שכנראה אני כבר יותר קרובה לגיל בו לאחד מילדי תצוץ השערה הלבנה הראשונה (בטח אם הם יקדימו להלבין כמוני) מאשר לתקופת התיכון העליזה. אבל כמו תמיד, כשאני לא לחלוטין מגובשת, המילים לא זורמות להן, הן לא נכנסו למקצב שאני יכולה להתאים לו את נשימותיי, או את פעימות ליבי. הנושא ברור לי מאליו, מרבית המילים הנכונות כבר נאספו להן ברציף, אך הן לא מוצאות את הסדר הנכון, כולן נדחפות אבל אף אחת לא עוברת את הפתח. אתמול, חלפה על פני אישה. אני בדרך כלל לא סוקרת נשים שעוברות על פני, אבל האישה הזו היתה אפרורית נורא, רק קיימת כזו בלי שום ערך מוסף, קטלתי אותה כמיטב המסורת הפנימית אבל אז כשממש עברנו זו ליד זו פתאום קלטתי שאנחנו בערך באותו גיל. זה לא שאני מנסה לחרוז עכשיו, אבל זה באמת היה מבהיל. זה מדהים כמה אתה מודע לגיל שלך בכל יום ובכל זאת איזשהו מנגנון בך משאיר אותך תמיד צעיר יותר בתודעתך. אולי זו גם הסיבה שאני לא מסתדרת עם המילים, השמחה לקראת יום ההולדת, ההכרה במזלי הטוב, האהבה המופלאה שהיא מנת חלקי ורק העצימה את עצמה יותר עם כל ילד, הגאווה בילד הקטן הזה שהוא אדם מקסים, העייפות מכל ההכנות, ההכרה בזמן שחולף, הידיעה שהתינוק האחרון הוא כבר בן 4 - הכל מציף אותי, בטח לקראת נקודת ציון כמו יום הולדת.

אני לא מאלה שמתקשים עם גילם הכרונולוגי, אני לא חווה משברי גיל, אדרבא עד עכשיו ניתן לומר שאני מאוד נהנית. אני גם אף פעם לא אמרתי משפטים נוסח "סופסוף הוא הגיע לגיל מקסים" או לחלופין חוששת מגיל ההתבגרות, כי כל יום שהוא הגיל שלי או של הילדים שלי הוא הגיל שאני ממש בדיוק כרגע אוהבת. שלשום ישב בכורי וחישב כמה ימים עבר כל אחד מאיתנו, הוא הגיע אלי: "כבוד! 14,316 ימים אמא!" 

ובלי שום קשר, גם לא עכשיו כשכבר ידוע שבוז'י ניצח, אחד הפעילים של יחימוביץ צוטט אתמול אומר משהו על המצביעים שלא התאבדו על הקלפיות. זה לא בגלל שאני בת 14,318 (אנשים, בכל זאת עברו יומיים מאז שהבכור ספר) ימים, רוצה לומר - מבוגרת, אבל השימוש במילה הזו מוציא אותי מדעתי. יש שימושים של מילים שצריך להוציא מחוץ לחוק (אם תרצו - מעצר מנהלי מילולי) אם הן לא משומשות בפירושן המקורי (שלוש דוגמאות שימושיות: להתאבד, הומו, לַפָּנים). זה לא שיש לי בעיה עם התפתחותה של השפה, השאלה היא לאן. טוב, אולי זו תמיד השאלה. לאן אני כרגע? ובכן, למרות שישי לי מסתבר עוד הרבה נושאים להגג בהם, אני יוצאת לסידורים יש לי המון דברים לעשות לקראת מסיבת יום ההולדת. בכלל, מסיבות יום הולדת זה כזה כיף. צפו היום לפוסט קצר עם תמונות בנושא מסיבת יום הולדת wii והכל תוצרת בית...

סינדול מרצון

בבואי היום לכתוב היו לי שלושה נושאים עליהם רציתי לכתוב, אל דאגה לא הייתי כותבת על כולם בפוסט אחד. הרגשתי נטולת דאגות כששמתי את מחשבי בחיקי והרגשתי איך כל המילים מנסות להתנכז ולהתדייק (אין מילה כזו) על המקלדת ואז תפסתי פתאום שאני לא יכולה לדון עליהם בכלל וזאת למה? כי בחרתי לפרסם את הכל בשמי וגם להודיע לכל העולם, פחות או יותר, על הבלוג החדש וכך יצא שמי שנרשם ראשון כקורא הוא בכורי האהוב מה שכמובן יוצר צנזורה מיידית ובלתי מתפשרת נוסח "נוט אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" ועכשיו אני תוהה איך ניתן לאגף את זה. שאלה טובה שפיתרון לה אין. זה מה יש בינתיים.

בתכל'ס הילד שלי נורא גאה בי על הבלוג והוא אפילו כבר קבע מה המועדפים עליו בין הפוסטים ומספר את זה בערך לכל מי שרוצה לשמוע את הדירוג והסבר מלומד למה (אולי הוא זה שצריך בלוג) וזה שווה כל צינזור בעולם. אז מה זה הויתור על כמה פוסטים משעשעים לקהל הבוגר מול חיוכו של ילד? הייתי עוברת לאנגלית אך אני חוששת להלאות את קהל הקוראים הקטן ממילא שלי ולדללו עוד יותר. אז מכיוון שאין לי סיפור משעשע להוסיף לזה או איזו מסקנה מרחיקת לכת אולי פשוט כדאי להפסיק עכשיו. לחשוב קצת, לאוורר מחשבות לפוסט של מחר, להתמסר למאיר שלו, להתכוונן לצאת לריצת בוקר מחר ולומר לכם לילה טוב.  

כלים שלובים

יש לי תכנונים ללכת לישון מוקדם כדי לצאת לריצה בבוקר אבל לא הצלחתי לוותר על ביקור כאן. אגב ביקורים, שמתי לב שהביקורים שלכם כאן הולכים ופוחתים ואין לי אלא לשער שיתכן שבלוג זה ישאר בגדר יומן קצת פחות אישי כי בכל זאת הוא פומבי וזה אומר שמראש יש כאן סינדול פרטיות, אבל לא משנה. אבל כן הבנתי שאני כותבת בשבילי וזה כנראה עושה לי טוב אם במקום לישון אני עושה עוד שורה (מוידויה של מכורה).

הורות היא הצפה טוטאלית. אתה על המשמר כל הזמן, אפילו מתוך שינה, עסוק בלהכיל וללמוד כיצד למתוח את גבולות היכולת שלך ולדאוג כל הזמן לילדים. ולא משנה כמה תדבר על זה עם בן הזוג או חברים או אנשים מזדמנים שלא התכוונו להקשיב לך, את תהליך העיבוד אתה עושה בעצמך. אני עוד מתגבשת לעצמי עם הבלוג הזה, מניחה למחשבות חצי אפויות למצוא את דרכן וזה חלק ממנגנון העיבוד שלי שכנראה התגעגעתי אליו כבר המון זמן. כי זמן זה כנראה הדבר שהכי לא ידעתי למצוא לעצמי ופתאום זה כבר כאן. דקות קטנות ויקרות מפז שבהן אני מעבדת ומוצאת. כי יש כל מיני אנשים בעולם ויש אנשים שבעיקר מוצאים את עצמם עם מילים. ועכשיו אני קצת כמו ילדה קטנה מחדדת לעצמי לאט את השפה שלי, מחברת, מחסירה, משחקת ממציאה ובעיקר נהנית כי הדף הלבן שמשחיר לו הוא הכלי השלוב שלי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. כי לפעמים אנשים שכל כך אוהבים מילים שוכחים להקשיב לעצמם.