נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw

שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית

הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 

המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית

כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.

בנט לא אח, בנט הוא אאוצ'

הרבה דברים הסתובבו לי היום בראש ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, קשה יותר לסדר את המחשבות כשאת נאבקת בצינון שמאיים להפוך לסינוזיטיס והראש קודח גם בלי הבליל המטורף של כל המילים. היה לי ברור שלא יהיה מנוס מפוסט פוליטי, אתם אל תאנחו לי עכשיו ואני לא אתנצל. ואין קיו טוב יותר להתחיל את הפוסט הזה מאשר התנצלות, כי הרי מן הידועים הוא ששמאלנים כל הזמן מתנצלים, אז אולי זה לא טוב שאמרתי שאני לא אתנצל? מי יודע? רק לבנט הפתרונים (סליחה, אם העלבתי).

לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרטון שבנט העלה (לינק לא תקבלו פה, באמת סליחה גם על זה). סרטון סטריאוטיפי כזה מזמן לא יצא לי לראות, אולי מאז הסרטון האומלל של שלום עכשיו "כיף להיות ימני" ושוב סליחה, גם כי אני שמאלנית וגם כי הוא היה נוראי לא פחות - הנה עכשיו העלבתי גם מימין וגם משמאל וכנראה שעלי שוב להתנצל. סליחה, באמת, סליחה. אני מניחה שתומכי בנט יחשבו שהסרטון הזה ממש מצחיק ומדגים נקודה, אך אללי (ושוב אני מתנצלת), הדבר היחיד שהוא מדגים זה רמת התעמולה הזולה והנחותה שהבנט עסוק בה ועד כמה התעמולה הזו מתקבלת באהדה בארץ. בנט מצהיר שמהיום מפסיקים להתנצל, כי הרי השמאל ההיפסטרי לא מפסיק להתנצל כל הזמן ומהי גאווה יהודית אם לא האדרת הזיקפה הלאומנית?

תכל'ס בנט הוא פוליטיקאי של הרשתות החברתיות, כל מה שהאיש הזה עושה הוא לנסות לגרוף עוד like ועוד like משל בסוף יש אקזיט. אין שטחים כבושים, יש הבטחה אלוהית, יש מטבעות עתיקים, יש תמונות של מתים יהודים שעוד לא התקררו עטופים בטלית ספוגת דם - בנט הוא איש של מסרים פשוטים שמנגנים על המכנה המשותף הכי נמוך. הוא זיהה את הכמיהה לזקיפות קומה יהודית והוא יעשה הכל כדי לגרוף אותה אליו. פוליטיקאי לא מתוחכם מאחורי פוסטר משווק כדבעי - גם איש הייטק לשעבר, גם חובש כיפה, גם סחבק, גם חובב טיולים בארץ ישראל, גם איש משפחה וגם מאמין בארץ ישראל השלמה. הניגוד של ההיפסטר המתנצל מדרי בתי הקפה ומושבי תל אביב, הנואפת בערי ישראל הטהורות.

בנט שבבחירות הקודמות סימן את ה"אחים", כמו גם את היהדות כמודל הזדהות, כבר הצליח להתחבב על קהל היעד שלו, הוא גם הצליח להזרים הרבה כספים למי שיזכור אותו בקלפי בבחירות הבאות. עכשיו בנט מסתכל קדימה, הוא לא יהיה ראש ממשלה בבחירות הקרובות, אבל הוא סולל את הדרך לשם - בעוד ראש הממשלה חלש (סליחה), ליברמן גם רוסי וגם מזגזג וכנראה שלא יהיה ראש ממשלה אלא רק שותף קואליציוני (סליחה), כחלון הוא בינתיים לא יעד (סליחה) וש"ס הם קהל אחר לגמרי (סליחה), בנט רק צריך לקרוץ לימין החילוני ולמרכז.

תודות לצוק איתן, הדה לגיטמציה של מחנה השמאל (לא חלילה השמאל הציוני) הגיעה לשיאה, בנט בסך הכל רוכב על הגל ומנסה לצייר את השמאל כיותר הזויים מהזויים ועל הדרך להגחיך את עצם המחשבה על להיות שם. הוא הרי לא פונה באמת אל השמאל, הוא רק רוצה שהשמאל לא יהיה אלטרנטיבה. כי השמאל הוא לא אח, השמאל רק מתנצל על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. מי שמתנצל כשהמלצרית שופכת לו את האספרסו, הוא גם מי שמתנצל על הכיבוש וכידוע אין כיבוש, עכשיו תוכיחו שגם אין אספרסו. מי שסימן את האחים, מסמן היום את אלה שהם לא אחים ולועג להם. הלעג הזה, במצב הטמטום והנהייה אחרי תעמולה שקופה שיש בציבור עשוי לעזור לו וזה די חבל. אבל יותר מזה, לבנט בעיקר חשוב להיות רלוונטי, רלוונטי זה הרשתות החברתיות - כמו שבממשלה בנט משחק אותה להיות עם ולהרגיש בלי, גם פה בנט משחק אותה סאחי אבל הוא לא (הייתי אומרת שהוא סחי אבל אז אני אצטרך להתנצל. שוב).

הסטריאוטיפ ההיפסטרי שבנט לועג לו, מוכיח שאין לבנט באמת מה להגיד. כבר שנים שישראל לא מתנצלת, כבר שנים שאין שמאל בשלטון, אבל זה לא משנה לבנט, כי בתעמולה לא חשובה האמת, היא אף פעם לא היתה חשובה. האמת ש"ישראל לא מתנצלת", תישאר "ישראל כובשת", תישאר "ישראל עדיין מתמודדת עם טרור", "ישראל לא יכולה לטרנספר או לשטח" ותהיה בסופו של דבר "ישראל שכולה שתלך אחרי עוד ארונות מתים". אז זה לא ישנה מי היה היפסטר ומי חובש כיפה, אבל בנט סומך על הזיכרון הציבורי הקצר. הוא גם לא יתנצל כשיהיו פה מתים.

השמאל לדידו של בנט מתנצל, ועם התנצלויות כידוע אי אפשר להקים מדינה. יש לי שני דברים לומר - א. התנצלות היא במידה רבה הכרה של החזק במגבלות כוחו ובטעויות ולכן אין בהתנצלות דבר בזוי. ב. כבר הקמנו מדינה והיא שרירה וקיימת. רק שבעיני בנט ל"שרירה" אין חשיבות אלא אם כן מפגינים שרירים. בנט "שוכח" את זה כי זה משרת את התעמולה שלו. אבל ישראל לא מוצאת פיתרון כבר 47 שנים, ישראל לא לעולם לא תהיה ישראל השלמה ואם בנט ישאר בקואליציה הוא גם יהיה חתום על זה. וחוצמזה, ישראל כבר מזמן, אבל מזמן לא מנומסת, לא מתנצלת - ישראל מנצלת. ובנט? ובכן בנט גם.

בנט הוא לא אח, בנט הוא אאוצ', כזה שכואב בלי להתנצל. גם אין לאאוצ' של בנט תרופה וגם לא יעזור להגיד שזה כלום וזה יעבור. זה לא עובר זה סממן מדאיג לא של תקופה אלא של מדינה במשבר. תסלחו לי (אני שמאלנית מתנצלת) אבל אין לי בעיה עם נימוס, אפילו במִילְיֶה של בנט יודעים שדרך ארץ קדמה לתורה. אבל מה זה משנה? בתעמולה כמו בתעמולה נדבקים לסטריאוטיפים אומללים, אחר כך לא מבקשים סליחה, גם לא כשמאוחר. מרוב זקפה יהודית מתחזקת, עוד יהיה לנו כאב ביצים, אבל אל דאגה לא נתנצל כי את זה עושים רק היפסטרים שמאלנים.

במועל יד ובאגרוף קפוץ, עיירתנו בוערה כולה

אסור להשוות. תמיד אסור להשוות. 

אז לא להשוות את אתם אלה שצעדו אתמול ברחובות ערים בישראל בקריאות "מוות לערבים" או "כהנא צדק" וצרחו ועמדו במועל יד, וחיפשו ערבים לרוצץ גולגלתם לאחרים שהצדיעו במועל יד וחיפשו יהודים להורגם בתקופה אפלה שאסור באמת להזכיר אלא אם כן בקורבנות יהודים עסקינן?

אז אסור להשוות בין תגובתה האנושית והנכונה של אימו  ומשפחתו השכולה של נפתלי פרנקל "שאין הבדל בין דם לדם ואין הצדקה לרצח לאומני" ובין תגובותיו הלא שקולות של ראש הממשלה נתניהו? האחרון פירסם ביום שני האחרון סטטוס המגנה את האוכלוסיה הערבית ומעיד שמבחינתו הם אינם חלק מהחברה הישראלית עד שיוכיחו את עצמם וחמש שעות אחר כך שיתף פוסט על מציאת גופות החטופים וסיים במילים: "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן, וגם לא נקמת דם של נערים צעירים וטהורים – שהיו בדרך הביתה לפגוש את הוריהם – ולא ייראו אותם עוד. החמאס אחראי – והחמאס ישלם. יהי זכרם של שלושת הבנים ברוך."  חבל שהוא לא ציטט את הרישא של ביאליק: "וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!" הורים מוכי יגון רואים מעבר לנקמה בעוד ראש הממשלה מתחייב לנקום, יש לו חשבון לשלוח והחשבון הזה הוא on the house. 

אז אסור להשוות ילדות שמצטלמות עם דף על כתוב: "לשנוא ערבים זה לא גזענות, זה ערכים! #ישראל_דורשת_נקמה" כחלק מדף פייסבוק שלם הקורא לנקמה ומזכיר לראש הממשלה שהגיע הזמן להיכנס בפלסטינים וכבר זכה למעל 33,500 לייקים (ביג לייק).

ואסור להשוות את הקריאות ללינץ' ומצהלות השמחה על כל ערבי שנפגע ולא רק עכשיו, זה כבר הרבה זמן, למצהלות הלינץ' למשל ברמאללה. 

ואסור להשוות בין השמחה על מתקפה אווירית בעזה למצהלות נפילות הסקאדים על רמת גן.

ואסור להשוות בין התגובה הישראלית לחטיפת הנערים ורציחתם לבין התגובה הישראלית לרצח הנער מירושלים. 


ואסור להשוות את השקרים למשפחות השכולות ולציבור כולו לתעמולה זולה או לניצול ציני.

ואסור להשוות בין יהודים לערבים, כי הם חיות אדם כידוע ואנחנו כל כך אנושיים.

ואסור להשוות תגובות של טוקבקיסטים כי אלה רק עשבים שוטים.

ואסור להשוות את בקשתו התנ"כית של ראש בני עקיבא ל- 300 עורלות (אגב עורלות אצל מוסלמים אפשר למצוא רק אצל ילדים מתחת לגיל 13) לקריאה לרצח מכוון.

אסור להשוות, אבל רק בגלל שנעשינו כל כך דומים ולכן זה פוגע בול. זה לא הסוף זו רק התחלה וזה אנחנו שצריכים למנוע אותה. אסור להשוות, אבל השריפה היא אותה שריפה.

אז למה לעזאזל כן מותר להשוות? מה מותר לעשות? ובכן, ידידיי, מה שמותר לעשות זה רק להצדיק את הצד היהודי של העניינים. אבל אל תתחילו עם השוואות לאפרטהייד גם את זה אסור לאור מצב העניינים. ואם אתם לא מבקשים מראש הממשלה להיכנס בהם ולנקום אז עדיף שלא תאמרו דבר כי אתם מיד נחשדים כאוהבי מחבלים ואוטו-אנטישמים. כי כנראה לשתוק ולראות אותנו עולים בלהבות זה הדבר הנכון לעשות.

כי חלילה אם נשווה נצטרך להסתכל לעצמנו בעיניים וקצת קשה להביט ניכוחה בעיניים מלאות בדם ושנאה. 

אז המדינה עולה בלהבות, כנראה שזה לא ממש חשוב. ממשלה שמסיתה את כולנו כבר כמעט שנתיים, מדינה שיוצרת פורמט של אחים ולא אחים ומי שלא אח הוא בוגד והבן של כולנו הוא הבן שמת. תחזיקו אותנו מפרפרים ח"י ימים בעוד אתם יודעים שכבר מת. ממשלת ישראל ניצלה את קלף החטיפה עד דק, עכשיו היא תוכל לנצל את קלף הרצח ולהצדיק את עצמה בתוך נחשול הדם ומי ישלם? החמאס, אנחנו אפילו לא יודעים שזה החמאס. אבל גם אם ניכנס בחמאס המחיר הוא עלינו.

אדם ניכר בכוסו, בכיסו ובכעסו? ובמה ניכרת המדינה? בכוסה? בכיסה? בכעסה? אם זה המצב אז נראה לי שהכל כבר ברור. הניסוי הציוני הזה לא מוכיח את עצמו, אבל אני לא אשתוק ולא אברח. אם אלה עשבים שוטים זה הזמן לעקור אותם מהשורש, גם בציבור וגם מההנהגה. לא נותרה לנו הפריבילגיה של צקצוק ולהמשיך הלאה. מי שעוד אוהב את המדינה הזו צריך לצאת ולא מגבולותיה, אלא לרחובותיה - לשטוף את המדינה בהתנגדות לא אלימה לאלימות ששוטפת את הרחובות שלנו, לקריאת השנאה שמאיימות קודם כל עלינו עוד הרבה יותר מאשר על החמאס. הדרך היחידה לחיות פה הוא לנפץ את שלשלאות השנאה והנקמה ולא להסכים אלא לדו-קיום, כזה שמאפשר בראש ובראשונה את קיומנו כאן. אם לא נעשה זאת נשב פה על המרפסת ונספור את מתינו בעוד מעלינו עוברות ציפורים נודדות. השקט שלנו מאפשר את הרעש של כל המטורפים מזוגגי העיניים שבממשלה שלנו יש כאלה שקוראים להם אחים, הקול השפוי הוא זה שטוב כל כך לקרוא לו בשם הגנרי בוגדים. זה עדיין לא מזכיר לכם כלום? אז תעלו תמונות של זה שלא הרים את ידו במועל ותשאלו למה לא כולם ככה, אחר כך תסתכלו עלינו. אבל אל תשווה. אסור להשוות.

אני שוב הורסת, כולי צער. אני שוב משווה וההשוואה לא מחמיאה. אני עוכרת ישראל זה ידוע, ולא ברור למה אני לא נכנסת לאווירה. כי זה הכי מגניב להצטרף למדורת השבט, לצרוח, לקלל, לקלס, לאגרף, לשנוא, לשרוף ולשבור ובעיקר לנקום. הו כמה מתוקה הנקמה. 67 שנים אנחנו חיים במי התחיל קודם ומתי, זה לא ממש מוביל אותנו לאיפשהו. מעגל הנקמה כבר נוסה לעייפה, אנחנו מתדרדרים איתו בשמחה. אבל העיקר שגם הפעם נקרא לנקמה. מילים אחרונות מפורסמות? יוסטון וי האב א פרובלם? תנו לנו רק עוד נ-ק-מ-ה אחת ודי. רוג'ר אנד אאוט. 

חשוב לשמור על כושר - פוסט קטן של שמאלנית בוגדת

כותבת/לא כותבת, תוכי כל מיני דברים רוצים לפרוץ, אבל לא מתגברים על הצנזורה העצמית שלא נותר לי אלא לאמץ בכותבי תחת שמי האמיתי. אני מניחה שימים בלי כתיבה שלי הם לא טראומתיים עבורכם, עבורי הם היו מטרידים - כל הזמן רציתי לכתוב, אבל כל מה שיצא לי לא היה בר פירסום, אז לא פירסמתי וזה גם התיישב טוב מאוד עם ספיחי הצינון והשיעול שלא עוזבים אותי למרות מחאותיי וניסיונותיי החוזרים ונשנים להשיב מלחמה שערה. עייף לי מהצינון הזה ומכל דבר שהוא לא המיידי שלי - נו מיידי: בנזוג, ילדים, החיים כאן ועכשיו. הכל מסביב מרגיש כל כך לא נכון לי. המון מילים ונושאים, אבל מחשבות טורדניות, נוסח על זה כבר כתבו או מי לעזאזל רוצה לשמוע על זה, מוחקות לי מילים לפני/עם/אחרי כתיבתן. 

אז היה פיגוע בבריסל שראש הממשלה מצא בו מיד קרדום לחפור בו ולהסית נגד המדיניות האירופית המסיתה כי כולם מסיתים נגדנו כמובן, אבל אנחנו בסדר. ובאירופה כמובן יש נטייה מבהילה ימינה, אצלנו זה פשוט כבר לא נטייה, אנחנו שם. אבל אסור להשוות. כשיש פיגוע שנאה בארה"ב ראש הממשלה מתבטא אחרת, כי ארה"ב היא ידידת אמת אבל באירופה הכל מותר ולמה לעזאזל לא הפציצו את אושוויץ? וזה ששרת החוץ של האיחוד מגנה מיד זה לא מספיק טוב כי מה היא עשתה כדי למנוע את הפיגוע? ואז מתגלה שאולי זה בכלל היה חיסול מכוון ולפתע השתיקה יפה לנו. לא כולם שותקים כי נגיד אקוניס, כן זה שנפגש עם נציגי "מפלגת האינטרס הפלמי" הימנית קיצונית (אך אוהדת את ישראל, נו בטח הם לא רוצים את היהודים אצלם) מחרה מחזיק אחר ראש הממשלה ושר החוץ ומסביר כי הפיגוע הוא בחסות אלה שקוראים קריאות נגד ישראל באירופה, וכמובן הכל בגלל החרם. מי זוכר למה חרם, ילדים? 

וחוץ מזה יש לנו מרוץ לנשיאות ותראו כמה יפה הפרופיל הישראלי שעולה מרשימת המועמדים - פואד, דליה איציק, ריבלין, שטרית, שכטמן ודורנר. לא יודעת מה להוסיף, בין ה"אבא" המהמר, זו שלא עובדת אצל עניים, זה שבעד מדינה דו-לאומית, זה שסוגר עסקאות עם העוזרת וסותם את הפה בכסף ועד המדען שנראה שמציע את עצמו על בסיס ניקיון כפיים בלבד והשופטת בדימוס שאני באמת מעריכה אבל לא חושבת שהיתה צריכה להיכנס לזה - אבל מה שכן מצבנו מעולם לא נראה רע יותר. ומה שהכי מעצבן אותי זה שמסבירים לי שצריך לבחור ברע במיעוטו. אה, אז הרע במיעוטו זה כאן?

לא בטוחה שזה נכון, תשאלו את האפיפיור, שהדבר הטוב ביותר שהוא בוודאי יכול להגיד זה שהוא כבר לא כאן. עזב אחרי מסע תיזוזים כדי להספיק את כל מה שהפרוטוקול במדינת היהודים מחייב - הכותל, יד ושם, קבר הרצל ובית הכנסת הגדול כי בסה"כ אין שום סיבה לא לתזז אותו, אנחנו זוכרים מה עשתה הכנסייה בזמן השואה ועל טעויות משלמים. לא יכולתי שלא לרחם עליו כששמעתי את נאומיהם של פרס והרבנים הראשיים ונתניהו. אבל לפחות וירוס מיסתורי מנע ממנו להיפגש עם האח העליון בנט וחבורת אחיו העלובים וזה בלי להזכיר את המזכרת של מפת הר הבית (ללא השיקוץ כמובן). טוב, לפחות הוא יצא מכאן ואני מניחה שאת אנחת הרווחה שלו שמעו בשמיים. מדינה מטורפת שהגאווה הגדולה שלה היא שאנחנו העם הנבחר ויש לנו מגוון שירותי דת בחסות המדינה, אושר גדול.

בינתיים סתם מהיום 4 ילדות בנות 14,13,11 ואחת שאינני יודעת את גילה אך סובלת מפיגור שכלי, נעצרו ע"י כוחות צה"ל כי אכלו דובדבנים במטע של התנחלות בהר חברון. חוצמזה דיירים באח הגדול החליטו, אם הבנתי נכון, שח"כ אחמד טיבי ראוי למות, היו"ר החדש של המועצה לספורט התגלה כגזען לא קטן (לפחות בגודל של 5 כושים שמשחקים כדורסל, כושים, יו נואו), ודפים מלבבים ברשת החברתית שקוראים לבטל אזרחות של שמאלנים בוגדים הולכים וצוברים תאוצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל לדעתי איבדנו את זה ובגדול. הממשלות האחרונות וזו האחרונה במיוחד הצליחו ליצור שיח חדש, גזעני ואלים אך הוא מיוהד ומוכשר ולכן רובנו כנראה מוכנים לבלוע. 

לי יש עוד המון דברים לעשות והגיע הזמן לפרסם, חשבתי ללכת הערב לטיול של בנט בירושלים, אבל יש לי תחושה שאחיות כמוני לא מתקבלות בברכה. במקום זה אלך לעשות כושר, כדאי שאשמור על כושר הואיל ומדי יום אני מקבלת כל מיני הודעות על אנשי ימין שמחפשים אנשים כמוני לשבור להם את הפנים, אז כדאי שאוכל לרוץ ומהר.

הילד שואל ואני מעצבנט - או למה אין עתיד בשמאל?

לפני למעלה מחודש יצאתי עם בכורי להפגנה נגד ההתנחלות בחברון, זו היתה ההפגנה הראשונה שלו והוא היה כל כך מאוכזב כשראה שמספר המפגינים היה קטן. מודה שלא הכנתי אותו, אני מניחה שהוא ציפה להתקהלות גדולה ולתחושת שייכות, זה לא קרה. אז נכון, הוא לא היה בשמלה אדומה וגם לא עם שתי צמות, אבל ה"למה?" שלו מהדהד לי בקצב ובעקביות בנבכי מוחי ולא מרפה. לא מרפה בעיקר בגלל שאין לי באמת תשובה טובה וקצרה, יש לי אחת ארוכה והיא מסובכת, היא לא איזו סיסמא קלילה ותופסת או דמגוגיה שסותמת פיות ומזלזלת בכל בדל של מחשבה חופשית שלא מתיישר איתה. זו בעיקר הבעיה של השמאל, אין לנו סיסמא רב גונית ומעניינת שפורטת על נימי החברותא כמו "זו המדינה שלנו". השמאל יודע שזו המדינה שלנו, הוא שואל שאלות של מעבר, הוא לא צריך עוד חוק לאום, הוא צריך חוק ל"דמוקרטית" אבל רוב הציבור לא שם. וככה אני מסתובבת לי בעולם עם שאלה חבויה ומתגלגלת שלא נותנת לי מנוח אבל נחבאת אל הכלים. סוף השבוע הזה עזר לי מעט לחדד את התשובה, למה? אתם בטח שואלים את עצמכם, ובכן בעיקר בגלל שבסוף השבוע התפרסם ראיון עם בנט ב- TheMarker, זה לא שהוא מחדש משהו, אבל דווקא הטון שעולה מהכתבה (והוא זחוח) ובחירת המילים של בנט מלמדים המון ונותנים, במידת מה, תשובה לבן שלי על למה אין ממש שמאל. 

לאורך כל הראיון בנט סוגר חשבון בקטנה עם כולם, אבל לא מתעמת עם אף אחד. מדבר ברבים, בשביל העוצמה ומחליט לבד בשביל הכבוד וכמובן משתמש במילים הכי עממיות (למשל ג'יפה) כי הוא לגמרי משלנו. ואל תדאגו כי המצב טוב - בעיקר שכל הזמן אומרים דבר והיפוכו כמו צריך לתת פחות מנדט לפקידות ויותר לשרים אבל מהצד השני הפקידות אחלה. וצריך לתת יותר מקום לסטארטאפים ועסקים קטנים אבל בתכל'ס גם המפעלים הגדולים זה חשוב. או כן כולם בממשלה רבים אבל זה יעבור כי צריך לשתף פעולה. או צריך מערכת משפט חזקה ואקטיבית אבל גם צריך לדעת לעצור אותה. וגם צריך רגולציה אבל אולי לא ממש בחמש שנים הראשונות. אהבתי גם את העבודה שהממשלה נותנת בניתוק המחוברים, כי כמובן המחוברים זה ההסתדרות וועדי עובדים ולא חלילה בעלי ההון המסופרים. וכן גם צריך קצבאות והן בוטלו רק כי הטעו אותם. הוא אומר המון ולא אומר כלום, מזגזג כדי שלא יוכלו לתפוס אותו בשום מילה - יושב על הגדר וקורץ לכל עבר. ואם אתם לא מרגישים את השינוי אז תפסיקו לקנות מותגים, זה יעלה לכם בערך 40% פחות, לא לא בבגדים - באוכל. ואם אתם מוצאים בעיה בריכוזיות של הבנקים אז אל דאגה מר "סופר נפוח" יתן רוח גבית לשר האוצר בעוד הוא מגלגל לפתחו את תפוחי האדמה הלוהטים (ולא, לא אלה של ל"ג בעומר), כי כידוע גיבורי על לא מפחדים.

הסכסוך? "לא מעניין ת'סבתא של אף אחד", לפתור אותו לא צריך, נקרא לזה שלום לא מושלם (כי זה באמת לא שלום וזה רחוק מלהיות מושלם), הפלסטינים יכולים להמשיך לעבוד בתנאים שלנו (אפרטהייד כבר אמרנו, תקראו את הכתבה הזו על אפליית ערבים) ומה יהיה בעתיד הוא לא צריך לנבא כי זו נקודת קיצון כדבריו ממש כמו האייפון והשואה (בלי להשוות חלילה ובטח לא בגרמנית!). אבל בסה"כ אל תדאגו, כי בגנון הממשלתי תכף יפסיקו עם מלחמות הערר וחוצמזה "אנחנו חזקים כלכלית והפרמטרים טובים" והכי חשוב בנט אופטימי - אז, אחים שלו, מה יש לדאוג? המינוס שלכם בבנק הוא לא נקודת קיצון בעייתית - תרגיעו, קצת ג'יפה (בחייאת מי עוד משתמש במילה הזו?) וזה עובר.

את ועדי העובדים הוא לא רואה ממטר והוא מבטיח לעשות סדר בעיקר בדברים שכרגע הם לא בתחום שלו, נו באמת גם אני יכולה לשחק בנדמה לי ולהישמע טוב.  גם אין קשר בין ההשקעות בשטחים למצב הכלכלי בארץ וכל מי שקושר הוא אדיוט, אבל שתדעו שמדינה פלסטינית מסתבר תשלוט על נתב"ג וגוש דן (אבל אין מה להיות במתח כשבנט בשטח) וזה יעלה עוד הרבה יותר כסף, אבל בואו לא נקשור כלכלית את השטחים למצב בישראל, רק אם וכאשר תהיה מדינה פלסטינית כי זה כידוע יהיה אסון. וצדק חברתי? אל תשכחו שהכל כבר מופיע בתורה, אז איזו כלכלה? כלכלה יהודית, כזו שתשעבד קצת את הערבים ותעשה לנו שקט כי מדינה פלסטינית לא באמת צריך. 

שלוש פיסקאות הקדשתי לראיון הזה ולמה? כי בנט שכל כך אוהב להגיד "הם מפחדים" יודע כמה הוא צודק. אני יכולה לדבר בשם עצמי, אני מפחדת. אני מפחדת כי בנט וחבריו למדו את השפה ומכיון שאף אחד כבר לא ממש בוחן לעומק את הדברים, בעיקר כי לכולם די נמאס וגם לא קל, הם נשמעים די הגיוניים בעיקר כשנמצאים בתנועה ולא מתעכבים על מה שנאמר לפני דקה. בנט מתראיין מצוין, זורק ותופס ומכדרר (בכל זאת הערב כדורסל - אני מרחיבה את תחומי העניין) ותמיד מצליח להטביע למרות גובהו, בעיקר משום שהוא גם מחזיק את הטבעת, הוא למד מעידן ה"כן ולא" של פרס ועידן "זו לא השאלה" של נתניהו ועושה את עבודתו טוב.

לא, הוא לא מצליח לעבוד על כולם, הוא מצליח לעבוד על מרבית הציבור ולמען האמת הוא לא צריך יותר. והנה לכם הסיבה הראשונה והעיקרית שלשמאל אין תשובה. לבנט יש אג'נדה - הוא רוצה להיות ראש ממשלה והוא רוצה לראות פה מדינה יהודית, לשם הוא מכוון כל הזמן, בשביל זה הוא לא צריך לשבור שום כלים ולא צריך לתת שום דבר, הוא פשוט צריך לרכוב על הגל (כן, תרתי משמע). זו לא פריבילגיה שיש לשמאל. כשבנט מציג את תנאי העובדים הפלסטיניים במישור אדומים וגוש עציון ומסביר שזה פי שלושה ממה שהם מקבלים ברשות זה נשמע בסדר, מי יקשיב לשמאלני שאומר שזו אפליה? מי רוצה לשמוע על אפרטהייד? מי יקשיב על דיבורים בנושא דמוקרטיה אם אפשר להציג את סוריה שוב כמקור השוואה? בעצם העלאת הנושא הפלסטיני במדינת "עניי עירך קודמים עאלק" אתה נתפס כבוגד וזה בכלל לא משנה אם מרצ וחד"ש פועלות יותר מכל מפלגה אחרת בנושא החברתי, זה פשוט לא נספר להם. והערבים (כן, הזועבי'ס)? למי אכפת? אם הם לא מבינים שפה יותר טוב להם (זה הבונטון הכאילו לא גזעני שנשמע כבר שנים) זו בעיה שלהם.

בקיצור, מה שיש לי להגיד לילד שלי כנראה זה שבשיח היום אין לגיטימציה לשמאל, אולי בכלל אין שמאל. כולם קופצים על העגלה היהודית ומתגלגלים לנו יחד בסבבה, לפעמים קצת ג'יפה, אבל לא נורא זה ג'יפה יהודית.


ורק עוד דבר קטן לסיום - ראו בזה דובדבן: 

אתמול הופיע הליברמן ב"פגוש את העיתונות" ויישר קו עם ראש הממשלה לגבי פגישתם האישית של לבני ועבאס "שלא מייצגת דבר, כי הרי גם ציפי הצביעה בעד החלטת הקבינט", וכמו במשחק פוקר - הישווה והעלה - "גם אם שיחקו דמקה זו זכותם". כמה מקטינה ומקוממת ההערה הזו, מזל שהוא לא הציע להם חוג מקרמה. יושבים להם עבאס וליבני בחדר בית מלון בלונדון ומשחקים דמקה בחלוקי רחצה. ככה זה ליברמן, השאלה היא מה האינטרס לדבר ככה על ליבני ועבאס? מי הדליף על עצם הפגישה? האם היתה זו ליבני שמיישרת קו עם ראש הממשלה אבל עדיין מנסה להצדיק את הישארותה בממשלה או לקרוץ למצביעיה כדי להוכיח שהיא לא פרח קיר? במאמר מוסגר אציין שעוד דרך להוכיח שהיא לא פרח קיר היא לתפקד כשרת משפטים, רוצה לומר ששתיקתה של השרה בכל הנוגע לענייני משרדה השוטפים (יו נואו - אולמרט כמשל, אבל אם תרצו אעשה כליברמן אשווה ואוסיף - יוזמת נתניהו לביטול מוסד הנשיאות) היא צורמת ביותר. מהצד השני בכל הנוגע למשא מתן הקפידה לבני על דיסקרטיות אז אולי ליברמן הוא זה שהדליף? בכל זאת הוא נושא את עיניו לראשות הממשלה ושרה סוררת שפועלת בניגוד להחלטת הקבינט מוכיחה, במידת מה, העדר סמכות מנהיגותית. כך או אחרת, פליטת הפה הדמקאית של ליברמן לא תגרום בוודאי ללבני לדבּר, אבל מה שעצוב זה שזה לא יגרום לה ולסיעתה להתפטר ולהתחיל את כדור השלג של הדה-לגיטימציה של הממשלה הנוכחית. אין לה בעיה כנראה עם דימוי שחקנית הדמקה כל עוד זה מגיע עם שלל כיבודים והארכת הזמן השאול של חייה הפוליטיים.