חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אווירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אווירה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 28 בספטמבר 2015

בואו נדבר על סדר יום ואסטרטגיה

לדיון על התפוררות מפלגת העבודה שהתחלתי אתמול חסר נדבך שיש הטוענים שיש להתייחס אליו. יש בכך מן האמת וגם לא וכמובן שאני אסביר. באופן עקרוני, וזה אינו רק נחלתה של ישראל, יש התפרקות מאידיאולוגיות גדולות בכל העולם. הפוליטיקה והמאבקים נעשים פרטניים, כל מדינה והקוים לדמות סדר היום שלה, אולם, בהכללה יש לציין, אנשים במערב (ומבלי שמדבריי ישתמע שישראל מערבית) כבר לא מצביעים עבור אידיאולוגיה גדולה מסויימת אלא בעיקר בשל נושא ספציפי ועקרוני לבוחר. זה הופך מפלגות למפלגות של רעיון אחד ולרוב גם של מנהיג אחד. זו כמובן הכללה, אולם מקומן של אידיאולוגיות חובקות הולך ומפרק את עצמו בעולם כולו ועל התהליך הזה כתבו גדולים ממני.

האם כדי להצליח פוליטית יש צורך באידיאולוגיה? אם השאלה היא לגבי אידיאולוגיה חובקת, הטענה שלי היא שלא, אבל אני גם אדם שבאופן אינסטינקטיבי מתנגד למתכוני חיים בעלי תשובה לכל דבר. אם השאלה היא לנושא תכנים, סדר יום וראיית עולם, הייתי רוצה לומר שכן, שזה בדיוק מה שצריך, אולם לצערי המציאות חולקת עליי. מסתבר שאפשר להצליח ואפילו די טוב בהדגשת אדם אחד ורעיון אחד, יותר מזה כאילו לא צריך. למה כאילו? הסבר מיד יגיע. האם צריך לקבל את זה? לטענתי לא, מפלגות שאין להן את ה"אישיות" (גם אם טיבה מפוקפק) צריכות עוד יותר את התוכן כיוון שאצלן העדר ההנהגה בולט הרבה יותר ומעבר לזה, המרחב במדיני מכיל רבדים רבים מה שמביא למעשה תכנים רבים וסדר יום מגוון שמשקף את סדר היום של המדינה. כך זה צריך להיות, אם כי בישראל של היום זה לא קורה.

את ההצלחה של נתניהו אי אפשר לייחס למהות אידיאולוגית. נתניהו הוא לא אידיאולוג, בטוח לא כרגע. אם אפשר לעשות פראפרזה על "פיגועי אווירה" שהטביע אז, להבדיל, או שלא, הוא "מנהיג אווירה". הדבר היחיד שמנחה כרגע את נתניהו זה איך להבטיח יותר שנות שלטון. בואו רגע ניקח בגדול את נושא ההסכם עם האיראן, הרי על פניו הוא אמור להיות כל כולו מלא תוכן, אידיאולוגיה ואסטרטגיה, בטח אם נסמוך על מילותיו הברורות של ראש הממשלה. אולם אם נבחן אותו מול המציאות נגלה תמונת עולם קצת שונה.

ההסכם עם איראן לא הסכם רע בכלל, כן אולי הוא יכול היה להיות עוד יותר טוב, אולם הוא עונה על הדרישות הבסיסיות של ראש הממשלה, כפי שהוא הציב אותן - סנקציות, פגיעה כלכלית, פגיעה ביכולתה של איראן להגיע לנשק גרעיני כולל פירוק כורים, חיסול מלאי אורניום מועשר וצמצום ניכר במספר הצנטריפוגות והכל תחת משטר פיקוח ואימות בינלאומי תוך קשיחות לעמודות האיראניות. לא משנה איך נהפוך את זה - הדרישות של ישראל מולאו, אולי לא בדיוק כמו שנתניהו רצה אך מולאו, נדחה אותו יום דין אפשרי שנתניהו חוזה ועצם קיומו מוטל בספק ויתרה, אם מסתכלים על האינטרסים הישראלים, ההסכם קרוב יותר אליהם מאשר לאינטרסים של איראן. זה הישג לא רע בכלל. גם נתניהו יודע את זה, אם כן למה הוא לא הכריז על עצמו כמנצח? אם האינטרסים של ישראל לנגד עיניו, בערך כאן הסיפור הזה היה צריך להיסגר.

אז למה נתניהו המשיך להתנגד להסכם? ובכן כי לנתניהו היתה אג'נדה לקדם והיא לא אידיאולוגית. שום בר דעת לא היה מעלה על דעתו לצאת ראש בראש עם אובמה במגרש הביתי סתם, אז למה נתניהו יצא? אני חושדת שנתניהו, שיודע שהנאמנות האמריקאית לישראל היא לא אישית ולכן התנהגותו אינה סכנה אמיתית לקשר בין המדינות, למעשה בחן את העניינים במפלגה הרפובליקנית ואם היו כאן אינטרסים למישהו זה לא למדינת ישראל, אלא לפטרון כזה או אחר. הוא עצמו לא ועם זאת אם תשאלו כמעט כל ישראלי שני על נתניהו בהקשר להסכם עם איראן, תשמעו איך הוא יצא גבר. למה? כי נתניהו למד את השטיק, הוא מפריח המון מילים בביטחון ומוכר אריזה שנוח לישראלים לקבל. אין תוכן - יש מסרים שפועלים מצוין על ציבור מבוהל שחושב שכל דבר עשוי להיות שואה שניה. 

וזה רק הסכם איראן, בואו לא נדבר על מתווה הגז, כלכלה, דיור, בריאות או הקיפאון המדיני. הנה עוד דוגמא קלאסית, מרבית ישראלים יציינו את הסכססוך הישראלי-פלסטיני כנושא חשוב בסדר היום שלהם ועם זאת איך זה בא לידי ביטוי במדיניות של נתניהו בקדנציה הזו? והקודמת? וזו שלפניה? זה לא, נתניהו בנה מנגנון השהיה שכולו "זה לא אנחנו, זה הם". מה קורה בשטח? השטח גועש, המצב בירושלים יוצא מכלל שליטה וראש הממשלה ממשיך לנסות להלך בין הטיפות. האיש שרץ אל פוטין כדי לחרוץ לשון לאובמה, קיבל בתמורה ועידה אזורית לעניין סוריה שפוטין מארגן עם איראן, סעודיה, מצרים, ארה"ב וטורקיה אבל בלי ישראל. אין אסטרטגיה ורואים. ובכל זאת הביקורת לא נאמרת כמו שצריך, מחכים להתחיל בקמפיין לפי הקיו של נתניהו, כשהוא יכריז על בחירות, כולם יתעוררו.

בתוך כל זה נתניהו ביודעין מצמצם את הפלורליזם בישראל ולמעשה מחזק משמעותית את הפן היהודי והלאומי על הפן הדמוקרטי ולזה יש פגיעה משמעותית לא רק בטווח הקצר אלא בטווח הארוך. ככל שנמתין עם לקרוע את המסכה מהמשוואות שהופכות אקסיומות בחברה הישראלית, כך המחיר יהיה כבד יותר. כל אלה צריכים להיות סדר היום בישראל ובאורח פלא הם לא. לכן האסטרטגיה מבחינתי היא ברורה מאליה - צריך להתעורר. מר אני רוצה אני משיג, למד את השפה והוא מוכר לישראלים דיבורים על ישראליות, אך אין בזה כלום. לא דיונים בכנסת יצילו אותנו מזה, אלא יציאה החוצה אל השטח, לדבר עם אנשים בגובה העיניים ולחבר עבורם את הנקודות. המלחמה של מפלגת העבודה צריכה להיות תודעתית - מה ישראל מפסידה עם כל יום שעובר, על מה צריך להילחם. זו האסטרטגיה מבחינתי - זה התוכן. נתניהו מוכר "אין" וזה משותף לכולנו, מימין ומשמאל.

נתניהו, ללא אסטרטגיה או אידיאולוגיה, מוביל את ישראל לשום מקום, פגיעה בנדבכים הדמוקרטיים של מדינת ישראל לא משרתת את ביטחון המדינה להפך, כאשר הביטחון מכפיף את המוסר הפגיעה הפנימית לא תאחר לבוא. הכיבוש נותן את אותותיות כרגע במדינת ישראל והוא חוזר כמו בומרנג לפגוע בנו, הפלסטינים נתונים לכיבוש צבאי ואנחנו נתונים לנמק מוסרי. אם הציבור לא חושב על זה, הרי שהוא צריך לחשוב. אם לנתניהו היה פתרון הוא היה צריך להשיג אותו. אי אפשר יותר עם העדר פיתרון. כלום אף פעם לא מגיע במחירי מבצע. אותו סדר יום עליו דיברנו מציג את עצמו מדי יום, אך נזנח על מזבח הרייטינג.

חזרה להתחלה - האם באופן אידיאלי היה כדאי שתקום מפלגה שתסמל מחדש את הערכים האוניברסליים של מוסר ודמוקרטיה, עם חזון כלכלי ברור, רצון ליישב את הסכסוך ותוכנית כוללת להבראת המדינה? בוודאי, האם כדאי לחכות שזה יקרה? לא. לכן, מי שחשוב לו לראות ישראל אחרת לא יכול לחכות עוד כמה שנים כדי שאז גם הליכוד יתחיל להתפרק כי זה מה שקורה למפלגות שנמצאות הרבה זמן בשלטון ושוכחות מי שם אותן שם ואז לחכות לתהליך של פירוק מפלגתי שיגרור שינויים בתוואי המפלגות בישראל. הדברים צריכים להיות עכשיו על השולחן.

לפעמים הצורך בשינוי צריך לעלות מהשטח, סדר יום חדש מעלה גם מנהיגים חדשים, לפעמים צריך לייצר להם את הקרקע. כאשר האופוזיציה היום פועלת על אדים רעילים אין פלא שלא עולה כוכב חדש. למי יש כוח לסחוב את העגלה המקרטעת הזו? לכן לפעמים יש צורך בהתנעה מלאכותית, כזו שאינה מחפשת לצקת משמעות באישיות, האדם הוא בר החלפה, אלא פונה לייצור תוכן. כאשר התוכן שולט בעולם הפירסומי, זה עצוב שהעולם הפוליטי מתרוקן מתוכן. זה מרפה ידיים, ריק מקשה על העבודה. לכן התשובה היא אינה אסטרטגיה ואישיות אלא אנרגיה ועבודה ומתוך זה אפשר יהיה להצמיח פה משהו חדש, אפשר לקרוא לזה תקווה. 

יום שישי, 18 בספטמבר 2015

לזרוע הרס או לזרוע תקווה - אותו שורש פעולות שונות

התעוררתי הבוקר במצב רוח כל כך אופטימי שאני מוכנה להתחיל, או בעצם כמעט להתחיל, את הפוסט בהנחה שבעתיד הקרוב, ובטח בבחירות הקרובות לא נראה פה מהפך פוליטי שיביא לעליית השמאל ואין לי תחזית טובה יותר, אדרבא רק פחות. בהנחה שהקול שלי בכל מקרה ילך לאופוזיציה וכמו שזה נראה היום אופוזיציה היא הטרטרוס שלא נודע כי בא אל קרבה, מרבית הדיונים בנוגע למי יעמוד בראשה הם לא באמת מעניינים, מה גם שאין שום פרסונה ששווה לכתוב עליה ותעיד העובדה שחולדאי שוקל התמודדות על ראשות העבודה/מחנ"צ (סמנטיקה). אחרים העולים כרגע כאפשרויות, הם בגדר אפשרויות בלבד ולכן כתיבה עליהם משולה קצת למדע בדיוני, זה יכול להתרחש וזה יכול גם לא.

מה שככל הנראה יקרה זה שנתניהו יזכה שוב בבחירות. והשאלה הלא פתורה היא למה. הרי התשובה שאין מי שיחליף אותו היא גם לא מספיק טובה וגם לגמרי לא נכונה, אלא אם כן נכתיר אותה כאקסיומה ואין לי כל כוונה כזו. שאלת החלופות חשובה ככל שתהיה אינה העניין, אם יש ראש ממשלה לא טוב, הרי שיש להחליפו כי המצב לא טוב. הסוגיה העיקרית היא שאלת הביצועים ובנקודה הזו, מבחינת האינטרסים הישראליים הבסיסיים ביותר, נתניהו נכשל. ההבטחה שאולי גילם עבור מצביעיו כבר מזמן נגוזה. נתניהו לא מביא עימו לא ביטחון כלכלי, לא פתרון מדיני ולא דבר ממה שהבטיח. הוא כן מביא עמו ניחוח של הפחדה ציבורית, נהנתנות, תהיות על שחיתות והתנהלות אינטרסנטית ופגיעה אמיתית בדמוקרטיה.

אני מניחה שחלקכם יטענו שזה לא נשמע אמין כשאישה המזוהה עם דיעות שמאל כמוני מנסה לבחון סוגיות מנקודת מבט ימנית ולכן אואשם בחוסר אובייקטיביות, ובכל זאת. אתחיל עם המסקנה שלי - גם לו הייתי ימנית, הייתי נאלצת להודות (ובטח בצער) שנתניהו לא מספק את הסחורה, לא ברמה האישית שלי כאזרחית ולא ברמה הלאומית. אולי בעברו נתניהו נחשב קוסם, אולם אם בעבר אנשי ימין הכתירו אותו כבעל מגע ידי מידאס (מבלי לחשוב על התוצאה ההרסנית של היכולת הזאת ותעיד על כך בתו של מידאס) הרי שהיום נתניהו בעל ידי סאדים שזה מידאס הפוך - במקום זהב כל דבר הופך לאוד עשן.

אין לי אלה להניח במרירות, שאנחנו נשארים עם נתניהו ככל הנראה בגלל שכל אוד עשן נתפס כבעל פוטנציאל למנגל ומכאן שאנחנו נשארים בחפלה של נתניהו רק כדי לראות מתי יוציאו כבר את האוכל. למען הצמחוניים שביננו נקווה שזה יפול על יום שני, meatless Monday בבית ראש הממשלה כידוע. אלא שזה לא יקרה, על מנת לקצור את מה שזרעת יש לשים לב מהם הזרעים שנזרעו ומהזרעים שנתניהו זורע דבר לא יצמח לבד מפורענות.

הפגיעה שנתניהו פוגע בישראל היא פגיעה מערכתית משולבת ויש בה נזק רב. הדבר המעודד היחיד הוא שלא ניתן להחזיק את המדינה יותר מדי זמן ככה, זה עתיד להגיע לנקודת שבר. בסופו של דבר אי אפשר להחזיק חולה בתרדמת עד אין קץ, או שמאוששים אותו או שמתישהו, על אף המכונות, תחול קריסה. ברמה הלאומית נתניהו משליט הפחדה כוללת וזו יוצרת קבלה מובנית של הציבור את הסטגנציה בנושאים מדיניים כמצב עניינים קבוע, וזאת למרות שלישראל יש אופק מדיני, רק שזה לא פועל לטובת נתניהו.ולמה סטגנציה, כי הייתי רוצה לקרוא לזה קיפאון אולם אין כאן קיפאון יש כאן רתיחה מתמדת ואנחנו משולים לצפרדעים הנמצאות בסיר מים שהולך ומתחמם ועד שלא יהיה מאוחר מדי לא נשכיל לברוח אלא נוסיף ונשכשך בחמימות.

האקלים הלאומני בישראל, עליו אחראי נתניהו, אינו מאפשר פעילות מדינית לפתרון הנושא הישראלי-פלסטיני ולהסכמה על ויתורים כאלה ואחרים. אני בטוחה שהזמן המתקתק אינו נעלם מנתניהו, אך הוא מנסה להאריך את הזמן עד שלא תהיה ברירה ומקווה שבדרך זו ישיג יותר. אלא שבינתיים מועלות בישראל הצעות חוק בלתי דמוקרטיות בעליל וישראל הולכת ופוסעת יותר ויותר על תחום האפור בו הדמוקרטיה הולכת ומצטמצמת והשיח הלאומני והיהודי הולך וגובר. זו לא אווירה פנימית שמאפשרת אופק מדיני, זו הליכה לעבר פיצוץ שיגיע או מבית או מחוץ, כי זה פועל בשני המישורים - הלאומי והבינלאומי.

אבל השערורייה הגדולה ביותר היא הנושא הביטחוני, האיש שמיצב עצמו כמר ביטחון, נחל אי הצלחות רבות, שלא נאמר כישלונות בתחום הביטחוני. כישלונות אלה גם באים לידי ביטוי לא רק בפגיעה בביטחון אזרחי ישראל נאלא גם בירידה במעמדה המפוקפק של ישראל בזירה הבינלאומית. המרמרה וצוק איתן הן דוגמאות טובות, אבל הדוגמא טובה ביותר היא ירושלים. ואגב מקרה ירושלים מוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, רוצה לומר נתניהו. כיוון שלא פתיחה בירי לעבר ילדים היא לא פיתרון, כמוה גם לא הטלת קנסות על הורי מיידי אבנים שממילא אין להם עשרות אלפי שקלים לשלם. הבעיה בירושלים ואגב גם חוסר השקט בגדה מעידים יותר מכל שנתניהו לא מבקש פתרון וזה אמור להדאיג כל אחד מאיתנו.

מה שהפרשנים הביטחוניים אוהבים לקרוא "השטח" חם ומבעבע ובדיוק כמו שנתניהו ידע על המנהרות מעזה, הוא גם יודע על אי השקט והעובדה שאינו עושה דבר חוץ מאשר לבודד אותנו אינה עוזרת במיוחד, בלשון המעטה. וכשזה יתפוצץ, וזה עתיד להתפוצץ, כי כמה זמן יוכל אבו מאזן עוד לשמור על הניסיון להרגיע, המחדל הזה צריך להירשם כעוד מחדל של נתניהו. אגב המחיר סביר להניח יהיה בחיי עוד בני אדם, משני הצדדים ושוב נזכה לכותרות ראשיות עם תמונות של אלה שכבר לא יהיה להם עתיד. הגיע הזמן שאנשי ימין יסתכלו על נתניהו וישאלו את עצמם אם האיש הזה, בדרך כלשהיא פועל לטובתם.

זה לא עניין פוליטי, הבנתי שדעות השמאל שלי לא מהוות את הרוב במדינת ישראל. אך, נרצה או לא נרצה כרגע וזה עתיד להשתנות בעתיד, מרכז המפה הפוליטית הוא עדיין של אנשים שמבינים שלא יקרה פה שום דבר טוב אם לא נגיע לפתרון בנושא המדיני מול הפלסטינים. איך זה שציבור כל כך גדול מסכים להיות כפוף לאיש קטן שמטיל צל כזה גדול? ובכן זו סוגיה שאולי ראוי שתילמד בעוד שנים בחוגים להיסטוריה. אולם מי שההווה והעתיד של מדינת ישראל חשוב לו אולי ראוי שידבק במנהיג שלא חותמו על דפי ההיסטוריה חשוב לו, אלא שעתידה של ישראל והילדים שגדלים בה הם האינטרס האמיתי לשמו יפעל. אולי





יום שישי, 2 בינואר 2015

מנהיגות פח בעידן של אווירה לאומנית

על כל כך הרבה דברים אני רוצה לכתוב וגם לא רוצה. חמישה ימים כבר לא כתבתי והבלוג שלי בכלל לא מסתכל עליי הוא בלוג למען האדירים, ובכל זאת אני מרגישה שהוא מפתח את המבט הפולני הזה של למה את מזניחה אותי? מה עשיתי שמגיע לי חוסר היחס הזה? צודק, זה מטריד גם אותי. ייתכן שיותר צריך להטריד אותי שאני מנהלת שיחות מדומיינות עם הבלוג שלי, אבל זה מה יש. פשוט מה שקורה מסביב כל כך לעוס ואני כבר קצת מרגישה כמו תקליט שבור. אני לא אוהבת להרגיש כמו תקליט שבור, אם כי ביננו תקליט שבור לא מרגיש אבל אם הוא היה מרגיש אז זה היה מרגיש ככה וזה לא בהכרח מוצלח (ושוב אני מפגינה יכולת טובה בהאנשת חפצים).

לפני שאני ממשיכה, זה פוסט שנכתב ביותר מיום אחד ובכל יום תיקנתי את עצמי מחדש, שבוע כזה שלא באמת מאפשר לי לכתוב הוא מעט מתסכל. אני מוצאת את עצמי כועסת שלא ישנתי קצת פחות וכתבתי קצת יותר, אבל זה מה יש - ממשיכים. 

ובכלל היום הוא היום השני של 2015 ואני בכלל לא רוצה לסכם את השנה שחלפה או לפתח ציפיות לשנה שהתחילה, כי שוב הדיסוננס הזה בין העובדה שטוב לי בחיים מול כל מה שרע במסביב. ולא מתחשק לי לסכם. לפחות כנראה שמלחמה לא תהיה, בשנת בחירות (למרות שב- 1955 היה מבצעון בעזה וגם בחירות, אבל המבצע היה לפני הבחירות) לרוב אין מלחמות. אולי זו רק תקווה שהשנה האזרחית הזו תהיה צבאית פחות, אבל אני יודעת שזה גם זה לא נכון.

אז כן, אני יכולה לכתוב היום פוליטיקה, רק שזה מחזיר אותי לנושא התקליט השבור ואין לי כוח לחזור על עצמי שוב ושוב משל הייתי אולפן פתוח השוחר לדרמה ואין. אבל אני אכתוב פוליטיקה בכל זאת כי אני חרדה היום יותר מתמיד לעתיד ילדיי.

אני יכולה לכתוב על ליברמן שפתאום מציע ממשלת אחדות אחרי הבחירות, כי מה יקרה פתאום אחרי הבחירות? ולמה אי אפשר היה לכונן ממשלת אחדות לפני כל תרגיל הבחירות היקר והמיותר הזה? אבל זה כבר כל כך לא רלוונטי. ובחיי שחשבתי השבוע לכתוב על ש"ס אבל אני לא מוצאת בזה טעם. חבורה של שרלטנים חובבי דרמה שמזמן שכחו את האינטרסים של הציבור השבוי שממשיך להצביע להם. משתמשים במר"ן לצרכים פוליטיים, מבזים את זכרו, מכנסים מסיבת עיתונאים על קברו ואז מלינים "מה עשו לך אבא" - נדמה לי שהם קצת התבלבלו בין "עשו" ל"עשינו".

ואפשר לכתוב על דחיית הבקשה הפלסטינית באו"ם, או על החתימה של אבו מאזן על אמנת רומא והבקשה שהגיש בבית הדין בהאג לחקור חשדות על פשעי מלחמה ש(לכאורה) עשתה ישראל מיוני 2014. אבל פרשנים מדיניים ממילא יכתבו זאת טוב ממני ויתרה תגובתי ברורה - הפלסטינים פונים עכשיו לכל אפיק אפשרי, הם הבינו את חוקי המשחק, את העובדה שאין להם פרטנר ובין אם אני חושבת שזה נכון ובין אם לא, זו האופציה שהם בוחרים למממש ובעיני זו עוד הוכחה שאבו מאזן מחד חלש ומאידך מאמין בפעילות לא אלימה בדרך למדינה פלסטינית. אבל יותר מזה, אני מקווה שהמהלך הזה יגרום לישראל לחשוב פעמיים, גם לגבי פעולות צבאיות וגם לגבי המשך המפעל ההרסני הזה שנקרא התנחלויות. 

יש כמובן את הסאגה של הפריימריז בליכוד שפרסום תוצאותיהן התמשך כמו מסטיק וכל חצי שניה בערך דווח על עדכון שלא חידש כלום כי זה באמת נורא דרמטי וכדאי  לדבר על זה במקום לחכות לתוצאות הסופיות וצריך לראיין ולטחון את זה עד דק כי זה נורא מעניין. אבל בואו בכל זאת רגע נתעכב על הרשימה:

בנימין, נתניהו (טוב, עליו כבר דיברתי הרבה יותר מדי, המחשבה שהציבור בישראל מספיק מטומטם כדי לאפשר לו להיות ראש ממשלה אחרי שנות ההרס האחרונות היא בלתי נתפסת)

גלעד ארדן (ה"הו כה ממלכתי", אני אבטל את רשות השידור, בואו נהרוג את כל הכלבים המשוטטים, יש לי וילה בסביון אבל אני מוכר אותה ובואו לא נדבר על עוני כי אין יש רק בעיות ביטחוניות - יוהו)

יולי אדלשטיין (שלא מכניס סממנים של דתות אחרות לכנסת, כי הכנסת היא יהודית וטהרנית, שמאמין בהתנחלויות ובחידון התנ"ך)

ישראל כץ (שמאז שהיה סטודנט מאמין שאם משהו לא הולך בהרבה כוח הוא ילך בהמון כוח, או "אם תלכו נגדי, אני אפתח את קופת השרצים שיש לי פה על כולם", או "לפיד נמוך", אבל מזל שמצב התחבורה הציבורית לא היה מעולם יותר טוב, אה - הוא לא)

מירי רגב (כפיים, מלכת הביבים שולטת)

אני יכולה להמשיך, אגב, אבל אין שום סיבה, הרשימה הזו מראה את פני הליכוד האמיתיות, קבוצת אנשים שלא תשים לא את הכלכלה ולא את התהליך המדיני בראש מעייניה. המדיניות שלה תמשיך לכתוש את מה שנשאר מהאנשים שכן מצליחים עוד איכשהו לגמור את החודש ולהגדיל את מספר האנשים שמחטטים בפחים או מתלבטים בין כסף לתרופות או לאוכל ותוסיף לומר שאין עוני, שתמשיך להגדיל את לימודי המורשת עד שהילדים שלנו יוכלו למלמל בתום 12 שנות לימוד שהם קודם כל ישראלים, שקידוש זה הכי חשוב ובואו לצבא, שוב תוקפים בעזה. כן, קבוצה מצויינת, הוכיחה את עצמה בשש האחרונות, אין ספק ששווה להיות בליכוד ושווה שכל מי שנדפק מהם ימשיך להצביע להם. 

לא שאם היתה לליכוד נבחרת אחרת הייתי מצביעה להם, אבל למרות שהם לא מייצגים אותי בשום אופן החבורה המופקפקת הזו, לא החמישיה הראשונה ולא אף אחד מאלה שבאים אחריהם, בעיניי הם מייצגים כל מה שרע. אם הייתי אשת ימין, אין לי ספק שאלה לא האנשים שהייתי רוצה לראות כנציגיי - חבורה של אינטרסנטים שאינם מכבדים את המהות הדמוקרטית ומנצלים את התהליך הדמוקרטי להתנהלות לא ראוייה. אם זו הרשימה שנתניהו חושב שתצליח לעזור לו להוביל את ישראל, אני תוהה מה היעד הסופי אליו מכוון נתניהו, עם "לעבר פי פחת" הוא יעד מקובל, הרי שנתניהו לגמרי נהג הקטר שלוקח לשם. וכשנתניהו אומר שבניגוד לדיקטטורה של מפלגות "האווירה" (בכלל לאחרונה נתניהו משתמש בשם התואר הזה לכל דבר, כנראה שנרות האווירה של שרה השתלטו לו על החיים), הליכוד מוכיח שדמוקרטיה מנצחת את הדיקטטורה, אני תוהה אם נתניהו בכלל מבין מהי דמוקרטיה, כי דילים ורשימות חיסול זה לא ממש דמוקרטיה. 

לא מבינה איך הציבור בישראל ממשיך לקנות את התעמולה בגרוש הזאת. עומד לו ראש ממשלה שהביא את הציבור לכמעט פשיטת רגל, שלא מקדם שום מדיניות בונה, שתוקע במכוון את התהליך המדיני וחסר לגמרי אחריות ציבורית, וממשיך לגרוף קולות. עושה רושם שאם יש לך נוכחות, אם אתה יודע קצת לנאום ובעיקר אם אתה יודע לבוז לכל מה שמסביב, לא צריך יותר מזה כדי להיות מנהיג בישראל וגם אם כל מה שאתה עושה ממשיך לדפוק את קהל היעד שלך, העובדות האלה לא יבלבלו את המצביעים. 

זה, כמו גם, החבורה שמתגבשת סביב נפתלי בנט, והידיעה שיש להניח ברמת סבירות גבוהה שאין לצפות מהציבור הישראלי להפתיע בבחירות הקרובות, הם אלה שכנראה יהיו בממשלה שתתגבש לאחר הבחירות, היא סיבה מצויינת מבחינתי לתהות אם ישראל פשוט דנה את עצמה להיות מפעל שדינו להיסגר. וזה מפחיד אותי. כשמסבירים לי שנכון שנתניהו ראש ממשלה גרוע אבל להרצוג אין כריזמה, אני מודה שאני קצת נבהלת. ה"כריזמה" (שאגב אני לא מוצאת אותה) של נתניהו ובנט נבנית על לאומנות זולה, הבעיה היא שלאומנות יוקדת שכזו היא סממן מובהק לתחילת הסוף. אני לא רוצה לראות בסופה של מדינת ישראל ובכל זאת אני היא זו הנתפסית כעוכרת ישראל.  

יש המון דברים שאני רוצה שילדיי יהיו כשיהיו גדולים, הרשימה ארוכה, בוודאי ניתן לתמצת אותה. אני רוצה שהם יהיו בריאים, שמחים, בטוחים בעצמם, אוהבי אדם, הישגיים ומאושרים. אני רוצה לראות את עתידם בטוח ולמען האמת עם ה"נבחרת" המתגבשת הזו של הליכוד והבית היהודי יחד עם הידיעה שכנראה לא יהיה פה מהפך, אני מתחילה לחשוש מהעתיד שלהם. אני עושה כל מה שאני יכולה כדי להעניק להם עתיד טוב יותר ובסוגיה הזו, אוזלת היד שלי היא פשוט מעציבה ומרפה ידיים.