אני אוהבת כשהשעון הביולוגי שלי מקדים את השעון המעורר ואני מוצאת את עצמי מכבה את האפליקציה בטלפון כשהיא נכנסת לישורת אחרונה של הכנה מנטלית לפני צלצול. הבעיה העיקרית היא שהסלולארי נמצא במטבח וזה אומר שעלי לשחזר את צעדיי לחדר השינה כדי לקחת כדור, הבוקר הוספתי לו אופטלגין כי אני עדיין לא מרגישה טוב. שש בבוקר אצלנו בבית ישנים, ככה זה בחינוך הביתי שלנו, רק שהיום יש בר מצווה בכותל לאחיין הכי צעיר. לא ממש מתאים לי כל הסיפור הזה, לא הבוקר המוקדם ולא הכותל, אבל אם האחיין החליט על הכותל כדי שגם הדודה המעצבנת שלא נוסעת לשטחים תגיע, הדודה המעצבנת תבלע את הדיסוננס הדתי שלה ותעשה כל מאמץ.
התאוששתי מול המחשב, אבל רק נכנסתי לרשתות החברתיות להתעדכן ופסחתי על "הארץ", לא היה לי כוח ומזל שכך. מתאוששת. מעירה את הבכור ואת המרכזית, אבל רק הבכור קיבל את הגנים של היקיצה ממני, המרכזית צריכה יותר זמן ואת קטינא אני פשוט אשלוף מהמיטה. מתקלחת והבכור לוקח על עצמו את הסנוז של המרכזית וכרגיל הוא עושה את זה ביסודיות גרמנית מעוררת קנאה, אך מלאת רגישות ואהבה. על אוכל מזין אין מה לדבר, אורזת שטויות, לא שוכחת קרם הגנה (אורגני וידידותי לסביבה), כובעים ושתיה (כולנו חכמים בשמש). עומסת על עצמי תיק, עוד תיק, ילד, סלולארי ובובה אהובה (לא בשבילי, זה החבר הכי טוב של קטינא ואין אירוע משפחתי שהוא מפספס) והיידה יוצאים, אף ילד לא בא לעזרתי ואני משננת לעצמי כמו הקטר הקטן שיכול שגם אני יכולה, בינתיים סופרת צעדים לאחור. יצאנו בזמן, עוד אין פקקים. רדיו נדלק ואנחנו מוכנים. מוסיקה סבבה, ילדים מאוששים, קצת שיחה קצת שרים. החדשות של שמונה מתחילות, אני קולטת את תחילתו של הסיפור בישרש ומיד סוגרת את הרדיו. הילדים עוד לא הספיקו לשמוע. מנסה לשמור על פאסון ומשהו בתוכי נשבר.
נוסעים לירושלים. הבכור, משום מקום, תוהה מה יעשה בצבא, שואל על אבא והחבר'ה שלו ואני מספרת על בה"ד 10. הילדים מבקשים את סיפור הפגישה שלנו, כחלק מהווי הצבא. וייז לוקח אותנו דרך ואדי ג'וז, אני מתרגלת סיפורי ירושלים, שבתות, מוסכים וכאלה. הילדים כרגיל מתלהבים מהעיר. אני על אוטומט, מנסה להדחיק את מה ששמעתי בחצי אוזן. זה הרוע בהתגלמותו. לא משנה מה קורה בין הורים, אין הורה שפוי בדעתו שינקום בבת/בן זוג דרך הילדים. לא רוצה שהילדים יהיו בלעדיו ולכן מוכן שלא יהיו יותר זה אישוויון שלעולם לא אוכל להבין. מתנחמת בזה שלא אוכל להבין כי זה משאיר אותי בצד השפוי, אבל יודעת שאני סתם מנחמת את עצמי. אתה מביא ילדים לעולם כדי לשמור עליהם, זו התכלית, אין שום דבר אחר ולא משנה כמה העולם מטורף, ילדים נועדו לחיים. ממששת אותם, מוכרחה לגעת גם תוך כדי נסיעה. הילדים שלי. לא מוכנה להכניס רוע של אדם אחד לתוך החיים, אבל הרעל הזה יושב לי על הלב ומטפטף את עצמו לדעת. ילדים נועדו לאהבה, אני חוזרת ומשננת לי כדי לעצור את הלב שמתכווץ והמחשבות הגרפיות בעידן של תקשורת פורנוגרפית. אבל זה מפחיד אותי. הורים אמורים לשמור על הילדים שלהם, לא לקחת בזדון את חייהם. הפחד הזה מהרוע האולטימטיבי, מחזיר אותי לגעת בהם שוב שידעו שהם בטוחים למרות שהם לא יודעים שום דבר. אמא כאן ואבא שבעבודה ישמרו עליכם לנצח, ישמרו וידאגו ויאהבו וישמרו עוד קצת. הנסיעה נגמרת ואני פורקת אותם מהרכב ומעניקה חיבוק אמיץ מכרגיל.
בכותל כבר הכל זורם אחרת, עומדת בכניסה ומוצאת את עצמי כל הזמן מתרחקת כי כולם נדחפים לפני, אני לא טובה בזה בארץ, איכשהו גם כשאני ראשונה, אני מוצאת את עצמי בסוף והילדים מבטים בי במבט מלא אימה של "תצילי אותנו", אבל אני באמת לא יודעת איך. בסופו של דבר אנחנו נדחפים איכשהו קדימה ואז המאבטח אומר לי "אבל למה לא נכנסת מהכניסה של העגלות?" אני מרגישה דמעות חונקות והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה "אוי יופי, עכשיו בטח תגיד לי ללכת לשם" מחייכת חיוך אבוד והמאבטח מכניס אותנו בכל זאת. בעלי השמחה (אחותי ומשפחתה) בכלל לא נמצאים, שעה וחצי בחום המחפיר של הכותל והנה גם אנחנו מתחילים. הילדים איבדו את הכוח, את הסבלנות ואת כושר העמידה. ואז מגיע השוס, לא משנה שהכנתי אותם, גברים לחוד ונשים לחוד. הבכור מסתכל סביב ואומר בקול "אני נשאר עם אמא", בלחש הוא מוסיף "אם אחליט שאני רוצה בר מצווה, את תהיי לצידי בלי מחיצות". אני מחבקת חיבוק אמיץ, כן שוב יותר מהרגיל, שירגיש וידע איפשהו בלב שאני תמיד שלו.
מצחיק לעמוד בצד בכותל, זה כמו סיור אנתרופולוגי שלא נגמר. אז מכיון שלא רציתי לעמוד על כיסאות ולראות בקושי ואחר כך להצליף בסוכריות, לא נותר לי אלא להסתכל, על אלה שמתפללות באדיקות, ואלה שמרכלות, ואלה שבסמארטפון בעוד הילדים שלה רבים ועולים על כולם והיא מדי פעם מרימה ראש כדי לצרוח "די" ולהמשיך עם הסלולארי, ועל אלה שמתרחקות בלי להפנות את התחת (אמרתי תחת? התכוונתי גב) ואלה שמתבוננות בסקרנות ומבטינו מצטלבים לחיוך קצר של הבנה, ואלה שבוכות ואלה שמהדקות לבוש ואלה שרוקדות ואלה ששרות והופס, הזמן עבר. ואני לא יכולה שלא לתהות על מה שקרה בישרש ואיך אפשר להאמין באלוהים, כי אם יש אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו, איך קם אב על ילדיו? אני חושבת על אלוהים ואברהם ויצחק ותוהה על טבע האדם. המסקנות עושות לי רע, אבל זמני עבר ובכל מקרה אתם כבר יודעים שאני ואלוהים ובכן - אין ביננו מערכת יחסים. סיור בירושלים כבר לא יהיה, למרות שתוכנן, השמש קופחת והעמידות של כולם בסכנה, אם נרהיב עוז ונצא לטייל השלווה המשפחתית הזו עוד עשויה לקרוס עם אגלי הזיעה ששוטפים את כולם.
אז נוסעים לאכול פיצה ולקרוא קצת ברכות ולמען האמת ילד הבר מצווה, הוא מקסים ביותר כך שקל לברך אותו לכל הדעות. ואני רואה את האהבה שכולם מרעיפים על ילדיהם ולא יכולה שלא לנדוד במחשבותיי שוב לילדים בישרש. כל פעם שדבר כזה מתרחש, האמון שלי בעולם מתערער. צריכה למשש את שלי שוב כדי לדעת שהכל בסדר ושהם בטוחים. והם כל כך מאושרים, יושבים להם באוטו, צוחקים, מדברים ואוהבים וליבי נחמץ על כל הילדים הלא מוגנים. ואף פעם הכתובת לא ממש על הקיר, כי מי רוצה לראות כתובת כזו על הקיר, זה משהו שלמדנו להדחיק כי הוא לא נראה אפשרי. חושבת על שני האחים שלא ראיתי מעולם ומתבוננת בשלושת ילדיי ונקרעת בין פחד קיומי מהרוע הזה מול האהבה הקמאית ליופי הזה, לשלם, לאושר של כאן ועכשיו. זה מפחיד אותי. זה נוגע במקום הכי מפחיד שיש, כזה שלא תיארת מעולם, אבל הוא שם ואתה יודע שאיכשהו תמיד יהיה זה שיגיע לשם ואתה לא תבין איך ושוב תפחד. זה נוגד כל הגיון כי אין בזה היגיון וכשאין היגיון גם אין מה לעשות נגד זה לפני וגם לא בדיעבד.
המשכנו לפיצה ואחר כך המשכנו הביתה, לבכור היה שיעור טרומבון, אחר כך למרכזית בלט, אחר כך לבכור תזמורת ובכל הזדמנות אני נוגעת עוד יותר מכרגיל והם בסדר עם זה, מתמסרים. אחרי התזמורת, אני אוספת בכור קצת מאוכזב, החזרה לא עלתה יפה כמו שהוא רצה, הוא עייף ויש יצירה חדשה וקשה. אני מלטפת במילים, בחיבוק ועוטפת באהבה והוא מרים מבט ואומר "אני ילד של אמא" ואני רוצה לבכות, אבל לא רוצה להפחיד אותו. כן, ילד קטן, כן אוצר, אני כאן בשבילך ואני אמא ואני אשמור עליך תמיד, כי מסתבר שיש מפלצות בעולם. כי שוב בישרש התנפץ הלב לרסיסים כי יש בני אדם ששכחו את קדושת החיים. ואני פורשת כנפיים ומותחת סביבם עוד קצת את הבועה, העולם שבחוץ לפעמים פשוט רע בלי תקנה.
התאוששתי מול המחשב, אבל רק נכנסתי לרשתות החברתיות להתעדכן ופסחתי על "הארץ", לא היה לי כוח ומזל שכך. מתאוששת. מעירה את הבכור ואת המרכזית, אבל רק הבכור קיבל את הגנים של היקיצה ממני, המרכזית צריכה יותר זמן ואת קטינא אני פשוט אשלוף מהמיטה. מתקלחת והבכור לוקח על עצמו את הסנוז של המרכזית וכרגיל הוא עושה את זה ביסודיות גרמנית מעוררת קנאה, אך מלאת רגישות ואהבה. על אוכל מזין אין מה לדבר, אורזת שטויות, לא שוכחת קרם הגנה (אורגני וידידותי לסביבה), כובעים ושתיה (כולנו חכמים בשמש). עומסת על עצמי תיק, עוד תיק, ילד, סלולארי ובובה אהובה (לא בשבילי, זה החבר הכי טוב של קטינא ואין אירוע משפחתי שהוא מפספס) והיידה יוצאים, אף ילד לא בא לעזרתי ואני משננת לעצמי כמו הקטר הקטן שיכול שגם אני יכולה, בינתיים סופרת צעדים לאחור. יצאנו בזמן, עוד אין פקקים. רדיו נדלק ואנחנו מוכנים. מוסיקה סבבה, ילדים מאוששים, קצת שיחה קצת שרים. החדשות של שמונה מתחילות, אני קולטת את תחילתו של הסיפור בישרש ומיד סוגרת את הרדיו. הילדים עוד לא הספיקו לשמוע. מנסה לשמור על פאסון ומשהו בתוכי נשבר.
נוסעים לירושלים. הבכור, משום מקום, תוהה מה יעשה בצבא, שואל על אבא והחבר'ה שלו ואני מספרת על בה"ד 10. הילדים מבקשים את סיפור הפגישה שלנו, כחלק מהווי הצבא. וייז לוקח אותנו דרך ואדי ג'וז, אני מתרגלת סיפורי ירושלים, שבתות, מוסכים וכאלה. הילדים כרגיל מתלהבים מהעיר. אני על אוטומט, מנסה להדחיק את מה ששמעתי בחצי אוזן. זה הרוע בהתגלמותו. לא משנה מה קורה בין הורים, אין הורה שפוי בדעתו שינקום בבת/בן זוג דרך הילדים. לא רוצה שהילדים יהיו בלעדיו ולכן מוכן שלא יהיו יותר זה אישוויון שלעולם לא אוכל להבין. מתנחמת בזה שלא אוכל להבין כי זה משאיר אותי בצד השפוי, אבל יודעת שאני סתם מנחמת את עצמי. אתה מביא ילדים לעולם כדי לשמור עליהם, זו התכלית, אין שום דבר אחר ולא משנה כמה העולם מטורף, ילדים נועדו לחיים. ממששת אותם, מוכרחה לגעת גם תוך כדי נסיעה. הילדים שלי. לא מוכנה להכניס רוע של אדם אחד לתוך החיים, אבל הרעל הזה יושב לי על הלב ומטפטף את עצמו לדעת. ילדים נועדו לאהבה, אני חוזרת ומשננת לי כדי לעצור את הלב שמתכווץ והמחשבות הגרפיות בעידן של תקשורת פורנוגרפית. אבל זה מפחיד אותי. הורים אמורים לשמור על הילדים שלהם, לא לקחת בזדון את חייהם. הפחד הזה מהרוע האולטימטיבי, מחזיר אותי לגעת בהם שוב שידעו שהם בטוחים למרות שהם לא יודעים שום דבר. אמא כאן ואבא שבעבודה ישמרו עליכם לנצח, ישמרו וידאגו ויאהבו וישמרו עוד קצת. הנסיעה נגמרת ואני פורקת אותם מהרכב ומעניקה חיבוק אמיץ מכרגיל.
בכותל כבר הכל זורם אחרת, עומדת בכניסה ומוצאת את עצמי כל הזמן מתרחקת כי כולם נדחפים לפני, אני לא טובה בזה בארץ, איכשהו גם כשאני ראשונה, אני מוצאת את עצמי בסוף והילדים מבטים בי במבט מלא אימה של "תצילי אותנו", אבל אני באמת לא יודעת איך. בסופו של דבר אנחנו נדחפים איכשהו קדימה ואז המאבטח אומר לי "אבל למה לא נכנסת מהכניסה של העגלות?" אני מרגישה דמעות חונקות והדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה "אוי יופי, עכשיו בטח תגיד לי ללכת לשם" מחייכת חיוך אבוד והמאבטח מכניס אותנו בכל זאת. בעלי השמחה (אחותי ומשפחתה) בכלל לא נמצאים, שעה וחצי בחום המחפיר של הכותל והנה גם אנחנו מתחילים. הילדים איבדו את הכוח, את הסבלנות ואת כושר העמידה. ואז מגיע השוס, לא משנה שהכנתי אותם, גברים לחוד ונשים לחוד. הבכור מסתכל סביב ואומר בקול "אני נשאר עם אמא", בלחש הוא מוסיף "אם אחליט שאני רוצה בר מצווה, את תהיי לצידי בלי מחיצות". אני מחבקת חיבוק אמיץ, כן שוב יותר מהרגיל, שירגיש וידע איפשהו בלב שאני תמיד שלו.
מצחיק לעמוד בצד בכותל, זה כמו סיור אנתרופולוגי שלא נגמר. אז מכיון שלא רציתי לעמוד על כיסאות ולראות בקושי ואחר כך להצליף בסוכריות, לא נותר לי אלא להסתכל, על אלה שמתפללות באדיקות, ואלה שמרכלות, ואלה שבסמארטפון בעוד הילדים שלה רבים ועולים על כולם והיא מדי פעם מרימה ראש כדי לצרוח "די" ולהמשיך עם הסלולארי, ועל אלה שמתרחקות בלי להפנות את התחת (אמרתי תחת? התכוונתי גב) ואלה שמתבוננות בסקרנות ומבטינו מצטלבים לחיוך קצר של הבנה, ואלה שבוכות ואלה שמהדקות לבוש ואלה שרוקדות ואלה ששרות והופס, הזמן עבר. ואני לא יכולה שלא לתהות על מה שקרה בישרש ואיך אפשר להאמין באלוהים, כי אם יש אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו, איך קם אב על ילדיו? אני חושבת על אלוהים ואברהם ויצחק ותוהה על טבע האדם. המסקנות עושות לי רע, אבל זמני עבר ובכל מקרה אתם כבר יודעים שאני ואלוהים ובכן - אין ביננו מערכת יחסים. סיור בירושלים כבר לא יהיה, למרות שתוכנן, השמש קופחת והעמידות של כולם בסכנה, אם נרהיב עוז ונצא לטייל השלווה המשפחתית הזו עוד עשויה לקרוס עם אגלי הזיעה ששוטפים את כולם.
אז נוסעים לאכול פיצה ולקרוא קצת ברכות ולמען האמת ילד הבר מצווה, הוא מקסים ביותר כך שקל לברך אותו לכל הדעות. ואני רואה את האהבה שכולם מרעיפים על ילדיהם ולא יכולה שלא לנדוד במחשבותיי שוב לילדים בישרש. כל פעם שדבר כזה מתרחש, האמון שלי בעולם מתערער. צריכה למשש את שלי שוב כדי לדעת שהכל בסדר ושהם בטוחים. והם כל כך מאושרים, יושבים להם באוטו, צוחקים, מדברים ואוהבים וליבי נחמץ על כל הילדים הלא מוגנים. ואף פעם הכתובת לא ממש על הקיר, כי מי רוצה לראות כתובת כזו על הקיר, זה משהו שלמדנו להדחיק כי הוא לא נראה אפשרי. חושבת על שני האחים שלא ראיתי מעולם ומתבוננת בשלושת ילדיי ונקרעת בין פחד קיומי מהרוע הזה מול האהבה הקמאית ליופי הזה, לשלם, לאושר של כאן ועכשיו. זה מפחיד אותי. זה נוגע במקום הכי מפחיד שיש, כזה שלא תיארת מעולם, אבל הוא שם ואתה יודע שאיכשהו תמיד יהיה זה שיגיע לשם ואתה לא תבין איך ושוב תפחד. זה נוגד כל הגיון כי אין בזה היגיון וכשאין היגיון גם אין מה לעשות נגד זה לפני וגם לא בדיעבד.
המשכנו לפיצה ואחר כך המשכנו הביתה, לבכור היה שיעור טרומבון, אחר כך למרכזית בלט, אחר כך לבכור תזמורת ובכל הזדמנות אני נוגעת עוד יותר מכרגיל והם בסדר עם זה, מתמסרים. אחרי התזמורת, אני אוספת בכור קצת מאוכזב, החזרה לא עלתה יפה כמו שהוא רצה, הוא עייף ויש יצירה חדשה וקשה. אני מלטפת במילים, בחיבוק ועוטפת באהבה והוא מרים מבט ואומר "אני ילד של אמא" ואני רוצה לבכות, אבל לא רוצה להפחיד אותו. כן, ילד קטן, כן אוצר, אני כאן בשבילך ואני אמא ואני אשמור עליך תמיד, כי מסתבר שיש מפלצות בעולם. כי שוב בישרש התנפץ הלב לרסיסים כי יש בני אדם ששכחו את קדושת החיים. ואני פורשת כנפיים ומותחת סביבם עוד קצת את הבועה, העולם שבחוץ לפעמים פשוט רע בלי תקנה.
