הלינץ' ביפהפיה: סיפור היסטורי שאסור שישכח

ציור ההוצאה להורג, אפילו בכותרת נכתב "אישה מקסיקנית" ולא הוזכר שמה 

מזמן כבר לא היה בבלוג סיפור היסטורי ולפני שזה יירשם כטעות היסטורית, הגיע הזמן לתקן. גיבורת הסיפור שלנו היום היא אישה צעירה ויפהפיה בחודש השלישי להריונה, שחיה עם בן זוגה בדאונויל, עייירת מחפשי זהב בקליפורניה של אמצע המאה ה-19, בת כ-5,000 תושבים. הוא היה דילר בקזינו והיא מלצרית שם - המציאות לא קלה, הפרנסה בדוחק, אבל כל החיים לפניהם, אלא שלגורל יש תכניות אחרות. 

מלחמת מקסיקו-ארה"ב הסתיימה ב-1848, קליפורניה התקבלה כאחת המדינות, אבל האוכלוסייה המגוונת של המדינה החדשה לא הגיעה בלי מחיר - גזענות ובעיקר סנטימנט שלילי לכל מה שהוא מקסיקני. למעשה מקסיקנים נתפסו לא רחוקים מאפרו-אמריקאים, האדם הלבן ראה בהם נחותים לו, או כפי שתיאר זאת מתיישב לבן בראיון מאפריל 1850: "אין למקסיקנים מה לחפש בארץ הזאת (הארץ בה נולדו, כן? - רק מבררת שאנחנו על אותו עמוד) [...] הגברים נועדו שנירה בהם והנשים שנעשה בהן כחפצנו." זה מתאים גם לאופן בו נכתבה ההיסטוריה של קליפורניה, מתוך אמונה אדוקה של המתיישבים הלבנים בתחושת שליחות וגאולת הקרקע ותפסו עצמם כאדוני הארץ. למרות שלפי ההסכם בין מקסיקו לארה"ב נקבע מפורשות שמי שאזרחי מקסיקו שנכבשו על ידי ארה"ב יישאר בביתו אחרי שנה, יקבל אזרחות אמריקאית, זה לא באמת סייע לקבלתם כחלק מהחברה - לא ממש. אפשר לתת כדוגמא, רק כדי לא להתיש, את החוק שעבר בשנת 1850 שמנע מ"זרים" לחפש זהב על ידי הטלת מס חודשי של 20$, הון עתק באותה תקופה, על זרים בלבד שביקשו לקבל רישיון לחפש זהב. הפגנות שאורגנו נגד המס דוכאו על ידי מילציות לבנות מקומיות.

והנה אנחנו ב-4.7.1851. חגיגות העצמאות בדאונויל מתחילות במצעדים ונאומים והעיירה לובשת חג לכבוד חגיגות העצמאות הראשונות במדינה. חבורת כורים לוקחת את החגיגות קצת יותר מדי ברצינות ואחרי יום שלם של סביאה, הם יוצאים בלילה לעיר ודופקים על דלתות בתים ומשתוללים. אחד מהמובילים הוא ג'ו קאנון, גבר גבוה וחזק שתואר כ"הרקוליאני", שהיה אהוד מאוד העיירה ובקהילת הכורים. 

הגיבורה שלנו בבית לבד, בן זוגה בקאזינו עובד כדילר. אין עדים למה שהיה שם ויש לפחות שתי גרסאות. גרסא אחת טוענת שג'ו וכמה חברים מגיעים לביתה במטרה לאנוס, אבל בנחישותה ובזכות שכרותם, היא מצליחה להבריח אותם ולמנוע את האונס המתוכנן. אבל מוקדם מאוד בבוקר ג'ו מגיע שוב לביתה, לא ברור אם כדי להתנצל או להשלים את ביצוע את זממו. הוא מנסה להיכנס לביתה, היא שולפת סכין ודוקרת אותו בלבו. 

גרסא שנייה מספרת שהוא פשוט היה ממש שיכור ויחד עם כמה חברים הסתובב בעיר, נשען על דלת ביתה, אבל משום שהיה שיכור, מסת המשקל שלו פשוט שברה את הדלת. חבריו עזרו לו לקום, הוא ניסה לקחת בגד שלה, אבל חבריו הורו לו להחזיר אותו. הם הניחו את הדלת ליד המשקוף, צחקו צחוק שיכורים והלכו. בוקר למחרת, לא ברור אם ג'ו הגיע בכוונה לביתם להתנצל או שלא, או שאולי היה בדרכו לרופא כדי לטפל בהאנגאובר הנוראי שהציק לו. כך או אחרת, בן זוגה ניגש אליו ותבע את עלות תיקון הדלת, ג'ו התעצבן ונבכסוך הלך והדרדר. היא התערבה וניסתה להכניס את בן זוגה הביתה, ג'ו לא מרפה ונכנס לביתם, תוך קריאה בשמות גנאי ואיכשהו בלהט המריבה בבית, היא שולפת סכין ונועצת אותו בלבו.

כך או אחרת, הוא מת במקום. היא נבהלת ובורחת לקאזינו.

זו עיירה קטנה, רובם ערים מאירועי אמש והשמועות על הרצח עוברות במהירות ובשניות כל העיר כמרקחה (נו, רק חיפשתי סיבה להכניס את הביטוי היפהפה הזה). מחפשי הזהב שומעים שהיא ברחה לקאזינו ולמרות שהמהמרים שם מנסים להגן עליה, כמה איומים מפורשים על המקום ועל חייהם והם מוותרים על הרעיון ומוסרים אותה ואת בן זוגה לידי מחפשי הזהב. גרסא אחרת היא שלבית מיד הגיעו אנשים ובני הזוג נעצרים על ידי ההמון. הציבור דורש נקמה. כמה אנשים בקהל טוענים שחייבים לערוך משפט ומיד מתארגן במקום משפט שדה. בינתיים היא נחקרת ומודה בדקירתו של ג'ו בחזה, אך מתעקשת על הגנה עצמית כמובן.

המקום כיכר העיר - עד לפני כמה שעות מרכז חגיגות העצמאות ועכשיו בית משפט שדה של מחפשי הזהב, שהוקם ברגע וכולו זלזול ובדיחות הדעת. בראש בית המשפט עמד חקלאי מקומי ידוע - ג'ון רוס. השמועה מתפשטת וכבר כ-2,000 איש ממלאים את הכיכר. גופתו של ג'ו הוצגה לציבור, בעיקר כדי לזעזע ולפרוט על רגשות נקמה. היא המשיכה לטעון כי פעלה מתוך הגנה עצמית. כל מי שהכיר אותה וניסה להגן עליה, אוים על ידי הקהל הזועם. 

רופא העיירה ניסה לדבר בזכותה, הקהל בתגובה קרא להרוג גם אותו, לבסוף ניתנו לו כמה שעות לעזוב את העיר. עורך דין מסן פרנסיסקו שהיה בעיירה, עולה על חבית ברחוב ומציע להגן עליה למען משפט צדק, הציבור בועט בחבית, מגלגל אותו ברחוב ופוקד עליו לעזוב מיד את העיר. לחבר המושבעים המפוברק, שכלל 12 גברים לבנים כמה מהם חבריו של ג'ו, לא לקח יותר מכמה דקות לקבוע את אשמתה ולדון אותה למוות בתלייה. נתנו לה שעתיים כדי שאפשר יהיה לארגן את פלטפורמת התלייה. לבן זוגה הורו לעזוב את העיר מיד ולנצח.

היא מבקשת לחון אותה בתואנה כי היא בחודש השלישי להיריונה, אך בית המשפט החליט לא להאמין לזה, למרות שגם הרופא אימת את דבריה. תוך מעט זמן נבנה פיגום לעמוד התלייה על גשר ג'רזי שעל נהר היובה. 

כאשר הביאו אותה לפיגום, היא לא הראתה אף לא סימן קטנטנן של פחד. להפך, היא הורידה את הכובע שלראשה, הידקה את חצאיתה והחזיקה את חבל התלייה בידיה. כשנשאלה אם יש לה משהו אחרון לומר, היא אמרה שאין לה דבר לומר למעט שהיתה עושה זאת שוב לו נאלצה וביקשה שינהגו בגופתה בכבוד. אז, כרכה את חבל התליה סביב צווארה לבדה ואמרה "Adiós Señores". 

ארבעה ימים לאחר מכן, פורסם הלינץ' המחריד הזה לראשונה בעיתון Daily Alta California, בלי ציון שמה, היא כונתה "האישה הספרדייה, בפירסומים אחרים נתנו לה את השם חואניטה, שם מקסיקני גנרי מבחינת עורכי העיתונות האמריקאית הלבנה. שמה היה חוספה סגוביה. אמנם מרבית העיתונים היו מזועזעים מהרצח, מעולם אף אחד לא תבע את צדקתה, למעט בן זוגה, חוזה, שמרישומי בית המשפט עולה שב-1868 תבע את המדינה על רצח אשתו, אך הפסיד. אגב אחד האנשים שצפה בלינץ שלה הוא מי שרץ באותו זמן לסנאט, ג'ון בי וולר ויש שטענו שהשתתפותו בלינץ', גם אם "רק" כצופה סייעה לבחירתו במרוץ לסנאט.

לו היתה לבנה, יש להניח כי דבר לא היה קורה לה, כבודה של אישה לבנה לא היה דבר של מה בכך בארה"ב של המאה ה-19. במרבית הכתבות הזכירו את יופיה, בלא מעט מהן ניסו לרמוז על "פריצות", אם כי כולם הסכימו כי דמה הכתים את ימי ההיסטוריה הראשונים של קליפורניה.

סיפוריים מקומיים על הרוח שלה שרודפת את גשר ג'רזי המשיכו לחיות אחריה, אך שמה כמעט לא מוזכר בהיסטוריה. היא היתה אישה ועוד ממוצא מקסיקני, מול טביעת האצבעות של ההיסטוריה הפטריארכלית לא נותר לה אלא להישכח, אלא אם כן יהיו אנשים שימשיכו להזכיר את הלינץ' הנוראי של האישה היחידה שהוצאה להורג בקליפורניה על לא עוול בכפה, רק משום שנולדה לגזע ולמין הלא נכון בהיסטוריה שנכתבת בהתאם לנרטיב של גבר לבן. זה סיפור שאסור היה לו לקרות, אך מרגע שקרה את העוול היה צריך לחשוף ולתקן, אבל יש להניח שכמעט אף אחד לא שמע עליה. זה בדיוק מה שקורה שמשתרשת הפרקטיקה של הם ואנחנו, העוול נגרר גם להיסטוריה ששוכחת את ה"הם" כש"אנחנו" משכתבים את ההיסטוריה. תיקון העוול מתחיל בהבנה שאין הם ואנחנו, יש בני אדם.

אחרי הלינץ' שלה, פרידריק דאגלס אמר כי יש להני שלו היתה לבנה, התנהגותה היתה זוכה לשבחים והיא לא היתה נתלית בגללה. אמר וצדק.

הסיפור של וויל בראון

אלפי מקרי לינץ' מזוויעים התרחשו על אדמת ארה"ב, עדות מורבידית לגזענות שעוד לא מוגרה מהעולם. אחד מהם התרחש היום לפני 100 שנים. מעשי לינץ' התרחשו על ידי המון משולהב, כביכול בדרישה לצדק אחרי ביצוע פשע. אלא שלא פעם לא רק שלא היה שום פשע, לרוב לא המבצע נתפס ואף פעם לא היתה שאיפה לצדק, רק גזענות ואלימות שחיפשו ניצוץ. בסיפור הזה הניצוץ הפך ללהבה וכל שנותר היה אוד עשן של מי שהיה פעם אדם בשם ויל בראון וכל פשעו היה היותו כהה עור.   

כזכור ההגירה הגדולה מביאה עשרות אלפי אפרו-אמריקאים מהדרום לערים המתועשות הצפוניות יותר, כמו נברסקה ואומהה. המצב הכלכלי הלא יציב והתחרות על מקומות עבודה מביא למתחים כלכליים שמתעצמים על רקע גזעי. ככה אנחנו מגיעים ל"קיץ האדום" של 1919, כך מכונות המהומות הגזעיות שהתרחשו באותו הקיץ, בעצם כבר מסוף החורף ולתוך הסתיו, אם להיות מדוייקים) ברחבי לא מעט ערים בארה"ב. 

יש המון סיבות לתקופה העגומה הזו העיקרית שבהן היא אנטי-קליימקס למלחמת העולם הראשונה בארה"ב בקרב לבנים ואפרו-אמריקאים. זו תקופה כלכלית לא פשוטה ולא מנותקת משביתות העובדים וניצול העובדים השחורים על ידי בעלי הממון לשבירת השביתות ולפגיעה במאבקי העובדים. בתקופה זו היו כ-40 תקיפות על רקע גזעני נגד אפרו-אמריקאים במספר מדינות, כמו: ג'ורג'יה, דרום קרולינה, טקסס, אריזונה, אינדיאנפוליס, וירג'יניה ואפילו בוושינגטון DC. 

הסיפור שלנו מתחיל ב-25.9.1919, אגנס לאובק, בת ה-19, מאומהה מתלוננת שהותקפה על ידי גבר כהה עור. זו תקופה בה עיתונים לא מעטים בדרום מדווחים על מעשי אלימות שבוצעו על ידי אפרו-אמריקאים מבלי לבדוק בכלל אם בוצע פשע. בכל מקרה את המקרה של אגנס מפרסם ה-Bee בצורה הכי פרובוקטיבית שאפשר "מפלצת שחורה תוקפת זוג". וזה לא רק ה-Bee, כל העיתונים הגיבו בכותרת דומה וגזענית למקרא. אבל ל-Bee יש תפקיד עצום בהלהטת הרוחות באומהה.

אגנס ובן זוגה מילטון הופמן, לימים הם התחתנו, הותקפו לקראת חצות על ידי אדם שחור. לא היה ידוע מי החשוד, אך ה-Bee פירסם כבר את שמו של וויל בראון, גבר אפרו-אמריקאי בן 41 הסובל משיגרון ועובד בבית אריזת בשר. המשטרה עוצרת אותו ב-27.9 וכבר ליד הבית שלו נערכים עימותים עם כ-250 איש ואישה שהתאספו לשבש את המעצר. מכאן נלקח בראון לבית המתלוננת וגם היא וגם בן זוגה מזהים אותה כתוקף. עוד לפני שהמשטרה ווויל בראון מצליחים לעזוב את ביתה של משפחת לאובק, כבר מתאסף המון סביב הבית, לאחר עימותים של כשעה מגיע תגבור ומחליטים להעביר את החשוד לבית המשפט המחוזי, שם 46 שוטרים ובלשים מופקדים לשמור על העציר, מחשש לחייו.

כך אנחנו מגיעים ליום ראשון, ה-28.9.1919, היום לפני 100 שנים בדיוק. חבורת צעירים מאומהה מתחילה לצעוד לעבר בית המשפט המחוזי בשעות הצהריים, כלומר אחרי תפילת יום ראשון וארוחת צהרים. היו כמה ניסיונות לעצור את המצעד, אבל זה לא בגדר ספוילר להגיד שהם לא הצליחו. עד הערב מתאסף קהל זועם ומשולהב של אלפים, איפשהו בין 5,000 ל-15,000 לפי הערכות שונות, מסביב לבית המשפט וכוחות המשטרה המקומיים לאט נסוגים לבית המשפט עד שהלכה למעשה הם הופכים לנצורים. 

ב-20:00 מתחיל ירי לעבר בית המשפט. מחילופי היריות נהרגים שניים: נערה בת 16 ממנהיגות המאבק ואיש עסקים לא קשור שנורה מכדור טועה במרחק רחוב מבית המשפט. חצי שעה לאחר מכן האספסוף מצית את בית המשפט שקומתו הראשונה היתה ספוגה בדלק ומונע ממכבי האש לכבות אותה. בתוך בית המשפט נמצא השריף, מייק קלארק, עם ויל בראון שלא מפסיק למלמל "אני חף מפשע, לא עשיתי כלום, באלוהים אני חף מפשע." 

ראש העיר, אדוארד סמית', יוצא מבית המשפט בניסיון לשכנע את האספסוף לוותר על האסיר ולאפשר לכוחו הכיבוי להכניע את האש. נשמעת יריה שלא היתה קשורה ומישהו תקף באמצעות אלת בייסבול את ראש העיר והוא מאבד את ההכרה. הדבר הבא שהוא זוכר הוא שהוא שרוע על הרצפה, חבל כרוך סביב צווארו בעוד את צדו השני של החבל מנסים לכרוך על עמוד חשמל. הוא שוב מתעלף ומתעורר כבר בבית החולים במצב אנוש, אחרי שהורד מהחבל ולאחר לא מעט חבלות בראש.

לא ברור מי הציל את ראש העיר, גרסא אחת טוענת שהיו אלה אנשי משטרה והשניה היא שבחור בשם ראסל נורגארד הצליח לשכנע את ההמון לעזוב את ראש העיר. כך או אחרת תשומת לב ההמון הוסטה מחדש למטרה המקורית: וויל בראון.

קודם לכן נשלחה בקשה לצבא ולכוחות הפדרליים, אבל הכל עבד לאט. הצבא חשש לפעילות בקרב אזרחים והעיכוב הזה מאפשר את הלינץ'. מה שקורה בבית המשפט זה זוועה ותוסיפו לכך את העובדה שאש בוערת בו כבר שעות. הם עולים לגג, שם חלק מהעצורים, חלקם שחורים, מנסים לזרוק את בראון להמון אך השריף מסכל את תכניתם. כל הנשים מורדות למטה, חלקן גם אפרו-אמריקאיות שהיו עצורות במקום והאספסוף מאפשר להן לצאת.

בסופו של דבר ובנחישות מצליחים נציגי הפורעים להגיע אל וויל בראון על הגג, הוא נורה והוכה עד לאבדן הכרה ועד שנגרר לרחוב כבר נקרעו ממנו כל בגדיו. ב-23:00 ליד פנס רחוב, ההמון שואג וחבל נכרך סביב צווארו, הוא הורם לאוויר בעוד גופו מטלטל. אז ניתן האות לנקב את גופו בכדורים. גופתו הורדה, נקשרה לרכב משטרה שנגנב ונגררה עוד כמה רחובות. שם שפכו על גופתו דלק והציתו אותה לקול שמחת ההמון. מאוחר יותר נמכרו חלקים מהחבל תמורת 10 סנט. לסיום נגררה גופתו המפוחמת ברחוב ב"תהלוכת ניצחון".

לא רק נשים וגברים היו בקרב הקהל, גם ילדים ומיותר לציין שאף לא אחד מהמבוגרים הועמד לדין על חלקו ומי שנעצר שוחרר. מסקנות ועדת החקירה הציבורית הטילו את האשם על רשויות החוק ובעיקר על ראש העיר והתנהלות המשטרה. אגב השחקן הנרי פונדה שהיה אז בן 14 ראה את "התהלוכה" מחלון הקומה השניה של החנות של אביו ולימים העיד שזה היה המחזה הכי נורא שאי פעם צפה בו. הלינץ' הזה, כמו רבים אחרים תועד על כל רגעיו האכזריים.

אחרי הלינץ' והמהומות נכנסו כוחות פדרליים לעיר והשקט החל לחזור לעיר, יחידת הצלפים שמוקמה ליד השכונה האפרו-אמריקאית הוצבה שם בתואנה שהם שומרים על השכונה מפני האספסוף הלבן אך למעשה הוצבה שם כדי למנוע פעולת תגמול, לא שידוע שתוכננה אחת. ב-1.10.1919 נקבר בראון בבית הקברות באומהה, על מצבתו נרשמה מילה אחת: Lynched. ב-2009 אדם פרטי שראה תכנית על הנרי פונדה נדהם לשמוע על הלינץ', הוא חיפש את הקבר והחליט ולשנות את הכיתוב על המצבה "כדי שלא נשכח". אסור לשכוח ולכן גם אני כתבתי.

אידה - אישה פורצת דרך שנשכחה

ההיסטוריה תלויה במספר ובעורך, אבל הסיפור של אידה ב. וולס-ברנט, לא נועד להשכח. האישה פורצת הדרך הזו - לוחמת זכויות, עיתונאית חוקרת, פובליציסטית, היתה זו שיישרה את השטח עוד לפני שמישהו בכלל חשב שהדרך אפשרית 

היא נולדה במסיסיפי ב-16.7.1862, בתם הבכורה של ג'יימס ואליזבת (ליזי), שני עבדים. 6 חודשים לאחר לידתה הכריז לינקולן על אמנציפציה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, עבדים משוחררים במיסיסיפי בעיקר סבלו מגזענות, אפליה ממוסדת ואלימות. אידה גדלה בתקופת הרקונסטרקציה כשג'יימס היה פעיל פוליטי ואפילו ניסה להשלים את לימודיו בקולג' אך נאלץ לפרוש כדי לכלכל את משפחתו. ליזי היתה נוצרייה אדוקה ולשניהם חינוך הילדים היה במקום הראשון. ליזי אפילו החלה ללמוד בשואו קולג' שהיה מוסד להשכלה לאפרו-אמריקאים במיסיסיפי, אבל דעתנית שכמוה הצליחה להסתכסך עם נשיא המכללה. היא שהתה אצל סבתה בעמק המיסיסיפי ב-1878 עד שקיבלה הודעה שבהולי ספרינגס החלה מגפת הקדחת הצהובה והוריה ואחיה התינוק היו בין הנספים, אידה נאלצה לפרוש מלימודיה.

אחרי הלוויה מחליטים קרובי המשפחה להפריד בין האחים ולשלוח אותם למשפחות מאמצות אבל אידה מתנגדת. בעזרת סבתה וקרובים נוספים היא מצליחה לרקום תכנית שתשאיר את כולם יחד: היא תצא לעבוד כמורה, מעט ההשכלה שהיתה לה הספיקה כדי להתקבל מורה בבתי ספר של אפרו-אמריקאים, ותחזור בסופי שבוע ומשכורתה תשמש למחייתם של אחיה אצל סבתה. היא מצליחה לשכנע מנהל בית ספר שהיא בת 18 ומקבלת עבודה כמורה. הפער בין אפרו-אמריקאיים ללבנים היה חלק בלתי נפרד בחייה והפערים במשכורות המורים בתקופתה, 30 דולר מול 80 דולר, הביאו אותה להתעניין יותר באפליה, בפערים ובפוליטיקה. אידה בעיקר האמינה שתוכל לאט ובהתמדה לשנות ולהפוך את הדרום למקום שנעים לחיות בו.

ב-1883 היא עוברת עם שלוש אחיותיה לממפיס, טנסי, אל דודתה, שני אחיה מקבלים עבודה כשוליות נגרים ונשארים בהולי ספרינגס. בממפיס היא מגלה שהיא יכולה להשתכר שם יותר והיא גם חוזרת ללימודים, הפעם באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שהיתה, איך לא, מיועדת לאפרו-אמריקאים. גם שם היא מעוררת הרבה רעש בעיקר משום המאבק שלה לשוויון מגדרי. כולם מכירים את רוזה פארקס, אבל במאי 1884, מבקר הכרטיסים על הרכבת פונה לאידה שקנתה כרטיסים בקרון המחלקה הראשונה ומבקש ממנה לוותר על המושב למען אישה אחרת, לבנה כמובן, ולעבור לקרון המעשנים, שכבר היה עמוס. אידה כמובן מסרבת, כמו שהיא כתבה את זה ביומנה המתועד "הידקתי את השיניים שלי ליד שלו עד שהרפה ממני" וזה נגמר בזה שמבקר הכרטיסים, בעזרת שני גברים נוספים, הורידו אותה בכוח מהקרון.

לא אישה כאידה תשתוק והיא כותבת טור דעה ראשון בעיתון של הכנסיה האפרו-אמריקאית המקומית. זה יוצר המולה ובסופו של דבר אידה שוכרת את שירותיו של עורך דין ותובעת את חברת הרכבות. חברת הרכבות מצליחה לשחד את עורך הדין שלה ואידה שוכרת את שירותיו של עו"ד אחר, הפעם לבן. בדצמבר היא זוכה במשפט במחוזי וזוכה בפיצוי של 500 דולר. חברת הרכבות מערערת בבית המשפט העליון של טנסי וזה, ב-1887 הופך את החלטת המחוזי. על זה טענה אידה כי היא קיוותה לשינוי ותהתה אם לא נותר צדק במדינה.

זה לא מרפה את ידיה, להפך – זה הופך אותה לעיתונאית. אידה מתחילה לכתוב טורי דעה גם בעיתון האפרו-אמריקאי המקומי של הכניסה וגם טור שבועי ב"Evening Star" שמתפרסם בוושינגטון והחלה לצבור את פרסומה ככותבת בנושא אי שוויון גזעי. זו התקופה בה הרקונסטרוקציה נכשלת כישלון חרוץ וחוקי ג'ים קרואו, חוקי ההפרדה, צצים כמו פטריות אחרי הגשם והסנטימנט האנטי-אפרו-אמריקאי בשיאו. הטורים של אידה זוכים להצלחה ואף מודפסים מחדש בעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ברובם עיתונים אפרו-אמריקאים.

ב-1889 היא הופכת לשותפה ועורכת של בטאון עצמאי בשם "חופש הביטוי וזרקור" (תרגום חופשי שלי ל- Free speech and Headlight) שעסק בעיקר באפליה וההפרדה הממוסדות ובאי צדק על רקע אפליה גזעית. היא כותבת על הקורבנות של מעשי שנאה ומנסה לספר את סיפורם של מי שאחרת ייעלמו מההיסטוריה. היא גם מארגנת חרם על בתי עסק המפלים אפרו-אמריקאים, הרבה לפני שזה הפך לדפוס פעולה בשנות ה-50 וה-60. עמדותיה המוצקות מביאות לפיטוריה מעבודתה כמורה ב-1891, אבל אידה ממשיכה בפעילותה.

באותה שנה פותח חבר קרוב של אידה, בשם תומס מוס, מעין מכולת קואופרטיב בבעלות 11 אפרו-אמריקאים ביציאה ממפיס. אידה היתה קרובה לתומס ואף היתה הסנדקית של בתו הבכורה. המכולת עבדה מצוין, כל כך טוב עד שוויל בארט, בעל המכולת שממול, שהיה לבן, החל לעשות בעיות, בכל זאת לפני כן המונופול על מוצרי בסיס היה שלו ומה פתאום תחרות ועוד של אפרו-אמריקאים? וכך אנחנו מגיעים ל-2.3.1892, ליד המכולת של תומס משחק ילד אפרו-אמריקאי בשם ארמור האריס במשחק גולות עם ילד לבן בשם קורניליוס הרסט, עד מהרה מתפתח עימות, אביו של קורניליוס מתערב ומכה את ארמור, שני עובדים אפרו-אמריקאים מגיעים להגן עליו ומתפתחת תגרה די רצינית ומתישהו משיהו מכה באלה בוויליאם בארט, בעל חנו המכולת הלבן – זוכרים? יום למחרת ב-3.3 הוא נכנס למכולת של מוס מלווה בקצין משטרה, זה נגמר בירי.

מכאן מתחילה שרשרת של אירועים עוינים שלא אלאה אתכם בה עד שב-5.3 בלילה מארגן השריף ופורעים לבנים תקיפה על המכולת, מתפתח קרב יריות, בו נפצעים אנשי השריף ובסוף נעצרים מוס ועוד שני אפרו-אמריקאים מבעלי החנות, קלווין מקדואל והנרי סטוארט. שמועות לא מבוססות על מותם הצפוי של הפצועים הלבנים מתסיסות עוד יותר את השטח ומיליציה לבנה מתארגנת. העצורים, למותר לציין, לא זכו לא להגנה ולא לשימועים הוגנים. ב-9.2. בשתיים בלילה מגיעים הפורעים הלבנים במסכות שחורות לכלא, אגב הם גם מזמינים כתבים לחזות בלינץ' של שלושת העצורים, כך שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם חוטפים את שלושת העצורים ומבצעים בהם לינץ'. מילותיו האחרונות של מוס תועדו: "תגידו לאנשיי ללכת מערבה, שום צדק לא מחכה להם כאן".

במילים האלה השתמשה אידה בטור הראשון שלה בנושא לינץ' ולמעשה קראה לתושבי ממפיס לעזוב, אגב בסופו של דבר זה יצר גל הגירה מערבה של כ-6,000 איש מממפיס. אידה תקפה לא רק את מבצעי הלינץ' אלא גם את הצופים וגם את מערכת החוק והמשפט, לא חסכה בקולמוסה מאף אחד. אגב לא רק בקולמוסה, היא גם היתה דוברת רהוטה שמעולם לא היססה לומר את דעתה, גם אם לא היתה פופולרית, מה שלרוב היה נכון, היא משכה אש מכל כיוון.

הסיפור לא נגמר בלינץ', זה המשיך בהתעמרות באוכלוסייה השחורה, בירי על אזרחים ובמכירת המכולת עבור עשירית משוויה לוויליאם בארט. מעבר לכותרות בעיתונים, זה גם היה הטריגר עבור אידה להתחיל לחקור את נושא הלינצ'ים, מה שהביא בסופו של דבר אותה להוביל קמפיין בינלאומי, כן, גם מחוץ לרחבי ארצות הברית. העובדה שתומס היה אדם מיושב, דתי, איש משפחה וקהילה ובכל זאת נרצח באכזריות שבר את תפיסת עולמה. עד אז היא חשבה שהיא פשוט תפעל כדי לעשות את הדרום טוב יותר, זה מערער אותה, היא מתחילה לחשוב שאולי יש כאן משהו שמצריך הפניית זרקור. אבל זה מתחיל במחקר וכדי שיהיה לה כסף לחקור היא יוצאת בסדרת הרצאות בנושא ואוספת דולר לדולר ומתחילה לחקור.

היא מתחמשת באקדח להגנה אישית ויוצאת למעות בדרום, להתחקות אחרי סיפורי לינץ' ועדויות. מגלה שבניגוד לדעה המקובלת שמעשי הלינץ' לרוב מבוצעים בשל הטרדה מינית של נשים, הם דווקא נעשים מסיבות אחרות לחלוטין, כמו: אי עמידה בחובות, פחד מתחרות, חוסר כבוד ללבנים, שכרות בציבור ועוד – סיבות שמעידות יותר מכל על ענישה חברתית, לשמור את האפרו-אמריקאים "במקומם". זה חשוב כי למרות שמעשי לינץ' אינם חוקיים, הסברה כי הם נעשים בעקבות אונס ברוטלי או פשע חמור, היתה בגבולות הלגיטימיים, התקבלה באיזושהי הבנה לא רק של הרוב הלבן הדומם, אלא גם של אינטלקטואלים אפרו-אמריקאים, ביניהם עד ללינץ' של תומס מוס, אפילו אידה עצמה.

במאי היא פרסמה את מחקרה בחוברת קטנה בשם "זוועות הדרום: חוקי הלינץ' על כל שלביהם" שנפתח במילים: "לא הנאה הניעה אותי לטבול את ידיי בשחיתות שתתגלה פה. מישהו צריך להראות שיותר משהגזע האפרו-אמריקאי חטא, חטאו יותר כלפיו ונראה שהמשימה הזו נפלה על כתפיי". בטור הפותח היא אף כותבת שבניגוד לטענות על תקיפות מיניות, קשרים, גם חברתיים בלבד, בין גזעיים הם קשרים המבוססים על הסכמה הדדית. החוברת שלה יוצרת מהומה לא קטנה וכשהיא נוסעת לפילדלפיה לעוד משימה עיתונאית מתפרסמים נגדה כמה וכמה טורי דעה על ידי גברים לבנים מזועזעים, מה שגורר מהומות ואף להצתת משרדי העלון שלה, "חופש הדיבור וזרקור".

אידה לא נרתעת והיא ממשיכה לדבר ולאסוף כסף לקמפיין שלה נגד לינץ', במקביל בגלל איומים על חייה היא מחליטה לעזוב את ממפיס. לפני שהיא עוזבת, להזכירכם תחת איומים על חייה, היא כותבת: "אם עבודה זו תתרום בדרך כלשהי להוכחת המצב ובאותו זמן תעלה את המודעות של העם האמריקאי לדרישה לצדק עבור כל אזרח וענישה על פי חוק לפורעי החוק, ארגיש כאילו עשיתי שירות טוב לגזע שלי, כל שיקול אחר הוא משני". רק לסבר את האוזן ובלי לדבר על מעשי הלינץ' עצמם - לחלק ממעשי הלינץ' אנשים הגיעו עם ילדים וסלי פיקניק, יש עדויות של אנשים שלקחו עצם למזכרת, או תמונות של לבנים מעבירים ביניהם חלקי אדם כי ככה. אידה חופרת ולזעזוע שלה אינסוף, גם היא עם כל המודעות שלה לא הבינה עד כמה מעשי הזוועות האלה מקובלים ולמרות האיומים ולמרות התקופה היא לא מרפה – אחד לאחד היא שוברת את השתיקה ואת הנרטיב המקובל לגבי מעשי הלינץ', כלומר שזו תגובה למעשי אלימות קשים של אפרו-אמריקאים. אגב, למעלה מ4,000 מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים התרחשו מ1877 ועד 1950.

הניסיונות להכפיש אותה ואת מחקרה לא פוסקים ובעקבות סדרת כתבות נגטיבית, היא מחליטה לתבוע תביעת דיבה עיתון בממפיס.מי שמסכים לייצג אותה הוא בעלה לעתיד פרדיננד לי ברנט, שגם מתאהב בה באותה הזדמנות. אגב, הם מחליטים לוותר על התביעה בסופו של דבר. אבל הם ממשיכים לפרוייקט הבא, ב-1893 יחד עם פרדריק דאגלס ועוד מנהיגים אפרו-אמריקאים, היא וברנט יוצאים בקמפיין נגד היריד הבינלאומי בשיקאגו וקוראים לחרם אפרו-אמריקאי. את החוברת שהוציאו, הם חילקו לכ- 20,000 איש. אידה מחליטה להשתקע בשיקאגו ומתחילה לעבוד בעיתון האפרו-אמריקאי ה"שיקאגו קונסרבטור". באותה שנה היא מקימה את מועדון הנשים האזרחי הראשון מסוגו בעיר שסייע לנשים לתפוס את מעט העמדות שהותרו לנשים ופעלה בכלל לקידום האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ב-1893 ושוב ב-1894 היא גם יוצאת לקידום הקמפיין שלה לבריטניה בניסיון להשפיע על הטלת סנקציות על ארה"ב ובעיקר לשכנע את הבריטים לא לקנות כותנה אמריקאית. ההרצאות שלה, שמלוות גם בתמונות מזעזעות, זוכות להמון תהודה, הקהל האירופי מתחלחל ומתחילות להיווצר וועדות שדנות בתופעת מעשי הלינץ' ובתגובה לארה"ב. לפני הנסיעה השנייה היא גם מצליחה לקבל עבודה בסיקור הנסיעה ולמעשה הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שנשכרה לשמש ככתבת בחו"ל בתשלום על ידי עיתון לבן.

ב-1895 היא מוציאה עוד חוברת, מקיפה יותר, בנושא בשם "הרשומות אדומות" הסוקרת את המצב בדרום מאז האמנציפציה של 1863. היא עורכת שם סקירה נרחבת  בעיקר בתקופה שבין 1892 ל-1895, כולל ציטוטי זוועות מכתבות שפורסמו בעיתונים המקומיים. בחוברת טענה שלינץ' הוא למעשה ענישה חברתית ש"סוגרת את הפינה" בחברה שבה ממילא מערכת אכיפת החוק מדכאת. לטענתה יותר מ10,000 אפרו-אמריקאים הוצאו כך להורג במשפט שדה. בניגוד לחוברת הקודמת, זו מקבלת תהודה נרחבת בצפון, שידיעותיו לגבי מעשי הלינץ' בדרום היו מועטות.

במקביל להוצאת החוברת היא גם מתחתנת עם פרדיננד לי ברנט, עו"ד אפרו-אמריקאי משיקאגו, אלמן ואב לשניים, שבנוסף לעבודתו גם הוציא לאור עלון  ופרסם בו טורי דעה. אגב, היא אחת הנשים הראשונות בארה"ב ששמרו על שם נעוריהן גם אחרי הנישואים ואחת הראשונות למקף את שם משפחתה. אחרי לידת  בנם המשותף הבכור, צ'רלס, אידה המשיכה בפועלה, אך התקשתה לחיות בשני העולמות ואחרי הלידה השנייה גם לקחה פסק זמן. בשנה זו גם מת פרדריק דאגלאס ואידה אולי היתה יכולה לקחת את מקומו בהובלת המאבק לשוויון, אלא שאידה גם צברה במרוצת הזמן הרבה אויבים, היא היתה רדיקלית ודעתנית וזה לא תמיד עזר לה.

גם מערכת היחסים שלה עם בעלה היתה מתקדמת באופן יוצא דופן לתקופתה והם שמרו על איזון ועל הקריירה של כל אחד מהם. לא פעם הוא נשאר בבית להכין ארוחת ערב לששת ילדיהם בזמן שהיא יצאה להרצאה. ואידה מעולם לא הפסיקה, ב-1898 היא מצליחה להביא את הקמפיין עד לבית הלבן וקראה לנשיא מקינלי לבצע רפורמות. אידה אמנם נמנתה עם מייסדי ה- NAACP, המועצה הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים (במקור colored people), עם זאת ההנהגה האפרו-אמריקאית באותה תקופה היתה מאוד שמרנית. בוקר טי וושינגטון ודו-בואה לקחו את ההובלה של התנועה והצליחו לקבל יותר תמיכה מהממסד הלבן, לאידה היה סדר עדיפויות אחר, לא ההנהגה עניינה אותה, אלא השינוי. היא היתה קול צלול וברור שהאיר זרקור על כל עוולה. עם השנים הושכח שמה והושמט מרשימת המייסדים, אם כי הוחזר בסופו של דבר.

ב-1913 במצעד למאבק לזכות הנשים להצביע נאמר לה כי הנשים השחורות יצעדו מאחור, אידה שילבה את זרועותיה בין שתי נשים לבנות ועמדה בראש המצעד. ב-1930 היא כל כך התאכזבה מהמועמדים של שתי המפלגות שהיא רצה עצמאית לסנאט, היא אמנם הפסידה אך היתה בין הנשים הראשונות לעשות זאת. שנה אחרי, ב- 25.3.1931, בגיל 68, היא מתה ממחלת כליות. אידה סללה את הדרך למאבק לשוויון שנשא פרי רק בשנות ה-60 ומעולם לא קיבלה קרדיט. אידה היתה רדיקלית לתקופתה, חלוצה של עיתונות חוקרת, לוחמת זכויות ולוחמת שוויון. "היא לא אהבה טיפשים, אבל כל הזמן נתקלה בהם," סיפר נכדה וצדק, האנושות כל כך מטופשת שסיפורה כמעט ונשכח. אבל זהו שלא

במועל יד ובאגרוף קפוץ, עיירתנו בוערה כולה

אסור להשוות. תמיד אסור להשוות. 

אז לא להשוות את אתם אלה שצעדו אתמול ברחובות ערים בישראל בקריאות "מוות לערבים" או "כהנא צדק" וצרחו ועמדו במועל יד, וחיפשו ערבים לרוצץ גולגלתם לאחרים שהצדיעו במועל יד וחיפשו יהודים להורגם בתקופה אפלה שאסור באמת להזכיר אלא אם כן בקורבנות יהודים עסקינן?

אז אסור להשוות בין תגובתה האנושית והנכונה של אימו  ומשפחתו השכולה של נפתלי פרנקל "שאין הבדל בין דם לדם ואין הצדקה לרצח לאומני" ובין תגובותיו הלא שקולות של ראש הממשלה נתניהו? האחרון פירסם ביום שני האחרון סטטוס המגנה את האוכלוסיה הערבית ומעיד שמבחינתו הם אינם חלק מהחברה הישראלית עד שיוכיחו את עצמם וחמש שעות אחר כך שיתף פוסט על מציאת גופות החטופים וסיים במילים: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים – שהיו בדרך הביתה לפגוש את הוריהם – ולא ייראו אותם עוד. החמאס אחראי – והחמאס ישלם. יהי זכרם של שלושת הבנים ברוך."  חבל שהוא לא ציטט את הרישא של ביאליק: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!" הורים מוכי יגון רואים מעבר לנקמה בעוד ראש הממשלה מתחייב לנקום, יש לו חשבון לשלוח והחשבון הזה הוא on the house. 

אז אסור להשוות ילדות שמצטלמות עם דף על כתוב: "לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים! #ישראל_דורשת_נקמה" כחלק מדף פייסבוק שלם הקורא לנקמה ומזכיר לראש הממשלה שהגיע הזמן להיכנס בפלסטינים וכבר זכה למעל 33,500 לייקים (ביג לייק).

ואסור להשוות את הקריאות ללינץ' ומצהלות השמחה על כל ערבי שנפגע ולא רק עכשיו, זה כבר הרבה זמן, למצהלות הלינץ' למשל ברמאללה. 

ואסור להשוות בין השמחה על מתקפה אווירית בעזה למצהלות נפילות הסקאדים על רמת גן.

ואסור להשוות בין התגובה הישראלית לחטיפת הנערים ורציחתם לבין התגובה הישראלית לרצח הנער מירושלים. 


ואסור להשוות את השקרים למשפחות השכולות ולציבור כולו לתעמולה זולה או לניצול ציני.

ואסור להשוות בין יהודים לערבים, כי הם חיות אדם כידוע ואנחנו כל כך אנושיים.

ואסור להשוות תגובות של טוקבקיסטים כי אלה רק עשבים שוטים.

ואסור להשוות את בקשתו התנ"כית של ראש בני עקיבא ל- 300 עורלות (אגב עורלות אצל מוסלמים אפשר למצוא רק אצל ילדים מתחת לגיל 13) לקריאה לרצח מכוון.

אסור להשוות, אבל רק בגלל שנעשינו כל כך דומים ולכן זה פוגע בול. זה לא הסוף זו רק התחלה וזה אנחנו שצריכים למנוע אותה. אסור להשוות, אבל השריפה היא אותה שריפה.

אז למה לעזאזל כן מותר להשוות? מה מותר לעשות? ובכן, ידידיי, מה שמותר לעשות זה רק להצדיק את הצד היהודי של העניינים. אבל אל תתחילו עם השוואות לאפרטהייד גם את זה אסור לאור מצב העניינים. ואם אתם לא מבקשים מראש הממשלה להיכנס בהם ולנקום אז עדיף שלא תאמרו דבר כי אתם מיד נחשדים כאוהבי מחבלים ואוטו-אנטישמים. כי כנראה לשתוק ולראות אותנו עולים בלהבות זה הדבר הנכון לעשות.

כי חלילה אם נשווה נצטרך להסתכל לעצמנו בעיניים וקצת קשה להביט ניכוחה בעיניים מלאות בדם ושנאה. 

אז המדינה עולה בלהבות, כנראה שזה לא ממש חשוב. ממשלה שמסיתה את כולנו כבר כמעט שנתיים, מדינה שיוצרת פורמט של אחים ולא אחים ומי שלא אח הוא בוגד והבן של כולנו הוא הבן שמת. תחזיקו אותנו מפרפרים ח"י ימים בעוד אתם יודעים שכבר מת. ממשלת ישראל ניצלה את קלף החטיפה עד דק, עכשיו היא תוכל לנצל את קלף הרצח ולהצדיק את עצמה בתוך נחשול הדם ומי ישלם? החמאס, אנחנו אפילו לא יודעים שזה החמאס. אבל גם אם ניכנס בחמאס המחיר הוא עלינו.

אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו? ובמה ניכרת המדינה? בכוסה? בכיסה? בכעסה? אם זה המצב אז נראה לי שהכל כבר ברור. הניסוי הציוני הזה לא מוכיח את עצמו, אבל אני לא אשתוק ולא אברח. אם אלה עשבים שוטים זה הזמן לעקור אותם מהשורש, גם בציבור וגם מההנהגה. לא נותרה לנו הפריבילגיה של צקצוק ולהמשיך הלאה. מי שעוד אוהב את המדינה הזו צריך לצאת ולא מגבולותיה, אלא לרחובותיה - לשטוף את המדינה בהתנגדות לא אלימה לאלימות ששוטפת את הרחובות שלנו, לקריאת השנאה שמאיימות קודם כל עלינו עוד הרבה יותר מאשר על החמאס. הדרך היחידה לחיות פה הוא לנפץ את שלשלאות השנאה והנקמה ולא להסכים אלא לדו-קיום, כזה שמאפשר בראש ובראשונה את קיומנו כאן. אם לא נעשה זאת נשב פה על המרפסת ונספור את מתינו בעוד מעלינו עוברות ציפורים נודדות. השקט שלנו מאפשר את הרעש של כל המטורפים מזוגגי העיניים שבממשלה שלנו יש כאלה שקוראים להם אחים, הקול השפוי הוא זה שטוב כל כך לקרוא לו בשם הגנרי בוגדים. זה עדיין לא מזכיר לכם כלום? אז תעלו תמונות של זה שלא הרים את ידו במועל ותשאלו למה לא כולם ככה, אחר כך תסתכלו עלינו. אבל אל תשווה. אסור להשוות.

אני שוב הורסת, כולי צער. אני שוב משווה וההשוואה לא מחמיאה. אני עוכרת ישראל זה ידוע, ולא ברור למה אני לא נכנסת לאווירה. כי זה הכי מגניב להצטרף למדורת השבט, לצרוח, לקלל, לקלס, לאגרף, לשנוא, לשרוף ולשבור ובעיקר לנקום. הו כמה מתוקה הנקמה. 67 שנים אנחנו חיים במי התחיל קודם ומתי, זה לא ממש מוביל אותנו לאיפשהו. מעגל הנקמה כבר נוסה לעייפה, אנחנו מתדרדרים איתו בשמחה. אבל העיקר שגם הפעם נקרא לנקמה. מילים אחרונות מפורסמות? יוסטון וי האב א פרובלם? תנו לנו רק עוד נ-ק-מ-ה אחת ודי. רוג'ר אנד אאוט. 

איל גולן בפסטיבל נשי ובנט בפסטיבל משיחי - היום שעכשיו

פעמים רבות לאורך חיי עניתי תשובות ששיעשעו אותי אך יצרו מבוכה קשה בקרב השואל כך שלאורך השנים פיתחתי עמידות לעובדה שההומור שלי לא ממש מתקבל טוב בכל מקום, ברור שזה לא מנע ממני מעולם להפסיק, מה גם שזה כלי מצוין לסינון אנשים. רוצים הוכחה? הנה סיפור - כשנזם הבריאה, היינו בכורי, היה קטן בילינו פעמיים בשבוע בחוג התפתחות לפיצפונים, נו אתם יודעים כזה שמצליחים למכור לכם כשאתם הורים בפעם הראשונה ואתם עוד חורקים שיניים ונרשמים בשביל הילד השני אבל רק לשנה אחת ואילו כשהשלישי מגיע, נו טוב אתם יודעים... על פניו היתה לנו קבוצה די הומוגנית של אימהות וילדים ורובנו גם היינו נפגשות בגינה בבקרים. יום אחד אחת האימהות סיפרה בשמחה שהיא בהיריון והוסיפה שזו עוד בת וכמה זה נפלא. אני כמובן חושבת שכל ילד זה נפלא ולא נותנת טיפת חשיבות למגדר, לכן לא התייחסתי אבל האמא הזו לא הפסיקה לדבר על זה. שוב ושוב מילמלה עד כמה היא מאושרת שזו שוב בת עד שנדמה היה שהיא נכנסה למעין טראנס שכנוע עצמי שהביא אותי לחשוב שכנראה היא בעצם רצתה בן, אז לא התערבתי. באיזשהו שלב היא התחילה למנות נימוקים דביליים, באמת ששתקתי עד שהיא אמרה שבעצם הדבר הכי נפלא בבנות הוא החתן הנפלא שהן תכנסנה הביתה (עזבו שזו מחשבה די דפוקה כי אין מצב שהדבר הכי טוב בילד שלך הוא מישהו אחר, אבל מדובר בילדה בת 18 חודשים ו עוברית - כן?) ו"חתן זה הבן שהכי כיפי" (נו, בטח, לא נראה לי שצריך סקר כדי להוכיח את הטעות הזו) - אז עזבו את זה שמסתבר שהיא כן רוצה בן, אני כמובן לא יכולתי לשתוק יותר ואמרתי: "חתן? גם הבן שלי עשוי להביא חתן...." לו רק היו בידי מילים מדויקות כדי לתאר את הזעזוע שחל בנפשה ושפניה לא יכלו להסתיר. שוב קיבלתי הוכחה שמה שמצחיק אותי הוא גם כלי נפלא לסינון והרי לכם שתי ציפורים במכה אחת, אפילו שלוש אם מביאים בחשבון שאולי הסיפור הזה הצחיק גם אתכם. 

אז גיליתי שאפשר לסנן ואז באה הרשת החברתית והפכה את מאמצי לנואלים, לא משנה כמה אני מנסה לסנן זה מגיע מכל מקום. אז באופן עקרוני בחיי אני מסננת, אבל מסתבר שמסביבי הכל חורים ברשת. כן, אני חיה בבועה, לא רק בגלל הבחירה שלי בחינוך ביתי, אלא בעיקר בגלל האנשים שסביבי (הזדמנות לומר תודה ושלוח ד"שים מהבית?). מרבית האנשים סביבי הם אנשים נאורים שניתן לדון עימם על כל דבר מבלי צורך כזה או אחר להגביל את השיח ביננו, גם אם אין ביננו הסכמה על נושאים ואין זה משנה אם זה בנושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים, הוריים או כל נושא אחר שבעולם. כי אני יכולה להיות צינית כאוות נפשי וזה יתקבל מצוין ואני יכולה באין מפרע לטעון את טעוני מחד ולהקשיב לצד השני מאידך.

אבל זה ממש לא כך בחוץ, ובעידן הרשת החברתית הבחוץ הוא בבית, צורת הדיבור הפכה גסה ומתבהמת ועימה צורת החשיבה. דיונים מהותיים לנושא מדיני מתחלפים חיש קל לסדרת קללות ונאצות שגורמות לך לתהות איך מלדבר על התנחלויות מצאת את עצמך פתאום מגורש לסוריה כדי למצוא את מותך כקורבן מעשה סדום שמסתיים בקרשנדו של הפצצה כימית, אפרופו בוגד שמדבר סרה על התנחלויות מבודדות שמשום מה נמצא להן תקציב בזמן שאת חינוך ילדיך מפקירים באין תקציב. וזה עובר גם הלאה לחיים שבחוץ ולחוסר הסבלנות שאנו שרויים בו. אבל יותר מזה, שניה אחרי זה כבר אפשר להסתחבק כי איזה שחיין ישראלי זכה במדלית ארד באיזה טורניר בינלאומי שאפילו לא ידעת על קיומו עד לפני דקה. הכל חולף כל כך מהר, רוצים דוגמא? בפסטיבל הנשים באילת לשנת 2014 (מסתבר שזו השנה ה- 11 דרך אגב) יככב אייל גולן. אני מניחה שהוא העדיף את פסטיבל הפרגיות, אבל הסתפק במה שיש. כן, כן, אני לא צוחקת - איל גולן הוא המופע המרכזי של פסטיבל נשים באילת, מעניין אם הוא יבוא עם אבא שלו? אולי כדאי יהיה לחדש באותה הזדמנות רק לשבוע הפסטיבל לחדש את הקמפיין "שמרי על הכוס שלך"? או אולי אפשר לעשות פסטיבל העצמה למסתננים ולהציע למירי רגב להיות המופע המרכזי במתקן חולות?

כן, אני יודעת שאני עוד חייבת בנושא בנט-נתניהו. ובכן, אין לי הרבה מה לחדש. נתניהו היה צריך להראות כבר מזמן את הדרך החוצה לבנט וכבר כתבתי על זה רבות (למשל בפוסט מאוקטובר 2013) כל דקה שבנט נשאר בממשלה היא עוד נקודות זכות לבנט ועוד נעיצת פגיון קטלנית בעקבו של נתניהו ולא ברור לי איך הוא ויועציו עוד לא עלו על זה, אבל אולי זה בגלל שהם בעיקר עולים על מטוסים. אבל עכשיו בנט עושה הכל כדי שנתניהו יעיף אותו ודווקא עכשיו צריך נתניהו לתת לבנט למצוא את הדרך בעצמו, אלא אם כן לא מעניין את נתניהו איזו ירושה הוא משאיר לליכוד ביום שאחרי נתניהו. בנט יעשה כל דבר עכשיו כדי להוכיח שכל הסכם שלום יהיה בגדר בגידה ברעיון הלאומי הזה שהוא נושא, אם נתניהו יפטר אותו עכשיו בנט שוב יצא נשכר. לכן, על נתניהו להבליג ולתת לבנט להיכנס עצמאית לדרך ללא מוצא הזו, שיסלול לעצמו את הדרך החוצה וללא עזרה, בינתיים נתניהו יכול ללחוץ על הברזים, אתם יודעים איפה שלבנט כואב באמת (למרות שהדברים נראים אחרת אחרי אושוויץ, הם כנראה לא ממש). ובעודי כותבת שורות אלה, אני מגלה (כן, מתבשרת זה יותר דרמטי אבל לא ממש נכון) שבנט נואם ברגעים אלה והפלא ופלא שוב עולים מדבריו ניחוחות של בגידה, כי מי שבעד הסכם שלום שכולל מסירת שטחים הוא בוגד. טוב, לפני רגע בנושא איל גולן אמרתי שהזיכרון הציבורי שלנו קצר, זה ברמה של שבועות, מי זוכר מה היה פה ב- 1995, דחילק 18 שנים?

ושוב בנט אומר שמה שאנו צריכים זה אמונה וצבא חזק, לא לפני שרגעים לפני הנאום העלה תמונות מהלינץ' ברמאללה ב- 2000 עם הכיתוב "למה לא צריך לתת לפלסטינים לשלוט על ישראלים? כי הם יהרגו אותם". גם אני מפחדת, אבל אני בעיקר מפחדת מהאקלים הזה שהוא מנסה לייצר, של דה-לגיטימציה של כל מה שדמוקרטי והעלאת האפשרות של מדינה יהודית-משיחית בה לקול השפוי הישראלי כבר לא יהיה מקום, אפילו לא כקוריוז ולא, אני לא מדברת על דעות של שמאל, אני מדברת בדיוק על המרכז, השמאל הוא כבר מזמן בוגד, אוטואנטישמי שמחבק ערבים, כבר עדיף בן שיביא חתן הביתה...