יום חורק שהצלחתי לנצח - סיפור הורי קטן

סכום של טור הנדסי (אילוסטרציה)

יום של התנסויות עבר עלי אתמול, לא כזה שמתחשק לי לעבור שוב. כזה שמוטט אותי למיטה מוקדם והעיר אותי דווקא עם חיוך בלב. לא רק בגלל שהוא נגמר, אלא בעיקר כי היה לו את הפוטנציאל להיות יותר גרוע והצלחתי למנוע אותו. כל הבוקר זרם ואז דברים התחילו להיתקע וכרגיל כשטעויות מתחילות יש להן את הפוטנציאל להתקדם בקצב של טור הנדסי. מפה לשם הגענו באיחור לפעילות ביער, ועל טעויות משלמים. לא תיכננתי לצאת מהאוטו ולכן יצאתי ללא חזיה, אבל זה יצא טוב כי למרות שקיפצתי לי כמו עז הרים, קטינא שהיה בלי גרביים, עם קרוקס וחולצה דקה, נתלה עליי עטוף בעליונית שלי שהסתירה את כל הקיפצוצים המיותרים, מצד שני גם לא היה שם אף אחד בשביל לראות. בכל זאת יער באמצע השבוע, זה לא ממש מקום שכל העולם ואשתו הולכים אליו. עלינו על הרים, עברנו נחל זורם, הקפצנו, לקחנו ועשינו ובסוף כל ילד היה בקבוצתו ואני יכולתי לחזור הביתה עם קטינא. הפוגה קלה מלאה בפעילות שכמובן יצאה עקום ולכן לקחה יותר זמן. כסוגדת לאלת היעילות, הדברים האלה מוציאים ממני קרעכץ שלא מבייש פולניה עם דיפלומה.

לעיתים יש לי נטייה להתעלם 

שוב יצאנו - הפעם לקחת ילדים, מה שכן הפעם הייתי מצויידת בחזיה, על טעויות לא חוזרים פעמיים. כמובן שהילדים לא חיכו לי במחנה ולכן התבזבז זמן שממילא לא היה לי על חיפושים מיותרים. הייתי מאושרת שכשמצאתי אותם הצלחתי להמיר הכל להומור ולא לקחת את זה קשה מדי, תכל'ס הם לא עשו שום דבר רע, גם אם לא התאים לי לחכות להם. אחר כך חזרנו הביתה כדי לגלות שמסך המחשב מת, אבל גם היו לנו רק שעתיים בבית. למראית עין הכל נראה בסדר אבל משהו בי חרק וכשאני חורקת בלב, איכשהו הילדים, ססמוגרפים רגישים שהם, חורקים מיד כאילו יש להם קיו מיוחד לגמרי לזה. אז לא הצלחתי להתארגן על ארוחת צהריים משותפת לכולם כי כל אחד רצה משהו אחר, ובמקום לשים לב לגבולות היכולות שלי, כשהמרכזית אמרה שהיא רוצה את עוגת האורז הפרסי עם תפו"א למטה אחרי הקונצרט, מיד התחלתי לעשות כי ידעתי שמאוחר יותר לא אספיק, וככה הכנסתי לעצמי בקטנה עוד מטלות שהיו מיותרות לי והסתכמו בזה שבמקום להגביל את עצמי ביום פחות טוב הרחבתי את גבולותיי יותר. זה לא מתכון טוב (כתבתי על זה כאן).

ואז היה צריך לארגן את המרכזית לקונצרט, ואולי בכלל מגיע לה פוסט רק על זה, אז במאמר מוסגר אספר שהיא התלבשה מקסים והיתה נרגשת אבל לא מדי ויצאה לחזרה במצב רוח טוב ובזמן שהיא לא ניגנה היא ישבה וקראה ספר. נו, מה אומר? נחת. כשהגענו לקונצרט היא קרנה כולה. אבל עד שהגענו לקונצרט, הבנים שיחקו וקצת למדנו יחד ואני כמובן במקום לקחת את הכל בקלות, ניקיתי את הבית בו זמנית (עוד חריקה). את קטינא הכנתי נפשית לקראת הקונצרט, אך לצערי זה לא ממש עזר ולכן אמשיך לחלק הבא של סיפורנו - הקונצרט.

זה היה נפלא לשמוע את המורה למוזיקה מציגה את המרכזית לפני שהגיע תורה לנגן. זה לא שאני לא יודעת שהיא נהדרת, ואפילו עוד הרבה יותר ממה שהמורה למוזיקה יודעת, אבל לשמוע את זה ככה בנוכחות כל האנשים היה פשוט מרחיב את הלב. לא רק שהיא ניגנה 3 יצירות של מלחינים אחרים, היא גם ניגנה יצירה שהיא הלחינה בעצמה. הייתי יכולה להתענג, רק שקטינא הבנדיט הקטן היכה שנית - לא רק שהוא לא יכול היה לשבת בשקט, הוא דיבר (בלחש, אבל דיבר), הפריע לי לצלם, זז ולא הירפה לרגע. נורא ניסיתי לקבל את זה בחיוך, ואני גם בטוחה שהמרכזית לא שמה לב לזה, תכל'ס היא מתורגלת. ועדיין ההתנהגות שלו ממש פגעה בשלמות החוויה שלי (עוד חריקה). אבל אני אמא ואמא צריכה לדעת להכיל. אחרי שהמרכזית סיימה, קטינא ואני יצאנו. הייתי רוצה לספר שאת הזמן עד לסוף הקונצרט בילינו בחוץ אמנם אבל נעים, לא. במשך 40 דקות הבנדיט בעל הקסם הבלתי נדלה לא הפסיק לעשות הצגות עד שבסוף גם חבט את הראש בקיר. הייתי רוצה לספר שלפחות אז הוא נתן לי לנחם אותו ונרגע, אך לצערי הוא המשיך לעשות הצגות, למרות ניסיונותיי החינניים (הורים אחרים חייכו אליי) לחזר אחריו ולהצחיק.

אחרי הקונצרט הכל קצת חרק עוד יותר מאשר לפני, הכל היה גבולי ודרש ממני איפוק מקסימלי. אבל הכנות לארוחת ערב וזמן מסך נותנים לפעמים את ההפוגה הנכונה, לפחות למחשבות. הבכור שמגיב לכל תנודה שלי הכי טוב, התחיל את ההצגות שלו דווקא בזמן צחצוח השיניים. הסתכלתי רגע לתוך עצמי נשמתי ואמרתי לו: תראה, ילד, התגובה הכי קלה שלי עכשיו תהיה לצעוק עליך ולגמור את ההצגה. אינסטינקטיבית זה גם מה שהכי בא לי לעשות. זה גם מה שיהיה הכי לא נכון לעשות. מה שאני עושה עכשיו זה להסביר לך שההצגה שלך מיותרת, להראות לך דרכי התנהגות אחרות שיכולות להיות נכונות יותר, להראות לך את הצד שלי ולקוות שתפנים ותגלה שלמרות שהכי קל להתעצבן התוצאות הכי טובות הן דווקא שלא". לא עשיתי עניין, דיברתי קצרות, הסברתי והייתי מאופקת. אני חושבת שזה עשה את זה. אני יודעת שזה עשה לי את זה. תחושת הסיפוק כהורה בלנצח את המפלצת שההתפרצות שלה מוצדקת היא אדירה. 

אחר כך קראנו ואני נרדמתי עם הילדים כי באמת כבר לא היה לי כוח, היום הזה סחט אותי. אבל בבוקר כשקמתי, קמתי בתחושת ניצחון. כן, היה לי יום לא הכי מוצלח, אבל ניצלתי אותו כדי לא לצעוק ולא לכעוס, אלא לתת דוגמא אישית ולהרגיע. כן, יכולתי לעשות דברים טוב יותר, אבל עם הקלפים שהיום הזה חילק עשיתי את הטוב ביותר שלי. אחרי שנת לילה מלאה זו היתה תחושה טובה. לא שנשארתי במיטה להתענג על הניצחון העצמי הקטן הזה, פשוט כי החתול התחיל לילל - זה אף פעם לא רעיון טוב לתת לו לילל אם התכנון הוא לפחות לצאת לכתוב על זה בלי שהילדים יתעוררו גם.

הנה התחלנו. ספטמבר

ככה קוראים למה שעכשיו וזה לא סתיו

אחרי שבת עצלה, השבוע הזה תפס אותי מחוסרת נשימה. כל כך חם בחוץ שיכולתי להישבע שאוגוסט (אוגוסט זה כמו להגיד חופש גדול - רק מבהירה) וזה שעולם כמנהגו נוהג והורים מטורטרים בלי הרף זה פשוט לא פייר כי כשיש לך רגע לקחת נשימה זה לא שווה כלום אם אין מזגן, אלא אם כן זה ערב ואתה חי באזור הררי. ובעצם ספטמבר ונכון שעוד לא כל הפעילות שלנו כבר עומדת על הרגליים אבל בכל זאת כבר יש המון פעילות. ובעיקר אסור לשכוח שספטמבר הוא רק עוד חודש של חום מבאס עם מיתוג לא מוצדק של סוף קיץ שלא עוזר בשיט. וכל הפעילות הזאת בחום הזה צריכה בכלל להיות אסורה על פי חוק לדעתי.

תכל'ס זה כבר יותר ספטמבר

כי בספטמבר, חוץ מהשוטף: להכין אוכל, לנקות, לכבס, לקפל, לסדר, לארגן, לנהוג, לקנות, קקי חתולים, קקי תוכית, לתדלק שזה כאילו לא נספר כי זה על הדרך, חוזרים שוב כל שאר הדברים. שני שיעורי נגינה בשבוע לכל ילד ועוד תזמורת ועוד תיאוריה, בלט וקפואירה, וזה רק אחר הצהריים ואוטוטו מצטרף לזה עוד שיעור תופים. ובבקרים יש שחמט, מפגשי חברים, סיורים במוזיאונים ועוד לא התחילו שומרי הגן, חוג המדע, סיורי יום רביעי, מבוכים ודרקונים, החוג בגן החיות, קבוצת הלמידה, סדנאות שפת התיכנות ואולי בכלל הילדים גם רוצים את שעורי הגלישה. חוץ מזה צריך להספיק גם ללמד בבית ולג'נגל בין מפגשי חברים אחר הצהריים בהתאם ללוחות של כל ילד, וגם למצוא זמן לפרוייקטים המיוחדים שלקחנו על עצמנו לשנה הזו. כן, ככה נראה היום/השבוע/השנה שלי. כן, זה מבחירה.

ספטמבר של דם, יזע, ודמעות.
טוב בעיקר יזע, כי זה מתחבר לזיעה
מתהילה ולא שובר את רצף תמונות
ספטמבר 

לא פלא שאני לא באמת מצליחה לנשום, ועוד לא העברנו להילוך מלא - מה יהיה? אם יש משהו שהבנתי מעל לכל צל של ספק זה שהבחירה שלי (מזכירה - רק על עצמי לספר ידעתי) כוללת הנחה סמויה שכזאת שיש שני דברים שעומדים בראש סדר העדיפויות - מפגשי חברים ויצירת קבוצת שווים (peer group) ויצירת הזדמנויות למידה והתנסויות. בשביל שני הדברים האלה מסתבר שאין ברירה אלא להתאמץ. כמאמר לידיה גרנט, המורה למחול ב"תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן על תהילה משלמים וכאן תתחילו לשלם. בזיעה". אני מזיעה כמו חזיר שחוט ותהילה כנראה לא תהיה כאן, אבל נסגור על סיפוק. סבבה? הסיפוק שלי מחינוך ביתי נמדד קודם כל בכישורים החברתיים שלהם ובהנאה שלהם מהלמידה עצמה. כל השאר מגיע לבד, למדתי לא לקרוא לו (לכל השאר ז"א) אלא לחכות שיופיע מעצמו גם אם נראה לי שהוא קצת מתעכב. בסוף הוא מגיע. אבל חיברות וכישורי למידה אלה דברי שבכל זאת צריך להקנות והמודעות אליהם היא קריטית. כל עוד הפעילויות שלהם נושאות את שני תווי האיכות האלה אני רגועה ולכן לזה אני כל הזמן מכוונת. רק שזה אומר לא ממש לנוח, עקרונית זה מסתדר איתי יופי. זה בטח מתאים לחלוטין לרמות האנרגיה ואישית זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי למזער את מעט החסרונות שאני מוצאת בחינוך ביתי.

מנוחה גם בספטמבר

בכל מקרה אני בונה על זה שאחרי החגים, ההקלה במזג האוויר תבוא יחד עם השקיעה הנינוחה בשגרה. אז גם יהיה לי קל יותר למצוא את הזמן הנכון לכתיבה, עכשיו אני עדיין בשלב שלנסות למצוא איפה כל דבר נכנס במשך היום וצריך לחזור ולתרגל דברים שעוד חודש כבר יבואו די באוטומט (כן, זה היה סוג של תירוץ עכשווי ללמה אני לא מספיק לפרסם כל יום). וזה לא רק האוטומוט שלי, זה גם האוטומט שלהם. הם נכנסים בהתלהבות לשנה החדשה, אבל את המומנטום הזה צריך לשמר מחד כדי להיכנס לשגרה ולאזן מאידך, כדי להשאיר גם מקום למנוחה. כי תכל'ס בלי להישמע כמו איזה גורו ניו אייג'י המנוחה חשובה לא פחות. היא גם מחדשת כוחות וגם נותנת פרספקטיבה. כך שכניסה מדורגת לשיגרה הופכת את כל הסיפור הזה לקצת יותר קל, לפחות בשבילי ואז כשאני כבר ממש נכנסת לשגרה, אני גם מוצאת את ההפוגה. 


רציתי קצת לספר על התיכנונים לשנה החדשה וכרגיל הארכתי בדבריי (לא שהיו לכם ציפיות אחרות. כן, שוב מתאמת). אבל בינתיים הדברים מסתדרים לי בראש אז הנה פוסט פתיחה, ככל הנראה, מחר יגיע פוסט קצת יותר רציני שעיקרו האחד בספטמבר. יש שיראו בזה אזהרה. אחר כך אתפנה קצת לעשות סדר עם כל הדברים שצופנת לנו השנה החדשה.

לסיום אסכם - יש ירח מלא יפהפה בחוץ, אין ספק שמה שנשאר לי לעשות זה רק לצאת למרפסת להעריך אותו. אבל למי יש כוח? מאמינה לכם שהוא מהמם אבל לי יש מעט שעות שינה. יהיה גם בחודש הבא. ספטמבר הוא חודש עמוס ואמרתי כבר - גם חם.

דרך אגב מחר, 

פוסט על ריצה ועל תיכנונים

מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק  - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.

לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע)  ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט. 

ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.

התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.